קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בזמן פריקה והעמסה ממשאית: התובע, יליד 11.4.74, עבד אצל הנתבעת 1 כנהג משאית טריילר החל מיום 1.8.02-כשבועיים לפני המקרה נשוא התביעה. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 15.8.02, לקח התובע לוחות שיש ממעסיקו על מנת לפרוק אותם במפעל הנתבעת 2 ולהעמיס לוחות שיש אחרים חזרה למעסיק. עקב מחסור בעובדים נתבקש על ידי מעסיקו וע"י מי מעובדי הנתבעת 2 לסייע בפריקה ובהעמסה של המשאית. בשלב ההעמסה, הוריד עובד המחסן את הלוחות אל המשאית באופן רשלני ואלה השתחררו מקשירתם ואיימו לפגוע בתובע. התובע קפץ/ נפל מהמשאית בניסיון להתחמק מהלוחות ונפגע ברגלו. התובע הובל לבית החולים "רבין" ושם התברר כי התובע סובל משבר תלישה של עצם העקב ברגל וטופל כירורגית על ידי שחזור פתוח של השבר וקיבועו בבורג וסירקלאג'. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה. המל"ל קבע את נכות התובע בשיעור של 10% לצמיתות. התובע צרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית של ד"ר חביב אללה גאזי, מומחה בתחום האורטופדיה (להלן: "ד"ר גאזי"), אשר העריך את נכותו הצמיתה כתוצאה מאותו אירוע בשיעור 10% בגין כאב, הגבלה בתנועות הקרסול עם השפעה על כושר הפעולה הכללי לפי סעיף ליקוי 1/35/ב מסעיפי המל"ל. התובע תלה בנתבעת 1, את האחריות לנזק שנגרם לו בשל אי הימנעותה מפיקוח והדרכת התובע. כמו גם בנתבעת 2, היות והמפעל נמצא בשליטתה המלאה והאפקטיבית, לכן היה עליה להדריך את התובע בדבר אופן ביצוע העבודה בצורה זהירה ובטוחה, מתן הסברים ופירוט על הסיכונים הכרוכים במקום. הנתבעת 3 ביטחה את הנתבעת 2 בפוליסת ביטוח. הנתבעת 1 טענה, מנגד, כי אינה אחראית בדרך כלשהי לקרות האירוע. לטענתה, אין מתפקידו של התובע להעמיס ו/או לפרוק סחורה כלשהי. יתרה מכך, בעת העסקת התובע ניתנו לו הוראות מפורשות לא לבצע שום פעולה הקשורה לטעינה ו/או פריקה של הסחורה. הוסיפה הנתבעת 1 וטענה, כי מעולם לא הורתה לתובע לעזור למי מעובדיה של הנתבעת 2 לפרוק סחורה עקב מחסור בעובדים. הנתבעות 2 ו-3 טענו, כי דין התביעה כנגדן להידחות בשל הוראת סעיף 8 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "החוק"). לחילופין, טענו הנתבעות 2 ו-3, ביצע התובע את העבודה בהוראת מעבידתו ולנתבעת 2 לא הייתה כל יסוד להניח שהתובע איננו מיומן בביצועה. הנתבעות 2 ו- 3 צירפו מטעמן חוות דעת מומחה בתחום האורטופדיה, ד"ר שמואל וייס, (להלן: "ד"ר וייס") אשר העריך את נכותו של התובע בשיעור של 5% לפי מחצית מסעיף 35(1)(ב) מותאם לתקנות המל"ל. התובע הגיש לעניין זה את תצהירו שלו. הנתבעת 1 הגישה מטעמה להכרעה במחלוקת העובדתית את תצהירו של עמאר קורדיה, מנהל ובעל מניות בנתבעת 1 (להלן: "עמאר קורדיה") יצוין, כי