קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שוד דרכים - תאונת דרכים: השופטת אסתר קובו - אב"ד ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כבוד השופט מ. שנהב) בת.א. 3919-12-07 לפיו התקבלה תביעת הפיצויים בגין תאונת דרכים של המשיב 1 (להלן: "המשיב") נגד המערערת, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"), ואילו התביעה נגד המשיבה 2, הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבטחת"), נדחתה. בבסיס הערעור שלפנינו טענתה של קרנית לפיה האירוע בו נפגע המשיב מצוי בגדרי החזקה הממעטת הקבועה בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") שעניינה "תאונה מכוונת", ובהתאמה אין להשית עליה כל חבות. רקע 1. בשעת לילה של יום ה - 28.9.06, נהג המשיב ברכבו ואסף אליו נוסע מזדמן (טרמפיסט). על פי גרסת המשיב, בשלב מסוים במהלך הנסיעה השתלט הנוסע על הרכב תוך שהוא דוחק אותו ממושב הנהג. בניסיון למנוע את ההשתלטות, נאחז המשיב בדלת הרכב כשפלג גופו העליון מחוץ לרכב, אך נפל לקרקע בעוד שהנוסע המזדמן נמלט עם הרכב. הנפילה הסבה למשיב נזקים, ובעיקר פגעה בקרסול רגלו השמאלית (להלן: "האירוע"). 2. בתביעה אותה הגיש המשיב לבית המשפט השלום נגד קרנית ומבטחת רכבו טען כי האירוע הינו 'תאונת דרכים' כהגדרתה בחוק הפיצויים, ומשום כך על מי מהנתבעות לפצותו בגין נזקיו. 3. בין טענות הגנתן טענו קרנית והמבטחת כי האירוע איננו 'תאונת דרכים', על שום החזקה הממעטת שבחוק הפיצויים שעניינה "תאונה מכוונת", הפוטרת אותן מחבות לתשלום פיצויים. לצד מחלוקת משפטית זו עמדה גם מחלוקת עובדתית באשר לנסיבות האירוע, שהמשיב היה העד היחיד לו היות שהנוסע המזדמן נמלט וזהותו, נותרה עלומה. 4. בפסק דינו ובהתייחס לנסיבות האירוע, הדגיש בית המשפט את תשובותיו העקביות, בעיקרי הדברים, של המשיב לשאלות גורמים שונים. ביניהם החוקר המשטרתי, המוסד לביטוח לאומי וסוכן הביטוח. בית המשפט אף התרשם באופן בלתי אמצעי מהקו העקבי בו נקט המשיב ומהתנהגותו הבוטחת לאורך שלבי חקירתו הנגדית בבית המשפט. לאחר שציין כל אלה, נתן אמון בגרסתו של המשיב כי נפצע כשנפל מרכבו שעה שניסה לאחוז בדלת הרכב, בעוד הנוסע המזדמן השתלט על הרכב ונמלט עימו. בפן המשפטי, קבע בית המשפט כי האירוע הינו בגדר 'תאונת דרכים' כמובנה בחוק הפיצויים, ושלל את קיומה של החזקה הממעטת - היא ה"תאונה מכוונת". נקבע כי את המונח "כוונה" יש לפרש בצמצום כך שעל הטוען לה - קרנית והמבטחת - להוכיח כוונה ספציפית וברורה לפגיעה בגופו או רכושו של המשתמש ברכב המנועי. כוונה מעין זו לא הוכחה על ידן, הואיל ורצונו של הנוסע המזדמן היה להשתלט על הרכב כדי לעשות בו שימוש תעבורתי גרידא, להבדיל מכוונה ממוקדת לפגוע בגופו של המשיב או ברכושו. משנקבע כי האירוע הינו 'תאונת דרכים', פסק בית המשפט למשיב פיצויים בראשי הנזק שונים, ומצא כי קרנית הינה האחראית הבלעדית לתשלומם. את המבטחת פטר בית המשפט מתשלום משום שבפוליסת ביטוח הרכב אותה הנפיקה יש חיסוי ביטוחי רק לשימושו של המשיב ברכב או לאדם הנוהג ברכב מטעמו. מאחר שהנוסע המזדמן השתלט על הרכב, משמע כי נפסק שימושו של המשיב כנהג ברכב והוא הפך ל'נוסע' בעל כורחו ברכב שבו הנהג (הנוסע המזדמן) משולל כיסוי ביטוחי. על כך ערעורה של קרנית. 