קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיעור ניכוי ביטוח לאומי בתביעה נגד המזיק: ביום 7.9.2010 ניתן פסק הדין בתיק זה, במסגרתו עתר התובע לחייב את הנתבעים לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו עקב ניתוח כושל שביצע הנתבע 1 בתובע, במסגרת הנתבע 2. תביעתו של התובע התקבלה, ונקבע כי אכן הנתבעים חבים כלפיו מכוח עוולת הרשלנות, וכן נקבע היקף נזקיו של התובע שהועמד על סך 3,456,684 ₪, לפני ניכויי המוסד לביטוח לאומי. 1. הואיל והתובע סבל מנכות מוכרת אף טרם הניתוח נשוא פסק הדין, נחלקו הצדדים בדבר שיעורם של תגמולי המוסד לביטוח לאומי אותם יש לייחס למעשה העוולה ואותם יש לנכות מסכום הפיצויים. בסעיף 210 לפסק הדין קבעתי כך: "המוסד לביטוח לאומי הכיר בנכויות של התובע שלא כתוצאה מהאירועים נשוא ההליך דנן, החל משנת 1991, בשיעור 51.55% נכות: 32% נכות בגין פריצת הדיסק המותני בשנת 1991, בתוספת 5% נכות בגין הפגיעה באצבעו. כמו כן, נקבעו לתובע 25% נכות בגין הפגיעה בכתפו (ששיעורה 37.5% לאחר הוספת תקנה 15 במלואה). בגין פריצת הדיסק הצווארית, נקבעו לתובע 30% נכות, ובתוספת מלוא תקנה 15 (כפי שנקבע על ידי המוסד לביטוח לאומי), שיעור הנכות הינה 45%.  יוצא אפוא כי יש לנכות מסכום הפיצויים אותם פסקתי לתובע תגמולים של המוסד לביטוח לאומי בשיעור 45% בהתאם לבסיס השכר שנקבע על ידי המוסד לביטוח לאומי. הואיל ואין בנמצא חוות דעת אקטוארית על פיה ניתן לקבוע את שיעורו הכספי של הניכוי, אני מורה לנתבעים להמציא חוות דעת אקטוארית בהתאם לאמור תוך 30 יום, וסכום הניכוי יקבע על פיה." ביום 30.12.10 הגישו הנתבעים את חוות הדעת של האקטואר מר גד שפירא. 2. לאורה של חוות הדעת ניהלו הצדדים מגעים במטרה להגיש פסיקתא מוסכמת לבית המשפט, אולם מגעים אלו לא צלחו, וביום 13.3.11 עתר התובע לארכה של 30 ימים לצורך הגשת תגובתו לפסיקתא שהוגשה על ידי הנתבעים. משניתן ביום 27.3.11 פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הלכת כלל"), עשו הצדדים מאמץ נוסף להגיע להסכמה על נוסחה של פסיקתא מוסכמת, אולם גם מאמץ זה לא צלח, וביום 16.5.11 עתרו הצדדים, בנפרד, וביקשו להגיש סיכומים ביחס להשפעת פסק הדין בהלכת כלל על שיעור הניכויים. ביום 19.5.11 התרתי לצדדים להגיש את סיכומיהם "בדבר השפעת פסק הדין הנ"ל על שיעור הניכויים", וכן קבעתי כי ככל שלאחר הכרעתי בסוגיה זו יידרש עידכון חוות הדעת האקטוארית, ינתנו הוראות בהתאם. 3. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, הגיעה העת למתן ההכרעה במחלוקת זו. פסק דינו של בית המשפט העליון בהלכת כלל בהיר ונהיר, וכך נקבע שם: "הפער בין מצבו היום לבין מצבו קודם לתאונה הוא הפער שבין הנכות הכללית המשוקללת (26.9%) לבין מצבו המשוקלל קודם לתאונה (19%), לאמור: 7.9% = 19 - 26.9. את השיעור היחסי של הפער הזה יש לחלץ כמצוות הלכת פרלה עמר מתוך סך הנכות שלו - 26.9%, והתוצאה תהא:; או מתוך השלם: (מן השלם מנוכה שיעור הנכות שקדמה לתאונה). זהו השיעור שבו יש לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי בתביעת הנפגע וזהו השיעור שבגינו יכול המוסד לביטוח לאומי לחזור אל המזיק." (שם, פסקה 18). יוצא אפוא כי יש לקבוע מהו שיעור הנכות שנגרמה כתוצאה ממעשה העוולה (וככל שמדובר במספר נכויות - מהי הנכות המשוקללת) אותה יש להפחית מכלל נכותו של התובע, כפי שהוכח בבית המשפט, ויש לחלץ חלק יחסי זה מתוך תגמולי המוסד לביטוח לאומי ואותו יש לנכות מסך הנזקים שנגרמו לתובע. מהי אם כן הנכות הכוללת של התובע במקרה דנן, מהי הנכות אשר יש לייחסה למעשה העוולה, ומה היחס ביניהן? הנכות שקדמה למעשה העוולה 4. כפי שצויין בסעיף 210 לפסק הדין, לתובע נכויות רפואיות קודמות לניתוח, כדלקמן: 32% נכות בגין פריצת הדיסק המותני בשנת 1991; 5% נכות בגין הפגיעה באצבעו; 25% נכות בגין הפגיעה בכתפו שנגרמה בתאונת העבודה. סה"כ נכות משוקללת בשיעור 51.55% נכות רפואית. בסוגיית ההתייחסות להגדלת שיעורה של הנכות הרפואית על ידי המוסד לביטוח לאומי באמצעות הפעלת תקנה 15, אני מקבל את העמדה לפי אין להתייחס לקביעה זו בעת עריכת החישוב המתמטי על ידי בית המשפט. בהתאם להלכת כלל ולהלכות הפסוקות שקדמו לה, על בית המשפט לערוך חישוביו על פי קביעותיהם של מומחי בית המשפט והקריטריונים המנחים אותם ולא על פי קביעות רופאי המוסד לביטוח לאומי. הפעלת תקנה 15 על ידי המוסד לביטוח לאומי, כמוה כקביעת בית המשפט כי נכותו התפקודית של הניזוק גבוהה מנכותו הרפואית, אשר הסמכות לקביעה שכזו נתונה בידי בית המשפט בלבד, ואף לא בידי המומחים הרפואיים המחווים את דעתם ביחס למצבו של הניזוק. הנכות המיוחסת למעשה העוולה 5. למעשה העוולה יוחסו הנכויות כדלקמן: 10% נכות אורטופדית; 10% נכות גסטרואנתרולוגית; 10% נכות בגין הפגיעה האורולוגית בכיס השתן; 10% נכות בגין הפגיעה בתפקוד המיני. סה"כ 34.39% נכות משוקללת. סך כל הנכויות של התובע 6. מן המורם עולה כי לתובע נכות רפואית משוקללת, בשיעור 68.21%, לפי הפירוט הבא: 32% נכות בגין פריצת הדיסק המותני בשנת 1991; 5% נכות בגין הפגיעה באצבעו; 25% נכות בגין הפגיעה בכתפו שנגרמה בתאונת העבודה; 10% נכות אורטופדית; 10% נכות גסטרואנתרולוגית; 10% נכות בגין הפגיעה האורולוגית בכיס השתן; 10% נכות בגין הפגיעה בתפקוד המיני. היחס בין הנכויות 7. בהתאם לנוסחה שנקבעה בהלכת כלל, יש לנכות מסכום התגמולים להם זכאי התובע מאת המוסד לביטוח לאומי 24.42%, בהתאם לחישוב