קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכירות משנה בדיירות מוגנת / פינוי דייר מוגן עקב שכירות משנה: בפני תביעה לפינוי וסילוק יד וכן תביעה כספית לתשלום דמי שימוש ראויים. רקע 1. התובעת הינה הבעלים של בניין ברח' ביאליק 1, תל אביב, הידוע כגוש 6913 חלקה 31 (להלן: "הבניין"). הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") מחזיקה כדיירת מוגנת בדירה בת 5 חדרים המצויה בקומה הראשונה של הבניין (להלן: "המושכר"), וזאת על פי חוזה שכירות משנת 1976 (להלן: "חוזה השכירות"), אשר נחתם בינה לבין בעלת הבניין הקודמת- חברת התור בע"מ. מטרת השכירות, כפי שנקבעה בחוזה השכירות הינה ל"מתפרה ומסחר". בהתאם לחוזה השכירות מפעילה הנתבעת במושכר עסק של שמלות כלה ושמלות ערב. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הינו מעצב אופנה המצוי בקשרי עבודה עם הנתבעת. הצדדים חלוקים באשר להגדרת תפקידו ומעמדו במושכר, ומכאן התביעה. תמצית טענות התובעת 2. סעיף א' לחוזה השכירות קובע, כי השוכר מתחייב שלא להעביר את זכויותיו במושכר, לא להשכיר המושכר ולא להרשות שימוש במושכר לאף אדם, פרט לעובדיו של השוכר. לטענת התובעת במהלך חודש יולי 2006 היא הבחינה כי לבניין מגיעים לקוחות רבים המחפשים אחר הנתבע. מכך הסיקה כי הנתבעת משכירה את המושכר בשכירות משנה לנתבע, אשר מפעיל בו עסק עצמאי לעיצוב שמלות או מקיים איזו שהיא שותפות כלכלית עם הנתבעת, באופן החורג מהמותר לה לפי חוזה השכירות. לצורך אימות חשדותיה פנתה התובעת למשרד חקירות. חוקרת שנשלחה למושכר התקבלה ע"י הנתבע, הזמינה אצלו שמלה וקיבלה ממנו חשבונית הנושאת את שמו ומספר העוסק מורשה שלו. התובעת טוענת, כי בהתנהלות זו הפרה הנתבעת את חוזה השכירות הפרה יסודית המקימה לה עילת פינוי על פי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 (להלן: "החוק"). בנוסף טוענת התובעת, בעצם השכרת המושכר לנתבע הפיקה הנתבעת רווח, והדבר מקנה לה עילת פינוי מכוח סעיף 131(6) לחוק. באשר לתביעה הכספית, מבקשת התובעת לחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים עבור השימוש שעשה במושכר. בסיום הדברים מבקשת התובעת שלא להעניק לנתבעת סעד מן הצדק, שכן היא אינה במצב של מסכנות ואומללות. תמצית טענות הנתבעים 3. הנתבעת טוענת, כי התובעת החליטה לנשלה מהמושכר ולצורך כך היא נוקטת בשורה של מעשי הטרדה והצקה, אשר תביעה זו היא אחד מהם. הנתבעת טוענת, כי מעולם לא השכירה את המושכר לנתבע או התירה לו לנהל את עסקיו בו. הנתבע הינו בוגר בית הספר שנקר לעיצוב וטקסטיל, והנתבעת נוהגת לשלב בעבודתה יוצרים צעירים. הנתבע מבצע עבור הנתבעת עבודות מיוחדות שמשולבות בשמלות שהיא תופרת והנתבעת משלמת לו עבור עבודות אלה כנגד הצגת חשבוניות