רשלנות רפואית בניתוח מתיחת בטן

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות רפואית בניתוח מתיחת בטן: השופט ישעיהו שנלר, אב"ד: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת אגי, ס.נ.) מיום 20.5.09, אשר קבע כי הן המערערת (להלן: המערערת או המכון) והן המשיב 1 (להלן: המשיב או הרופא), חבים לפצות את המשיבה 2 (להלן: התובעת) על נזקיה שנגרמו לה עקב ניתוח שביצע בה הרופא, בחלקים שווים ביניהם, ולאחר שדחה את ההודעה לצד שלישי, ששלחה המערערת כנגד המשיב. תמצית הרקע העובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא: 2. התובעת עברה ניתוח למתיחת בטן, שבוצע על ידי הרופא במסגרת המערערת, מכון לניתוחים קוסמטיים, וכשאין חולק כי נגרמו נזקים לתובעת בעקבות הניתוח. משכך, הגישה התובעת תביעה, הן כנגד המערערת והן כנגד המשיב. כך גם, הגישה המערערת הודעה לצד שלישי כנגד המשיב. לאחר הגשת תצהירי הצדדים, הגיעו הצדדים להסכמה לסילוק תביעתה של התובעת, ובאופן שסכום הפיצויים שסוכם, שולם מחצית על ידי כל אחד מהנתבעים, וזאת כמימון ביניים. משכך, נותרה להכרעה השאלה של חבות הנתבעות, בינן לבין עצמן, הן במישור הנזקי והן במישור החוזי. 3. התובעת טענה בכתב תביעתה כי פנתה במהלך חודש מרץ 2004 למרפאה של המערערת, להתייעצות בנוגע לניתוח לשאיבת שומן מירכיה. היא הופנתה למשיב, אשר המליץ לה לעבור תחילה ניתוח למתיחת הבטן. ביום 14.5.04 יום הניתוח, התקבלה בבית החולים "רמת מרפא", הוחתמה על טופס הסכמה לניתוח על ידי פקידה או אחות אך לא על ידי המשיב, וכשלא הספיקה לעיין בטפסים. בהתייחס לטופס ההסכמה, ציינה התובעת כי הוא אינו יעודי לניתוח של מתיחת בטן אלא לניתוח שאיבת שומן. עוד טענה, כי לא הוסבר לה כי קיים סיכון לצלקת נרחבת עקב התפתחות נמק מפושט של דופן הבטן, כך גם אפשרות לסטיית הטבור בעקבות הניתוח. לאחר הניתוח החלה הפרשה מוגלתית תוך התפתחות נמק נרחב בדופן הבטן, ועל כן נאלצה לפנות לבית חולים קפלן ברחובות, ולאחר שטרם לכן, אומנם המשיב הזמינה לביתו אך לא טיפל בה ושלחה לביתה, תוך הזמנתה להוצאת תפרים כעבור מספר ימים. התובעת טענה כי הנזקים אשר פורטו בתביעתה נגרמו בגין מצג שווא שיצר המשיב אצל התובעת בעניין הצלחת הניתוח, רשלנותו בביצוע הניתוח, לא התקבלה הסכמתה מדעת לטיפול המוצע, אי החתמת טופס ההסכמה כדבעי, המשיב לא הסביר את כל הסיכונים, לא הוצע לתובעת טיפול חלופי, וכן כי המשיב לא היה ער להתפתחות הנמק במסגרת המעקב ולא הפנה אותה לטיפול הנצרך עקב כך. 4. בית משפט קמא הפנה לחוות דעתו של פרופ' שפיר, עליה נסמכה התובעת, לפיה לאחר הניתוח, התפתח בבטן התחתונה נמק מלווה בזיהום, וכשהתובעת נאלצה לעבור ניתוח לכריתתו וניתוח נוסף להשתלה, וכשהגורם לאמור, מתיחת יתר של הרקמות, דבר שגרם לאספקת דם לקויה. 