קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שינוי מקום מעצר בית: לפני בקשותיהם של שלשה מבין המשיבים המקוריים בהליך זה, לעיין מחדש בתנאי השחרור שלהם, כך שמיקום מעצר הבית שלהם יועבר לאזור הדרום במקום אזור הצפון, ויותר להם לצאת ממעצר הבית ללימודים או עבודה. בקשה המבוססת על חלוף הזמן, חתימת סולחה וטענות אפליה. רקע תחילתו של הליך זה באלימות חמורה ביותר שהתלקחה בין שני פלגים יריבים של משפחה שסועה אחת מחורה, בסוף חודש פברואר שנה זו. מעשי האלימות משני הצדדים היו רבים וקשים ונעצרו מעורבים רבים משני הפלגים, בשלבים שונים. תוך כדי כך שחלק מהמעורבים עדיין נעצרים, התקיימו דיונים ביחס לחלק מהמעורבים שנעצרו קודם לכן, הוגשו תסקירים ובתי המשפט שחררו חלק מן המעורבים לחלופות מעצר שונות וחלקם נעצרו, איש על פי מסוכנות מעשיו ובהתאם לנסיבותיו. לא אחזור ואפרט את מעשי האלימות שבוצעו במסגרת סכסוך זה, הכוללים מעשים קיצוניים כגון ירי הדדי ברחבי העיירה, מרדפים זה אחרי זה ברחבות חורה, התקהלויות של נושאי מוטות ברזל וזורקי אבנים, ועוד ועוד אשר הביאו גם למותו של אחד, חבלות חמורות ופציעות. מעשי המבקשים עצמם ומעשי האחרים, משני צדי המתרס, מובאים בהרחבה בהחלטות הקודמות בתיקים אלה, ואין טעם לפרטן כאן ולהוסיף מכאוב. אציין רק פרטי דברים, הנדרשים במקומם, לצורך השוואת המבקשים זה לזה ולמעורבים אחרים בפרשה. יש לציין, כעולה מהחלטות קודמות בתיק זה, שרמת האלימות בין שני הפלגים ירדה ועלתה מספר פעמים, ואף הייתה התלקחות חמורה נוספת בחודש אוגוסט האחרון. שינויים אלה ברמת האלימות, הטענות למגעים לקראת סולחה, יחד עם דיווחים על רגיעה בשלבים שונים, הביאו לבקשות לעיונים חוזרים והקלות שונות בתנאי השחרור. מאפיין נוסף של ההליכים בפרשה זו, כמו פרשות דומות אחרות, הוא השימוש הרב שנעשה בשיקול האפליה והעמידה על עקרון השוויון. המבקשים דנן שוחררו כל אחד בשלב אחר. עזאם השתחרר ביום 11.4.11, בהחלטה מפורטת של השופטת נצר בבית משפט זה. זאת, תוך קביעה כי מסוכנותו של עזאם פחותה מחבריו באשר הוא לא אחז בנשק חם בשום שלב של האירוע. לעניין עאטף ניתנה גם כן החלטת שחרור ביום 14.4.11, למרות שלגביו נקבע כי הוא אכן ירה בנשק חם לעבר אחרים. החלטה זו בוטלה בערר. אולם, לאחר שדווח כי חלה רגיעה מסוימת בין הפלגים, הוחלט על שחרורו של עאטף ביום 26.6.11. זאת, באותם תנאים שנקבעו בהחלטה מיום 14.4.11 והערר על החלטה זו נדחה למחרת (בש"פ 4790/11) . עודה נעצר תחילה עד תום ההליכים ושוחרר אחרון. אפשר שזאת משום שעל פי כתב האישום לכאורה הוא, בין השאר, ירה, פגע באדם ופצע אותו באופן חמור. אולם, נוכח שחרור כל יתר המעורבים בפרשה והמלצת