5. קרנית טוענת כי לאירוע לא היו עדים נוספים פרט למשיב ולנוסע המזדמן, שעקבותיו נעלמו. המשיב מסר גרסאות שונות לאותו ארוע, ועדותו מהווה עדות יחידה. נטען כי בית משפט קמא נמנע מקביעת הגרסה הנכונה לאירוע, והסתפק בתיאור לאקוני שלו. לדידה של קרנית, פרטי האירוע מלמדים על כך שאין להגדירו כ'תאונת דרכים', משום שהנוסע המזדמן השליך את המשיב ממכוניתו למטרת תקיפה וגרימת נזק. עסקינן במעשה מכוון החורג מגדר 'תאונת דרכים', ובית המשפט שגה משנתן פרשנות מצמצמת למונח "כוונה", ובכך הגדיר את התאונה כתאונת דרכים שיש לפצות את המשיב בגינה. לציין כי גם המבטחת, שהיא משיבה בערעור זה, סבורה כי אין לסווג את האירוע כתאונת דרכים, באשר חלה החזקה הממעטת. 6. המשיב מדגיש כי גרסתו התקבלה כמהימנה, הן על ידי המוסד לביטוח לאומי אשר הכיר באירוע כתאונת עבודה (משום שארעה לאחר שיצא מעבודתו כמנהל אירועים), הן על ידי בית המשפט. אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעות עובדתיות מעין אלו, אלא במקרים חריגים שאינם מתקיימים במקרה דנן. אשר לסיווגו של האירוע, מובן כי המשיב סומך ידיו על פסיקתו של בית המשפט כי בתאונת דרכים עסקינן. דיון 7. לאחר שעיינתי בכתבי בי-הדין, על צרופותיהם ואסמכתאותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. האירוע בו נפגע המשיב אינו 'תאונת דרכים' כהגדרתה בחוק הפיצויים. המסגרת הנורמטיבית 8. 'תאונת דרכים' מוגדרת בסעיף 1 לחוק הפיצויים כדלקמן: "תאונת דרכים - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי" (הדגשות אינן במקור). הנה כי כן, לצד ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים המצויה ברישא של סעיף 1 מצויות גם החזקות המרבות, המבקשות לקבוע מצבים מיוחדים אותם יראו כ"תאונת דרכים" למרות שאין הם נופלים להגדרה הבסיסית, וכן חזקה ממעטת אחת, בסיפא. על זו, כפי שפורשה בפסיקה ועל תחולתה במקרה שלפנינו, הדברים להלן. החזקה הממעטת 9. החזקה הממעטת מחריגה מהגדרתה של 'תאונת דרכים' את אותה 'תאונה' שהתרחשותה לא היתה מקרית, כי אם מעשה מכוון. החזקה הינה פרי הצעת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8) תש"ן - 1989, אשר ביקשה להציב את "המבחן התעבורתי" בלב הגדרת חוק הפיצויים ל'תאונת דרכים', ולהחליף בכך את המבחן הייעודי והמרחיב שנתן בית המשפט העליון לנוסח המקורי של חוק הפיצויים. עמדה זו נבעה מגישתה של הצעת החוק לפיה אין להטיל על ציבור הנהגים את הנטל לבטח סיכונים שאינם סיכונים טיפוסיים לשימוש ברכב לצרכי תחבורה. לפיכך, רק תאונות שנסיבות