קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכר טרחה ראוי לעורך דין כשאין הסכם שכר טרחה: בפניי ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, שניתן על ידי כב' השופט חגי ברנר, בת.א. 61032/05, ביום 23.04.09, במסגרתו התקבלה תביעת המשיב לקבלת שכר טרחת עו"ד, והמערערים חוייבו לשלם לו סך של 110,930 ₪, אך מנגד נקבע כי המשיב התרשל וכי יש לקזז משכה"ט לו הוא זכאי את הנזק שנגרם למערערים עקב התרשלותו. העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1. האחים איתן ואביחי לישואר (להלן: "איתן" ו-"אביחי" בהתאמה, וביחד: "המערערים"), היו, ביחד עם אחותם (להלן: "האחות"), בעלים (מכוח ירושת הוריהם) של מחצית הזכויות במגרש הידוע כחלקה 135 בגוש 6166 (להלן: "המגרש"), כאשר המחצית השנייה של המגרש הייתה בבעלות משפחת אנטין (להלן: "אנטין"). האחות מכרה את זכויותיה במגרש לקבלן בשם אברהם דולינגר (להלן: "הקבלן"), שהגיש תביעה לפירוק השיתוף במגרש. בעקבות זאת, נחתמו עם הקבלן שני הסכמי קומבינציה: האחד בין הקבלן לבין אנטין, והשני בין הקבלן לבין המערערים (להלן: "הסכמי הקומבינציה"). בהתאם להסכמי הקומבינציה, התחייב הקבלן להקים על המגרש, תוך ארבע שנים, בנין מגורים, ולהקצות למערערים ולאנטין דירות בבנין. מאחר והקבלן לא עמד בהתחייבויותיו על פי ההסכם, הגיש אנטין (שהיה מיוצג על ידי עו"ד אחר) תביעה נגד הקבלן לתשלום הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם הקומבינציה בסך השווה ל-150,000 $. הקבלן מצדו שלח הודעת צד ג' ותביעה כספית נגד המערערים ונגד אנטין, בטענה שהם אלה שהפרו את הסכמי הקומבינציה, וזו הסיבה שהדירות לא היו מוכנות במועד. 2. בשלב זה שכרו המערערים את שירותיו של המשיב, עו"ד (להלן: "המשיב") כדי שייצג אותם, הן בהודעת צד ג' שהגיש נגדם הקבלן, והן כדי להגיש תביעה לפיצויים נגד הקבלן בגין הפרת הסכם הקומבינציה (להלן: "התביעה נגד הקבלן"), כפי שעשה. 3. ראשיתה של המחלוקת נשוא הערעור בתובענה שהגיש המשיב נגד המערערים לתשלום שכר טרחתו בגין הטיפול המשפטי שהעניק להם במסגרת התביעה נגד הקבלן. לטענתו, נכרת בין הצדדים הסכם שכ"ט מחייב (להלן: "הסכם שכה"ט"), לפיו יהיה זכאי לשכ"ט בשיעור של 15% מכל סכום שייפסק לזכותם, וכן להוצאות ושכה"ט שייפסקו לטובתם במסגרת התביעה, וזאת בנוסף לסך של 10,000 ₪ ששולמו לו כמקדמה. לחילופין, הוסיף וטען המשיב, כי היה וייקבע כי הסכם שכה"ט אינו תקף, הרי אז הוא זכאי לשכר ראוי בגין העבודה הרבה שהשקיע. יצוין, כי כתב התביעה המקורי כלל רק את הטענה בדבר קיומו של הסכם שכ"ט מחייב, וכי טענה חלופית זו הוספה על ידי המשיב רק בשלב מאוחר, לאחר סיום שמיעת הראיות, כאשר בית המשפט התיר לו, ביום 08.03.07, לתקן את כתב התביעה, וחייב בהוצאות בסך 1,000 ₪. 