קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שריפה בעסק - דחיית כיסוי ביטוחי: לפני תובענה שעניינה דרישה לקבלת תגמולי ביטוח עקב נזקים שנגרמו בשריפה. רקע כללי מוסכם - התובע (להלן: "התובע"), הינו בעל מוסך (להלן: "המוסך"). הנתבעת, הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), ביטחה את המוסך בפוליסת ביטוח עסק שהיתה בתוקף במועד האירוע (להלן: "הפוליסה"). אין חולק כי ביום 23/10/08 בשעות הערב, אירעה שריפה במוסך אשר הסבה נזקים משמעותיים למבנה, לתכולה ולשני רכבים שהיו בתוך המוסך באותה העת - ג'יפ השייך לתובע (להלן: "הג'יפ") ורכב מסוג פיאט ששהה במוסך לצורך תיקון (להלן: "הפיאט"). עיקר עמדות הצדדים - התובע דורש לקבל מהנתבעת פיצוי בגין נזקי האש, ובהתאם לתקרת הסכומים אשר קבועים בפוליסה דרישתו הינה לפיצוי בסך של 50,000 ₪ בגין הנזק למבנה, 70,000 ₪ בגין הנזק לציוד, 80,000 ₪ בגין הנזק למלאי ו-10,000 ₪ בגין הנזק לפיאט. התובע מסכים כי הוראות הפוליסה מחריגות את הכיסוי בכל הנוגע לג'יפ. עוד טוען התובע כי הנתבעת המשיכה לגבות פרמיה חודשית במשך כשלושה חודשים לאחר האירוע. הנתבעת מכחישה את חבותה לפצות את התובע הואיל ולטענתה - התובע גרם בעצמו לשריפה. לחילופין, מוכחש גובה הנזק. מסכת הראיות - לפניי העידו העדים הבאים מטעם התביעה: מר אבנר שמילה (יועץ המס של התובע, להלן: "שמילה", לגבי תצהירו ת/1); השמאי מר דני גורביץ' (להלן: "גורביץ'", אשר הגיש חוו"ד לגבי שווי הפיאט ת/3); השמאי מר ישי מטמון (להלן: "גורביץ'", לגבי חוות דעתו באשר לשווי הנזקים למוסך ולמלאי ת/4); והתובע (לגבי תצהירו ת/5). מטעם ההגנה העידו העדים הבאים: המומחה חן גרציאני רפאל (להלן: "גרציאני", לגבי חוות דעתו בנושא השריפה נ/1); מר סעדה סעדה (חוקר פרטי מטעם הנתבעת, להלן: "סעדה", לגבי תצהירו נ/8 ודוחות החקירה שלו נ/5 ו-נ/6); הגב' איילה סגל (ראש מחלקת תביעות רכוש אצל הנתבעת, להלן: "סגל", לגבי תצהירה נ/9); מר ערן איזייק (להלן: "אייזיק", אשר ערך חוות דעת בנושא מערכת האזעקה שבמוסך נ/13), ומר מהדי מנסור (עובד לשעבר של התובע, אשר נחקר בעדות ראשית, להלן: "מנסור"). כמו כן, הוגש מסמכים נוספים לרבות דו"ח שירותי כיבוי האש לגבי השריפה - ת/6. דיון והכרעה - לאחר ששקלתי את התשתית הראייתית ואת סיכומי ב"כ הצדדים, מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות - מחמת הנימוקים שיפורטו להלן. נטלי ההוכחה - במקרים כגון אלו נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות עובר וחוזר ועובר מצד אחד לדיון אל משנהו כמה פעמים. על פי ההלכה הפסוקה, הנטל הראשוני רובץ על שכמו של התובע ועליו להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח (ע"א 678/86 חניפס נ' סהר, פ"ג מג(4) 177, ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל, פ"ד מז(5) 661 ופסה"ד המנחה בסוגיה - ע"א 78/04 המגן נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006), להלן: "פס"ד המגן"). בשלב השני, ככל שאכן הוכח שהתרחש מקרה הביטוח, עובר נטל ההוכחה אל כתפי המבטחת-הנתבעת, אשר טוענת שקיים פטור מחבותה, כיון שעליה להוכיח את תנאי הפטור או הסייג. במקרה שהמבטחת טוענת שהפטור נעוץ בסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), דהיינו - שמקרה הביטוח נגרם בידי המבוטח "במתכוון" - אזי, עליה להציג ראיות לגבי כך שאכן המקרה נגרם במתכוון (רע"א 630/07 חממה מאיר סחר נ' מגדל והפסיקה הנ"ל). במסגרת שלב זה, כאשר עסקינן בטענה להצתת שריפה במתכוון, נקבע בפסיקה כי על המבטחת להציג ראיות לגבי שלושת הרכיבים הבאים: (א) השריפה נגרמה עקב הצתה (להבדיל מאש שמתפשטת ממקור "טבעי", דליפת גז, כשל חשמלי, השלכת סיגריה, נר שנפל או מעשה רשלני אחר); (ב) למבוטח היה מניע לבצע את ההצתה; (ג) למבוטח היתה הזדמנות לבצע את ההצתה (ע"א 391/86 וייסנר נ' אריה, פ"ד מז(1) 837). עוד נפסק כי לגבי שלושת הרכיבים המתוארים מעלה (הצתה, מניע והזדמנות), די לה לנתבעת שתוכיח אותם על פי מאזן ההסתברויות האזרחי, וכי על מנת לעבור את רף ההוכחה הנדרש - "הטיית הכף יכול ותיעשה אף באמצעות ראיות נסיבתיות, כל עוד אלו משתלבות ומצטלבות עם עובדות המקרה הספציפי", (דנ"א 7709/01 נ.