5. בית המשפט דחה את ניסיונה של המערערת לטעון כאילו היא משמשת רק כמתווכת בין הפונים למכון לבין הרופאים, שאינם מועסקים על ידה ואינם עובדים שלה. בית המשפט קבע כי המכון הוא זה שמבצע את השיווק, את הפרסום, תיאום הפגישות, החלטה לאיזה רופא לשלוח את הפונה, ובמיוחד הפנה בית המשפט לכך, כי פגישת הייעוץ מתקיימת במשרדי המכון, ושותפים לה גם "יועצות" שהינן למעשה נשות מכירה, נעדרות כל השכלה רפואית. עוד נקבע, כי גם את קביעת התשלום וגבייתו, מבצע המכון וכי אף חומר רפואי נשמר במכון, כולל מעקב. בית המשפט לא קיבל את טענת העדה מטעם המכון, כי היועצות אינן עוסקות בייעוץ, וקבע כי הן נוקטות בדרך של שכנוע אקטיבי. בנוסף, קבע בית המשפט כי התובעת הגיעה לניתוח בעקבות חשיפתה לפרסומות של המערערת, המציגה עצמה כרשת מרפאות ומבטיחה תוצאות מפליגות. מעת שהמערערת הציגה עצמה כמוסד רפואי ולא כגורם מתווך בלבד, מיצג זה מטיל עליה חובות זהירות המוטלות על מוסדות רפואיים. יתר על כן, התובעת לא הכירה את המשיב וסמכה על המערערת, כי השירות יינתן על ידי רופא זהיר, מקצועי ומיומן, כך גם כי יהיה כיסוי לאותן התוצאות המובטחות בפרסומיה של המערערת. משכך, הפרה המערערת את חובת הזהירות שחבה כלפי התובעת ונגרם לתובעת נזק, שעל המערערת לפצותה, וזאת לאחר נקודת המוצא כי עילות התביעה, כפי שנטענו בכתב התביעה, הוכחו. דהיינו, רשלנות בין בשל אופן ביצוע הניתוח, ובין בשל מעקב רשלני לאחריו, כך גם כי לא הוסברו לתובעת כל הסיכונים הקשורים לניתוח שעברה, ועל כן לא ניתנה הסכמתה מדעת. לבסוף, קבע בית המשפט כי נציגת המערערת הסבירה לתובעת כי הניתוח, אותו חפצה לעבור, הינו ניתוח קוסמטי פשוט, שתוצאותיו מובטחות, וכמפורט בתצהיר התובעת, וכי די באמירה זו להקים אחריות, למרות שבסופו של יום, סוג הניתוח הוחלף והמשיב לא העמיד את התובעת על הסיכונים האמיתיים, וכי היה על המערערת לפקח כדבעי, לרבות על המעקב הרפואי. עוד קבע בית המשפט, כי למערכת היחסים החוזית שבין המערערת למשיב אין רלבנטיות לשאלת אחריותה של המערערת כלפי התובעת. כך גם, כי מעת שהמערערת הציגה עצמה כמוסד רפואי מוטלות עליה כאמור חובות הזהירות של מוסד רפואי, לרבות אחריות שילוחית למצגים שהוצגו על ידי העובדים מטעמה, כך גם הפרת חובת הפיקוח והמעקב אחר עבודת הרופאים, ואי מתן כל המידע שמחובתה כמוסד רפואי לספק למקבלי השירות הרפואי באמצעותה. 6. עוד הוסיף בית המשפט, כי בכל הקשור לאחריותו של המשיב, הרי כמי אשר החתימה על טופס ההסכמה, כמי אשר ניתחה וביצע את המעקב הרפואי, אחראי הוא כלפי התובעת. עוד ציין בית המשפט, כי היה על המשיב לצפות את התרחשותו של הנזק כתוצאה מהטיפול הרפואי כשהוא זה אשר אמון על ביצוע הטיפול ומודע לסיכוניו, ובמיוחד כאשר מדובר בסיכון בעל הסתברות גבוהה להתרחש. 7. בשאלת חלוקת האחריות הנזיקית בין הצדדים, בינם לבין עצמם, קבע בית המשפט כי מדובר במעוולים במשותף, וכי על כן יש לחלקה בהתאם למידת ההאשמה המוסרית של כל אחד מהם. לאור אשר פורט לעיל, קבע בית המשפט כי יש לחלק את האחריות הנזיקית בחלקים שווים ביניהם. 