מתאימות. בנוסף טוענים הנתבעים, כי הנתבעת תופרת שמלות על פי עיצובים של הנתבע, ושמלות אלה מוצגות במושכר, כמו גם שמלות של מעצבים אחרים. הנתבעים עובדים בשיטת הקונסיגנציה, דהיינו, הנתבע משלם לנתבעת בגין תפירת השמלות, ולאחר מכירתן הנתבעת מעבירה לנתבע בין 25% לבין 30% משווי המכירה כנגד מתן חשבונית. הנתבעים טוענים כי הנתבע אינו מקבל לקוחות שלו במושכר, אם כי ייתכן שהדבר נעשה על ידו פעם או פעמיים וזאת ללא ידיעת או הסכמת הנתבעת. הנתבע מוסיף וטוען כי הנתבעת הבהירה לו באופן חד משמעי כי אין הוא יכול לעבוד באופן עצמאי במושכר או לעשות בו שימוש לצרכיו. לחילופין, עותרת הנתבעת לקבלת סעד מן הצדק. המסגרת הראייתית 4. מטעם התביעה העידו 6 עדים: עת/1 - גב' יפעת רומנו - התובעת עת/2 - מר ליאור עמר (להלן: "מר עמר") עת/3 - רו"ח יעקב פרייזלר (להלן: "רו"ח פרייזלר") עת/4 - מר יצחק רומנו (להלן: "מר רומנו") עת/5 - מר יאיר שירין (להלן: "מר שירין") עת/6 - מר דוד ורד (להלן: "מר ורד") 5. מטעם ההגנה העידו הנתבעים : ענ/1 - גב' פורטונה פרץ - הנתבעת ענ/2 - מר דורון זאבי - הנתבע דיון ומסקנות סעיף 131(2) - אי קיום תנאי מתנאי השכירות 6. סעיף 131(2) לחוק קובע, כי עילת פינוי קמה אם: "2. הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי".   בכדי לבסס את עילת הפינוי האמורה, על התובעת להוכיח שלושה יסודות מצטברים: א. תנאי מפורש בחוזה השכירות אשר אוסר או מחייב פעולות מסוימות. ב. הפרת התנאי על ידי הנתבעת. ג. לפי תנאי הסכם השכירות, הפרת התנאי מעניקה לבעל הבית זכות לתבוע את פינוי הנתבעת מהמושכר. (ד. בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה, עמ' 65, להלן: "בר אופיר", וכן ע"א 460/77 דרוקר נ' פלטין פ"ד לב(2) עמ' 869). 7. סעיף א' לחוזה השכירות קובע: "... כמו כן מתחייב השוכר לא להעביר את החוזה הזה או כל זכות הנובעת ממנו. לא להשכיר את המושכר או חלק ממנו לאחר, לא למסור למי שהוא איזו שהיא זכות במושכר או בחלק ממנו, לא להרשות את השמוש במושכר או בחלק ממנו לשום בר רשות פרט לפקידיו או פועליו, ולא למכור, לשעבד או להכניס בשותפות את העסק שלו או חלק ממנו המתנהל במושכר - כל זאת הן אם קבל השוכר תמורה כל שהיא עבור אחת או יותר מהפעולות הנ"ל והן אם לא קיבל. ואם השוכר הפר או לא מלא אחת מהתחיבויותיו הנ"ל... אזי החוזה הזה יתבטל מעצמו והמשכיר זכאי יהיה לדרוש פנוי מידי והחזרת החזקה של המושכר כולו..." סעיף כ"ג לחוזה השכירות קובע: "כל סעיפי החוזה הזה עומדים בתקפם למשך כל זמן המצאות השוכר במושכר בפעל ואי מלוי או הפרה זכות כל שהיא בהתאם לחוזה הנוכחי תחשב להפרה יסודית היורדת לשורשו של החוזה ואם לא נאמר בפירוש אחרת בחוזה הנוכחי, תהיה למשכיר במקרה של אי מלוי או הפרת תנאי אחר