ס.נ.ר. ייצור ושיווק נ' מנורה, מאגר תקדין (2002), וע"א (מחוזי ת"א) 1115/06 בן חמו גיא נ' אליהו. בהקשר זה יוער כי בעבר היו מחלוקות בין הפוסקים באשר למידת ההוכחה הנדרשת בשלב השני - ע"פ מאזן ההסתברויות ה"רגיל", שמא נטל "מוגבר", ואולי אף "מעבר לכל ספק סביר". מחלוקת זו הוכרעה אף היא בפס"ד המגן (סעיף 42), לאמור : "עצם העובדה שהמידע באשר למעורבות המבוטח בקרות מקרה הביטוח מצוי לעיתים בתחום ידיעתו המיוחדת, אין משמעה חיובו בנטל השכנוע, אלא במקרים המתאימים עשוי בית המשפט להסתפק בהבאת ראיות קלות ביותר מצד חברת הביטוח, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות למבוטח. גם המבוטח, בעבור הנטל אליו, יוכל לצאת ידי חובתו על-ידי הבאת ראיות מופחתות (בשים לב לקושי בהוכחת יסוד שלילי), ויוכל להרים את הנטל באמצעות מסירת העובדות הידועות לו. בקביעת עוצמת הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא על מנת לשכנע כי המבוטח גרם במכוון לקרות מקרה הביטוח, יש להתחשב גם בכך שמדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, אולם אין להפריז בשיקול זה, בשים לב לנחיתות האינפורמטיבית האמורה של חברת הביטוח. לסיכום, כמות הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא כדי לעמוד בנטל השכנוע, וכן כמות הראיות שיהיה על המבוטח להביא כדי לסתור את הראיות שהביאה, מושפעות מהשיקולים האמורים, ותשתנינה לאור נסיבות העניין, ובמקרה של ספק - יזכה המבוטח בתביעתו." ההלכה כאמור - מפי כב' השופטת ארבל, למעשה אימצה את הגישה שהביע כב' הנשיא שמגר בפסק הדין בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל הנ"ל, הגורסת שנטל השכנוע להוכחת "היסוד השלילי" רובץ לעולם על המבטח. בית המשפט עמד על הטעמים לאימוץ גישה זו ובהם: חזקת החפות הקובעת כי רוב האנשים הם שומרי חוק ואינם מבצעים עבירות, הרצון לצמצם, בטווח הארוך, את כמות הטעויות המשפטיות בתנאי אי ודאות, יכולתו העדיפה של המבטח לפזר את הנזק, ציפיותיו הסבירות של המבוטח, החשש שחברות ביטוח תנצלנה את היתרון הדיוני הטמון בהעברת הנטל אל המבוטח, והעובדה שגישה זו מתיישבת באופן טוב יותר עם אופיו הצרכני המובהק של חוק חוזה הביטוח שמטרתו להגן על המבוטח מפני כוחו העדיף של המבטח (שם, בעמ' 74-77). מכאן, שבשלב השלישי, אם מצליחה הנתבעת לעבור את הרף המתואר מעלה לגבי שלושת הרכיבים, שוב חוזר נטל הבאת הראיות אל התובע ואז עליו להדוף את הטענות בדבר מעורבותו בהצתה, ליתן הסברים לגבי הראיות שהציגה המבטחת, ושוב - ההכרעה הסופית תהא על פי מאזן ההסתברויות. יישום ההלכות על המקרה דנן - האם התובע הוכיח את קרות מקרה הביטוח ? התשובה חיובית - ומוסכם כי אכן ארעה שריפה במוסך בשעות הערב. האם הנתבעת הציגה ראיות לגבי קיומם של הצתה, מניע והזדמנות ? לגבי ההצתה - למעשה התובע עצמו טוען כי עסקינן בהצתה - והשאלה היא רק מי היה המצית. ע"פ דו"ח שירותי הכבאות המדובר בהצתה, ע"פ גרציאני - המדובר בהצתה, ולא נמצאה כל סיבה אחרת לפרוץ השריפה (כגון - כשל חשמלי במוסך ו/או כשל באחד הרכבים וכיוצ"ב סיבות העולות על הדעת - וראו כי בחווה"ד של גרציאני הוא מתאר שהמנוע של הג'יפ נשאר שלם יחסית והאש היתה בתא הנוסעים). מניע - המניע השכיח הינו, מן הסתם, הרצון לקבל את תגמולי הביטוח. במקרה זה יש לתת את הדעת לשלוש הנקודות הבאות. יתרת חובה בבנק - התובע אישר שבעת קרות השריפה - חשבון הבנק של היה ביתרת חובה של 90,000 ₪ (וראו את נספח ט' לתצהירו של התובע משם עולה כי אכן ביום האירוע יתרת החובה היתה כ-93,000 ₪). יחד עם זאת, טען התובע שמסגרת האשראי שלו היא עד 150,000 ₪ ולכן אין כל פסול בניצול מסגרת האשראי (עמ' 12 שורות 8-10). עיון בנספח ט' שהגיש התובע עצמו מראה שמסגרת האשראי היתה 120,000 ₪ בלבד ולא 150,000 ₪. מסמך זה הודפס בתאריך 20/1/2009 (כפי שמצוין בפינה השמאלית העליונה), ככל הנראה לקראת הכנת כתב התביעה (וראו כי ייפוי הכח נחתם בינואר 2009 והתביעה על כל נספחיה (כולל התדפסי הנדון מחשבון הבנק) הוגשה במרץ 2009). ברם אולם, במהלך דיון ההוכחות