שירות המבחן, הוחלט ביום 28.7.11 על שחרורו של עודה גם כן. הבקשות שלשת המבקשים שרויים כעת באזור הצפון, במעצר בית מלא, ובאיזוק אלקטרוני, הרחק ממוקד הסכסוך ביישוב חורה. זאת, ללא הקלות וללא אפשרות לצאת לעבודה. כאמור, בקשתם היא לאפשר מעבר לתנאים מגבילים באזור הדרום. לגבי עזאם, הבקשה היא כי יוכל לשוב ליישוב חורה, במעצר בית חלקי, המאפשר יציאה בליווי מפקח לאוניברסיטה. לגבי עאטף ועודה, הבקשה היא כי בשלב ראשון יותר להם לחזור לאזור הדרום, אך לא לחורה עצמה, אלא בבאר שבע, למעצר בית חלקי ממנו יצאו באופן מבוקר, עאטף ללימודים ועודה לעבודה. למבקשים בבקשה זו, שלוש טענות מהותיות. האחת - חלוף הזמן, השנייה - הפחתת המסוכנות עקב סולחה שנחתמה והשלישית טענת אפליה לעומת מעורבים מהפלג האחר אשר תנאיהם הוקלו. העילות לעיון חוזר - הסולחה וחלוף הזמן טענה אודות עצם חלוף זמן בדרך כלל לא תשמשנה עילה לעיון חוזר, אלא אם "עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה" (סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996. גדר ה"זמן ניכר" נדון לא מעט בפסיקה והדבר תלוי בנסיבות של כל מקרה. אולם, מסתבר כי במקרים בהם מדובר בעבירות שיש עמן מסוכנות רבה מאוד ונקבעו תנאי שחרור נוקשים וקפדניים, חלוף חודשים ספורים, לא יספיק להקים עילה לעיון חוזר. במקרה דנן, כאשר נקבעו תנאי שחרור נוקשים מאוד, הפקדות גבוהות, איזוק אלקטרוני והרחקה עד לצד האחר של המדינה, לאחר שבועות ארוכים של מעצר, לא ניתן לראות בזמן שחלף עילה לעצמה, המצדיקה הקלה בתנאים. יחד עם זאת, כאשר הטענה משתלבת עם נסיבה חדשה - קיומה של "סולחה", עם כל ההסתייגויות שניתן להעלות לגבי חתימת סולחה כעילה לעיון חוזר, הרי ששני הדברים יחד מחייבים לבחון מחדש אם תנאי השחרור עדיין מוצדקים. מכאן, שהסנגורים עברו את תנאי הסף לפי סעיף 52(א) להצדיק בחינה מחדש. אולם, בחינה מחדש אין משמעה בהכרח קבלת הבקשה. על פני מסמכי הסולחה, אין מדובר בהסכמים שנרשמו בחופזה וללא כוונות רציניות. כעולה מההחלטות הקודמות בפרשה זו, שאלת הסולחה נדונה כל העת, מאז פרוץ האירועים האלימים. אולם, הצדדים לא הצליחו להגיע לכלל הסכמה כתובה, אף בתקופות רגיעה. עתה, משהגיעו להסכמה כזו, ונראה כי מדובר בשני מסמכים, כאשר האחד בהחלט מפורט ומרובה תנאים, אין לראות בהסכם "חספא בעלמא" אלא מסמך רציני. המשטרה תרגמה את הסכמי הסולחה, עם הסברים עבור תיק החקירה, דבר המלמד שאף היחידה החוקרת ראתה הדבר כעניין רציני. למדנו בפסיקה שאין לזלזל בהסכמי סולחה, חשיבותם רבה כדרך לשמירה על כבודם, חירותם וחייהם של הרבים, תוך עצירתה של מעגל האלימות. אולם, כפי שציין לאחרונה השופט ג'ובראן, (בבש"פ 8138/11 