הבא: 68.21-51.55/68.21=24.42%. יצויין, כי אני ער לעובדה שהתובע לא הגיש תביעה לביטוח לאומי בגין חלק מסעיפי הליקוי הנ"ל, אולם אין בכך כדי לשנות את אופן החישוב, הואיל והתובע קיבל מהמוסד לביטוח לאומי את מלוא התגמולים להם היה זכאי גם מבלי להגיש תביעה בגין נכות נוספת. שיעור הניכוי 8. הנתבעים טוענים כי ניתן לחלץ את שיעורם של התגמולים אשר שולמו וישולמו לתובע מאת המוסד לביטוח לאומי מתוכן חוות הדעת. התובע חולק על כך ממספר טעמים: א. התובע חולק על שיעורו של החישוב - 45%. ב. התובע טוען כי לא ניתן לקבל את חוות הדעת לאור העובדה כי נערכה למועד שונה ממועד מתן פסק הדין. כן מוסיף הוא כי לא ניתן לחלץ מתוך חוות הדעת את היקף מלוא התגמולים, הואיל וזוהי בדיוק ייעודה של חוות הדעת האקטוארית ולא התמחותם של הצדדים. ג. התובע טוען כי היה על המומחה לצרף אסמכתאות לקביעותיו ביחס לתגמולי העבר, והוא לא עשה כן. 9. אכן, חוות הדעת ערוכה בהתאם להנחיות פסק הדין מיום 7.9.10, ולאור האמור לעיל יש לערוך את החישוב באופן שונה - שיערוך 24.42% בלבד משיעור התגמולים, אותם יש לנכות מסכום הפיצויים. אולם, ככלל, אני סבור כי ניתן לחלץ נתונים כספיים מתוך חוות הדעת האקטוארית, ככל שזו מפרטת את הנתונים עליהם נסמכת חוות הדעת, ואין מדובר בנתונים עובדתיים שבמחלוקת. ריבית ההיוון ידועה ומקדם ההיוון מושפע ממשך התקופה בה עתיד לקבל התובע את התגמולים, וזו אינה תלויה בשיעורם של התגמולים. כמו כן, בניגוד להשגתו השלישית של התובע, המומחה לא ברר נתונים סתמיים. ביחס לדמי הפגיעה הסתמך המומחה על אישורו של המוסד לביטוח לאומי מיום 19.10.10. ביחס לגובה התגמולים, הרי שבנסיבות המקרה דנן, בו שכרו הקובע של התובע היה גבוה מתקרת התגמולים אשר ניתנים על ידי המוסד לביטוח לאומי, הרי שגובה התגמולים נגזר מהוראות החוק ולא מהערכת המומחה. 10. על אף האמור, קביעת מועד ההיוון למועד שונה ממועד מתן פסק הדין פוגם בכשירותה של חוות הדעת. על חשיבות המועד עמד בית המשפט בע"א 6129/04 אסתרינה טרטמן נ' "הכשרת הישוב" חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2005(4), 3640 (2005) (להלן: "פרשת טרטמן"), כדלקמן: "שקילת היתרונות והחסרונות של הניזוק כתוצאה מן העוולה מתבצעת ביום מתן פסק-הדין. מועד מתן פסק הדין הוא מועד הערכת גובה החיסרון וגובה היתרון. בהערכת סכומים אלה ניצב בית המשפט במשולש הגבולות שבין ההווה, העבר והעתיד." (שם, 3643). מאחר שהחלת הלכת כלל במקרה דנן מביאה לתוצאה שהפיצוי שנפסק לתובע אינו נבלע בתגמולי המוסד לביטוח לאומי, הרי שעל חוות הדעת לנקוב בנתונים מדויקים בהתאם למועד מתן פסק הדין. כך ביחס לשערוך תגמולי העבר, כך ביחס לשיעורה של תקרת השכר במועד מתן פסק