הנתבעות 2-3 הגישו את תצהירו של מר יצחק אדרי, עובד בנתבעת 2, אך האחרון לא התייצב בפני בית המשפט, ולכן תצהירו לא ישמש כראיה בענייננו. המחלוקת בין הצדדים נסבה על קרות נסיבות האירוע, שאלת האחריות, הטלת אשם תורם והנזק. במה דברים אמורים? אקדים ואומר, כי לתובע ידיעה ברורה באשר לנסיבות התרחשות התאונה. לפיכך, אין מקום להחלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". אין הצדקה במקרה שלפניי להורות על היפוך סדר הבאת הראיות ונטל ההוכחה. על כתפי התובע מוטל הנטל להוכיח את תביעתו. עליו להוכיח את נסיבות התרחשות התאונה, את התרשלות הנתבעות ואת נזקיו. נסיבות האירוע רמת ההוכחה הנדרשת מהתובע בהליך האזרחי הינה הטיית מאזן ההסתברויות ומשמעותה היא שעליו להוכיח שגרסתו סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד, כאשר דרגת ההוכחה היא 51% (ר' ספרו של השופט קדמי "דיני ראיות"). מטבע הדברים התובע הינו בעל עניין ומעוניין בדבר. על כן, יש להתייחס לעדותו בזהירות הדרושה ולבדוק האם יש לה תימוכין או חיזוק כלשהו. כמו כן, יש לבחון את הגיונה של הגרסה ובין היתר, לבחון את העקביות בגרסה. ככל שישנו שינוי בגרסאות, ישפיע הדבר באופן ישיר על האמון שבית המשפט יוכל ליתן בגרסה ועל האפשרות להשתית את העובדות על סמך עדות זו. התובע תיאר בתצהיר עדות ראשית מטעמו את נסיבות קרות האירוע כך: "אני תפסתי את הלוחות בידיים כשהם יורדים, כוונתי אותם למקום פנוי במשאית ושחררתי אותם מהרתמה שלהם. כאשר אנו עובדים כך הגיעה לכווני ועם המנוף לוחות נוספות. מדובר בלוחות בגודל של כ- 3 מטר על מטר וחצי. הלוחות השתחררו מהקשירה שלהם ונפלו לכווני. אני לא יודע בדיוק מה הסיבה להשתחררות הלוחות. לדעתי או שהבחור שהכין אותם לא הכין אותם נכון כלומר הם לא היו קשורים טוב למנוף או שהוא הוריד את זה מהר מדי וגרם להם להשתחרר מהקשירה. העבודה שלי זה נהג לא מפעיל מנוף...תוך כדי ניסיון הקפיצה שלי ימינה כדי להתחמק מהלוחות הם פגעו לי ברגל ושברו לי את הרגל...". בחקירתו הבהיר התובע כי הלוחות נפלו לכיוונו לאחר שסיים לכוון אותם ולאחר שכבר הונחו על משולש שממוקם על גבי המשאית (פרוטוקול הדיון מיום 11.1.11 עמוד 9 שורות 13-27). בנוסף, בהודעה למוסד לביטוח לאומי מסר התובע כי "הפועל של הלקוח של מעבידי היה מעמיס לוחות שיש במנוף על המשאית תוך כדי כך נתפס המלקחיים של המנוף בלוחות השיש שהיו על הבלטה של המשאית על מנת לשחרר את המלקחיים מהלוחות השיש עליתי והתחלתי לשחרר ולפתע נפלו הלוחות". נתבעות 2-3 טענו, מנגד, כי נפילת הלוחות התרחשה בעת פריקת הלוחות, עקב פעולה של התובע וללא כל קשר למנוף, שטרם נעשה בו שימוש. בענייננו, התובע הינו העד היחיד אשר העיד בפני בית המשפט, ממנו ניתן ללמוד מה היו, לכאורה, נסיבות התאונה. עדות התובע באשר