קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שליחת יד בכספי לקוח: כללי 1. בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין קבע כי המערערת, עורכת-דין במקצועה, נמנעה מלהעביר ללקוחה הוצאות משפט שנפסקו לטובתו, זאת, למרות קיומו של פסק דין חלוט המורה לה להעביר לידיו הוצאות אלה. בית הדין הרשיע את המערערת בעבירות הבאות: עיכוב כספים שלא כדין ושליחת יד בהם, עבירה לפי סעיף 40 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה המקצועית") וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין"); הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, עבירות לפי סעיף 2 לכללי האתיקה המקצועית וסעיף 54, 61(1) ו- 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין; התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין. 2. על המערערת הושת עונש של השעיה לשנתיים בפועל ושנתיים נוספות על תנאי למשך שלוש שנים. ההשעיה בפועל בשנה הראשונה חופפת להשעייתה בגין עבירות אחרות שהורשעה בהן והשעיה בשנה השניה באה מצטבר לעונשי השעיה בפועל אחרים, אם וככל שיוטלו, ולאחר שתישא באותם עונשים במלואם. 3. על פסק הדין הוגש ערעור של הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, בו התבקש סעד של הוצאת המערערת מחברות בלשכת עורכי הדין. הערעור התקבל, ורשיון עריכת הדין של המערערת נשלל ממנה. מכאן הערעור דנן. פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי 4. בית הדין המשמעתי הארצי פירט את העבירות הקודמות בהן הורשעה המערערת בתיקים שונים, פירט את מגמת הפסיקה בבית המשפט העליון, והדגיש את העדר התייצבותה של המערערת לדיון בערעור, כפי שיפורט להלן. העדר התייצבות 5. בית הדין ציין כי המערערת נמנעה מלהתייצב לדיון שנקבע ליום 26.12.10. לאור העונש החמור שהתבקש בערעור, קבע בית הדין דיון נוסף ביום 14.2.11, גם אליו נמנעה המערערת מלהתייצב. 6. כפועל יוצא מהעדר התייצבותה של המערערת, נמנעה מבית הדין האפשרות להביא בחשבון את נסיבותיה האישיות של המערערת. יחד-עם-זאת, ציין בית הדין כי חרף העדר ההתייצבות מצד המערערת, הוא מחויב להטיל עונש באופן מידתי ובמשורה. הרשעות קודמות 7. למערערת הורשעות בשמונה תיקים שהוגשו נגדה מאז שנת 2001 ועד לשנת 2008. בית הדין ציין כי הרשעות אלה מצביעות על דפוס התנהגות קבוע של המערערת, שאינו תקין ואינו הולם את מקצוע עריכת הדין, במסגרתו גורמת המערערת במעשיה לפגיעה קשה ביחסי האמון שאמורים לשרור בין עורך הדין ללקוחותיו. בתיק הראשון (בד"מ 144/01), הורשעה המערערת בשותפות עם מי שאינו עורך דין, בשידול לקוחות ובהתנהגות הפוגעת במקצוע עריכת הדין; בתיק השני (בד"מ 146/02) ובתיק השלישי (ב"דמ 44/04), הורשעה המערערת בגין העדר תגובה מצידה "למכתבי הקובל ולתלונה בעבירות" והורשעה בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין ופגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין; בתיק הרביעי (121/04), הורשעה המערערת בכך שזנחה ולא טיפלה כנדרש בתיק שפתחה עבור לקוח בבית המשפט והורשעה בהפרה של חובת הנאמנות ומסירות ללקוח; בתיק החמישי (בד"מ 71/04) הורשעה המערערת בגין עבירות של אי התייצבות לדיונים בבית המשפט בשני תיקים שונים ונפרדים של לקוחותיה והורשעה בכך שהפרה חובת נאמנות ומסירות ללקוח, בעבירה של עיכוב מסמכים שלא כדין ובהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין; בתיק השישי (בד"מ 32/06), הורשעה המערערת, על פי הודאתה, במתן שיקים ללא כיסוי עבור תשלום שכר דירה ששכרה למגוריה שלה, תוך שהיא מציגה עצמה כעורכת דין; בתיק השביעי (בד"מ 59/07), הורשעה המערערת באי קיום גזר דין שנפסק לחובתה בבד"מ 32/06, שחייבה בתשלום סכום של 5,000 ₪; בתיק השמיני (בד"מ 18/08) הורשעה המערערת בעבירות של עיכוב ושליחת יד בכספי פקדונות כלפי שני לקוחות שונים, ובעבירות של הפרת חובת הנאמנות ללקוח, התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין ובמעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין. 8. בית הדין הפנה לכלל לפיו מדיניות הענישה נוטה להחמרה מקום בו קיים ריבוי הרשעות קודמות. זאת על אחת כמה וכמה כשמדובר בדין המשמעתי, שאינו מכוון אך למטרת ענישת הנאשם, אלא