חדרה נ' מדינת ישראל (מיום 14.11.11)), משקלו של הסכם סולחה משתנה ממקרה למקרה. בדרך כלל המאמצים להשגת סולחה יקבלו משקל בעיקר בשלב גזירת הדין. לא כך לעניין הערכת מסוכנות. להסכם הסולחה משקל מסוים, אך הוא רחוק מלאיין מסוכנות בפני עצמו. בהקשר להערכת המסוכנות, השופט ג'ובראן המשיך וציין כי ראוי לעקוב אחר הסכם סולחה לאורך זמן, על מנת לבחון את כוחה ואת השפעתה בשטח. דברים אלו נכונים במיוחד במקרה כמו שלנו, בו נמסר, על ידי הסנגור עצמו, כי בסכסוך חלו תקופות של רגיעה והתלקחות חליפות. לא ניתן יהיה לדעת אם הסולחה באמת הקטינה את המסוכנות באופן מהותי, אלא לאחר חלוף זמן של ממש, לאחר שהצדדים יקיימו את חובותיהם האקטיביות על פי ההסכם (פיצוי, בניית קיר וכד'), יתמידו בהגבלות שנטלו על עצמם (כגון: הגבלות תנועה ואיסור קשר עם ההורג) ובעיקר ישמרו על השלום לאורך זמן משמעותי. בהקשר זה, צדקה התובעת בהצביעה על סעיף 2 להסכם מיום 22.10.11, אשר לכאורה פותח פתח לאלימות נוספת "מוצדקת", כאשר נקבע כי אם איש יעזור לאשם בהריגה בסכסוך זה, דמו בראשו. עוד יש לזכור בהקשר זה, כי המשפטים הרבים של המעורבים עדיין תלויים ועומדים, ואם הסולחה היא תחבושת על הפצע המגליד, הרי ניהול המשפט, החושף את הכאבים בעדויות הדדיות, עלול לגרד את הגלד, ולהביא לגל חדש של אירועי דמים. לפיכך, כאשר מתנהלים משפטים, יש לנקוט במתינות רבה במיוחד בטרם ייקבע כי סולחה הצליחה להקטין את הסכנה. אפליה ושוויון טענה נוספת בפי הסנגורים היא טענת אפליה. הסנגורים מפנים לכך כי אחרים בפרשה, בעיקר בני הפלג היריב, קיבלו הקלות שונות בתנאי השחרור. לשיטתם של הסנגורים, חלקם של האחרים חמור יותר, אך התנאים המגבילים שלהם קלים יותר. במהלך הדיון ובמסמך משלים שהוגש אחריו, הפנו הסנגורים למספר החלטות עליהם הם מבססים את טענות האפליה. המדינה, לעומת זאת, טענה כי אין הבחנה משמעותית בין התנאים שנקבעו למבקשים לבין התנאים שנקבעו לאחרים, על פי מידת מסוכנותם, רק לאחד הותר לו לחזור לדרום, מהפלג האחר, והיה זה בשל נסיבות אישיות חריגות. לפני העיון בטענת האפליה לגופה, על פי ההחלטות שהוגשו לי, יש להקדים הקדמה מסוימת על מנת להזהיר מהיזקקות פזיזה לשיקול השוויון. מאפיין משמעותי מאוד של הפסיקה בפרשה זו הוא השימוש הנרחב בטענת האפליה. אין כמעט החלטה בפרשה זו, של בית המשפט המחוזי או של בית המשפט העליון, אשר לא נדרש לשאלת האפליה והשוויון בין מעורב זה למעורב אחר. בשים לב לריבוי המעורבים ותנאיהם השונים, ואולי גם בשל ריבוי השופטים שטיפלו בתיק, בבקשות כאן ובעררים בירושלים, הרי כל שחרור ואפילו כל הקלה בתנאי שחרור, של אחד המעורבים, פתח פתח לטענות של יתר המעורבים. זאת, בין