קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיהוי בהגשת כתב אישום: ההחלטה לגופה לפני טענה לקיומה של הגנה מן הצדק, מכוח סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: חסד"פ). זאת, בשים לב לכך שכתב האישום, המייחס לנאשם עבירות מרמה, זיוף והתחזות לעו"ד, אשר בוצעו לכאורה בשנת 2004, הוגש אך בשנת 2010, כחמש וחצי שנים לאחר מעשה. ב"כ הצדדים סקרו את ההתפתחות ההיסטורית של הגנת "ההגנה מן הצדק". אין ספק שהצדק עם הסנגור בטענתו כי לאחר עליית ההגנה עלי חיקוק, הורחבה ההגנה על תחומים רבים ומגוונים אשר לא שערום אבותינו בנסחם את יסודות ההלכה בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2)221 ואפילו לא כאשר הותוו עקרונות החלת ההגנה במסגרת ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ פ"ד נט(6)776, שניתן לפני פחות מעשור. זאת, אף אם עקרונות הלכה אחרונה זו ממשיכים לשמש מורה דרך, על פי הפסיקה, גם לאחר שנחקק סעיף 140(10) הנ"ל. יחד עם זאת, למרות היצירתיות הרבה של הסנגורים ובתי המשפט ביישום העיקרון, ישנם בפסיקה קווים המנחים שלא להשתמש ב"נשק יום דין" זה, בכל מקרה בו הופרו זכויותיו של הנאשם, אלא במקרים המתאימים לכך, הן בבחינת חומרת המעשה, והן בבחינת השאלה אם ישנם כלים אחרים להתמודדות עם הפגיעה בזכותו של הנאשם. העלאת הטענה של הגנה מן הצדק, בהקשר לשאלת השיהוי שבחקירה או העמדה לדין, מעלה קושי של ממש. שהרי, המחוקק קבע באותו סעיף 149 עצמו, בסעיף קטן 149(8), כי ההתיישנות היא טענת הגנה לעצמה ואין חולק כי במקרה זה לא חלפה תקופת התיישנות הקבועה בסעיף 9 לחסד"פ. ההיגיון העומד בבסיס טענת "הגנה מן הצדק" מחמת שיהוי, היינו העדר ההגינות כלפי אדם אשר עומד לדין לאחר חלוף זמן ממשוך מאז נחקר, או עשה המעשה לכאורה, הוא הוא ההיגיון העומד בבסיס טענת ההתיישנות. קושיה קשה היא על הסנגור, מדוע תבוא הפסיקה, תחת המחוקק ותקבע, דה פקטו, מועדי התיישנות השונים מקביעת המחוקק? שני הצדדים התייחסו לפסיקת בית המשפט העליון בע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם - מיום 1.2.10), אשר דן בסוגיה זו ממש. הסנגור ציטט מתוך פיסקה 36 רישא, אשר בה נאמר כי שיהוי למעלה מ- 5 שנים הוא שיהוי בלתי סביר, אף בהינתן העומס המוטל על רשויות האכיפה וכי שיהוי כזה פוגע בזכויות הנאשם. התובע ציטט מתוך סיפא דסיפא של פיסקה 36, שם נאמר כי אין להפוך את ההגנה מן הצדק למכשיר לקיצור תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, אלא לשמרה כמכשיר להגשמת עקרונות של הגינות וצדק. למיטב הבנתי, האיזון שנקבע בפסק הדין הוא כי, מחד גיסא, שיהוי יכול אכן להקים הגנה מן הצדק. אולם, מאידך גיסא, על מנת ששיהוי, הקצר מתקופת ההתיישנות, יקים הגנה מן הצדק, יש להראות כי נגרם בזדון, או כי מדובר בשיהוי אשר גרם בפועל