קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שינוי תביעה מסעד כספי לסעד הצהרתי: בפניי בקשה של המבקש "להמרת" התביעה בת"א 17972-01-10 מתביעה כספית לתביעה למתן סעד הצהרתי. רקע עובדתי והחלטות קודמות: המבקש הגיש תביעה בסכום של 100,000,000 ₪ נגד עיריית חיפה (להלן: "המשיבה") בשל עיכוב לא מוצדק, לטענתו, במתן רישיון עסק לאולם אירועים "אור ירח" שהיה בבעלותו ובבעלות אחיו, דבר שהביא לטענת המבקש, לקריסת עסקיו ולקריסה הכלכלית שלו ושל אחיו, לרבות חברות שונות שנוהלו על ידם. במסגרת הגשת התביעה הנ"ל הגיש המבקש בקשות חוזרות ונשנות למתן פטור מאגרה, אשר נדחו בזו אחר זו כפי, שיפורט להלן. בהחלטותיי מיום 3.5.2010 בבקשה למתן פטור מתשלום אגרה ובהחלטתי מיום 12.5.2010 בבקשה לעיון חוזר, מצאתי לדחות את בקשותיו של המבקש ולחייבו בתשלום האגרה. בהחלטתי מיום ,3.5.2010 סקרתי הליכים קודמים דומים, בהן ניתנו החלטות על ידי מותבים אחרים, הדוחות בקשה למתן פטור מתשלום אגרה, תוך התייחסות לסיכויי ההליך. על שתי החלטות אלו הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה, שנדחה ביום 24.10.2010, בפסק דין מנומק של כב' השופטת ש' וסרקרוג, סגנית נשיא. על פסק הדין של כב' השופטת ש' וסרקרוג, סגנית נשיא, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון אשר נדונה בפני כב' השופט ע' פוגלמן ואשר נדחתה ביום 3.3.2011. בעקבות האמור החלטתי כי על המבקש לשלם את האגרה בתוך 45 יום, כאמור החלטה מיום 4.4.11. המבקש עתר פעם נוספת לפטור מאגרת בית משפט, כאשר ביום 12.5.2011 מצאתי לדחות שוב את בקשתו של המבקש והוריתי על ארכה נוספת לתשלום האגרה עד ליום 14.6.11. ביום 26.5.2011 הגיש המבקש בקשה נוספת לעיון חוזר בבקשה למתן פטור מאגרה, אשר נדחתה על ידי ביום 29.5.2011. עתה עותר המבקש להמרת התביעה שהוגשה על ידו, מתביעה כספית לתביעה למתן סעד הצהרתי. טענות הצדדים: המבקש טוען כי על בית המשפט לדון בתביעה שהוגשה על ידו כתביעה למתן סעד הצהרתי אשר במסגרתה יוסקו מסקנות, כלשונו, לפיהן המשיבה פעלה כלפי "אור ירח", שבבעלות המבקש ואחיו, בדרך של "אכיפה סלקטיבית" אסורה על פי החוק ועל פי כל דין. בנוסף, טוען המבקש לקשר שבין התנהלות המשיבה אשר עיכבה לטענתו, במשך שנה וחצי, את מתן רישיון העסק, לבין הנזק והקריסה שנגרמו ל"אור ירח" כעסק, ולאחים טופז באופן אישי. לטענת המבקש, בקשה זו מוגשת בהתאם להמלצתה של כב' השופטת ש' וסרקרוג, סגנית נשיא, שניתנה לטענתו, במהלך דיון ביום 13.10.2010, בערעור שהגיש המבקש על החלטותיי מיום 3.5.2010 ומיום 12.5.2010, הדוחות את בקשותיו למתן פטור מאגרה. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי המבקש לא הצביע על כל אינטרס לגיטימי המצדיק את המרת התביעה הכספית בתביעה למתן סעד הצהרתי, וכי לטענתה, מטרת המבקש בהגשת הבקשה היא להימנע מתשלום האגרה, ומשכך אין כל הצדקה להיענות לבקשה. עוד טוענת המשיבה כי היענות לבקשתו של המבקש תוביל לכפל הליכים, שכן אם יינתן הסעד ההצהרתי, יבקש המבקש לנקוט בהליך נוסף שעניינו הסעד האופרטיבי. כמו כן, טוענת המשיבה כי בקשתו של התובע הינה ניסיון נוסף לנצל לרעה את ההליכים המשפטיים, לאחר שבקשותיו הקודמות במסגרת ההליך נדחו. המשיבה מדגישה כי גרסת המבקש לפיה המליצה כב' השופטת וסרקרוג להפוך את התביעה מכספית להצהרתית, הינה מופרכת מיסודה, ובשום שלב לא ניתנה המלצה שכזאת למבקש על ידי בית המשפט. המבקש הגיש תשובה לתגובת המשיבה ובה טוען המבקש כי יש לראות בכל דיון משפטי בעניין התנהלותה של עירייה כדיון שיש בו עניין ציבורי ולגיטימי, ובכלל זה הדיון בעניינו. לטענת המבקש אין הוא מתחמק מתשלום האגרה, אלא שאין ביכולתו הכלכלית לשאת בה, ועל כן, זכאי הוא לתבוע בשלב זה סעד הצהרתי, מאחר ואין למבקש כל אפשרות אחרת להשמיע תביעתו עקב מצוקתו הכלכלית. המבקש שב וחוזר על טענותיו כי פעל לפי הנחיותיה של המשיבה, בכך שחיכה לקבלת רישיון העסק, אך המשיבה עיכבה את מתן הרישיון והביאה לקריסתו הכלכלית, וזאת על אף שאפשרה לטענתו, לאולמות אחרים לפעול ללא רישיון. המבקש בתשובתו מציין את זכות הגישה לערכאות, ולטענתו שמיעת תביעתו תועיל, מעבר לעניינו האישי, גם לכלל הציבור, ע"י מניעת נזקים דומים עתידיים, כלשונו, כתוצאה מהתנהלות המשיבה. דיון והכרעה: השאלה העומדת לדיון היא האם ראויה התביעה הנידונה להתברר בדרך של תביעה לסעד הצהרתי. כלל היסוד החולש בפסיקה הוא כי בית המשפט לא יתיר הגשת תביעה למתן סעד הצהרתי, מקום בו נראה שההצהרה היא תחליף לתביעה כספית (ע"א 279/82 פרידברג נ' עיריית תל-אביב יפו פ"ד לט (2) 502; רע"א 1910/04 אילונית נ' בנק דיסקונט לישראל פ"ד נח (6) 93). במקרה כזה על המבקש ליתן טעם מדוע יש להתיר לו לתבוע את הסעד ההצהרתי במקום את הסעד האופרטיבי (א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית עמ' 389). בענייננו, תביעת המבקש היא במהותה תביעה כספית בגין הנזקים שנגרמו, לטענת המבקש, בשל עיכוב ע"י המשיבה במתן רישיון העסק לאולם השמחות שהיה בבעלות המבקש ואחיו, ומשכך הסעד הנתבע, עניינו כספי במהותו ולא הצהרתי גרידא. דברים אלו מתחזקים לאור העובדה, שהמבקש בתביעתו טען כנגד המשיבה לנזקים שנגרמו לו בשל העיכוב במתן רישיון העסק לאולם השמחות, המגיעים לכדי פיצוי בסך 100,000,000 ₪, סכום שהינו גבוה במיוחד ומופלג בשיעורו, אשר אינו מושתת על אדנים הניתנים למדידה ולכימות, כאמור בהחלטותיי הקודמות. זאת ועוד, ברור על פניו, כי המרת התביעה הכספית בתביעה לסעד הצהרתי לא תביא לסיומו של ההליך, שכן אם יזכה המבקש בסעד ההצהרתי המבוקש על ידו יהא עליו להגיש תביעה כספית נוספת כדי לקבלו. מהלך כזה בו הסכסוך יפוצל לתביעות שונות אינו ראוי, שכן יהא בכך בכדי להכביד על המשיבה, על מערכת המשפט ועל ציבור המתדיינים בכללותו. עמד על כך