מתנאי החוזה תמיד הזכות לבטל את החוזה ולדרוש פנוי והחזרת החזקה של המושכר וכן פצויים עבור הנזק שנגרם." הנה כי כן, הוכח קיומו של תנאי בחוזה השכירות, אשר הפרתו מקימה עילת פינוי. כעת נותר להכריע בשאלה, האם הנתבעת הפרה תנאי זה. 8. אין חולק כי הנתבע נכח ופעל במושכר. עיקר המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת מעמדו של הנתבע במושכר- האם שכר אותו מהנתבעת והפעיל בו עסק עצמאי (כגרסת התובעת) או האם ביצע עבודות עבור הנתבעת ובשיתוף פעולה עימה (כגרסת הנתבעת). 9. התובעת טוענת, כי הנתבעת השכירה את המושכר בשכירות משנה לנתבע, אשר הפעיל בו עסק עצמאי. לצורך הוכחת טענתה, צירפה התובעת לתצהירה שני דו"חות של חוקרים פרטיים וכן חוות דעת מטעם רואה חשבון. הדו"ח הראשון, מיום 4.6.07, נערך על ידי משרד חקירות "עובדה חקירות ומודיעין עסקי". מאחר ומגיש הדו"ח לא התייצב לחקירה אין אני נדרשת למסקנות דו"ח זה. הדו"ח השני, מיום 25.9.07, נערך על ידי "אליבי חקירות פרטיות ופוליגרף" (להלן: "דו"ח אליבי"), ומטרתו היתה "להוכיח כי מר זאבי משמש כשוכר משנה ומבצע במקום את פעילותו העסקית כמעצב אופנה" (סעיף 1 לדו"ח אליבי). על פי הדו"ח, נשלחו מר ליאור עמר (עת/2), וחוקרת נוספת לפגישת עבודה עם הנתבע, לצורך רכישת שמלת ערב. הפגישה נערכה במושכר ביום 18.9.07, ונכחו בה שני החוקרים הפרטיים, הנתבע והנתבעת (להלן: "הפגישה במושכר"). מסקנת דו"ח אליבי הינה "כי הנבדק מר דורון זאבי אכן מפעיל עסק עצמאי של מתפרה, עיצוב ומכירת בגדים ברחוב ביאליק מס' 1, תל אביב... כמו כן הנ"ל מציין כי זהו מקום עבודתו שם הוא פוגש את לקוחותיו ותופר את הבגדים." (סעיף 3 לדו"ח אליבי). בחקירתו, תיאר מר עמר את הפגישה במושכר וסיפר כי לאחר שהנתבע הציג בפניו ובפני החוקרת מספר שמלות הם בחרו שמלה ושילמו עבורה מקדמה בסך 400 ₪, תמורתה קיבלו חשבונית מס על סך 1,000 ₪. בדו"ח אליבי צוין, כי הנתבע הוא שרשם את פרטי ההזמנה על גבי החשבונית, וכי החשבונית שהוצאה נשאה את שמו של הנתבע ואת מספר העוסק המורשה שלו. לדו"ח אליבי אף צורפו תמונות המתעדות את הפגישה במושכר ואת כתיבת החשבונית (ת/2). התובעת טוענת, כי מתוך כך שהנתבע נמצא ותועד עובד במושכר, מוכר מתוכו את מרכולתו, ומנפיק חשבוניות מס משל עצמו, ניתן להסיק שהנתבעת משכירה לו חלק מן המושכר, למרות שלא נתגלה הסכם שכירות משנה בכתב. 10. לצורך ביסוס טענתה בדבר העברת תשלומים מן הנתבע לנתבעת כתמורה עבור השכרת המשנה, הגישה התובעת חוות דעת מטעם רואה חשבון - רו"ח פרייזלר (עת/3) (להלן: "חוו"ד פרייזלר") - שנערכה לאחר בחינת ספרי הנהלת החשבונות של הנתבעים. חוו"ד פרייזלר קובעת: "4.2 מהבדיקות שנערכו לא ניתן להסיק מסקנות לגבי אופן ביצוע ההתחשבנות בין זאבי לנתבעת, אולם ניתן להסיק בסבירות גבוהה כי קשרי הגומלין הנ"ל חרגו מעבר ליחסי ספק לקוח רגילים. 