8. מכאן עבר בית המשפט לדון בהודעה לצד שלישי ששלחה המערערת כנגד המשיב. בהתאם לפסק הדין, הבסיס להודעה זו, הוא הסכם העבודה שנכרת בין המערערת לבין המשיב. ההסכם בו מדובר הוא הסכם שנחתם ביום 12.12.01 בין המערערת וחברה נוספת לבין המשיב (להלן: ההסכם). ההסכם כולל הוראות שונות אודות מערכת היחסים שבין הצדדים, ובין השאר ההסדרים הכספיים. המערערת טענה כי המשיב התחייב לשפותה בהתאם להוראות ההסכם, כי המשיב לא הכחיש את קיומו של "סעיף שיפוי", וכי מנוע הוא מלעשות כן בסיכומיו. מנגד טען המשיב, כי תוקפו של ההסכם היה ל-12 חודשים בלבד וניתנה לכל צד הזכות להודיע למשנהו על סיומו, ואכן, ביום 20.10.02 הודיע המשיב למערערת על רצונו שלא לחדש את ההסכם, ואכן לא נחתם הסכם חדש בכתב, אלא הצדדים המשיכו לעבוד על בסיס הסכמי חדש, אשר סוכם בע"פ בין המשיב למנכ"ל המערערת דאז. בית המשפט דחה את ניסיונו של המשיב, ניסיון שהועלה רק במסגרת חקירתו הנגדית, לטעון כאילו הסיבה לסירובו לחתום על הסכם חדש, נעוצה הייתה באותו סעיף המטיל עליו את האחריות, וקבע כי אינו נותן אמון בגירסת המשיב בעניין זה, וכי הסיבה להודעה שנתן המשיב נעוצה הייתה בנושאים כספיים אלו או אחרים. משהוסדרו נושאים אלו, המשיכו הצדדים לעבוד באותה מתכונת בדיוק לפיה עבדו בהתאם להסכם, והמשיב ראה עצמו מחוייב לכל תנאיו. עם זאת, קבע בית המשפט כי לא בכדי לא ציינה המערערת בהודעה לצד שלישי מהו סעיף השיפוי עליו היא מסתמכת, דהיינו סעיף המכיל התחייבות כספית מפורשת של המשיב, לשלם למערערת כל סכום שתחוייב לשלמו כלפי מטופליו. כך גם קבע בית המשפט כי הוראותיו של סעיף 6.1 להסכם, אשר מציין כי הרופא יהיה האחראי הבלעדי בתחום הרפואי, אין בו משום סעיף שיפוי, וכי בכל מקרה, ככל שקיימת אי בהירות הרי היא פועלת לרעת הנסח, קרי המערערת. בית המשפט לא התעלם מסעיף 6.5 להסכם, אשר לפיו מסכים המשיב כי אם תוגש תביעה נגד המערערת בגין טיפול שביצע הרופא, הוא מסכים כי יצורף לתביעה כצד ג'. אולם, בית המשפט קמא קבע כי גם בסעיף זה אין לראות משום הטלת חובת שיפוי על המשיב, אלא משמעותו היא כי המשיב מסכים לצירופו להליך, על מנת שגם חבותו כלפי המטופל תתברר אף היא באותה מסגרת. נוכח האמור, דחה בית המשפט את ההודעה לצד שלישי, וחייב את המערערת בהוצאות המשיב בגין דחיית ההודעה לצד שלישי. תמצית טענות הצדדים בערעור 9. המערערת טוענת כי בבחינת העילה הנזיקית, התעלם בית המשפט מכך שנזקי התובעת כפי שנטענו על ידה, כל כולם נגרמו כתוצאה ממעשיו ו/או מחדליו של המשיב ושלו בלבד, תוך הפניה לאמור בכתב התביעה ולחוות הדעת מטעם התובעת, וכן לאשר פורט לעיל. כך משיגה המערערת על כך שבית משפט קמא התעלם מהעובדות אשר לא היו שנויות במחלוקת, ולפיהן התובעת פנתה למערערת בבקשה לבצע ניתוח של שאיבת שומן ולשם ביצוע ניתוח זה הופנתה למשיב, אך בפועל המשיב הוא זה ששכנעה לבצע ניתוח אחר, וכשבאותה עת היה מוטל עליו לפרט