הוצג תדפיס נוסף מחשבון הבנק, אשר הודפס ביום 29/10/2008 (ששה ימים אחרי השריפה), שם מצוין כי מסגרת האשראי היתה רק 90,000 ₪ (וראו כי התבוע עצמו מסר לחוקר סעדה, בחקירתו ביום 27/10/2008 (נ/5) כי מסגרת האשראי היא רק 90,000 ₪ - עמ' 1 שורה 16). לכן, התשובה שהתובע מסר בחקירתו בבהמ"ש לגבי מסגרת אשראי של 150,000 אינה מדוייקת, וה"שורה התחתונה" היא שבמועד השריפה - המסגרת היתה רק 90,000 ₪ והתובע היה "במינוס" של 93,000 ₪. ב"כ התובע טוען כי אין בכך ולא כלום וכי מעולם לא חזרו המחאות של התובע, אך אינני יכולה להסכים עם הטענה לגבי כך שיתרת חובה של למעלה מ-90,000 ₪ בחשבון הפרטי של התובע הינה עניין של מה בכך. במיוחד יפים הדברים, שעה שמחוות הדעת של שמילה, יועץ המס של התובע, עולה שבשנים 2007 ו-2008 העסק היה אמור להיות ברווח. האפשרות של סגירת העסק - בהקשר זה הוכח שלתובע אין רשיון להפעיל על שמו את המוסך בהעדר הסמכה כנדרש, ולכן - במועד השריפה המוסך היה רשום של שמו של מר סעיד פואד (להלן: "פואד", עמ' 11 שורות 8-11). לתצהיר התובע צורפה תעודת ההסמכה, לטיפולים ברכבים עד 5 טון, ע"ש פואד, בתוקף עד יום 31/12/2008. התובע נשאל אם נכונה הטענה שבמועד הסמוך לפני השריפה - הודיע לו פואד שהוא לא יוכל להמשיך להפעיל את המוסך על שמו, בתום תקופת הרשיון (משמע, בשנת 2009). התובע בשלב הראשון הכחיש את הטענה, אך לאחר מכן הוסיף כי - "אחרי השריפה מישהו אחר היה בעל ההסמכה" (עמ' 11 שורה 14). התובע לא הוסיף פירוט נוסף ולא הסביר מדוע ולמה הופסקה ההתקשרות עם פואד. התובע בהמשך מסר כי פואד היה למעשה עובד במוסך, אשר שולמה לו משכורת חודשית בסך 1,500 ₪, וכדבריו של התובע: "אני שילמתי לפואד משכורת עבור זה שהוא נתן לי את ההסמכה" (עמ' 11 שורות 14-16). כאשר התובע נשאל מדוע לא סיפר לחוקרים שגם פואד נחשב כ"עובד" - השיב : "כי הוא לא היה באותו יום" (עמ' 11 שורה 18). בהמשך, נשאל התובע שוב אם נכונה הטענה לגבי הודעת פואד לגבי הפסקת מתן האפשרות להעיל את המוסך מכל ההסמכה של פואד - ואז השיב "אני לא זוכר" (עמ' 11 שורה 21). מצאתי לצטט באופן מפורט את התשובות לשאלות הבקשה זה, כיון שלשיטתי הן היו מתחמקות, סתרו האחת את השניה ומצטברות לכדי כך שאכן מעל עסקו של התובע התהפכה "חרב הסגירה". העדר מניע מצד מצית זר - הפסיקה קבעה שיש לבחון אם לתובע יש מניע להצית את המוסך, ואני בדעה שיש גם לבחון אם קיים גורם שלישי עם מניע כאמור. אפנה בהקשר זה לת.א. (מחוזי י-ם) 7517/05 י' ברום ביח"ר לאריגים בע"מ נ' שומרה, שם נדחתה תביעה לתשלום תגמולי ביטוח עקב שריפה, בין היתר לאור הוכחת מניע מצד המבוטח ולאור קביעת בהמ"ש לפיה - "לא הונח כל בסיס לחשד שלגורם זר כלשהוא היה עניין להצית את המפעל". כאן, נשאל התובע אם יש מישהו שעשוי לרצות לגרום לו נזק והתובע השיב שהוא לא מכיר מישהו שיכול לרצות לשרוף את העסק וכי - "אני לא יודע על מישהו שירצה לנקום בי או לפגוע" (עמ' 13 שורות 7-10). כאשר התובע התבקש להתייחס לכך ששלוש שנים לפני השריפה בה עסקינן ארעה שריפה נוספת במוסך, הוא השיב: "אני לא יכול להסביר את זה. אני עד עכשיו לא מעכל את זה. לא קיבלתי איומים ולא פיטרתי מישהו שלא היה מרוצה, לא הייתי מסוכסך עם מישהו, לא הייתי מעורב בפעילות של הימורים, שוק אפור. אני לא מתעסק עם זה אף פעם", וכאשר התבקש להתייחס לעסקים הסמוכים, הוא פירט את שמות העסקים שנמצאים בקרבת מקום והוסיף - "אבל לא הציתו את העסקים שקרובים אלי" (עמ' 16 שורות 1-7). הזדמנות - אין חולק כי התובע היה האחרון במוסך בערב השריפה. התובע עצמו הסביר כי העובד מנסור עזב את המוסך באותו היום בשעה 16:15-16:30 לערך וכי הוא עצמו עזב בשעה 18:00 לערך (עמ' 16 שורה 14 ושורה 18), משמע - שהוא נשאר לבד במוסך כשעה וחצי לפני שעזב. התובע הסביר כי הוא היה זה שנעל את המוסך והלך לביתו - או אז התקשרו אליו והודיעו לו על השריפה. משמע, שהתובע היה האדם האחרון במוסך, אלא אם פלוני פרץ למוסך וגרם לשריפה. אפשרות לפיה גורם זר אלמוני הוא המצית קיימת תמיד באופן תיאורטי, ואני סבורה שכאשר בהמ"ש שואל עצמו אם הורם הנטל לגבי קיומה של הזדמנות - התשובה לא יכולה