4.3 כמו כן ניתן להסיק בסבירות גבוהה כי הנתבעת השכירה חלק מהנכס לזאבי והסתירה את מעשיה ואת דרך קבלת החזר דמי השכירות ו/או כל תמורה אחרת בכסף או בשווה כסף." בסיכומיה טוענת התובעת, כי דו"ח אליבי וחוו"ד פרייזלר מוכיחים בוודאות כי הנתבעת השכירה לנתבע את המושכר בשכירות משנה. 11. אין בידי לקבל את מסקנת התובעת. ההלכה היא כי בעל בית הטוען להפרת תנאי בחוזה השכירות, האוסר על השכרת משנה, עליו נטל ההוכחה של טענה זו, כלומר: על בעל הבית להוכיח כי הקשר שנוצר, בין הדייר המוגן לבין מי שנטען שהינו דייר משנה, נחשב בעיני החוק דווקא בתור קשר של שכירות. (בר אופיר, עמ' 60). התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה הנדרש ממנה. אין די בראיות שהוצגו על ידי התובעת כדי לבסס את טענתה להשכרת משנה. התובעת לא הציגה הסכם שכירות משנה שנערך בין הנתבעים או כל מסמך אחר המעיד על הסדרת מעמדו של הנתבע במושכר. בנוסף, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעים התכוונו ליצור ביניהם קשר של שכירות. בנוסף, מעבר לאמור בחוו"ד פרייזלר, התובעת לא הביאה כל ראייה על העברת תשלומים מהנתבע לנתבעת היכולים להיחשב כדמי שכירות, דהיינו סכומים קבועים המשולמים במועדים ספציפיים. גם רו"ח פרייזלר, אשר בדק את ספרי החשבונות של הנתבעת לתקופה שמיום 1.1.06 ועד לחודש מרץ 2008, לא קבע בצורה חד משמעית כי מדובר בשכירות משנה, אלא טען כי ישנה סבירות גבוהה לכך. בהקשר זה יוער, כי במהלך עדותו, הן בחקירה הראשית והן בחקירה הנגדית, לא חזר רו"ח פרייזלר על המסקנה האמורה, אלא השתמש במושגים עמומים יותר וטען "שיש פה מערכת יחסים אחרת נוספת שכנראה מנסים להסתיר אותה" (עמ' 12, שורה 12), וכן "אופי הפעילות מצביעה (צ"ל מצביע, ע.ב) על שיתוף יותר הדוק, מיחסי ספק לקוח" (עמ' 13, שורה 3). לאור האמור, הריני קובעת כי לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומה של השכרת משנה. 12. יחד עם זאת, מן הראיות, עולה כי הנתבעת נתנה לנתבע לעשות שימוש במושכר ובכך הפרה את האיסור בחוזה השכירות למסור זכות במושכר או להרשות שימוש במושכר. הנתבעים טענו בתצהיריהם כי הם עובדים בשיתוף פעולה, כאשר עבודתו של הנתבע היא להוסיף עבודות שלו לשמלות אותן מעצבת הנתבעת. לטענתם, הם עובדים בשיטת הקונסיגנציה, דהיינו, הנתבעת תופרת שמלות אותן מעצב הנתבע ומוכרת אותן במושכר, כאשר הנתבעים מתחשבנים בהוצאות התפירה וברווחי המכירה בהתאם לחשבוניות. הנתבעת העידה בחקירתה הנגדית, כי הנתבע הינו "מעצב מוכשר, ישר והגון שתורם את חלקו ביצירה, בנוכחות שלו, באווירה הצעירה במעט הזמן שהוא נמצא איתי" (עמ' 19 שורות 12-13). בהמשך הוסיפה הנתבעת