בפניה את מלוא ההסברים הנדרשים אודות הניתוח. כך גם, המשיב הוא זה שהחתימה על טופס ההסכמה לניתוח שאיבת שומן, תוך שהמשיב מוחק ומציין אודות ניתוח מתיחת הבטן. יתר על כן, הטופס סופק על ידי בית חולים "רמת מרפא". בנוסף, גם לאחר הניתוח התובעת פנתה אליו ישירות והוא כשל במעקב הרפואי. בנסיבות אלו, טוענת המערערת כי אכן שימושה רק בגדר מתווך, וכי לא היא ולא מי מעובדיה היו קשורים לניתוח. משכך, טוענת המערערת כי לא היה מקום לקביעה כאילו עובדת מטעם המערערת הציגה בפני התובעת מצג שווא אודות ניתוח פשוט, אותו היא אמורה לעבור ועוד. לטענת המערערת, לא הוצבה כל תשתית עובדתית בפני בית משפט קמא, לקביעה כאילו הוצג בפני התובעת על ידי מי מטעם המערערת מצג לפיו הניתוח אותו עברה בפועל הינו ניתוח פשוט. עוד טוענת המערערת, כי בכל מקרה מעשי ו/או מחדלי המשיב ניתקו כל קשר סיבתי בין אשר יוחס לה, לבין אשר אירע לתובעת. לכן עותרת המערערת לקבל את ערעורה במישור העילה הנזיקית, ולקבוע כי על המשיב לפצותה בגין כל אשר חוייבה לשלם. 10. בהתייחס לעילה החוזית, היא ההודעה לצד שלישי, טוענת המערערת כי טעה בית המשפט בדונו בשאלה, האם אכן ההסכם כולל סעיף שיפוי, הואיל ושאלה זו לא הייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים. יתר על כן, המשיב עצמו בעדותו אישר זאת וכהודאת בעל דין. עוד טוענת המערערת, כי מעיון בסעיף 6 להסכם בכללותו, עולה שאכן כוונת הצדדים הייתה לסעיף שיפוי, וכפי שהדברים עולים גם מהפרשנות של שני הסעיפים להם נדרש בית משפט קמא. 11. המשיב מפנה לקביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא, ובמיוחד בכל הקשור לאחריותה של המערערת. כך גם ציין המשיב, כי בצדק קבע בית המשפט קמא כי היה על המערערת לצפות את התרחשות הנזק ולנקוט בכל האמצעים לרבות פיקוח על הרופא העובד בשירותיה, ועל כן גם עליה לשאת בתוצאות, וכאחראית ישירה וגם בגדר אחריות שילוחית למצגי העובדת מטעמה. עוד טוען המשיב, כי פסיקת בית משפט קמא תואמת את הפסיקה לפיה יש להטיל אחריות ישירה על מוסדות כמכון המערערת, לרבות הפניה לפסיקה של חלוקה שווה בין המכון לרופא גם ביחסים הפנימיים שביניהם. בנוסף, דוחה המשיב את ההשגות של המערערת אודות אותם ממצאים שקבע בית משפט קמא וכי בנסיבות שהמערערת גובה ומשאירה לעצמה את החלק הארי של התמורה, יותר משני שליש מהכסף, כך המערערת, הרי האשם המוסרי של המערערת אף גבוה יותר משל המשיב, ובכל מקרה לא נופל ממנו. 12. בהתייחס להודעה לצד שלישי טוען המשיב כי הודעה זו הוגשה בחלוף זמן רב לאחר הגשת כתב ההגנה, וכי חרף איזכור ההסכם בהודעה, לא צורף עותק ממנו, כך גם לא פרטים אודותיו וכשמדובר במסמך מהותי, על כל המשתמע מכך. ההסכם צורף רק לתצהיר העדות הראשית מטעם המערערת, וזאת לראשונה וללא כל בקשה לתיקון ההודעה וללא הסבר כיצד נולד הוא לפתע. משכך, היה מקום לדחות על הסף את ההודעה לצד שלישי, ככל שנסמכה היא על ההסכם