4. המערערים לא חלקו על כך שהמשיב אכן ייצג אותם בהליכים המשפטיים, אך טענו, כי גובה שכר הטרחה לא הוסכם, וכי הסכם שכה"ט עליו מתבסס המשיב לא נחתם מעולם ואינו מחייב אותם, וכי המשיב עצמו טען, לכל אורך הדרך, כי הסכם שכה"ט אינו חתום ועל כן אינו מחייב, ואף איים עליהם כי אם ההסכם לא ייחתם - הם יחוייבו בשכר ראוי, שיהיה בסכום גבוה יותר. עוד טענו המערערים, כי בכל מקרה לא מגיע למשיב שכר טרחה בנוסף למקדמה בסך 10,000 ₪ שקיבל, שכן הוא התרשל באופן הגשת התביעה נגד הקבלן, בכך שהוא לא תבע את הפיצוי המוסכם הגלובלי לפי הסכם הקומבינציה שעמד על סך 150,000 דולר, אלא הסתפק בתביעת הפיצוי הספציפי בגין כל חודש של איחור במסירת הדירות בהתאם להסכם הקומבינציה, שהסתכם בסך 132,000 $ בלבד (3,000 $ עבור כל חודש איחור,כאשר במועד הגשת התביעה חלפו 44 חודשי איחור). לטענתם, הם חזרו וביקשו ממנו לתקן את כתב התביעה ולתבוע גם את הפיצוי המוסכם, אך הוא לא עשה כן בטענה שהדבר יעכב את הדיון ויהיה כרוך בהוצאות גבוהות שתוטלנה עליהם. עוד לטענתם, כאשר התרצה בסופו של דבר המשיב והגיש בקשה לתיקון כתב התביעה כך שתכלול גם את התביעה לפיצוי המוסכם, התרשל בשנית כאשר לא מנע מהם להסכים למשיכת הבקשה (לבקשת בא כוחם של אנטין שביקש למנוע דחיית הדיון). 5. יצוין כי בית המשפט קיבל את תביעת המערערים (וכן את תביעת אנטין) נגד הקבלן, ופסק לטובת המערערים את הפיצוי בסך 132,000$, וכן פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש, והוצאות משפט שכר טרחת עו"ד בסכום השווה ל-15% מסכום פסק הדין, בצירוף מע"מ. 6. בית משפט קמא, לאחר ששמע את העדויות ובחן את כל הראיות, קבע, כי לא נחתם הסכם שכ"ט מחייב בין הצדדים, וכי הסכם שכה"ט עליו ביקש המשיב להסתמך היה בבחינת טיוטה בלבד, עם הערות של המערערים אותן המשיב עצמו סירב לקבל. בית המשפט קיבל גם את טענת המערערים לפיה גם המשיב סבר כי ההסכם אינו מחייב וכי הוא זכאי לשכר ראוי. בנסיבות שהוכחו בפניו, קבע בית המשפט, כי לא הייתה גמירות דעת בין הצדדים לגבי גובה שכר הטרחה. באשר לשכר הראוי, בית המשפט קבע, כי המשיב אכן זכאי לשכר ראוי, אך ציין כי קיים קושי בקביעת גובה השכר הראוי מאחר והמשיב לא ניהל רישום לגבי שעות העבודה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי על אף שאין מחלוקת כי המשיב העניק למערערים טיפול משפטי רחב היקף והשקיע עמל רב בכך, ואף ציין כי התנהגות המערערים לא הקלה על ניהול התיק וכי "לצערי, היתה לי ההזדמנות להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מאופן התנהלותם של לישאור בתביעה שבפני, התנהלות שהיתה מטרידה ביותר ומכבידה, לשון המעטה, בעיקר מצדו של איתן" - הרי שדרישותיו של המשיב היו מוגזמות (יצוין כי בכתב התביעה טען תחילה כי הוא השקיע כ - 440 שעות, בעוד שבהמשך בתצהירו טען שהשקיע למעלה מ-1,000 שעות). בסופו של דבר, קבע בית משפט קמא, כי שכר הטרחה שפסק בית המשפט למערערים במסגרת התביעה נגד הקבלן, בשיעור 15% מסכום התביעה, בתוספת מע"מ, שהסתכם בסך של 120,930 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה על ידי המשיב) - הוא