מטרתו היא גם למנוע פגיעה באמון הציבור בעורכי הדין. בית הדין העדיף את האינטרס הציבורי על האינטרס האישי של המערערת שלא תפגע פרנסתה, וקבע כי יש להבטיח את אמון הציבור הפונה לקבל שירות משפטי מעורך דין, החייב להיות סמוך ובטוח שעורך הדין לא ישלח יד בכספיו ולא יזניח זכויותיו. הערעור 9. המערערת טוענת כנגד העונש שהוטל עליו של הוצאה לצמיתות מלשכת עורכי הדין. המערערת טוענת כי בית הדין הארצי התעלם מכך שפסק דינו של בית הדין המחוזי ניתן בחוסר סמכות, ע"י מותב שהוחלף לפני הדין, מבלי שניתנה החלטה המורה על החלפה זו, ומבלי שעמדה למערערת האפשרות להתנגד לכך. לגרסת המערערת, בית הדין הארצי התעלם מנימוקיו של בית הדין המחוזי, על בסיסם קבע את גזר הדין בעניינה של המערערת. נטען כי העונש שהושת על המערערת בבית הדין הארצי ניתן מבלי שניתן למערערת יומה בבית המשפט, ומבלי שניתנה לה הזדמנות לנמק את העדר התייצבותה לדיונים, ובכלל זה ליתן לה אפשרות לנמק עמדתה בכתב. עוד טענה המערערת כי נמנעה ממנה האפשרות להעיד בעצמה בפני בית הדין המחוזי, להביא עדים מטעמה, וכן נמנעה ממנה האפשרות לחקור את המתלונן בחקירה נגדית ולהיות נוכחת באולם הדיונים. המערערת טוענת עוד כי ההרשעות הקודמות שלה אינן רלבנטיות למקרה דנן: שתי הרשעות עסקו באי מענה על פניות הלשכה, באופן שאינו קשור לאינטרס הציבור; שתי הרשעות נוספות עניינן נקמה של משכיר דירה כאקט פרטי לחלוטין וללא קשר למקצוע עריכת הדין; שתי הרשעות אחרות עסקו באי התייצבות לדיון. ברם, המערערת שילמה את ההוצאות שהושתו על הלקוח בגין אי ההתייצבות, ובכך החזירה המערערת את המצב לקדמותו מבלי שנגרם נזק ללקוח; בגין הרשעה אחרת, תלוי ועומד ערעור. דיון ומסקנות 10. המערערת נמנעה מלהתייצב לדיונים שנקבעו לשמיעת ראיות הן בבית הדין המשמעתי המחוזי כמו גם לדיונים בבית הדין הארצי, אך שניתנו לה הזדמנויות להתייצב ולהשמיע גרסתה וטיעוניה. לא רק זאת, אלא שעתה, בגדר דיון בערכאה שלישית, מבקשת המערערת להשיג על קביעות שנקבעו על ידי בית הדין המחוזי, קביעות עליהן לא בקשה להשיג לפני בית הדין הארצי, שכן המשיבה היא זו שערערה לבית הדין הארצי ובשאלת העונש בלבד. יובהר, כי יש לדחות את טענתה של המערערת בדבר חוסר הסכמתה לשינוי המותב בבית הדין הארצי, שכן עולה כי ניתנה הסכמה כזו באופן שמתיישב עם לשון סעיף 14 (ב) לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תש"ב - 1972. (ראה מזכר מיום 25/1/10). באשר לאי התייצבות המערערת בדיונים לפני בית הדין הארצי, לא בא בטיעוני המערערת הסבר בעל משקל להעדרה, ויודגש כי בית הדין הארצי, לאחר שנוכח בדיון הראשון כי המערערת לא התייצבה, לא קיים דיון בהעדרה, אלא קבע מועד נוסף, וגם אליו לא מצאה המערערת לנכון להתייצב. בנקודה זו יוער כי המערערת טענה כי לא היה מן הראוי לדון בערעור שבעניינה שמטרתו להביא להוצאתה משורות לשכת עורכי הדין לצמיתות, זאת משום קיצוניות המהלך ומשמעותו עבורה, אולם משום מה, נימוק זה לא מנע ממנה שלא להתייצב לדיונים שנקבעו בעניינה, אף שההזמנות לדיונים הגיעו לידיה, והזלזול שהפגינה ביחסה לבין הדין המחוזי, זלג אל תוך דיוני בית הדין הארצי. 11. אכן, משמעות הוצאת עורך-דין לצמיתות משורות לשכת עורכי הדין, הנה הרת-גורל בחייו המקצועיים ואף האישיים של עורך-הדין. אולם, כנגד האינטרס האישי של עורך-הדין שעניינו (או עניינה) נדון, עומד אינטרס הציבור שהוא אינטרס רם מעלה בנסיבות כאלה: הציבור נוטה ליתן אמון מלא, ללא שאלות, ובמובן מסויים אף בעיניים עצומות, בעורכי-הדין המטפלים בענייניו. המערערת, אשר בשובלה שורת עבירות, לרבות שליחת יד בכספי לקוח, מנפצת אמון זה. בעניינה של המערערת, לא ניתן לומר כי הענישה שהוטלה עליה, בנסיבותיה, ולאור הרשעותיה הקודמות, חריגה באופן המצדיק התערבות ערכאה שלישית. המסר האמור לצאת הוא מסר חד משמעי ושאינו מתפשר, וההליך המשמעתי נועד, מטבעו, להגן על הציבור מפני פגיעה אפשרית על-ידי מקצת עורכי הדין המטילים דופי בציבור שלם. שליחת יד היא שליחת יד גם אם מדובר בסכום נמוך. הכלל הוא, בעבירות אלו, כי רק במקרים חריגים ניתן להימנע בנסיבות אלה מהוצאה לצמיתות משורות הלשכה, מה שאין כן בענייננו. לפיכך, הערעור נדחה. לשכת עורכי הדין (משמעת)לקוחותעורך דיןלשכת עורכי הדין