הדין, כך ביחס לשיעורה של קצבת הזקנה, וכך גם ביחס לשיעורם המהוון של התגמולים העתידיים. זאת ועוד, על תגמולי העבר להיות צמודים ונושאי ריבית ולא צמודים בלבד, וזאת בניגוד לקביעתו של מר גד שפירא בסעיף 2.2 לחוות דעתו. 11. לאור האמור, אין מנוס מתיקונה של חוות הדעת האקטוארית שהוגשה מטעם הנתבעים, באופן הבא: א. חוות הדעת תיערך בהתאם למועד מתן פסק הדין. ב. חוות הדעת תיערך ביחס לשיעורם של התגמולים להם זכאי התובע כתוצאה מאירוע העוולה, בהתאם להלכת כלל, דהיינו 24.42% מסך התגמולים, כאמור לעיל. ג. תגמולי העבר יישאו ריבית והצמדה כדין. ד. המומחה יצרף לחוות דעתו את האסמכתאות לשיעורם של תגמולי העבר. בעניין זה יצויין כי התובע אינו רשאי לחלוק על נתונים אלו, ככל שהובאו הם במהלך המשפט והוא לא חלק עליהם במועד. פסק הדין כבר ניתן, בית המשפט קם מכסאו, ואין בהחלטה מאוחרת זו, הנוגעת לסוגיית השערוך בלבד ולא לסוגיית הזכאות, החלטה שהינה בגדר החלטה אחרת שלאחר מתן פסק הדין, בכדי להקנות לבית המשפט סמכות לדון בעניינים הנוגעים לזכויות התובע. 12. הנתבעים יגישו חוות דעת עדכנית בהתאם להוראות הנ"ל, וזאת תוך 15 יום. ככל שיהיו לתובע השגות ביחס לאמור בחוות הדעת, ורק בעניינים נשוא ההוראות הנ"ל, יוכל הוא להגיש השגותיו בכתב תוך 5 ימים מיום קבלת חוות הדעת, בהיקף של עד 3 עמודים. זכות תגובה לנתבעים תוך 5 ימים מיום קבלת השגות התובע, בהיקף זהה. זכות תשובה לתובע תוך 3 ימים מיום קבלת תגובת הנתבעים, בהיקף של עד 2 עמודים. ההחלטה תינתן על בסיס הכתובים בלבד. תיקון טעות סופר 13. התובע טוען כי נפלה טעות סופר בפסק הדין, כאשר ביחס לשערוך שכרו של התובע בעבר נפסקה לתובע ריבית בלבד מאמצע התקופה ולא ריבית והצמדה. עוד מטעים התובע כי כלל אין מדובר בתיקון טעות סופר הואיל ובית המשפט טרם השלים את מלאכתו, עד אשר ייקבע הסכום הסופי אותו על הנתבעים לשלם לתובע. הנתבעים טוענים כי עבר המועד להגשת בקשה לתיקון טעות סופר. 14. דין הבקשה להידחות לגופה, משני טעמים. אפרט. הטעם הראשון נוגע לאופן חישוב הפיצוי. התובע טוען כי הפיצוי חושב בהתאם לשיעורם של הערכים בעבר, ולפיכך יש לשערך ערכים אלו למועד מתן פסק הדין. בכך שוגה התובע, הואיל ובסעיף 185 לפסק הדין נקבע במפורש כי לאור השינויים הקיצוניים בשיעור שכרו של התובע במשך השנים, "ישנו הכרח לקבוע בסיס שכר אשר יחזה פני עתיד". בהתאם לכך, נקבע שכרו הקובע של התובע על הצד הגבוה, בשיעור 40,000 ₪ בחודש, וזאת למרות שהוכח שהיו שנים בהם משכו התובע ואחיו משכורת חודשית צנועה בסך 5,000 ₪. יוצא אפוא כי קביעת בסיס השכר לא נעשתה על פי ערכי העבר בלבד, אלא דווקא נקבעה באופן המיטיב עם התובע - תוך מתן דגש על פוטנציאל ההשתכרות של התובע. 