להיות בשלילה רק בשל שקיימת אפשרות תיאורטית לגבי גורם זר מתערב. השאלה צריכה להיבחן לגבי התובע עצמו - כלומר, האם הוא היה בעיר אחרת במועד האירוע, או בישיבה רבת משתתפים וכו'. כל עוד אין לתובע "אליבי" לפרק הזמן שרלבנטי להצתה ולהתפתחות האש, ובמיוחד במקרה שלנו - שעה שהוכחה קירבה בזמן ובמקום - יש לומר שהוכחה "ההזדמנות". מכאן שאין ספק באשר להצתה ולהזדמנות שהיתה לתובע לגרום להצתה. לגבי המניע - אולי קיימים ספקות מסויימים, אך שעה שעסקינן בהוכחה אל מעבר לרף האזרחי ע"פ מאזן ההסתברויות ולא ברף גבוה מכך, עמדתי היא שהנתבעת אף עמדה בנטל לגבי רכיב זה. עתה עליו להביא ראיות שכנעני שלא כך היה. מהן הראיות הנוספות לחובת התובע ? מהאמור עד כה עולה כי הונחו ראיות לגבי הצתה, מניע והזדמנות ועוד עולה כי התובע לא הציג ראיות מטעמו שיש בהן כדי להפריך את המסקנה שמתחילה להתגבש (ולמעשה - הוא אף לא ניסה להציג ראיות שכאלו - כגון מידע לגבי מצבו הכלכלי, זימונו של פואד לצורך מתן הסבר לגבי אפשרות סגירת העסק וכו'). אף על פי כן, לו בכך היו מסתכמות ראיות הנתבעת, יתכן שלא היה בכך די כדי לשכנעני לאמץ את גרסתה לפיה התובע הוא המצית. דא עקא, שהנתבעת הציגה ראיות משמעותיות נוספות - אשר הן המכריעות אף הכף במקרה זה, ואפרטן להלן. ראשית, עברו רק שתי דקות ממועד דריכת מערכת האזעקה ועד הפעלתה - הראיה הראשונה והמרכזית הינה הדו"ח של מערכת האזעקה לגבי שעת דריכת המערכת (בעת סגירת המוסך בתום יום העבודה) ולגבי שעת הפעלת האזעקה. טרם פירוט עמדתי בהקשר זה - אסביר בקצרה את הנתונים הרלבנטיים בהתייחס למערכת האזעקה (אשר עיקרם מובהר בחוה"ד של אייזיק - אשר לא נסתרה). המדובר במערכת שנועדה לאתר פריצות ולא במערכת גילוי עשן/אש. שטח המוסך התחלק לחמישה איזורים ובכל איזור הוצב חיישן אשר אמור לאתר תנועות באותו תא שטח. כיון שהמערכת אינה אמונה על איתור אש או עשן והיא מאתרת רק תנועות, היא מופעלת - במצב של שריפה - בשל שתי סיבות: האחת, במקרה שהאש גורמת לשריפה של החיישנים או של חוטי החשמל; והשניה, במקרה שהשריפה גורמת לענן עשן ופיח מסיבי אשר נע בחלל וגורם לחיישן לאתר "תנועה". למערכת לוח בקרה שהיה ממוקם בסמוך לדלת הכניסה - ושם ניתן היה לדרוך את המערכת ולנתקה. כאשר המערכת מופעלת היא "מתקשרת" למוקד של חברת השמירה "כפיר" הן באמצעות משדר אלחוטי שהיה מותקן בסמוך ללוח הבקרה והן באמצעות חייגן טלפוני קווי. במקרה דנן - בעקבות האש התקשורת הקווית נפגעה מיד לאחר ששידרה את האות בדבר שריפה, אך המשדר האלחוטי ולוח הבקרה לא נפגעו. אין ראיות חד משמעיות לגבי הסיבה אשר בעטיה הופעלה האזעקה בעת השריפה - אם בשל שריפת החוטים, שריפת גלאי, ענן פיח או בשל תנועה שהתגלתה ע"י אחד החיישנים, אם כי בהמשך אתייחס לכך שלמרות הוכחה חד משמעית - ככל הנראה מה שגרם לאזעקה היה שריפה פיזית או התחממות יתרה של אחד מרכיבי המערכת. בכל אופן, לצורך המשך הדיון בסעיף זה, נניח שלא ברור מה גרם לאזעקה לפעול, ונמשיך בבירור הנתונים לגבי לוח זמנים הרלבנטי. לגבי יום האירוע - קיים תדפיס באשר לזמני ההפעלה, הכיבוי והאזעקה. כיון שהשעון של מערכת האזעקה לא היה מכוון לשעה "האמיתית", היה היסט של 2 דקות בין "הזמן האמיתי" לזמן שנרשם, אך להיסט של שתי הדקות אין כל חשיבות לעניינינו. החשוב הוא שבשעה 17:43 התובע דרך את המערכת ובשעה 17:45 שידרה המערכת למוקד אותות אזעקה. משמע, עברו רק 2 דקות בין דריכת המערכת לבין האזעקה (ואין זה משנה אם הפער היה בין 17:43 לבין 17:45 או בין 17:41 לבין 17:43). את מסקנתי בהקשר זה אני מבססת על ממצאיו של אייזיק, אשר מוסברים בחוות דעתו, אשר מגובים בדו"חות הגולמיים של בדיקותיו, אשר מבוססים על התדפיס של חברת כפיר ושל בזק, ובמיוחד שעה שקביעותיו והסבריו לא נסתרו - בין אם במהלך חקירתו הנגדית הארוכה ובין אם באמצעות חוות דעת נגדית שמעולן לא הוגשה. נתון זה, שהינו נתון "מדעי" אובייקטיבי שהוכח כדבעי, מהווה נדבך מרכזי בחשד כלפי התובע. שהרי לא מסתבר שבמהלך 2 דקות בלבד, התובע הספיק לדרוך את המערכת, לצאת, לנעול את המנעולים שעל הדלת הראשית, להכנס לרכבו, להתניע, להתרחק מהאזור והפורץ האלמוני הספיק