התרחשותן הינן בשל שימוש טיפוסי ברכב למטרות תחבורה, תקבלנה הכרה כ'תאונת דרכים', בעוד במקרים שבהם הרכב משמש ככלי לגרימת נזק ולא לייעודו התחבורתי, לא ניתן יהיה להגדיר אירוע כתאונת דרכים המזכה בפיצויים על פי חוק הפיצויים. וכך באו הדברים לידי ביטוי בע"א 2199/99 עזבון המנוח לזר, ז"ל נ' נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נד(1) 938 (2001) (להלן: "פרשת לזר") בדבריו של כבוד השופט אור כאשר עמד על מטרת התיקון בכלל, ועל מטרתה של החזקה הממעטת בפרט; החזקה הממעטת מבקשת "לקדם את המבחן התעבורתי ולהוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה... בנסיבות שבהן נגרמת פגיעה עקב מעשה הנעשה במכוון כדי לגרום לנזק לאדם אחר, השימוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים" (שם, בעמ' 951-952). 10. הנה כי כן, "תאונה מכוונת" תוחרג מחוק הפיצויים אם המאורע ארע כתוצאה ממעשה מכוון שתכליתו לגרום לנזק לגופו או רכושו של אדם. עם זאת, לחזקה הממעטת נלווה תנאי המסייג אותה, לאמור - כי גם אם לפנינו אירוע שנעשה בכוונה לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, יש לבחון אם הנזק נגרם ישירות על ידי המעשה עצמו. במידה שהנזק נגרם רק מהשפעתו של המעשה על השימוש ברכב מנועי, אין תחולה לחזקה הממעטת (שם, בעמ' 943). ההבחנה שערך המחוקק בהוראה דלעיל נובעת מרצונו להבחין בין נזק שנגרם כתוצאה ישירה מהמעשה המכוון - שאז אכן חלה החזקה הממעטת במלוא עוזה ואין עסקינן בתאונת דרכים, לבין נזק שנגרם שהוא רק תוצאה עקיפה של המעשה המכוון, שאז חוזר האירוע לחיקה של ההגדרה הבסיסית משום הזיקה לסיכון התחבורתי (שם, בעמ' 956). מבאר המלומד פרופ' אנגלרד בספרו: "המדובר בחזקה חלוטה השוללת את תחולת החוק על מעשי נזק מכוונים. התוצאה היא כי אין עוד להכיר בזכאותם של נפגעים (כולל הזכאות של התלויים בהם), שהם הקורבנות המכוונים של חיסול חשבונות בעולם הפשע, או הקורבנות של מעשי טרור אחרים. עם זאת בסיפא של ההוראה מצוי סייג לשלילה הכללית: הנזק מן המעשה המכוון נגרם לא על ידי המעשה עצמו, אלא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי. הכוונה בסייג היא למצב דברים שבו נפגע, למשל, הנוהג מזריקת אבן מכוונת, והפגיעה הראשונית הזאת גורמת לאובדן השליטה על המכונית ולתאונה קשה. מקרה זה הוא עדיין בבחינת תאונת דרכים במובן החוק." (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 80 (מהדורה שלישית, 2005) [ההדגשות אינן במקור]. 11. הנטל להוכיח את תחולת החזקה הממעטת הוא על הטוען אותה, קרנית בערעור זה. רף ההוכחה הוא של 'מאזן ההסתברויות', שביישומו יש להתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן (ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לידאווי, פ"ד נו(6) 874, 881 (2002) (להלן: "פרשת לידאווי"); רע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עסאם ( 4.4.07) בפסקה 2 (להלן: "פרשת עסאם"); ע"א 8313/06 ג.א נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ( 29.3.09) בפסקה 8 (להלן: "פרשת ג.א")). 12. החזקה הממעטת, על תנאיה, זכתה לפרשנות ולדיון בפסיקה, לרבות בפסיקתו של בית המשפט העליון. כך, למשל, במקרה מצער בו אדם שם קץ לחייו לאחר שנשכב על פסי רכבת נקבע כי אין החזקה מבחינה בין מניעים שונים לעשיית המעשה המכוון, אם פעילות עבריינית או התאבדות. רואים במי שמתכוון להתאבד כמי שעשה מעשה במכוון כדי לגרום (במקרה זה לעצמו) נזק גוף, ולפיכך באים מעשיו בגדרה של החזקה הממעטת (ראו פרשת לזר). עקרון זה היה מקובל על בית המשפט גם בפרשת לידאווי ובפרשת ג.א, אם כי במקרים אלו לא הוכחה כוונה להתאבד, ומכאן שלא היתה תחולה לחזקה. ובפרשת עסאם נהג אדם, שהיה שרוי בגילופין, בפראות לעבר קבוצת מתקהלים, עקב סכסוך שפרץ זמן קצר קודם לכן בינו לבינם. בית המשפט קבע כי התאונה נגרמה בכוונת מכוון, ואף כי לא ניתן לשלול לחלוטין אפשרות שהנהג ביקש רק להקניט את הקבוצה עימה הסתכסך קודם לכן, אפשרות זו, נוכח מכלול הנסיבות והראיות שהובאו, רחוקה ובלתי משכנעת. ברע"א 9706/08 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' נח ( 2.2.09), הותקפה נהגת לאחר שעצרה כדי לאפשר לחברתה לרדת מן הרכב. הנהגת הושלכה מהרכב, הוכתה ונפצעה על ידי חבורה של שלושה צעירים, שלאחר מכן גנבו את הרכב ונמלטו מהמקום. בית המשפט קבע כי נזק הגוף שארע לנהגת לא נגרם כתוצאה מהשימוש ברכב, אלא ממכותיהם של הצעירים. כלי הרכב שימש רק זירה להתרחשות האירוע המזיק, ועל כן אינו מקיים את ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים שבסעיף 1 לחוק הפיצויים. לענייננו, הוסיף והעיר בית המשפט כי גם אם האירוע היה נכנס בגדרה של ההגדרה הבסיסית, לא היתה קמה תחולה לחוק הפיצויים בשל החזקה הממעטת, מאחר שהמשיבה הוכתה ונחבלה באופן ישיר על ידי התוקפים, והנזק הוא פועל יוצא וישיר של מעשה ידיהם המכוון (שם, בפסקאות 7-8). 13. על פרשנות יסוד הכוונה לגרום לנזק, הנדרשת לקיומה של החזקה הממעטת, נמצאנו ברע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בלבן ( 21.9.09 (להלן: "פרשת בלבן") כי "השימוש ברכב יהיה "ככלי לגרימת נזק" רק כאשר ישנו רצון "חפצי" של ממש בתוצאה של פגיעה בגופו או ברכושו של אדם. הסתפקות במבחן שנקבע בדין הפלילי - מודעת לאפשרות קרובה לודאי לגרימת התוצאה - עלולה להביא לתוצאה של שלילת פיצוי גם במקרים בהם הפגיעה נובעת במישרין מן הסיכון התחבורתי, כגון נסיעה המסכנת אחרים באופן ברור" (שם, בפסקה 4; אנגלרד בספרו, בעמ' 82; אליעזר ריבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים 425 (מהדורה מעודכנת - 1999). לציין כי בקשה לדיון נוסף, נדחתה (דנ"א 8144/09 בלבן נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעים בתאונות דרכים ([לא פורסם], , 23.8.10)). 