השכר הראוי שהמשיב זכאי לו בנסיבות העניין, בניכוי תשלום המקדמה בסך 10,000 ₪ שקיבל המשיב עם תחילת הטיפול. בהקשר זה, קבע בית המשפט, כי מאחר ומערער 1, פיטר את המשיב בפתח ישיבת ההוכחות האחרונה ביום 09.09.04 (ולא בחודש אוגוסט 2002 כפי שטען מערער 1), הרי שעליו לשאת ב-80% מהשכר הראוי, כאשר חבות זו היא ביחד ולחוד עם מערער 2. בית המשפט קיבל את טענת המערערים לפיה התרשל המערער הן כשלא תבע במסגרת התביעה נגד הקבלן את הפיצוי המוסכם הגלובלי לפי הסכם הקומבינציה, גם כאשר המערערים חזרו וביקשו ממנו לעשות כן, והן כשלא מנע מהם לחזור בהם מהבקשה לתיקון כתב התביעה לאחר שזו כבר הוגשה. בית המשפט ציין כי לאור העובדה שהתביעה לפיצוי מוסכם גלובלי של אנטין נגד הקבלן התקבלה במלואה, סביר כי אם המערערים היו מגישים תביעה דומה גם היא הייתה מתקבלת. בהעריכו את גובה הנזק שנגרם למערערים עקב רשלנות המשיב, קבע בית המשפט, כי לאור העובדה שבפסק הדין בתביעה נגד הקבלן, פסק בית המשפט למערערים הן את הפיצוי בגין האיחור במסירת הדירות, בסך 132,000$, והן פיצוי בגין עוגמת נפש, בסך 50,000 ש"ח, הרי שהנזק שנגרם להם מסתכם בהפרש שבין הסך של 150,000 $, לבין הסכום הכולל שקיבלו, שכן סביר כי בית המשפט לא היה פוסק את שני הפיצויים בגין אותה הפרה, וכל זאת לשני המערערים יחד ולחוד. טענות הצדדים בערעור 7. לטענת המערערים, שגה בית המשפט הן כשקבע כי המשיב זכאי לשכר ראוי, והן בגובה השכר שקבע, שכן לא הונחה תשתית ראייתית לכך. לטענתם, משדחה בית המשפט את דרישת המשיב לשכר על פי השעות שטען, לא היה רשאי להעמיד את השכר הראוי על שכה"ט שנפסק בתביעה נגד הקבלן, שכן מדובר בקריטריון שהמשיב לא תבע על פיו, ושעומד בסתירה לטענותיו, וכן מדובר בקריטריון שמושפע משיקולים נוספים ולא רק שכ"ט בפועל. לחילופין, טוענים המערערים, כי משדחה בית המשפט את השכר לפי השעות להן טען המשיב, היה עליו לקבוע את השכר הראוי לפי התעריף המינימאלי המומלץ על פי כללי לשכת עורכי הדין. בנוסף, לטענתם, בקביעת השכר הראוי היה על בית המשפט לקחת בחשבון, לחובת המשיב, את העובדה שהמשיב לא דאג לחתום על הסכם שכ"ט עימם. לטענת המערערים שגה בית המשפט כשהתיר למשיב לתקן את כתב תביעתו, כך שיכלול גם תביעה בעילה של שכר ראוי, וזאת לאחר שהסתיימה פרשת הראיות. לטענתם, לא היה מקום להתיר את תיקון כתב התביעה, הן לאור השיהוי בהגשת הבקשה, והן לאור התנהגותו חסרת תום הלב של המשיב לאורך ההליך כולו, ובית משפט קמא שגה כשהתעלם מסוגיית תום הלב ולא ייחס לה משקל ראוי. לבסוף, טוענים המערערים, כי שגה בית המשפט כשציין בהערת אגב כי סבר שבית המשפט בתביעה נגד הקבלן לא היה פוסק גם את הפיצוי המוסכם וגם את הפיצוי בגין האיחור במסירת הדירות, וציין שמדובר בכפל פיצוי בגין אותה הפרה. לטענתם, השאלה לא עמדה לפתחו של בית המשפט, שכן היא נכללה במסגרת תביעה שכנגד שהגישו המערערים לאחר תיקון כתב התביעה על ידי המשיב ושנמחקה על ידי בית המשפט, והצדדים