מאותו פלג ובין מהפלג הנגדי, והכול בטענת "אפליה". ודוק, תמיד יימצא נתון מסוים (במעשה העבירה, בעבר הפלילי או בנסיבות האישיות), המאפשר ללמוד, בדרך של היקש, גזרה שווה או קל וחומר, כי דין מבקש ההקלה "הבא מן הדין" כדין אחר - ה"נידון". מתברר גם שלא תמיד, בעת התייחסות לעקרון השוויון, מיושם הכלל החשוב "דיו לבא מן הדין להיות כנידון" (משנה בבא קמא ב' ה'). אכן עקרון השוויון עקרון חשוב ומרכזי הוא, ולמדנו כב' השופט מנחם אלון, עוד בב"ש 1/87 דננאשוילי נ' מדינת ישראל פ"ד מא(2)281, כי בית המשפט מצווה להביא אפליה על תיקונה, כי תיווצר כזו בין עצור למשוחרר. זאת, בכפוף אך לסייג אחד של קיום סכנה חמורה לציבור. אולם, כלל השאיפה לשוויון בין הנאשמים באותה פרשה, בהקשר למעצר ושחרור, עודן ועוצב במשך השנים. נראה כי ההלכה התגבשה בבירור בניתוח המפורט השוזר פסיקה רבה, מפיה של השופטת נאור, בבש"פ 7686/03 רפייב נ' מ"י פ"ד נז(6)753. הכלל העולה מהלכה זו היא, כי עקרון השוויון עקרון מרכזי הוא, ויש ליתן לו משקל רב. אולם, בדיני המעצרים, אין השוויון חזות הכול ויש לשקול עקרון זה מול שאלת המסוכנות ובמסגרת יתר הנסיבות הרלוונטיות לעניין. השופטת נאור, כמו שופטים אחרים, חזרה ואישרה עקרון זה מספר פעמים, ולאחרונה במסגרת החלטה בעניין אחד המבקשים דנן, בפרשתנו שלנו, בבש"פ 3059/11 עאטף אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל (מיום 15.4.11). פתיחת הפתח לטענת אפליה, החוזרת במעגלים בין מעורבים רבים, עלולה להביא, אם אין נזהרים, לאבדן הפרופורציה. אבדן המבט על הסכנה הטמונה ביער, בשל התעסקות יתרה בהשוואת תכונות העצים, יכולה להביא לטעות חמורה. כך, אם לראובן הוקל, אולי מגיע גם לשמעון (החמור אך במעט) הקלה דומה שהיא למעשה מעט יותר. וללוי - אמר פרקליטו - הרי שמעון ולוי אחים... וזאת ליהודה גם. אולם, אז יזעק ראובן "אפליה", כי אין זה מן הדין שיהודה, שידיו רב לו, ידמה לראובן בתנאי השחרור או אף יקל לו יותר, בפרט זה או אחר. כך, הקלה תרדוף הקלה וחוזר חלילה עד שחס וחלילה נמצא כי חבורה גדולה של אנשים מסוכנים יהיו שרויים ללא פיקוח נאות במגבלות שאינן מספיקות כדי להגן על הציבור. זאת, לאחר שהמגבלות המקוריות, שנקבעו בתחילה כראויות, נפלו כדומינו בפני טענות אפליה. המחיר של תהליך כזה עלול להיות משולם בחיי אדם, והרי כבר קיפח אדם אחד את חייו בפרשתנו, ואחרים נפצעו מירי, דריסה או אלימות אחרת. משהחל תהליך כזה, חובת בית המשפט לזהות זאת, ולומר "די", אף אם יתברר שאין שוויון מוחלט בהחלט, בין כל הדומים למדי בנסיבותיהם. לגופו של עניין, הסנגורים משווים את עניינם של המבקשים דנן לעניינו של אחד מבני הפלג השני בשם