14. במקרים דומים לזה שלפנינו, בו ביקש גנב להימלט עם רכב, תוך שהוא פוגע באדם אחר, נשמעה טענה מפי הנפגע כי כוונת העבריין היתה להימלט עם הרכב לצורך גניבתו, ולא היתה לו כוונה ספציפית לפגוע במי שניסה למנוע זאת ממנו. אם נשוב לנסיבות שבפרשת בלבן, הרי ששם נדון מקרה שבו הבחין בעל רכב באדם זר יושב ברכבו. הוא רץ אל עבר הרכב ונאחז בו בניסיון למנוע את גניבתו, אך הגנב החל בנסיעה תוך שהא מאיץ ונוסע ב"זיגזג" עד אשר בעל הרכב נפל ונפגע מגלגלי הרכב. נפסק כי דרישת הכוונה מתקיימת גם כאשר הפגיעה באדם הינה אמצעי להשגת מטרה אחרת: "תיאור ההתרחשות במקרה שלפנינו, כפי שהוא עולה מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, מלמד על כוונה לפגוע במשיב 1. הגנב ביקש להימלט מאחיזתו של המשיב 1. הוא ביקש לנער אותו מן הרכב הנוסע. כוונה זו, שהיא כוונה לפגוע במשיב 1, אמנם משנית לכוונתו של הגנב להימלט עם הרכב, אך לכך כאמור אין נפקות. הגנב נהג ברכב בפראות, תוך שהוא מאיץ את נסיעתו ונוסע בזיגזג, וכל זאת בעת שהמשיב 1 תלוי על הרכב מבחוץ. עובדות אלה הוכחו לפני בית המשפט קמא באמצעות ראיות מתאימות ונראה כי אין לגביהן מחלוקת. המסקנה המתבקשת מכך כאמור היא שהגנב ביקש להפיל את המשיב 1 מהרכב. רצונו של הגנב להפיל את המשיב 1 כרוך בקיומו של רצון לפגוע בו באופן שאינו ניתן להפרדה. לאור מטרת החזקה הממעטת נשוא הדיון - הוצאת התאונה המכוונת מגדרו של חוק הפיצויים - ברי כי רצון להפיל אדם התלוי מבחוץ על רכב נוסע שקול לרצון לפגוע באותו אדם. המניע הסופי שעמד מאחורי התנהגותו של הגנב היה אמנם הימלטות עם הרכב, אך בסופו של דבר רצה הגנב לפגוע במשיב 1, ולו כאמצעי לקידום ההימלטות" (שם, בפסקה 6) [הדגשות אינן במקור]. דברים דומים נקבעו גם ברע"א 10907/08 עזבון המנוח רשיד נ' קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ( 19.10.09 (להלן: "פרשת רשיד")). שם, רכש נהג רכב סמים מהמנוח (שעזבונו הוא המערער). לאחר ביצוע העסקה, החל הנהג להימלט מהמקום, והמנוח - שהבחין כי שטר הכסף שנמסר לו הינו מזויף - נתלה על החלון הקדמי של הרכב ונאחז בו. לאחר מספר שניות בהן האיץ הנהג את הרכב, שחרר המנוח את אחיזתו, נפל ונהרג. נקבע כי נסיעה תוך האצה של נהג, בעוד המנוח תלוי מחוץ לרכב גרמה לפגיעה במנוח באופן ישיר. יתכן כי הנהג רצה להפיל את המנוח ולפגוע בו רק כאמצעי לקידום מטרתו לברוח מהמקום, "אולם אין בכך ולא כלום" (שם, בפסקה 4). וברע"א 6284/10 קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים נ' אליצור ( 27.12.10) ניגשה נהגת לחזית רכבה לאחר שנאמר לה כי יש לה נקר בצמיג. גנב נכנס לרכבה והחל לנהוג כשהוא מפיל את הנהגת על מכסה המנוע. לאחר כמה עשרות מטרים של נסיעה, נפלה הנהגת ונפגעה כשהגנב ממשיך בנסיעתו. גם שם נקבעה תחולתה של החזקה הממעטת, ונדחתה הטענה כי העבריין נהג ברכב בחוסר זהירות על מנת למלט עצמו, ולא התכוון לפגוע דווקא בנהגת שרק עמדה במסלול נסיעתו (שם, בפסקה 6). 