כי הנתבע "לא מופיע אצלי כל יום. הוא מלמד בכל מיני מוסדות חמישה ימים בשבוע והוא מופיע אם אני צריכה קצת ייעוץ ממנו, אם אני צריכה קישוט לשמלה, או אם אני צריכה לתפור משהו עבורו". (עמ' 21, שורות 17-19). הנתבע ציין, בחקירתו הנגדית, כי אין לו מפתח למושכר, אלא הוא מעדכן את הנתבעת מתי הוא אמור להגיע והיא זורקת לו מפתח מהמרפסת (עמ' 26, שורות 8-10). תיאור זה של הנתבעים אינו מתיישב עם דו"ח אליבי ועם עדות החוקר, מר עמר, אשר העיד כיצד הנתבע קבע פגישה עם לקוחות במושכר, שירת אותם, הציע להם מגוון שמלות ולבסוף אף סגר את העסקה והנפיק חשבונית מטעמו. לטענת הנתבעת, הנתבע נתן לחוקרים למדוד שמלה שלה, אותה הוא היה אמור לשדרג. אם כך היו פני הדברים זה, הדעת נותנת כי תונפק חשבונית של הנתבעת. דא עקא, הנתבע הוא שהנפיק את החשבונית ובכך יש כדי ללמד כי הנתבע ראה בלקוחות אלה לקוחות פרטיים שלו. התנהלות זו של הנתבע מצביעה על כך שהוא קיבל במושכר לקוחות משלו, באופן המהווה עשיית שימוש במושכר לצורך עסקו הפרטי, וזאת שלא כדין ובניגוד לחוזה השכירות מכוחו מחויבת הנתבעת. 13. מן הראיות עולה, כי פעילותו האמורה של הנתבע במושכר, היתה בעת שהנתבעת עצמה שהתה במושכר. כך, בחקירתה הנגדית משהוצגו לנתבעת התמונות ת/2 היא אישרה כי: "יכול להיות שאני נמצאת פה" (עמ' 20 שורה 19). בכך יש כדי ללמד, כי הנתבעת ידעה על פעילותו של הנתבע במושכר. ידיעתה של הנתבעת אודות התנהלות הנתבע, והיעדר מעש מצידה, עולים כדי הרשאה מפורשת או מכללא. משהתירה הנתבעת לנתבע לנהוג בצורה האמורה, אזי בכך היא הפרה את חוזה השכירות האוסר עליה להרשות לאחר שימוש במושכר. לא נעלמה מעיני טרוניית הנתבעת, הטוענת שהחוקרים "רדפו" אחרי הנתבע במשך 3 שבועות ואף התקשרו לבית הוריו, כך שברור לכל שמטרתם היתה להפילו בפח. גם אם הדבר נכון, אין בכך כדי לשנות מהעובדה שהנתבע פעל כפי שפעל והנפיק לחוקרים חשבונית מטעמו. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי הוצאת החשבונית על שם הנתבע נעשתה בטעות ובאופן חד פעמי וכי ברור לנתבע שאסור לו להנפיק חשבוניות שלו תוך כדי שהותו במושכר. מבלי לקבוע מסמרות באשר לנכונות הטענה לפיה מדובר במשגה נקודתי, הרי אין בה כדי לשלול קיומה של עילת פינוי, שכן גם הפרה בודדת הינה הפרה (אלא שאז יינתן משקל להיקף ההפרה במסגרת השיקולים בסוגיית הסעד מן הצדק). 