לנסיבות נפילתו הינה אם כן עדות יחידה של בעל דין מעוניין. הנתבעות 2-3 ניסו להצביע על סתירות כלשהן בגרסת התובע בנוגע לדרך התרחשות התאונה, אך בסופו של יום, ותוך הסתכלות על התמונה בכללותה, הגעתי למסקנה שהאפשרות שהתאונה אירעה באופן הנטען ע"י התובע סבירה הרבה יותר מן האפשרות שאירעה באופן אחר, שכן למרות התהיות שעוררה עדות התובע, עדיין, בנוגע לעיקרי הדברים, הייתה גרסתו עקבית. ודוק, אופן פריקתם וטעינתם של מטענים כבדים ולוחות שיש כבדים בפרט נעשית בדרך כלל בדרך שמתאר התובע. קשה להניח שנפילת הלוחות התרחשה עקב פעולה של התובע וללא כל קשר למנוף, כפי שטענו נתבעות 2-3- כי הרי התובע, חזק ככל שיהיה אינו יכול להזיז בידו חבילת לוחות שיש במשקל כולל של 1.5 טון (כל חבילה מכילה 3 לוחות. כל לוח במימדים של 1.5 מטר על 3 מטר ומשקל כל לוח חצי טון), שמונחים בסטנד ואינם תלויים באוויר. אשר על כן, מצאתי כי עדותו לעניין נסיבות נפילתו מהימנה. אמון שבפני עצמו מקים את חובת ההנמקה הקבועה בסעיף 54 לפקודת הראיות,(ראו: ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח', פ"ד כז(1), 679). נוסף על כך, סיוע וחיזוק לגרסה זו, ניתן למצוא בחתימת הנתבעת 1 על טופס הודעה על פגיעה בעבודה. סיכומו של דבר, התובע נפגע ברגלו בעודו מנסה להתחמק מלוחות השיש. אשר על כן, אני מקבל את הגרסה שמסר התובע בנוגע לנסיבות קרות התאונה. שאלת האחריות- הפן העובדתי מתצהירו של התובע נסתבר, כאמור, כי ביום התאונה הוא נתבקש על ידי מעסיקו להעביר סחורה מהמפעל של הנתבעת 2. כשהתברר שחסרים עובדים במקום לביצוע ההעמסה עובד המחסן של הנתבעת 2 ולאחר מכן נאיל אבו עריש, עובד אצל הנתבעת 1, ביקשו ממנו לעזור בפריקה ובטעינה. בחקירתו בבית המשפט הוא הודה כי אין מתפקידו לבצע פעולה של העמסה ו/או פריקה (עמוד 4 שורות 21-22). עם זאת, הוא דבק באמור בתצהירו ובכלל זה הסביר שביום התאונה נאיל ביקש ממנו לעזור. לדבריו: "...הוא קודם ביקש. אחר כך אמרתי לו שאני אדבר עם בעל הבית. דיברתי עם נאל, אני לא יודע עם מי הוא דיבר, הוא חזר אלי ואמר לי לרדת ולעזור לבנאדם.. " (שם עמוד 5 שורות 29-30). הנתבעת 1 אישרה כי לא היה זה מתפקידו של התובע לעסוק בפריקה וטעינה, והלכך הוא מעולם לא קיבל הדרכה כלשהי, לא סופק לו ציוד מגן ואף לא נשלח עימו עובד נוסף. לגרסתה, בעת העסקת התובע ניתנו לו הוראות מפורטות לא לבצע שום פעולה הקשורה לטעינה ו/או לפריקת סחורה. כך העיד עימאד כורדיה: "ש. אתה אומר שלתובע אסור לעזור בנושא של פריקה וטעינה. ת. לא, זה לא העבודה שלו. ש. פריקה וטעינה היא עבודה מסוכנת ולא של הנהג. ת. זה לא תפקיד של הנהג להעמיס ולפרק." (שם, עמוד 12 שורות 19-22) עם זאת, העד עימאד כורדיה לא שלל את הטענה כי התובע נדרש באותו היום לעזור בפריקת הסחורה ורק הבהיר