15. על רקע הלכות אלו, בהן ביקש בית המשפט ליתן תוקף לתכלית חקיקתה של החזקה הממעטת, המבקשת לשים את הדגש על 'תאונת דרכים' שארעה תוך שימוש טיפוסי בכלי הרכב למטרות תחבורה, ולא ככלי גרידא לביצוע נזק לאדם, אשוב לענייננו; "שוד דרכים" אינו בגדר אירוע שכיח וסיכון טבעי המתלווה לתנועה בדרכים, ובמילים אחרות - אין מדובר בסיכון הנובע באופן רגיל מהשימוש ברכב למטרות תחבורה (פרשת נח, בפסקה 7). מטרתו הברורה של הנוסע המזדמן (אותה גם השיג) היתה לגנוב את הרכב. בתוך כך, דחק העבריין את המשיב מתוך מושב הנהג ואילו זה במהלך המאבק נתלה על דלת הרכב כשפלג גופו העליון מחוץ לרכב, עד אשר נפל ונחבט בקרקע בעוד העבריין ממשיך בנסיעה. המניע הסופי של העבריין היה אמנם גניבת הרכב, אך מניע זה אינו עומד לבדו, שכן לקדמו היה עליו לפגוע במשיב, וזאת עשה בכוונה ברורה. 16. אשר לתנאי המסייג את החזקה הממעטת ("הנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי"), הוא אינו מתקיים. דחיקתו של המשיב אל מחוץ לרכב ונסיעה עד ששמט את אחיזתו בדלת הם שגרמו באופן ישיר לנזק, ולא היו רק "השפעה על השימוש ברכב". 17. לפיכך, אין מנוס אלא לקבוע כי בנסיבות העניין חלה החזקה הממעטת, המוציאה מגדר תחולת "תאונת דרכים" את האירוע. בהתאמה, המשיב אינו זכאי לפיצוי על פי חוק הפיצויים, ולמרבה הצער אף אינו יכול לתבוע את העבריין, אותו נוסע המזדמן, בתביעת נזיקין באשר זהותו איננה ידועה. מבחינתו של המשיב, אכן התוצאה איננה מיטבית, אך זו התוצאה המשפטית הנכונה על פי הדין. 18. אעיר כי ניתוח משפטי זה מבוסס על המתווה העובדתי אותו קבע בית המשפט שאותו יש לאמץ, ושבנסיבות אין מקום לסטות הימנו. עוד אוסיף כי לאור התוצאה אליה הגעתי לפיה אין לפנינו ארוע של 'תאונת דרכים', שוב אין מקום להידרש ליתר טענות קרנית בדבר חבותה של המבטחת בפיצויי או לטענותיה באשר לגובה הפיצויים בראשי הנזק השונים. סוף דבר 19. דין הערעור להתקבל. פסק דינו של בית משפט השלום, מבוטל. כמו כן, מאחר שקרנית הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (בש"א 9726/09) ובהתאם להחלטתי מיום 29.6.09 ניתן עיכוב ביצוע על מחצית הסכום; לאור תוצאת הערעור - ככל ששילמה קרנית למשיב תשלומים בהתאם לפסק דינו של בית משפט השלום שכעת בוטל, על המשיב להשיב את ששולם לו בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ועד להשבתו בפועל. המשיב יישא בהוצאות המערערת ובשכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 ₪. לא ישולמו הסכומים בתוך 30 ימים מהיום, יישאו הם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. אסתר קובו, סג"נאב"ד השופטת מיכל רובינשטיין אני מסכימה. מיכל רובינשטיין, סג"נ שופטת השופטת עפרה צ'רניאק אני מסכימה. עופרה צ'רניאק, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת אסתר קובו - אב"ד. משפט פליליתאונת דרכיםשוד