בכתב. בשאלת תוקפו של ההסכם בעת הניתוח, חוזר המשיב על אשר טען בפני בית משפט קמא, כי לא הסכים לחתום על חוזה חדש הואיל וההסכם הטיל עליו את כל האחריות, וכשמנגד המערערת נמנעה מלהביא כל ראיה אשר תסתור את גרסתו, ובמיוחד נמנע מלהעיד את המנכ"ל דאז, אלא הסתפקה בעדה שהחלה עבודתה במערערת רק בשנת 2006. משכך, טוען המשיב כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי ההסכם המשיך להיות תקף חרף ביטולו. עם זאת, תומך המשיב במסקנותיו של בית משפט קמא, כי סעיף 6.5 להסכם אינו מטיל חובת שיפוי וכי גם אם הפרשנות אינה ברורה, הרי צדק בית משפט בקובעו כי יש לפרשו לרעת הנסח היא המערערת. כך גם מדגיש המשיב כי המערערת בהודעה, לא פירטה את טענת השיפוי אשר טענה לה רק בסיכומיה בפני בית משפט קמא. לחילופין, טוען המשיב כי אם הפרשנות תוביל למסקנה כי מדובר בסעיף שיפוי, הרי דינו להיות בטל מחמת עושק או תנאי מקפח בחוזה אחיד או כסעיף הסותר את תקנת הציבור. דיון והכרעה: 13. נוכח ההסדר הדיוני בפני בית משפט קמא, לפיו יפצו הצדדים בחלקים שווים את התובעת, השאלה שנותרה להכרעת בית משפט קמא, עניינה מסגרת היחסים הפנימיים שבין הצדדים, בינם לבין עצמם. משכך אין אנו נצרכים לבחינת השאלה העקרונית, בדבר אחריות המערערת כלפי ניזוק כתוצאה מניתוח רשלני ודי להפנות לאותם פסקי דין העוסקים בכך לרבות פסק הדין שניתן ע"י כב' השופטת גנות בת.א (ראשל"צ) 8139/01 נסימה נ' דר' פלמן (לא פורסם 6.7.03 ) (להלן: נסימה). החלוקה הפנימית בין מעוולים במשותף, יכול ותוכרע בהתאם לדיני הנזיקין, קרי במישור האשם המוסרי הרובץ לפתחו של צד זה או אחר ו/או בהתאם למישור החוזי. המישור הנזקי 14. גם אם נמצא צד חייב בתשלום כלפי ניזוק, עדיין יכול ובמסגרת היחסים הפנימיים יופטר אותו צד או בלשון אחרת, יהיה זכאי לשיפוי מהצד האחר. אין לקבוע מסמרות או לקבוע בכל מקרה כי החלוקה הראויה הינה חלוקה שווה, בעת שעסקינן במישור הנזיקין. עלינו לבחון איפוא, אם צדק בית המשפט בקביעתו כי במישור הנזיקי יש לחלק את האחריות באופן שווה בין הצדדים. כבר עתה אציין כי לדעתי, שגה בית המשפט קמא במסקנתו בשאלה זו. 15. דומה כי בית המשפט קמא, בחן את שאלת החלוקה שבין הצדדים באספקלריה של השאלה, האם קיימת אחריות של המערערת כלפי התובעת, ובהתאם לקביעותיו אלו הסיק ביחס לאשם המוסרי של המערערת. אולם, דומה כי שאלות אלו נפרדות הן ודומה כי המקרה דנן יש בו כדי להצביע על כך. בכל הקשור לניזוק אשר תובע מעוולים במשותף, די בכך שבית המשפט ימצא כי אחד מהמעוולים אחראי בשיעור קטן ביותר על מנת לחייב את אותו מעוול לשלם לניזוק את מלוא הפיצוי, וכשכמובן יוכל לאחר מכן לחזור למעוול האחר. דהיינו, בכל הקשור לשאלת החבות של אחד המעוולים כלפי התובע, אין צורך לקבוע את שיעור אחריותו. מנגד, נצרכים אנו לקביעת שיעור זה, למסגרת היחסים הפנימית, שבין אותם מעוולים משותפים. משבאים אנו לבחון שאלה זו, עלינו להידרש כאמור לנסיבות הקונקרטיות של המקרה [ראו: ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (לא פורסם, , 7.9.10) לרבות ההתייחסות למשפט המצוי מול הרצוי, בסוגיה זו של מעוולים במשותף]. 