לא טענו לגביה וממילא לא הביאו ראיות לגביה, וכי לגופו של עניין כלל לא מדובר בכפל פיצוי בגין אותה הפרה. 8. לטענת המשיב, שהגיש גם ערעור שכנגד, שגה בית המשפט כשקבע כי לא נכרת הסכם שכ"ט בין הצדדים, שכן גובה שכר הטרחה היה מוסכם ולא היה במחלוקת. לחילופין, טוען המשיב, כי שגה בית המשפט בגובה השכר הראוי שפסק לו. עוד לטענתו, שגה בית המשפט כשדחה את טענתו כי הוא זכאי לשכר ראוי על פי השעות להן טען, כשלטענתו הוא זכאי לשכר ראוי לכל הפחות כפי שנקבע בהסכם, דהיינו: 15% מסכום הזכייה בתביעה נגד הקבלן, ובנוסף את שכה"ט שנפסק לטובת המערערים באותו פסק הדין. עוד טוען המשיב, כי שגה בית המשפט כשקבע כי התרשל בכך שלא תבע את הפיצוי המוסכם בסך 150,000$, שכן ניתן פיצול סעדים ועל כן שמורה למערערים הזכות לתבוע את הפיצוי המוסכם הגלובלי, ובכל מקרה בית המשפט בתביעה נגד הקבלן לא קבע שהייתה הפרה יסודית, קביעה המחוייבת לצורך מתן הסעד של הפיצוי המוסכם הגלובלי. לגופו של עניין, סבור המשיב כי ההחלטה איזה פיצוי לתבוע היא החלטה שבשיקול דעתו המקצועי שאין בה משום רשלנות, ושנעשתה בשיתוף עם המערערים, וכי יש לזכור כי בכל מקרה בית המשפט רשאי היה להפחית מהפיצוי המוסכם הגלובלי, וכי לטעמו היה סיכוי גדול יותר שבית המשפט יקבל את התביעה לפיצוי שנתבע בגין האיחור במסירת הדירות. לטענת המשיב שגה בית המשפט כשקבע כי התרשל בכך שלא מנע מהמערערים להסכים לחזור בהם מהבקשה לתיקון כתב התביעה, וכשלא קבע כי המערערים בחרו ביודעין לחזור בהם מהבקשה ואין להם להלין אלא על עצמם. לתמיכה בטענותיו, מבקש המשיב להגיש ראיות נוספות שנולדו לאחר מתן פסק הדין נשוא הערעור: כתב תביעה שהגישו נגדו המערערים בגין רשלנות מקצועית בו תבעו ממנו את הפיצוי המוסכם (ת.א. 17749-03-09), וכתב הגנה מטעמו. בנוסף מבקש המשיב להגיש שני הסכמים, אותם הוא מכנה "הסכמי פשרה" שנחתמו בין הקבלן לבין כל אחד מהמערערים, ואשר לטענת המשיב, עולה מהם כי המערערים ויתרו על כל תביעה נוספת נגד הקבלן (קרי: הפיצוי המוסכם). באשר לטענת המערערים בדבר תיקון כתב התביעה על ידי המשיב, טוען המשיב, כי כבר בכתב התביעה המקורי אוזכר נושא השכר הראוי, גם אם בניסוח לא מפורש, והדבר גם אוזכר בתצהירים. יצוין, כי המערערים טוענים כי הערעור שכנגד הינו ערעור כנגד ממצאים עובדתיים, אשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים כגון אלה. ד י ו ן 9. לאחר שעיינתי בפסק הדין נשוא הערעור, בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להידחות, ודין הערעור שכנגד להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן. הסכם שכר הטרחה בין הצדדים 10. בצדק קבע בית משפט קמא כי לא נכרת הסכם שכר טרחה בין הצדדים, וכי המשיב אינו יכול להסתמך על ההסכם אליו הפנה, שכן לא הייתה גמירות דעת באשר לתנאי הסכם שכה"ט. אומנם מדובר בטיוטות כמעט סופיות, אך הן לא השתכללו לכדי הסכם סופי ומחייב בהעדר הסכמה סופית. די בכך שהתנאים לא