14. על יסוד המקובץ לעיל, הריני קובעת כי מאחר שהנתבעת נתנה לנתבע לעשות שימוש במושכר בניגוד לאמור בחוזה השכירות, היא הפרה את סעיף א' לחוזה השכירות, הפרה אשר לאור האמור בסעיף כ"ג לחוזה, מקימה עילת פינוי בהתאם לסעיף 131(2) לחוק. סעיף 131(6) - רווח בלתי הוגן 15. סעיף 131(6) לחוק קובע כי קמה עילת פינוי אם: "הדייר השכיר את המושכר או חלק ממנו - להוציא השכרה למטרת ניהול של עסקי אירוח - והפיק מהשכרת המשנה ריווח בלתי הוגן בשים לב לדמי השכירות שהדייר משלם וליתר נסיבות העניין." על מנת שתקום לבעל הבית עילת פינוי מכוח הוראת סעיף 131(6) לחוק עליו הנטל להוכיח שני תנאים מצטברים: הדייר השכיר המושכר לאחרים בתמורה. הרווח שהפיק מהשכרת המשנה הינו מופרז בהשוואה לדמי השכירות המשולמים על ידו. (בר אופיר, עמ' 82 ה'). 16. משקבעתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את טענתה בדבר השכרת המושכר בשכירות משנה, הרי לא מתקיים התנאי הראשון, וממילא לא קמה עילת הפינוי מכוח סעיף 121(6). למעלה מן הצורך יצוין, כי גם התנאי השני הדרוש לקיומה של עילת הפינוי לא מתקיים, שכן התובעת לא צירפה כל ראיה לביסוס הטענה, כי הנתבעת מפיקה רווח בלתי הוגן מהשכרת המשנה הנטענת. תביעת הפינוי והתביעה הכספית כנגד הנתבע 17. בכתב התביעה ביקשה התובעת להורות על סילוק ידו של הנתבע מהמושכר שכן הינו משיג גבול ולא ניתנה לו רשות להיכנס למושכר או לעשות בו שימוש. בנוסף ביקשה התובעת לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 500$ לחודש, ובסך הכל 12,000 $. בתצהירה העמידה התובעת את דמי השימוש על סך 2,250 ₪ לחודש, ובסך הכל 54,000 ₪. אכן, על יסוד הראיות כפי שתוארו לעיל, יש יסוד לתביעה לסילוק יד כנגד הנתבע. לא שוכנעתי כי שהייתו של הנתבע במושכר היתה אך ורק מטעמה של הנתבעת. כאמור, מן הראיות עלה כי בעת שהייתו במושכר קיבל הנתבע לקוחות באופן פרטי, וזאת למרות שאינו רשאי לנהל במושכר עסק עצמאי. בנסיבות הענין, ומאחר שלנתבע אין כל זכויות במושכר, הריני מורה לו לסלק ידו מן המושכר. 18. באשר לתביעה הכספית- התובעת לא הציגה כל ראייה באשר לתקופת השימוש הנטען על ידי הנתבע במושכר. כך גם אין בידה כל ראיה לעניין שיעור דמי השימוש הראויים הנדרשים על ידה. לבד מטענה סתמית, בלתי מפורטת ובלתי מבוססת, באשר לדמי שימוש ראויים שיש לסברתה לשלם עבור השימוש במושכר, לא הציגה התובעת הוכחה ממשית לביסוס תביעתה הכספית. לאור האמור, דין העתירה לתשלום דמי שימוש ראויים - להידחות. סעד מן הצדק 19. כאמור לעיל, קבעתי כי הנתבעת הפרה את חוזה השכירות ועל כן קמה כנגדה עילת פינוי מכוח סעיף 131(2) לחוק. ואולם בכך לא מסתיים הדיון ויש לקבוע האם יש מקום ליתן לנתבעת סעד מן הצדק. סעיף 132 לחוק הגנת הדייר בא להגן, משיקולים של צדק, על דייר שהוכחה לגביו עילת פינוי. החוק מקנה בידי בית המשפט את הסמכות לסרב ליתן פסק דין לפינוי אם הדבר אינו צודק בנסיבות העניין. בין השיקולים, יש לשקול את גודל "החטא", טיבו ואופיו, את התנהגות הצדדים ואת שאלת תיקון ההפרה (ד. בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה 2, עמ' 163-168). במסגרת הדיון בשאלה האם יש