16. כאמור, ככל שעסקינן באחריות המערערת כלפי התובעת, די לנו בכך שפרסמה אודות הניתוחים השונים, כך גם שהיא זו שהפנתה את התובעת למשיב. אולם, אין בין כל אלו לבין האחריות של המשיב. בסופו של יום וכקביעת בית משפט קמא, פנתה התובעת למערערת על מנת לקבל יעוץ לניתוח לשאיבת שומן, ואכן הופנתה למשיב לשם ביצועו של ניתוח שכזה. לא נטען ולא הוכח, כאילו לאחר הפנייתה למשיב, הייתה מעורבות זו או אחרת של המערערת ו/או מי מטעמה, בכל הקשור לטיפול בתובעת. בצדק טוענת המערערת כי פעולות עובדי המערערת, ככל שהיו מוכחות, מתייחסות לניתוח האחר אשר ביחס אליו ניתן היה לקבוע כי מדובר בניתוח פשוט, להבדיל מהניתוח אשר בוצע בפועל. כך גם למעשה המשיב הוא זה ששיכנע את התובעת לעבור את הניתוח האחר, הוא זה שלא הסביר אודות הסיכונים הכרוכים בו, להבדיל מניתוח שאיבת שומן. בנוסף, המשיב הוא זה שהחתימה על טופס ההסכמה, טופס אשר התקבל מבית החולים ואשר התייחס לניתוח שאיבת שומן וכשהמשיב בכתב ידו משנה את סוג הניתוח. אם לא די באמור, גם בכל הקשור למעקב, לכאורה לא גילה המשיב את אותה הסתבכות שאירעה. וכמובן ומעל הכל הרופא הוא זה שכשל בביצוע הניתוח. הנה כי כן, במקרה הספציפי דנן, כל המעשים ו/או המחדלים אשר בגינם היה מקום לפצות את התובעת, כל כולם אירעו בגין המשיב וללא קשר לפעולותיה של המערערת. משכך, משבאים אנו לבחון את שאלת האשם המוסרי, קשה לקבל את טענת המשיב כאילו הוא והמערערת נמצאים באותה דרגה של אשם מוסרי. כך גם קצת מקוממת טענתו אודות הפיקוח עליו. בסופו של יום, האשם המוסרי רובץ רובו אם לא כולו, לפתחו של המשיב ואין מקום לטיעונים כלפי המערערת, טיעונים שיתכן והתובעת הייתה יכולה לטעון אותם, אך לא כן המשיב. בכך שונים נסיבותיו של המקרה דנן מעניין נסימה, שם הייתה מעורבות רפואית בפועל של המכון, על כל המשתמע מכך, ועל כן אין להסיק משם את אשר מבקש המשיב להסיק. 17. עם זאת, אין להתעלם מאשם מוסרי גם של המערערת, ושוב בהתייחס ליחסים הפנימיים שבין הצדדים. ראשית, הכיצד שונה סוג הניתוח וללא כל בחינה בדבר הנצרך בגין שינוי זה, על ידי מי מטעם המערערת. שנית, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, לכאורה, האם אין מקום שמכון כמכון המערערת יפנה מיוזמתו למי שעבר ניתוח זה או אחר באמצעותו, על מנת לבחון לאחר הניתוח, את מצבו לרבות סיוע ככל שנדרש. 