מוניר, אשר בהחלטת בית המשפט העליון בבש"פ 5745/11, הותר לו להדרים לעיר באר שבע, אף כי לא לשוב לחורה. אולם, עניינו של מוניר אינו דומה כלל לעאטף ועודה אצלנו, אשר השתמשו בנשק חם, בעוד הוא "רק" אחז באבנים וזרק על יריביו בעת שהתלקחה המריבה. מה גם שצוין לגביו כי אשתו עמדה אז ללדת, ותנאיו המשפחתיים חייבו את היותו בקרבתה. ההקלה ניתנה לו, אם כן, בשל נסיבותיו האישיות החריגות. טענת אפליה שנייה נובעת משתי החלטות נוספות. האחת לגבי שניים מבני הפלג היריב, מנוור ויאסר, אשר חלקם באירועים היה חמור, שכן הם ירו ואחד מהם אף פגע באדם ופצע אותו בצורה רצינית. לגבי אלה הוסכם להמיר את ההרחקה לירושלים ולצפון, להרחקה לתל אביב. יתרה מזו, הותר לשני אלה לצאת ממעצר הבית, לצרכי עבודה. ההחלטה השנייה ניתנה ביחס לשניים נוספים מבני המשפחה, איסמעיל ושפיק (בתיק 8895-07-11), אשר לפני שבועיים הותר להם בהסכמה לצאת ממעצר הבית בתל אביב, בליווי, למטרות עבודה. הסנגורים מבקשים, על יסוד החלטות אלה, לאפשר למבקשים לשוב לדרום, לשניים שירו בנשק חם לחזור לבאר שבע, ולאחד שלא ירה לחזור לחורה. לאחר עיון בהחלטות לגבי האחרים, חזרתי ועיינתי בהחלטות הראשונות בתיק זה, המתארות את המעשים המיוחסים למבקשים ואת הסכנה הגדולה שנשקפת מהם, לציבור בכלל ולבני הפלג העוין בפרט. עיינתי גם בפרטי טענות האפליה, ולא מצאתי שניתן לקבל את בקשות המבקשים בתיק זה. זאת, הן נוכח הסכנה שבקבלת הבקשות, והן משום שהבקשה דנן אינה בקשה להשוות את התנאים של המבקשים לאחרים, אלא, על יסוד ההקלה שניתנה לאחרים, להקל על המבקשים שלנו עוד יותר מהאחרים. איני מקבל הטענה כי טענת האפליה יכולה להצדיק את הבקשות הנוכחיות. אכן יש החלטות לאפשר למעורבים שירו בנשק חם לצאת לעבודה. אולם, זאת לא באזור הדרום, אלא בתל אביב בלבד, כאשר מודגש כי עליהם להיות בליווי, ולא לצאת מהעיר תל אביב. הקלה זו אינה יכולה להצדיק חזרה של יורים לאזור הדרום, אפילו לא לבאר שבע שכן, "דיו לבא מן הדין להיות כנדון". על יסוד טענת אפליה כזו יכלו הסנגורים אולי לבקש אפשרות לצאת לעבודה או ללימודים, בליווי, באזור הגלות, ואז צריך היה לבחון את משמעות הבקשה הקונקרטית. אולם הבקשה כאן אינה להשוות לאחרים, אלא להקל על המבקשים באופן משמעותי יותר מאשר ההקלה על האחרים. אף ההשוואה לאותו אחד אשר הותר לו להיות בבאר שבע, אינה רלוונטית אלא לעזאם, אשר אינו מואשם באחיזה בנשק. אולם גם לבקשתו, על יסוד טענת אפליה, לחזור לחורה עצמה, יש להשיב "דיו לבא מן הדין להיות כנדון". שכן, אף לאותו אדם, למרות נסיבותיו המשפחתיות הדוחקות, לא הותר לחזור לחורה אלא לבאר שבע בלבד. המבקש דנן גם לא הצביע על נסיבות קיצוניות. משמע, שאין