15. הטעם השני נוגע לאופן שערוך הנזק המיוחד, באופן כללי. שערוך הנזק המיוחד נעשה באמצעות העמדתו בערכים ריאליים, דהיינו הצמדתו ממועד הוצאת ההוצאה ועד ליום מתן פסק הדין, והוספת ריבית אשר נודעה לפיצוי בגין אובדן הרווחים אותם היה יכול התובע להרוויח לו הכסף היה בידיו במועד. כלל נקבע כי ביחס לנזק מיוחד יפסוק בית המשפט הן הצמדה והן ריבית, וזאת על מנת להעמיד את התובע במקום בו היה עומד אלמלא אירוע העוולה. כך קבע בית המשפט בפרשת טרטמן הנ"ל: "את סכומי העבר יש לשערך בערכים ריאליים ליום פסק הדין, ולהוסיף עליהם את מחיר השהיית התשלום, זאת באמצעות הוספת הפרשי הצמדה וריבית; את סכומי העתיד יש להפחית לכלל ערכם ביום פסק-הדין בדרך של היוון. כאמור, על מנת לקבוע את ערכם האמיתי של כל הסכומים ששולמו לניזוק או נשללו ממנו עקב התאונה עד ליום מתן פסק-הדין - הפסדי העבר ותקבולים מן העבר כאחד - יש להוסיף עליהם גם ריבית. אין להסתפק בהצמדה בלבד, שהרי הסכומים שהיו בידיו של הניזוק אלמלא התאונה, היו בוודאי מניבים פירות, וגם אלה נשללו ממנו עקב התאונה; ומנגד, יש להניח, הסכומים ששולמו לניזוק עקב התאונה, קודם ליום פסק-הדין, הניבו פירות כשהם בידיו (או חסכו לו את הצורך ליטול הלוואה בריבית)." [ההדגשות אינן במקור - י.ש.] (שם, שם). כך יש לפסוק במצב בו ניתן פיצוי בגין הנזק המיוחד, בגין סכום קצוב אשר הוכח שיעורו. אולם, כאשר עותר התובע לפיצוי בגין נזק מיוחד שאינו קצוב, ובית המשפט אומד את שיעורו, הרי שאין מדובר על הוצאה שיש להעמידה בערכים ריאליים בהתאם ליום מתן פסק הדין - אין להוסיף הערכה על אומדנה, אלא די בחיוב המזיק בריבית על מנת לפצות את התובע בגין אובדן הרווח שנגרם לו כתוצאה ממעשה העוולה. במקרה דנן, כאמור, הפיצוי בגין הנזק המיוחד בראש הנזק של אובדן כושר השתכרות ניתן בגין אובדן סכום קצוב ומדוד, אלא היה על בית המשפט לאמוד את שיעור היקף הכנסתו של התובע ממכלול הנתונים שהובאו, ולקבוע את בסיס השכר באופן משוערך. הוספת הצמדה על שערוך זה עלולה להעמיד את התובע במצב טוב מאשר היה אלמלא אירוע העוולה, וזו אינה מטרת השערוך. נוסף על האמור, ולמעלה מן הצורך אציין שאני סבור כי ניתן היה לדחות את בקשת התובע אף מטעם דיוני. אני סבור כי ההוראה להגיש חוות דעת אקטוארית עדכנית, בהתאם לקביעות פסק הדין, אינה פוגמת בסיומו של ההליך ויש לקבוע כי בית המשפט קם מכסאו, בכל הקשור להכרעות המהותיות. חוות הדעת האקטוארית אינה מקימה זכות נוספת לתובע אלא מהווה אך כלי עזר חשבונאי לצורך שערוך הניכויים. אני סבור כי הוראה זו באה בגדרה של פסיקתא מבהירה (על האבחנה בין פסיקתא מבהירה לפסיקתא משקפת, ראו: ע"א 3832/10 אריאל מיטרני נ' קלמן מחלוף (אתר נבו, 10.8.10)), אשר