הוסכמו סופית, שההסכם אינו חתום, ושהמשיב עצמו חזר והודיע למשיבים כי עצם העובדה שיש להם הערות לגבי נוסח ההסכם, והם אינם חתומים עליו - כדי להצביע על כך שלא היה הסכם בתוקף בין הצדדים, כפי שקבע, כאמור, בית משפט קמא. מדובר בקביעות עובדתיות מפורטות ומנומקות היטב של בית משפט קמא, שהתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעי ממהימנות העדים ובחן את כל הראיות, והלכה פסוקה היא שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות כגון אלה, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו בפניה, אשר המקרה דנן אינו נמנה על מקרים אלה [ע"א 4814/09 ‏טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל ( 22.12.10)]. לאור זאת, לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא לפיה לא נכרת הסכם שכ"ט מחייב בין הצדדים, ודין הערעור שכנגד בהקשר זה - להידחות. השכר הראוי לו זכאי המשיב 11. מרגע שמחד, לא גובש סופית הסכם שכ"ט, אך מאידך אין חולק, כפי שקבע בית משפט קמא, כי המערערים קיבלו שירותים משפטיים מהמשיב, ובלשון בית משפט קמא: "אין לי ספק שהתובע השקיע עמל רב בניהול התביעה נגד דולינגר. מדובר היה בתביעה מורכבת למדי. התובע הופיע בארבע ישיבות של דיוני קדם משפט... בנוסף הוא הופיע בשבע ישיבות לצורך שמיעת הוכחות..." - הרי שהמשיב זכאי, בהתאם לסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לשכר ראוי בעבור כל השירותים המשפטיים שהעניק למערערים. בהקשר זה יצוין, כי טענות המערערים והשגותיהם לגבי העובדה שבית המשפט התיר למשיב לתקן את כתב תביעתו כדי שהתביעה תכלול באופן מפורש סעד חלופי של שכר ראוי, דינן להידחות. בית המשפט רשאי להתיר תיקון כתב טענות בכל שלב של הדיון (תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), והלכה היא כי לשם הכרעה במחלוקות בין הצדדים יש להתיר תיקון ברוחב לב (ע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3) 427), מה גם שמדובר בהחלטה דיונית של בית משפט קמא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות שכאלה [רע"א  4370/07 ד"ר יאלי הרן נ' חברת נתיבי איילון בע"מ ( 20.11.07), וההפניות שם] ולא מצאתי סיבה להתערב בהחלטה זו. עוד יצוין, כי בקשות רשות ערעור שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון - גם הן נדחו. 12. השאלה היא מה גובה השכר הראוי במקרה זה. כאמור, בית משפט קמא סבר כי השכר שנקבע על ידי בית המשפט במסגרת התביעה נגד הקבלן, בשיעור 15% מהסכומים שנפסקו, בתוספת מע"מ - הוא השכר הראוי במקרה זה. המערערים סבורים כי מדובר בסכום גבוה מהסכום לו זכאי המשיב, ואילו המשיב טוען כי מדובר בסכום נמוך, שאינו משקף כלל את העבודה המרובה שהושקעה על ידו. בית משפט קמא לא התעלם מכך שהמערערים הכבידו על ניהול הדיונים, ואף ציין כי: "התובע [המשיב] העיד בפרוטרוט, ועדותו מהימנה עלי לחלוטין בענין זה כיצד נאלץ להתמודד עם אין ספור פניות של לישאור