להגיע ולפרוץ את שני המנעולים (וכך האזעקה הופעלה), ובוודאי שלא יכול היה גם להספיק אותו פלוני להדליק את האש (אם זו היתה הסיבה לאזעקה). בהקשר זה העיד התובע כי לפני צאתו מהמוסך הוא דרך את מערכת האזעקה, נעל את המנעולים והלך הביתה, כי המרחק בין המוסך לבין ביתו הוא כחמש דקות נסיעה ברכב (כ-3-4 ק"מ) וכי כאשר הוא יצא לביתו האיזור היה שומם והוא לא ראה אף אחד בחוץ (עמ' 16 שורה 30 עד עמ' 17 שורה 9). יתרה מזאת. התובע עצמו - בחקירתו ע"י סעדה - מסביר (עמ' 3 שורות 15-17 של נ/6) כי - "הקטע של הדריכה ולאחריה כל התהליך של העזיבה, לוקח לי כשלוש-ארבע דקות לערך", מכאן, שמסתבר יותר התרחיש לפיו התובע הצית את האש, חיכה לראות שהאש "תפשה", דרך את האזעקה (כאשר פאנל השליטה נמצא ליד הדלת (עמ' 15 שורה 10)) - ויצא - או אז האש הפעילה את החיישנים, וראו כי גרציאני מעריך כי האש התפשטה תוך שתיים עד ארבע דקות, מהמועד שהוצתה ועד דרגה כזו שתפעיל את האזעקה, וכדבריו - "עניין של דקות. שלוש ארבע דקות. אולי שתי דקות. אי אפשר לומר בדיוק. זה תלוי איפה החוט של האזעקה עבר. להערכתי מדובר בפרק זמן קצר מאוד כי השריפה היתה בעוצמה גדולה" (עמ' 21 שורות 26-28). בהקשר זה אפנה לת"א (שלום צפת) 195/06 גרייסלנד נ' מוטעי. באותו עניין נדון מקרה דומה של נזקי שריפה וטענת המבטחת היתה להצתה מטעם המבוטח. בהמ"ש שם דחה את התביעה, לרבות לאור ניתוח הנתונים לגבי מועד דריכת מערכת האזעקה ומועד הפעלתה, לאמור: "מלוח זמנים זה עולה, כי בין השעה שבה דרך נתנאל את האזעקה לבין קבלת ההודעה במכבי אש חלפו רק שלוש דקות. אין זה סביר בעיני, כי במשך 3 דקות אלו, פורץ חיצוני יגיע לעסק, יחבל במנעולים של הדלת, יכנס לתוך בית העסק, יפזר חומר דליק ברחבי העסק, יצית את העסק, יצא מהעסק, השריפה תתפשט, אלמוני יבחין בה וידווח למכבי האש - הכל במסגרת אותן שלוש דקות. תסריט זה אינו סביר ואינני מוכן לקבלו". (סעיף 26 לפסק הדין ושוב בסעיף 32). שנית, החיישנים הראשונים שהופעלו לא היו החיישנים החולשים על איזור הכניסה - מחווה"ד של אייזיק עולה כי החיישנים שהופעלו היו דווקא החיישנים שב"עומק" המוסך ולא החיישנים שממוקמים בכניסה. אייזיק מסביר כי החיישנים שהופעלו ושידרו את אותו האזעקה היו גלאים מספר 3+5 וכי הם היו שניים מתוך שלושת החיישנים שנמצאים בחלק העורפי (3, 4 ו-5) ולא החיישנים שנמצאים בחלק הקדמי, "גלאי הכניסה", שמספרם 1 ו-2. לכך יש להוסיף כי גרציאני וחוקרי כיבוי האש מסכימים שמוקד האש היה בג'יפ, אשר עמד במרחק של כ-4 מטרים מהכניסה (ת/7), אם כי גרציאני סבור שהיה מוקד משני גם במדפים שליד הקיר הסמוך לג'יפ (עמ' 21 שורה 7) ואילו שירותי כיבוי אש סבורים שהיה מוקד נוסף במשרד בגלריה. יודגש כי הכוונה למוקד נוסף שהתפתח בשלב מאוחר יותר ולא מקור נוסף של אש (במדפים או בגלריה), משמע, שהוכח כדבעי שהאש החלה לבעור בג'יפ ומשם התפשטה (לקיר ולגלריה). צירוף שני הנתונים מחייב את המסקנה, אליבא דאייזיק, לפיה האש היא שהפעילה את האזעקה ולא כניסתו של פורץ למוסך. שהרי לו המוסך היה נפרץ על ידי אלמוני - החיישנים הראשונים שהיו מופעלים היו חיישנים מס' 1 או 2 שחולשים על איזור הכניסה, אך לא כך היה. העובדה שחיישנים 1 או 2 לא הופעלו ראשונים, מתיישבת עם ההנחה שמה שגרם למערכת לפעול היתה תנועה בעומק המוסך או השריפה עצמה באיזור הג'יפ, משמע - שלא היתה בכלל פריצה לפני שהחלה האש. עוד יוער כי אף אם שני הגלאים 3+5 נמצאים יחדיו בגלריה - אזי אם פורץ אלמוני היה מגיע לגלריה, הוא קודם כל היה חייב לעבור את איזורי הכניסה ולהתגלות על ידי החיישנים 1 או 2 (אף אם יש להם השהייה של 20 שניות). אייזיק נחקר גם לגבי קביעותיו אלו ממושכות (עמ' 31-35), עדותו אף כאן לא נסתרה, הסבריו היו משכנעים - ושוב, יש לתת את הדעת לכך כי התובע לא הציג חוות דעת נגדית שיכולה לכרסם בהסבריו של העד, שהינו מומחה בתחום מערכות האזעקה. שלישית, יש ראיות נוספות לכך שהפעלת האזעקה נבעה מהאש ולא מפריצה - תימוכין נוסף לעמדתו, מוצא אייזיק בכך שהשידור למוקד שהודיע על הפעלת האזעקה ארך כ-2 שניות בלבד, בהשוואה לשידורים למוקד בימים הקודמים - שבממוצע היו בני 