לנזק מהותי וממשי להגנת הנאשם. הדבר למד ממכלול נסיבות העניין. בין השאר, יש לקחת בחשבון גם את סיבות השיהוי ומשכו, אך גם טיב הנזק הראייתי שנגרם לנאשם. איני סבור כי הנאשם הצליח לבסס טענה רחבה זו, בדבר נזק ראייתי, בשלב זה. כנגד טענת התובע כי קבלת טענת ההגנה מן הצדק נדירה, הפנה הסנגור המלומד לשלשה פסקי דין בהם, לטענתו, התקבלה טענת הגנה מן הצדק מחמת השיהוי. אולם, העיון בפסקי הדין עצמם מגלה כי דברי הסנגור אינם מדויקים. בת"פ (שלום ת"א) 2483/07 מדינת ישראל נ' אור אליהו - ההגנה התקבלה בעיקר מחמת שינוי בעמדת התביעה בשאלת אופן יישום עקרונות ההתיישנות ולא מחמת השיהוי לעצמו, ובערעור על פסק דין זה (ע"פ (מחוזי ת"א) 70095/08 - שהסנגור לא אזכר) - נקבע במפורש כי השיהוי אינו מגיע כדי הגנה מן הצדק, וההגנה ניתנה מטעמים אחרים; בת"פ (שלום אשדוד) 1050/09 מדינת ישראל נ' י.ב. ניר בנייה והשקעות ואח' - ההגנה לא נתקבלה על יסוד השעון לבדו, אלא על יסוד עיון בחומר הראיות וקביעה כי נגרם נזק ראייתי בפועל בשל חלוף הזמן, לא זו אף זו, נקבע כי רק הצטברות השיהוי עם יתר מחדלי החקירה שפורטו ונוכח הפיכת חשודים לעדי תביעה נוצרה "מסה קריטית" המקימה הגנה מן הצדק; בחע"מ (ר"ג) 544/05 עיריית רמת גן נ' יונתן דה פריס ואח' גם כן דובר בפעולות רבות שפגעו ביכולת להתגונן, גם שיהוי רב לאחר הגשת האישום וגם תיקונים רבים לכתב האישום, הוספת עוד ועוד ראיות לחומר החקירה זמן רב מאוד לאחר הגשת התיק ועוד בעיות בהתנהלות התביעה. כן צויין באותו מקרה כי האינטרס הציבורי בהעמדה לדין לא היה כבר משמעותי שכן מדובר היה בעבירת תכנון ובנייה שאינה מאוד חמורה ואשר תוקנה זה מכבר. נמצא, כי הסנגור לא הצליח להצביע על מקרה אחד בו התקבלה בפועל טענת הגנה מן הצדק, מחמת השיהוי, כשלעצמו. הסנגור טען לקראת סוף טיעוניו כי נפגעה בפועל יכולת הנאשם להתגונן. זאת, בפגיעה ביכולתו לשחזר את מעשיו, להביא ראיות ועדי הגנה או לטעון טענת אליבי יעילה. טענות אלה נטענו בעלמא, ללא הקשר ברור וקונקרטי, מבלי שהדברים מתקשרים למערכת הראיות, אשר כלל אינה מוכרת לי. לפיכך, אין לראות בטענות אלה לעצמן אלא "כותרות", אשר אפשר שיתמלאו תוכן בעת שמיעת הראיות, אך עתה אין בהן ממשות. נוכח האמור, לא ניתן לקבל את טענת ההגנה מן הצדק בשלב "מקדמי" זה, בו ראוי לדון בדרך כלל בטענות מקדמיות. אולם, השאלה נותרת פתוחה לשלב ההוכחות, והצדדים יתייחסו לכך בראיותיהם ובסיכומיהם. אם, בסופו של יום, יתברר כי השיהוי גרם לנאשם נזק משמעותי, אשר פגע באופן מהותי ביכולתו לקיים הגנה ראויה, ולא הייתה הצדקה מספקת לשיהוי זה, אפשר שייקבע כי ההליך שהתקיים לא היה הוגן, והנאשם יזוכה מחמת הגנה מן הצדק. בכפוף לאמור ובשלב זה, טענת ההגנה מן הצדק נדחית. ההוכחות יישמעו במועד שנקבע. שיהוימשפט פליליהגנה מן הצדקכתב אישום