אליו, בכתב ובעל פה, לעתים ביחד ולעתים לחוד. התובע תיאר בתצהירו כיצד הסבו לו השניים עוגמת נפש והטרידו אותו פעמים רבות... התובע הסביר כי לא מדובר בבעלי דין רגילים, אלא בנתבעים דעתנים במיוחד, שהשימו עצמם כעורכי דין ממש, ושלחו אליו מכתבים, השגות, טענות ומענות בכל ענין וענין שעמד על הפרק...". בית המשפט ציין שהמשיב לא ערך רישום של שעות העבודה שהשקיע בתיק, שינה גרסתו בקשר לכמות השעות שהשקיע, דבר שלא איפשר את קבלת תביעתו במלואה, אך הוסיף וציין, כי אין ספק שהמשיב השקיע עמל רב בטיפול בענייני המערערים, וכן כי המשיב נאלץ לנסות לשחזר ולהעריך בדיעבד את כמות שעות העבודה, לצורך הגשת כתב התביעה דנן. 13. אני סבורה שדווקא לאור התרשמותו של בית משפט קמא מאופן התנהלותם של המערערים, ולאור קביעותיו של בית המשפט כי המשיב השקיע שעות עבודה רבות בניהול עניינם של המערערים, לא היה מקום להסתפק בשכר הטרחה שקבע בית המשפט בתביעה נגד הקבלן. אומנם, הסכום שנקבע שם הוא סכום שמקובל שבימ"ש פוסק בתביעות כספיות, אולם בענייננו, בתביעה נגד הקבלן, בית המשפט לא דן ביחסים בין המערערים לבין המשיב, שכן לא זו הייתה הסוגיה שנדונה בפניו. לכן, לא ניתן להסתמך על קביעת שכר הטרחה שם. זאת ועוד, אין להתעלם מכך שלצערי, בתי המשפט אינם פוסקים כדרך קבע שכר טרחה בגובה השכר הראוי, אותו עורכי דין נוהגים לגבות מלקוחותיהם. לכן, הקביעה שנקבעה שם יפה לדיון ההוא, ואין מקום לגזור גזירה שווה. זאת ועוד, משדחה בית משפט קמא את טענות המשיב בדבר שעות העבודה שהשקיע מחד, אך מאידך קבע כי אכן השקיע עמל רב, היה על בית משפט קמא לאמוד את השכר הראוי לו זכאי המשיב, וזאת תוך בחינת העבודה שהושקעה בפועל על ידי המשיב, תוך התייחסות לנסיבות המקרה, ובתוך כך - התנהגותם של המערערים, ובהתחשב בראיות שהוצגו בפניו, כפי שיפורט להלן. 14. הלכה היא כי קביעת השכר הראוי תעשה בכל מקרה על פי נסיבותיו, כאשר שיעור השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית ויש לקבוע אותו על יסוד חומר הראיות המצוי בפני בית המשפט [ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יחיאל, פ"ד נח (5) 20; ע"א 136/92 ביניש-עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מ"ז (5) 114, בעמ' 125 - 126 (1993)]. שכר הטרחה יכול להיקבע לפי שיטות שונות: אחוזים משווי העסקה, שעות עבודה, מס' ישיבות בבית משפט, שכר חודשי וכו'. בקביעת גובה השכר הראוי יש להביא בחשבון, בין השאר, את היקף העבודה המשפטית שבוצעה בפועל, מורכבות העבודה, הכישורים הנדרשים, ותק ומעמד עורך הדין, התוצאות שהושגו וכדומה (ע"א 9282/02 הנ"ל וההפניות שם). קביעת השכר הראוי יכולה להסתמך, בין השאר, על חוות דעת מומחים (ע"א 9282/02 הנ"ל וההפניות שם), וקיימים מקרים בהם השכר הראוי ייקבע בדרך של "אומדן גלובלי" בהתאם למכלול הנסיבות, ובתוך כך היקף העבודה, ודרך זו אושרה גם על ידי בית המשפט העליון [רע"א 5053/10 זאב גורה נ' עו"ד רנה שבולת ( 02.09.10)]. 