5-6 שניות (וגם השידור של הדריכה בשעה 17:43 היה בן 5 שניות - עמ' 34 שורה 11). מכך מסיק אייזיק כי קו הטלפון "נפל" אף הוא כמעט באותו הזמן שבו המערכת נפגעה מהאש ושידרה את אות המצוקה. נתון זה תומך במסקנה שהאש גרמה להפעלת האזעקה ולא פריצה (שאז השדר היה אורך 5-6 שניות, כרגיל). רביעית, עדותו של התובע לגבי השעה בה הגיע הביתה היתה לא עקבית - עד כאן נסקרו ראיות אובייקטיביות שמצטרפות למארג הראייתי התומך במסקנה לפיה התובע היה מעורב בהצתה. ראיות נוספות, מסוג שונה - אך בעלות משקל - הינן הסתירות והתמיהות שהיו בגרסתו ובעדותו של התובע. אתייחס לנושאים אלו בשלב זה. לחוקר סעדה אמר התובע כי הוא עזב את המוסך בשעה 17:00. בחקירתו הנגדית (בעמ' 16 שורה 16) אומר התובע כי הוא סגר את המוסך ביום השריפה בסביבות 18:00 אם כי הוא לא יכול לדייק. הוא נשאל מדוע לחוקרים הוא אמר שהוא עזב בשעה 17:00 והשיב שהוא עזב בערך ב-18:00 (עמ' 16 שורה 18). בהמשך הוא נשאל אם יכול להיות שהוא עזב בשעה 17:45 והשיב: "זה יכול להיות. אני לא מסתכל על השעון מתי אני יוצא" (עמ' 18 שורה 14). בתיק זה, יש חשיבות להבדל שבין יציאה בשעה 17:00 לבין 18:00 והסתירה מהותית. חמישית, התגלתה גם סתירה לגבי מעשיו אחרי שהגיע לביתו - בעדותו בבהמ"ש התובע מסביר כי אחרי שהוא הגיע הביתה הוא הספיק "להתקלח, לשבת והכל" וכי חלפו "רבע שעה - 20 דקות" מהגיעו הביתה ועד שהוא קיבל את ההודעה על השריפה (מאת בעליו של העסק השכן - עמ' 17 שורות 11-14). לעומת זאת, בעת שחקר אותו סעדה אמר התובע כי - "בשעה 17:00 פלוס סגרתי את המוסך, דרכתי את המערכת ונעלתי עם שני המנעולים ... הגעתי הביתה ועוד כשהיייתי עם בגדי העבודה, קיבלתי טלפון מוליד ... להגיע דחוף למוסך כי המוסך נשרף ..." (עמ' 4 שורה 4 של החקירה מיום 27/10/2008 - נ/5). עוד הוא מוסיף כי "הצלצול אלי היה בשעה 18:00 לערך, היה כבר חושך, כשיצאתי מהמוסך היה עוד אור" (עמ' 5 שורות 5-6). משמע, שיש סתירה לגבי משך הזמן שהתובע שהה בביתו מהרגע שהגיע ועד שקיבל את ההודעה על השריפה - רבע שעה/עשרים דקות (כפי שהעיד בבהמ"ש) או שעה (כפי שעולה מחקירת סעדה - מ-17:00 עד 18:00). סתירה נוספת הינה לגבי השאלה אם הוא הספיק להתקלח ולהחליף את בגדיו אם לאו. ששית, הוכח שבעסק היתה שריפה שלוש שנים קודם לכן - מבחינה סטטיסטית, כמובן שאפשר שאותו העסק יוצת כמה פעמים - אך שעה שהתובע עצמו מסביר שאין לו אוייבים ושעה שעסקים שכנים לא הוצתו, יש קושי מסוים בכך שדווא עסקו של התובע מוצת פעמיים בתוך 3 שנים. שביעית, עולה כי התובע טוען כי שילם לבעל הפיאט יותר מאשר שוויו של הפיאט - אין חולק כי הפיאט שנשרף לא היה שייך לתובע, אלא למר רן ישראלי (להלן: "בעל הפיאט", וראו את רשיון הרכב של הפיאט - נספח לתצהיר התובע). התובע טוען כי הוא שילם לבעל הפיאט 10,000 ₪ על מנת לפצותו בגין הנזק - ואף צירף מסמך בכתב יד שאמור להיות מכתב שערך בעל הפיאט, בו הוא מאשר שהוא קיבל 10,000 ₪ מהתובע בגין הפיאט (נספח יד'). מקדמית, אומר כי מסמך זה אינו קביל שכן ניתן עקרונית להגישו רק באמצעות בעל הפיאט והוא לא זומן למתן עדות. לגופם של דברים - אומר שאף אם אכן שילם התובע לבעל הפיאט 10,000 ₪, הדבר מעורר קושי, לאור כך שהשמאי גורביץ, מטעם התובע, הסביר כי השווי של הפיטא היה רק 6,500 ₪. התובע לא הסביר מדוע הוא שילם, כפי שהוא עצמו טוען, לבעל הפיאט יותר מ-150% משווי הרכב - והדבר מצטרף לעמדתי דלעיל באשר לבעיתיות שבגרסתו ובעדותו - ואולי זה המקום להזכיר כי כל ראיותיו של התובע לגבי נסיבות האירוע מתמצות בעדותו בעל-פה, ונזכור כי עסקינן בעדות יחידה של בעל-דין (על כל המשתמע מכך לאור סעיף 54 לפקודת הראיות). שמינית, הג'יפ היה במוסך ביום השריפה בעוד התובע סבור שהכיסוי הביטוחי חל עליו - בעת הגשת התביעה, היה ברור לתובע כי הוראות פוליסת הביטוח של הנתבעת מחריגות את הג'יפ (בהיותו רכב השייך לבעלים). כך גם הוכח שלג'יפ לא היה ביטוח מקיף אחר - והמשמעות היא ששריפתו הסבה לתובע נזקים שאינם ברי תביעה כאן. ניתן היה לומר שזוהי ראיה לכך שלתובע לא היה כל אינטרס להצית את המוסך כשרכבו בפנים (והוא יכול היה להוציא את הג'יפ מהמוסך טרם ההצתה או לבצע את ההצתה רק לאחר גמר הטיפול). ברם אולם, הוכח שבמועד השריפה - התובע דווקא חשב שהג'יפ כן מבוטח, וראו כי כאשר סעדה חקר את התובע ביום 27/10/2008 (ארבעה ימים אחרי האירוע) התובע מוסר לו שהנזקים לשני הרכבים מכוסים בפוליסה - הן הפיאט והן הג'יפ (עמ' 7 שורה 12), ובחקירה הנוספת של התובע ע"י סעדה, ביום 10/11/2008 (נ/6), התובע מסביר כי : "האמת, שסוכן הביטוח בא ואמר לי לגבי הג'יפ כי אין ביטוח ואני לא ידעתי זאת לפני כן" (עמ' 1 שורה 15). לכן, שריפת הג'יפ הפכה מראיה לטובת התובע לראיה לחובתו. בהקשר זה אעיר כי אין חשיבות יתרה לעדותו של מנסור בהקשר זה. מנסור ביקש לומר שהתובע לא היה צריך לתקן את הג'יפ ולכן לכאורה לא היתה סיבה להשארת הג'יפ במוסך, ויחד עם זאת מצאתי שעדותו אינה מהימנה - ולו לאור כך שהוא עצמו מסביר שהוא כבר העיד בעבר עדויות שאינן מדוייקות (בלשון המעטה). עוד יצוין כי הג'יפ לא רק שלא היה מבוטח בביטוח מקיף בעת השריפה אלא שרשיון הרכב אף הוא לא היה בתוקף. לגבי רשיון הרכב, מעניין אף לראות כי בנספח ד' לתצהיר התובע, כתוב שהאגרה לגבי רשיון הרכב שולמה רק ביום 26/11/2008, חודש אחרי השריפה - וראו את החקירה בעמ' 18 שורות 20-27, כדלקמן: ש. בתוך המוסך בזמן השריפה היה גם הג'יפ איסוזו שלך שנשרף קשות ? ת. נכון .... רשיון הרכב שלו היה בתוקף תמיד, גם בזמן השריפה. ש. אני מציגה לך את רשיון הרכב שלו ומראה לך שהוא לא היה בתוקף בזמן השריפה (נ/4). למה לא טרחת לחדש אותו ? ת. אולי לא שמתי לב לתאריך. ש. האם נכון שלא היה לרכב ביטוח מקיף ? ת. לא. אני לא עושה ביטוח מקיף לשום רכב." כלומר, שהתובע לא דייק כשאמר שרשיון הרכב היה בתוקף. תשיעית, התגלו אי בהירויות משמעותיות בראיות שהוצגו בכל הנוגע לנזק - שמילה הגיש את דו"ח ההכנסות וההוצאות שהוא ערך לגבי שנת 2007 ולגבי שנת 2008 (ת/1). דו"ח שנת 2008 היה אמור ללמדנו מה היה שווי המלאי שנפגע בשריפה. כאשר לפי האמור בסעיף 15.3 ב' לתצהיר התובע - המדובר היה על מלאי בשווי של 166,312 ₪ נכון לסוף ספטמבר 2008. לדו"ח של שמילה צורף תדפיס של כרטסת הקניות של המוסך, ושם ניתן לראות שהסכומים מסתכמים לכדי 166,000 ₪ לערך. כאשר נשאל שמילה אם הוא ראה את הקבלות המתייחסות לקניות הנטענות הוא השיב שהוא לא ראה אותן ולא בדק אותן ושהוא אישית לא ספר את המלאי (עמ' 4 שורה 29). בהמשך הוא נשאל לגבי אסמכתאות באשר לעלויות של השיפוצים אחרי השריפה, קניה מחדש של ציוד שניזוק ושיפוץ המבנה, והסביר כי יש בידיו את הדו"ח לגבי שנת 2009 לפיו הקניות שלאחר השריפה הסתכמו לכדי כ-120,000 ₪ (עמ' 5 שורה 16). דו"ח זה, לגבי שנת 2009 לא הוגש לתיק כראיה, אך גם אם נצא מנקודת ההנחה שאכן היו קניות בסך 120,000 ₪ בשנה זו - הרי שהסכום נמוך עוד יותר מהקניות הנטענות לפני השריפה (ואזכיר כי בשנת 2008 הקניות היות בסך של כ-160,000 ₪). מעבר לכך, היה צורך כמובן להראות מה בדיוק נקנה - ואם אכן המדובר בקניות של ציוד שנשרף או מלאי שנישרף. שמילה הסביר כי אין בידיו את האסמכתאות אם כי הסיכום שהוא ביצע היה על סמך אסמכתאות שהראו לו טרם ערך את הדו"ח. על רקע האמור מעלה, התובע ביקש להמציא את החשבוניות הרלבנטיות בהמשך. למרות שמן הראוי היה להציגם יחד עם התצהירים - נעתרתי לבקשה ואיפשרתי לתובע להגיש את כל החשבוניות לגבי הנתונים שבבסיס חוות הדעת של שמילה לגבי הנזק (דהיינו, קבלות לגבי הקניות שהיו בשנים 2008-2007 שילמדו אותנו מה היה המלאי במועד השריפה וקבלות לגבי הקניות שלאחר השריפה, להשבת המלאי שניזוק ולגבי השיפוצים - אשר בוצעו בשנת 2009). דא עקא, שכל החשבוניות והמסמכים שהוגשו לתיק בהמ"ש (ת/8 ו-ת/9) היו כולן משנת 2010. אמנם עסקינן בסוגית הוכחת הנזק, אך אני מוצאת שיש באמור לעיל כדי להוות נדבך נוסף במסקנתי לפיה יש תמיהות רבות לגבי גרסת התובע. מהן הראיות לחובת "המצית הזר" ? עד כה פורטו הראיות התומכות במסקנה לפיה התובע הוא שהצית את המוסך. טרם סיום אתייחס עוד לשני נושאים אשר תומכים במסקנה ההפוכה, וזאת על מנת שהסקירה תהא ממצה ולא יווצר מצב בו בהמ"ש מתעלם מהראיות "לטובתו" של התובע. יתכן והמנעולים שעל הדלת נפרצו - אין