18. בנסיבות אלו, לדעתי יש מקום לקבוע את החלוקה שבין הצדדים במישור הנזקי, באופן שחלקה של המערערת יהיה 20% ואילו חלקו של המשיב יהיה 80%, על כל המשתמע מכך. המישור החוזי: 19. בכל הקשור למישור החוזי, אין להתעלם מטענות המשיב, אודות ניסוחה של ההודעה לצד שלישי, ובמיוחד מעת שהמערערת לא צירפה להודעה את ההסכם. מעיון בהודעה עולה, כי טענת השיפוי ו/או ההשתתפות נסמכת בראש ובראשונה על העילה הנזיקית. כך, בסעיף 10 להודעה מפורטת רשלנותו של המשיב, כך גם מחדליו וכך גם בהמשך סעיפי ההודעה צויין אודות ניתוק הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת כלפי המערערת לבין הנזקים. אכן, בסעיף 7 להודעה, צויין כי המשיב הוא שאמון על הטיפול הרפואי בתובעת וכי המערערת משמשת אך ורק כמתווכת, ובהמשך בסעיף 8 צויין, כי על פי ההסכם היה על המשיב לבחון מהו הניתוח המתאים ועוד טענות הקשורות לאשר היה מוטל על המשיב. ודוק, במסגרת סיכומיו בבית משפט קמא בסעיפים 37 - 39, טען המשיב כי אין מקום להודעה במישור החוזי ורק לחלופין התייחס לתוכנו של ההסכם ותקפותו. מנגד, אין להתעלם מכך שאכן ההסכם צורף לתצהיר העדה מטעם המערערת, ולא מצאתי בפרוטוקול הדיון, התנגדות של המשיב לצרופו של ההסכם, או להתבססות עליו. בנוסף, המשיב עצמו התייחס גם התייחס להסכם הן בכתבי הטענות, הן בתצהירו ובמיוחד בחקירתו הנגדית. משכך יש לבחון האם צדק בית המשפט בקביעותיו, המתייחסות לנושא ההסכם ובהקשר של ההודעה לצד שלישי. 20. בצדק נדרש בית משפט קמא לשאלת תקפותו של ההסכם, וקבע ממצאים עובדתיים כולל התרשמות מעדות המשיב, כאשר בית המשפט קמא לא קיבל את גירסתו. ובמה דברים אמורים. בכתבי הטענות ובתצהירו, כל שטען המשיב, ששלח אכן את ההודעה על סיום תקופת ההסכם. כך גם הסביר זאת, בכך שלא היה שבע רצון מהתנאים הכספיים כפי שאלו נקבעו בהסכם. אולם המשיב עצמו, אישר בעדותו, שאכן הנושאים הכספיים הוסדרו לשביעות רצונו, ובהתאם המשיכו יחסי העבודה שבין הצדדים. יתר על כן, המשיב אישר במסגרת חקירתו הנגדית, כי הוא פועל בהתאם לכל הוראות ההסכם. משכך, אין מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא, כי מערכת היחסים שבין הצדדים המשיכה להיות אותה מערכת, כפי תנאי ההסכם, שאם לא כן, מה המערכת ששררה בין הצדדים. עם זאת, המשיב ניסה במסגרת חקירתו הנגדית ובמועד זה בלבד, לטעון כאילו הסיבה לפיה ביקש להביא את ההסכם לסיומו, הינם אותם סעיפים העוסקים באחריותו הבלעדית, וכשהוא אף נזקק לבנו עורך הדין, אשר לגרסתו הוא זה שהסב את תשומת לבו לסעיפים אלו. לא למותר להוסיף, כי המשיב לא ציין אודות נימוק זה, טרם לכן, ובמיוחד נמנע מלהביא לעדות את בנו, והדברים אומרים דורשני. בנסיבות אלו, ובמיוחד לאור התרשמות בית משפט קמא מעדותו, דחה בית המשפט גרסה זו. אך דחייה זו שוברה בצידה, הואיל ולכאורה אכן יש ממש בטענת המערערת, כי לפחות לסברתו של המשיב, האחריות הינה שלו באופן בלעדי, קרי בשפה המשפטית, לכאורה קיים סעיף שיפוי. 