בידה להוות טעם מיוחד להאריך את המועד להגשת הערעור על פסק הדין. לאור האמור, אני דוחה את בקשת התובע לתיקון טעות סופר. נשיאה בהוצאות המשפט 17. בסיכומי התשובה עתר התובע כי ייקבע שעל הנתבעים לשאת "במלוא ההוצאות בביטוח הלאומי ומלוא העדים שהעידו ונתנו חוות דעת בבית המשפט הנכבד, וכן כי הנתבעים ישאו בהוצאות הסיכומים הנוכחיים (לאחר שבקשתם לפסיקתא נדחית לחלוטין, וגם הם אינם טוענים אחרת)" (שם, פסקה 4). לא אוכל לקבל את בקשתו של התובע כי אשית על הנתבעים את מלוא הוצאותיו בביטוח הלאומי, הואיל וההוראות בפסק הדין בסוגיית ההוצאות ברורות הן. אפרט. בעניין הוצאות התובע לצורך ניהול ההליכים במוסד לביטוח לאומי, קבעתי כך: "על אף זאת, הואיל ועלויות חוות הדעת ועלויות איתור החומר הרפואי שהוצאו לצורך התביעה במוסד לביטוח לאומי שימשו גם בהליך זה, הרי שאני פוסק לתובע מחצית מסכום הוצאות אלו, כפי שיוכחו בבקשה לפסיקת ההוצאות" (שם, פסקה 99). ביחס להוצאות הליך זה, כאשר סכום הפיצויים עולה על סכום התגמולים, קבעתי כך: "ככל שסכום הפיצויים יעלה על סכום התגמולים, הנתבעים יישאו בהוצאות המשפט, הוצאות העדים והמומחים, כפי שישומו על ידי הרשם." (שם, פסקה 223). זאת ועוד, ביום 5.10.10, בהחלטתי בבקשת הנתבעים לתיקון טעות סופר הבהרתי את האבחנה בין סוגי ההוצאות והוריתי על תיקון סעיף 223, כדלקמן: "ככל שסכום הפיצויים יעלה על סכום התגמולים, הנתבעים יישאו במלוא הוצאות המשפט, הוצאות העדים והמומחים שהוצאו לצורך ניהול הליך זה בלבד (בשונה מההוצאות נשוא סעיף 205(5) לפסק הדין), כפי שישומו על ידי הרשם. במידה וסכום הפיצויים ייבלע בתגמולי המוסד לביטוח לאומי, יישאו הנתבעים ברבע מהוצאותיהם הנ"ל של התובע, כפי שישומו על ידי הרשם." יוצא אפוא כי לאור תוצאות בקשה זו, לפיהם שיעור התגמולים לניכוי קטן מסכום הפיצויים, אין לשנות מהוראות פסק הדין, ועל פיו על הנתבעים לשאת בעלות מחצית משיעור ההוצאות שהוציא התובע לצורך ניהול ההליך במוסד לביטוח לאומי, כפי שיישומו על ידי הרשם בבקשה לפסיקת הוצאות (בהתאם להוראת סעיף 99 לפסק הדין), וכן עליהם לשאת במלוא הוצאות התובע שהוצאו לצורך ניהול הליך זה, גם אלו כפי שיישום הרשם (בהתאם להוראת סעיף 223 לפסק הדין). הוצאות בקשות אלו 18. בקשת הנתבעים למתן פסיקתא נדחתה בנוסחה לאור הלכת כלל, אולם טענותיהם בדבר שיעור הניכוי המתאים לאור הלכת כלל התקבלה. מנגד התובע, הגיש שתי בקשות אשר נדחות מלשון פסק הדין גופא - הבקשה לתיקון טעות סופר והבקשה להשתת מלוא ההוצאות על הנתבעים. לאור האמור, אני מטיל על התובע לשאת בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עו"ד בגין בקשות אלו, בסכום נמוך יחסית, בסכום כולל בסך 2,000 ₪. ביטוח לאומי