חולק כי הדרך היחידה להכנס אל המוסך הינה דלת הכניסה ולא ניתן להשליך גורם תבערה דרך חלון זה או אחר. התובע הסביר כי על הדלת היו שני מנעולים (עמ' 15 שורה 12). מהדו"ח של שירותי הכבאות עולה כי בעת שהם הגיעו למקום התגלה שהמנעול פרוץ, אם כי אין תיאור נרחב יותר. גרציאני לא ראה כי המנעולים נפרצו. התובע מסביר כי כאשר הוא הגיע לזירה לאחר השריפה, שתי הדלתות נעקרו ממקומן והונחו על הרצפה (ואת זאת ביצעו כוחות כיבוי האש על מנת לאפשר נגישות טובה יותר לפנים המוסך), וכאשר נשאל התובע מה היה המצב של המנעולים השיב: "לא הסתכלתי" (עמ' 17 שורה 24). לכן, לא בטוח שאכן המנעולים נפרצו, אך לצורך המשך הדיון אצא מנקודת ההנחה שהתיעוד של כיבוי האש "בזמן אמת" הוא המדוייק ביותר, והמנעולים כן נפרצו. אם כך, פריצת המנעולים לכאורה מרחיקה את החשד מהתובע, אך יש לזכור כי מי שמסוגל לתכנן הצתה של בית העסק שלו מסוגל בוודאי גם לדאוג לכך שהמנעול יראה כפרוץ. בנוסף, הרי שהפריצה לוקחת זמן ועוד יותר מחדדת את הקושי שקיים לגבי כך שחלפו רק 2 דקות ממועד דריכת המערכת ועד האזעקה. לכן, נתון זה לא משנה ממסקנתי. שיפוץ המוסך והפעלתו מחדש - אין חולק כי לאחר כחצי שנה ממועד השריפה, המוסך שופץ והמשיך לפעול, כאשר ההסכמה ניתנת כיום על ידי מוסמך אחר. עובדה זו מחזקת את הטענה שלתובע לא היתה כוונה לחסל את עסקיו. יחד עם זאת, במכלול - שעה שטענה זו הינה היחידה למעשה אשר תומכת בגרסת התובע - לא ניתן ליתן לה משקל מכריע. סיכום - לאור כל האמור לעיל, בנסיבות המקרה דנן, כאשר אין חולק שהיתה הצתה, אין חולק שהיתה הזדמנות, כאשר יש ראיות ברורות לגבי מניע, כאשר ישנן ראיות נוספות - הן אובייקטיביות והן שנעוצות בסתירות שבעדותו של התובע - לגבי ההסתברות הנמוכה ביותר לכך שפלוני זר הוא שהצית את המוסך, וכאשר התובע כשל בהבאת ראיות להוכיח "שידו לא היתה במעל" - נדמה לי שניתן לומר שהנתבעת הרימה את הנטל המוטל על שכמה. במצב דברים זה - יש לדחות את התביעה. אפנה עוד בפרק סיום זה לע"א (מחוזי מרכז) 2288/06 איי.אי.ג'י. נ' אייזיק, אשר עסק במקרה דומה ביותר ואף שם הגיע בהמ"ש למסקנה בדבר דחיית התביעה, וכן לת"א (מחוזי חיפה) 1563/95 קיסרית ייצור רהיטים בע"מ נ' אררט, בו שוב נדחתה תביעה עם מאפיינים דומים, שם בהמ"ש מסכם כך (סעיף 90)- "מהצטברותן והשתלבותן של כל הנסיבות המתוארות לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי הסבירות שהנגריה הוצתה על-ידי מי מטעמה של קיסרית, עולה על כל אפשרות אחרת בנסיבות העניין. מסקנתי זו אינה נובעת מעדות או מראייה מסוימת כלשהי, שיש בה כדי להוכיח כי המדובר בהצתה עצמית, כי אם היא מתכססת על מכלול הנסיבות והראיות, על משקלן המצטבר ועל מאזן ההסתברויות". ציטוט זה מבטא במדויק את עמדתי לגבי מארג הראיות בתיק זה. טענת המשך גביית הפרמיה - הטענה האחרונה שיש לברר הינה טענת התובע לפיה למרות סירוב הנתבעת לשלם לתובע את תגמולי הביטוח, ולמרות הודעתה לגבי ביטול הפוליסה - היא המשיכה לגבות ממנו את הפרמיה במשך ארבעה חודשים, בסך מצטבר של כ-4,800 ₪. במענה לטענה זו צורפו מטעם הנתבעת שני פירוטי החשבון שסומנו נ/11 + נ/12, מהם עולה שהסכומים שנגבו מהתובע לאחר השריפה לא היו קשורים ברובם לפוליסה הרלבנטית אלא לשתי פוליסות אחרות נוספות שהיו לתובע ואשר לא בוטלו. עוד עולה כי אכן נגבו ביתר כ-700 ₪ והנתבעת מודה שעליה להשיב סכום זה. התובע לא סתר את הנתונים דלעיל (ולמעשה - הוא בכלל לא טרח לציין כי היו לו עוד פוליסות ביטוח אצל הנתבעת ששולמו ביחד עם הפוליסה בה עסקינן). מכאן, שטענתו לגבי גבייה ביתר מתקבלת רק בחלקה הקטן, לגבי סכום של 700 ₪, כפי שהסבירה הנתבעת. סוף דבר - אשר על כן, התביעה נדחית. לאור היקף פרשת הראיות, כמות העדים ששמענו, לרבות עדים מומחים - אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות בסך 23,000 ₪ (סכום כולל מע"מ, ואזכיר כי התביעה הוגשה לגבי סכום של יותר מ-200,000 ₪ ויש לשקול מה היה יכול להיות שכר הטרחה לו התובע היה זוכה בתביעתו). מסכום זה יש לנכות את התשלום העודף ששילם התובע בגין הפרמיה, משוערך להיום. שריפהפוליסהביטוח שריפהכיסוי ביטוחי