15. ומן הכלל אל הפרט; אומנם, בצדק, לא קיבל בית משפט קמא את התביעה לגבי כמות שעות העבודה להן טען המשיב, זאת לאור הסתירה בין השעות שנטענו בכתב התביעה המתוקן (440 שעות - 300 שעות עו"ד בכיר; 100 שעות עו"ד זוטר; 40 שעות מזכירות) לבין השעות שנטענו בתצהיר המשיב (כ-1,000 שעות), ואף ציין, כי משהיה המשיב מודע לכך שלא נחתם הסכם שכ"ט, ראוי היה שהוא ינהל רישום לגבי שעות העבודה שהושקעו. ואולם, משבית המשפט קבע באופן חד משמעי כי המשיב "השקיע עמל רב בניהול התביעה", וכי "מדובר היה בתביעה מורכבת למדיי", וכי מדובר בלקוחות "עושי צרות מקצועיים", והאמין לעדותו של המשיב - לא ניתן לומר כי המשיב לא הוכיח תביעתו לשכר ראוי, בוודאי לא בכל הנוגע לעצם זכאותו לשכר. 16. אכן יש לזקוף לחובת המשיב את העובדה שלא ניהל רישום של שעות העבודה, במיוחד כשלא נחתם הסכם שכה"ט, ואולם, אין בכך כדי לשלול את תביעתו של המשיב לחלוטין, וגם אין בכך כדי להצדיק הסתמכות על קביעת ההוצאות בתביעה נגד הקבלן, מהטעמים שפורטו לעיל. 17. במקרה זה היה על בית המשפט להכריע לגופו של עניין, על בסיס הראיות שהובאו בפניו. אומנם, עול ההוכחה בעניין זה רובץ לפתחו של המשיב, כך לגבי כמות שעות העבודה, וכך לגבי השכר הראוי לשעת עבודה, אך עדיין יש מקום לנקוט בדרך של אומדנה, על בסיס הראיות, ובהתחשב בעבודה שבוצעה, במורכבותה ובתוצאות הטיפול (ראה רע"א 5053/10 הנ"ל). 18. בהתחשב בכל הקביעות דלעיל, אני סבורה כי יש מקום לזכות את המשיב בשכר ראוי עבור 400 שעות עבודה של עורכי דין, שזו הייתה הדרישה הראשונית של המשיב, שלמעשה לא נסתרה, ולא הוכחשה במפורש בכתב ההגנה המתוקן שהגישו המערערים. בהעדר ראיות לגבי עלות שעת עבודה, שמצופה היה שתובאנה על ידי המשיב, אני סבורה כי בית המשפט רשאי להעריך על פי ניסיונו, בהתחשב במכלול הראיות, את השכר הראוי, אם כי בהעדר הוכחה יוערך השכר על הצד הנמוך. בנסיבות אלה אני קובעת כי השכר הראוי לו זכאי המשיב הוא עבור 400 שעות עבודה, לפי מחיר ממוצע של 400 ₪ לשעה, דהיינו 160,000 ₪, למועד פסק דינו של בית משפט קמא. הואיל ומדובר בשכר ראוי, יש להפחית מסכום זה את המקדמה שקיבל המשיב, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום התשלום. וזאת, במקום השכר שנקבע על ידי בית משפט קמא. רשלנות המשיב 19. באשר לטענת המערערים כי המשיב התרשל בכך שלא תבע מלכתחילה את הפיצוי המוסכם בסך 150,000 $, אלא רק את הפיצוי המיוחד בסך 132,000$, אני סבורה כי לכל היותר ניתן לומר שבחירת המשיב להגיש את התביעה לפיצוי המיוחד מבלי לעתור לסעד חלופי של הפיצוי המוסכם הינה טעות בשיקול דעת, שאינה עולה בהכרח לכדי רשלנות, במיוחד כאשר ההפרש בין שני הסכומים הוא זעום, וכאשר ההלכה היא שבית המשפט מוסמך, כעקרון, להפחית מהפיצוי המוסכם שנתבע [סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"ה-1975; ע"א 4630/04 קניונים נכסים ובנין בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ ( 13.12.06) וההפניות שם]. זאת ועוד, הלכה היא כי "טעות שטעו [עורכי דין - ר.ל.ש.] בשיקול דעתם (אם טעו) אינה עולה כדי התרשלות" (ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3) 75, 82), וכי "בשאלה אם לנקוט בצעד פלוני בטיפול בתיק, כגון הגשת ראיות או בחירת עדים, תיתכן החלטה אחת ותיתכן החלטה אחרת, וטעות בשיקול דעת אינה בהכרח רשלנות" [רע"א 417/05 מרים אברהם נ' מרצל קדם, עו"ד ( 18.07.05)]. בנסיבות אלה אני סבורה כי מדובר בטעות בשיקול דעת בלבד. מכל מקום, מרגע שהמשיב הגיש את הבקשה לתיקון כתב התביעה, כך שיכלול גם עתירה לפיצוי המוסכם - הרי שגם אם הייתה בכך רשלנות - הפגם נרפא. באשר לטענה כי המשיב התרשל גם בכך שלא מנע מהמערערים להסכים לחזור מהבקשה לתיקון כתב התביעה - אני סבורה שאין בכך משום רשלנות. מדובר במערערים שהיו מעורבים בניהול ההליכים, וכפי שקבע שבית משפט קמא "לא מדובר בבעלי דין רגילים אלא בנתבעים דעתנים במיוחד ששמו עצמם כעורכי דין ממש...", והחלטתם הייתה לאחר ששקלו את הדברים ואת כל ההשלכות הכרוכות בחזרתם מהבקשה. כך, גם בית משפט קמא ציין כי המערערים הם שהחליטו לחזור בהם מהבקשה, וכי היה עליהם לדבוק בדרישתם. מדובר היה בשיקול כלכלי של כדאיות, דהיינו האם עדיף להגיש את הבקשה ולהביא בחשבון שהדבר יעכב את סיום ההליכים, או שמא עדיף לוותר על הבקשה תוך הבנה שההפרש זעום, ושבית המשפט יכול בכל מקרה להפחית מהפיצוי המוסכם, ולכן במכלול השיקולים לא כדאי להעדיף את תיקון כתב התביעה. בנסיבות אלה, אין מקום לקבוע שהמשיב התרשל, ודין הערעור שכנגד גם בטענה זו להתקבל. 20. לבסוף, ולמעלה מן הדרוש יצוין, כי אין ממש בטענת המערערים שהם זכאים היו לכפל פיצוי, דהיינו הן לפיצוי המוסכם והן לפיצוי המיוחד וכי שגה בית משפט קמא כשהתייחס לכך, גם אם אגב אורחא. לא נפל כל פגם בעניין זה בפסק דינו של בית משפט קמא, ובצדק קבע בית משפט קמא כי "מדובר בכפל פיצוי בגין אותה הפרה ממש", ואין מקום להוסיף על הדברים. 21. לאור התוצאה אינני נדרשת להתייחס לבקשת המשיב להוספת ראיות. סוף דבר 22. לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כדלקמן: א. הערעור שהגישו המערערים - נדחה. ב. הערעור שכנגד שהגיש המשיב - מתקבל בחלקו, באופן שהשכר הראוי יעמוד על סך כולל של 160,000 ₪ למועד פסק דינו של בית משפט קמא. מסכום זה יש לנכות את המקדמה שקיבל המשיב בסך 10,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום התשלום. המערערים חייבים בתשלום הסך האמור ביחד ולחוד, בהתאם לחלוקה שקבע בית משפט קמא. ג. קביעת בית משפט קמא כי המשיב התרשל - בטלה, ובהתאם לכך גם הפיצוי בו חוייב המשיב למערערים - בטל. ד. המערערים ישלמו למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של סך 30,000 ₪. ה. הערבות הבנקאית שהפקידו המערערים, תוחזר להם, רק בהצגת הוכחה על תשלום הסכום האמור. עורך דיןחוזהשכר טרחת עורך דיןשכר טרחה ראוישכר טרחההסכם שכר טרחה