הצדקה לנהוג לפנים משורת הדין וליתן סעד מן הצדק, יש לבחון את חומרת התוצאה של הפינוי לעומת הפרת החוק וחומרת המעשה או המחדל מצד הדייר. בחינה זו תיעשה על פי כל הנסיבות המתייחסות הן לתוצאת הפינוי והן למידת ההפרה. הסעד יינתן כאשר משתכנע בית המשפט כי תוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת ההפרה. יש להיזהר מנטייה מופרזת לקולא לצד הדייר "שמא יהא הסעד לדבר של כלל, והפינוי, על אף קיום עילה לכך, לדבר של יוצא מן הכלל" (רע"א 1238/02 חיר נ' חיר ). בתחום זה של סעד מן הצדק נבחן כל מקרה לפי נסיבותיו. סעד זה הוא תרופה יוצאת דופן שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגעים בדבר והיא נועדה לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים אשר יכולים לנבוע מן היישום הפורמאלי והאוטומטי של הדין (רע"א 4740/92 אדלר נ' חן ). בשים לב לכך שבמשטר החוקתי השורר במדינה עלתה זכות הקניין עלתה לרמה של זכות יסוד, יש להקפיד על מילוי חובותיו של דייר מוגן ולא ליתן סעד מן הצדק כדרך שגרה. 20. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות הגעתי למסקנה, כי יש מקום ליתן סעד מן הצדק במקרה הנוכחי. לענין זה יש להביא בחשבון כי לא קיבלתי את טענתה העיקרית של התובעת לפיה הנתבעת השכירה את המושכר בהשכרת משנה. אמנם הוכחה הפרת חוזה השכירות באופן המקים עילת פינוי, כאשר לענין זה אין להמעיט מחיוב הנתבעת לקיים את הוראות חוזה השכירות בדווקנות, ואולם, יחד עם זאת, יש להתחשב בכך שהלכה למעשה, לא הוכחה הפרה ממושכת לאורך זמן. זאת ועוד. זוהי תביעת פינוי ראשונה, שהתקבלה כנגד הנתבעת. תביעה קודמת שהגישה התובעת, נדחתה וגם בכך יש שיקול שלא להחמיר עם הנתבעת החמרה יתרה. בנוסף, בין השיקולים יש להביא בחשבון גם את העובדה כי הנתבעת שילמה דמי מפתח עבור המושכר. על אלה, יש ליתן משקל משמעותי לעובדה שהמושכר משמש מקור הכנסתה ומטה לחמה של הנתבעת, ובאם תפונה ממנו, תימנע פרנסתה. בנסיבות הענין, ובמאזן שבין חומרת ההפרה לבין תוצאותיה, הריני סבורה כי אין למצות את הדין עם הנתבעת, אלא יש מקום ליתן לה סעד מן הצדק. סוף דבר 21. אשר על כן הריני קובעת כדלקמן: באשר לנתבעת - על הנתבעת לפנות את המושכר שברח' ביאליק 1, תל אביב, ולהחזירו לתובעת נקי מכל אדם וחפץ. (להלן: "צו הפינוי"). חרף האמור, ניתן לנתבעת סעד מן הצדק באופן שצו הפינוי לא ייאכף, באם תמלא הנתבעת אחר שני התנאים המצטברים הבאים: א. תשלום סך של 40,000 ש"ח בתוך 60 יום ממועד קבלת פסק הדין. ב. סילוק ידו של הנתבע מן המושכר. באשר לנתבע - על הנתבע לסלק ידו מן המושכר שברח' ביאליק 1, תל אביב. התביעה הכספית נדחית. הנתבעים יישאו בשכ"ט עו"ד, לרבות הוצאות, בסכום כולל של 20,000 ₪. דייר מוגן (הגנת הדייר)שכירות