בטענת האפליה כדי להביא לקבלת החלופות החדשות שהוצעו. כאמור לעיל, שיקול האפליה הוא רק אחד השיקולים שעל בית המשפט לשקול. שכן, כאשר מדובר בעבירות אלימות, ובמיוחד כאשר אין מדובר בפער שבין עצור למשוחרר, אלא בדקדוקים בתנאי השחרור המדויקים, יש ליתן משקל רב גם לסכנה לציבור ולבחון את הדברים בהקשר היותר רחב. בהקשר זה יש לקחת בחשבון, כי מתן אפשרות לעזאם לחזור לחורה, עלול לעורר טענת אפליה חדשה, בקרב מעורבים אחרים, שלא מיוחס להם ירי, אלא "רק" התפרעות אלימה אחרת, אשר גם כן ירצו לחזור לחורה. לכאורה, לפי גישת הסנגורים כאן, לא יהיה מנוס מקבלת בקשות אלה. אולם, חזרת מספר מעורבים, שנקטו בעבר באלימות, למקום האלימות והמתח המשפחתי, עלולה להקים "מסה קריטית" של "חומר נפיץ" הצמוד ל"פתיל הרועם" של הסכסוך, וכך לסכן את כל בני המשפחה, ואת שכניהם החפים מפשע. כך גם, קבלת הבקשה לאפשר ליורים לחזור לאזור הדרום, אפילו מחוץ לחורה בבאר שבע, גם כן יכול להוות סכנה, בקיבוץ אנשים ברמת מסוכנות כזו, באותו אזור, בו יהיו זמינים במהירות בעת התלקחות. הרי, כאמור, הסיכון להתקלחות חוזרת בהחלט עדיין קיים, וספק אם יצומצם מאוד אפילו לאחר תקופה ארוכה של שקט. יש לזכור כי חורה, הסמוכה לצומת שוקת, נמצאת צפון מזרחית לבאר שבע במרחק של כרבע שעה בנסיעה. ערך הפיקוח האנושי והאלקטרוני יורד במרחקים מצומצמים כאלה. מבחינה זו, העובדה שהמעורבים המסוכנים מבני המשפחה היריבה נמצאים בתל אביב, בעוד שהמבקשים היורים דנן, עאטף ועודה, שרויים בצפון, מקימה חיץ מסוים. חיץ הנדרש כדי לשמור על בטחון הציבור. לא מצאתי הצדקה לשנות מצב זה. סיכום סיכומו של דבר, לא חלף מספיק זמן מאז חתימת הסולחה על מנת ליתן לדבר משקל דרמטי, שכן לא הוכח שקט וירידת מתחים אמיתית לתקופה מספקת. אף חלוף הזמן לעצמו אינו מחייב הקלה בתנאים, בשים לב לעוצמת המסוכנות שנקבעה, וחומרת התנאים. אולם, השילוב של חלוף הזמן והסולחה הקים עילה לעיון חוזר, הצדיק בדיקה עניינית של הבקשה, ובחינה מחודשת של כל שיקולי המעצר, לרבות טענת השוויון. לאחר הבדיקה, לא נמצא כי הבקשות הנוכחיות מוצדקות על פי עקרון השוויון, ובמיוחד בשים לב לעוצמת המסוכנות ולמספר המעורבים בפרשה. זאת, הן בשל כך שנדרשו עתה הקלות שלא ניתנו לאחרים שהם דומים ברמת המסוכנות, והן משום שהיענות לבקשות אלה עלולה להביא גל חדש של בקשות, בקשות לחזרת כל הנאשמים בפרשה לאזור הסכסוך. דבר זה עלול להביא לשילוב סינרגטי מסוכן, של גורמים אלימים מאוד משני הפלגים. מציאות כזו תפגע בביטחון הציבור, תעמיד בסכנה מוחשית את תושבי חורה בכלל, ואת בני משפחת אבו אלקיעאן בפרט. סיכומו של דבר, שלוש הבקשות לעיון חוזר נדחות. מעצר ביתמעצר