כב' השופט, כתוארו אז,מ. שמגר בע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1) 85, כאשר ציין כי: "בית המשפט איננו צריך לשמש אכסניה לדיונים עקרים שתוצאתם המסתברת איננה סיום ההתדיינות בין הצדדים למחלוקת. אין לפתוח פתח להליכים למתן פסק דין הצהרתי אשר כל מגמתם היא רק בירור ההלכה בחלק המוגבל של העילות הפתוחות, תוך שמירת הזכות לפרוש בדיון נוסף יריעה רחבה יותר או לעגן את התביעה בעילה שונה. האינטרס הציבורי הוא יסוד המסד של השאיפה כי מחלוקות המובאות בפני הערכאות תגענה לסיומן וכי לא ייפתח פתח להתדיינות כפולה, מקום בו ניתן למצותה בהליך אחד" (שם, עמ' 92). במילים אחרות, שעה שהמבקש יכול לעתור לסעד אופרטיבי כספי, כפי שעתר, הרי שזוהי הדרך הראויה ואין מקום בנסיבות אלו להמיר את תובענת המבקש לתביעה לסעד הצהרתי, כאשר ברור כי לאחר מכן יזקק להגשת תביעה שמהותה כספית. על כך יש להוסיף, כי מעיון בבקשה עולה, כי המבקש לא הצביע על כל אינטרס המצדיק הגשת התביעה לסעד הצהרתי תחת הסעד האופרטיבי אשר אליו עתר המבקש מלכתחילה, ועל כן, לא מצאתי כל צידוק לפיצול כזה. בעניין זה אוסיף ואעיר כי אין בידי לקבל את טענת המבקש, כי כל דיון משפטי בעניין התנהלותה של עירייה כגוף ציבורי, הוא בבחינת אינטרס לגטימי, ובפרט במקרה דנן, בו המבקש מעלה ערב רב של טענות, אך לא ברורה האחריות הנטענת כנגד המשיבה וסיכויי ההליך כאמור בהחלטותיי הנזכרות לעיל. זאת ועוד, אין לראות בטענותיו הרבות של המבקש, כפי שפרטן בכתבי תביעה דומים שהגיש בעבר, כמצביעות על אינטרס לגיטימי לצורך הבקשה שבפניי, נוכח העובדה כי המבקש אשר הגיש כאמור מספר תביעות כנגד המשיבה, בנסיבות דומות, ובקשות למתן פטור מתשלום אגרת בית משפט, נמצא כמי שמגיש לכאורה כתבי תביעה אשר אינם מגלים עילה שסיכוייה גבוהים, הגם שהסוגייה נבחנה בחינה ראשונית במסגרת הבקשות למתן פטור מתשלום אגרה. מעבר לאמור אוסיף, כי בנסיבות בהן הגיש המבקש בקשות חוזרות ונשנות למתן פטור מאגרה, אשר נדחו זו אחר זו בערכאות השונות, הרצון כיום להימנע מתשלום אגרה, בהגשת תביעה לסעד הצהרתי, אינו אינטרס המצדיק אישור הבקשה, מקום שניתן לתבוע כאמור את הסעד האופרטיבי באופן מיידי [רע"א 417/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' ליבוביץ, פ"ד מו (3) 414, 417 (1992)]. דומני כי בהגשת הבקשה דנן, מנסה המבקש לעקוף בדרך לא דרך החלטות שניתנו לתשלום אגרה, ולעשותן פלסתר, התנהלות שאין לאשרה. אשר על כן, בנסיבות אלו, כשיש ביכולת המבקש לתבוע את הסעד האופרטיבי, ובנסיבות בהן המבקש לא הצביע על כל אינטרס לגיטימי, דומני כי האכסניה של סעד הצהרתי אינה האכסניה הדיונית הנכונה והראויה לבירור המחלוקת בין הצדדים. לאור כל האמור, דין הבקשה להידחות. מאחר ולא שולמה האגרה כאמור בהחלטתי מיום 12.5.2011, אני מורה על מחיקת התביעה לפי תקנה 2 (ו) לתקנות בתי המשפט (אגרות). סעד הצהרתי