21. הגם שכך, לא די בסברתו אלא יש לבחון את פרשנות ההסכם והאם אכן כולל הוא בחובו סעיף שיפוי. המערערת נסמכה בסיכומיה בפני בית משפט קמא על הוראותיו של סעיף 6.1 להסכם הקובע: "הרופא יהיה האחראי הבלעדי, בתחום הרפואי, לטיפולים מכל סוג שיבצע עבור המטופלים". סעיף זה נמצא תחת הפרק של "אחריות הרופא", דהיינו, שבסעיף זה נקבעת אותה אחריות בכל הקשור לתחום הרפואי. אולם, אין בסעיף זה להוביל למסקנה, כי בגין סעיף זה, חייב יהיה המשיב בשיפוי. כך גם, אין מקום לקבל את אשר עולה מהמשכם של הסעיפים שבפרק זה, כולל בנושא הביטוחי. אכן, סעיף 6.5 להסכם קובע: "הרופא מסכים כי אם תוגש תביעה כנגד המכון, בגין טיפול שביצע הרופא באמצעות המכון, לרופא תהיה אחריות מלאה כצד נתבע והוא מסכים כי יצורף לתביעה כצד ג'" (ההדגשה שלי). בניגוד לפרשנותו של בית משפט קמא, סבורני, כי יש באמור בסעיף זה, משום סעיף שיפוי. אין אני סובר, כי סעיף שיפוי חייב להיות מנוסח באופן חד-משמעי, ולפיו בכל מקרה של תביעה, יהיה חייב צד זה או אחר לשפות את משנהו. לא בכדי, הסעיף אינו מסתפק בהוראה שהרופא מסכים שאם תוגש תביעה כנגד המכון אזי מסכים הוא להיות מצורף כצד ג', אלא הוסף המשפט שהודגש לעיל, קרי אחריותו המלאה של המשיב, ובהקשר של ההודעה לצד שלישי. ודוק, לכאורה אין צורך בהסכמה של צד להיות מצורף כצד שלישי, הואיל ובכל מקרה רשאי היה המכון לשלוח למשיב הודעה לצד שלישי, מעת שתוגש תביעה נגדו. משכך, דומה כי ההסכמה, אכן קשורה לאותה אחריות מלאה, ובלשון אחרת הבלעדית, של המשיב כלפי המערערת. בנסיבות אלו נראה כי עניינה של ההודעה לצד שלישי המצויה בסעיף זה בהסכם, לענין חובת השיפוי. דא עקא, שהמערערת במסגרת ההודעה לצד שלישי, לא טענה לסעיף זה, ואם לא די בכך, גם בסיכומיה לא הפנתה לסעיף זה. בנסיבות אלו, ולא מטעמיו של בית משפט קמא, לא מצאתי לנכון להתערב במסקנתו בסוגייה זו. סיכומם של דברים: 22. הסכסוך שנותר להכרעה בפני בית משפט קמא, נסב אודות השאלה של מסגרת היחסים הפנימית שבין הצדדים, בינם לבין עצמם, לאחר שהתובעת פוצתה על ידם בחלקים שווים. העולה מהאמור, כי בניגוד לבית משפט קמא, סבורני כי אף ללא ההודעה לצד שלישי ועל אחת כמה וכמה משזאת הוגשה, לפחות מהפן הנזקי, יש לקבל את הערעור, ולקבוע כי במישור היחסים הפנימיים על המשיב לשאת בשיעור של 80% מהפיצוי ועל המערערת לשאת ב-20% ממנו. 23. לאור האמור, דין הערעור להתקבל ובאופן שהחלוקה תהא כדלעיל. כל סכום ששילמה המערערת ביתר, נוכח האמור, יוחזר לה על ידי המשיב ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מעת התשלום העודף ועד השבתו למערערת. כך הייתי מציע לבטל את ההוצאות שנפסקו לחובת המערערת, וככל שהמערערת שילמה הוצאות אלו למשיב, יחזירם המשיב למערערת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מעת התשלום ועד השבתו. המשיב ישלם למערערת סך של 23,200 ₪ שכ"ט עו"ד. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד השופט ד"ר קובי ורדי: אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט השופטת רות לבהר שרון: אני מסכימה. רות לב הר שרון, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט שנלר. בטןתביעות רשלנות רפואיתרשלנותרשלנות רפואית (בניתוח)רפואהניתוח