שבמידה ונאמר לו לעזור, אזי מדובר בטעות "ש. אומר התובע שהוא לא רוצה לעשות פריקה וטעינה, הוא רצה לשבת בקבינה, אבל נאיל אומר תעזור להם כי אין להם אנשים, אם נאיל אומר את זה לתובע, זה טעות של נאיל. ת. זה טעות" (שם, עמוד 13 שורות 2-4). גם נאיל מחמד אבו עריש העיד בחקירתו כי התובע לא היה אמור לפרוק סחורה. כשנשאל באחריותו של מי הייתה הורדה של משטחי שיש השיב "עובד של יוסף מנסור במחסן" (שם, עמוד 16 17-18). הלה חזר והדגיש כי הוא לא אמר לתובע שיעזור בפריקת הסחורה. כנשאל "מגדי טוען שלפני התאונה התקשר אליך והודיע לך שמבקשים ממנו לעזור להם ואתה אמרת לו לעזור למחסן, האם הדברים נכונים?" השיב "אלו דברים לא נכונים בכלל" (שם, עמוד 16 שורות 22-24). נאיל פירט כי "באותו היום בעת הפירוק הוא היה חייב להיות שעה, שעה וחצי. הוא נשאר שם יותר מ- 3 שעות. ניסינו להתקשר אליו והוא לא ענה. אחרי 3 שעות, מישהו אמר לי שהוא נמצא בבית החולים, הוא ניסה לפרק את הסחורה באמצעות המנוף, ובמנוף של המפעל במקום שיעלה את הסחורה הוא עשה תנועה כלשהי עם הסחורה, והוא הפיל את הסחורה, והוא עבד בידו על המנוף ידנית. אלו הדברים מפי מג'די. נתנו לי את המס' של מג'די. אני שוחחתי איתו, ואמר לי שניסית לעבוד, וזה מה שקרה. ואני עניתי לו מי נתן לך את ההוראה לבצע את העבודה הזאת, הוא ענה לי שבאותה עת הייתי לחוץ, ממהר והפועלים מחכים, במקום שאני אחכה לעובדים שיפרקו את הסחורה, אני בעצמי פירקתי את הסחורה" (עמוד 16 שורות 26-28 ועמוד 17 שורות 1-5). עוד טענה הנתבעת 1, כי התובע לא היה אמור להעמיס סחורה כלשהי מאת הנתבעת 2, אלא כל שהיה צריך לעשות היה לחכות שיפרקו את לוחות השיש מהמשאית ולאחר מכן לסיים את עבודתו באותו היום. עם זאת, הנתבעת 1 לא טרחה להמציא את רישום לגבי תנועות משאיות. אשר לנתבעת 2, לטענת התובע, התאונה התרחשה בשל רשלנותו של העובד מטעם הנתבעת 2 ועקב שימוש בציוד השייך לאחרונה. רשלנות עובד הנתבעת 2 באה לידי ביטוי בקשירת לוחות השיש למנוף וכן באופן הזזת לוחות השיש אל עבר המשאית ובהנחתם באופן רשלני הגורם להשתחררותם ולפגיעה בתובע. עוד טען התובע, כי בשים לב לתקנות לעניין הפעלת מנוף ברי כי היה חובה מצד הנתבעת 2 לספק 2 עובדים מוסמכים כמפעיל וכאתת מנוף. נתבעת 2 טענה, מנגד, כי האחריות מוטלת לפתחם של התובע והנתבעת 1, שכן התובע יצר קשר עם מנהל העבודה של הנתבעת 1 וזה הורה לו מפורשות לבצע את העבודה הנדרשת. לנתבעת 2 לא היה כל יסוד להניח שהתובע איננו מיומן בביצועה. לאחר סקירת מכלול הראיות שבתיק זה ובכלל זה תצהירי וחקירת הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא פעל על דעת עצמו, אלא נתבקש על ידי עובד נתבעת 2 וכן ע"י מעסיקו לעזור בפריקת הסחורה. בנסיבות הקיימות, קשה היה להניח כי התובע, אשר עבד אצל הנתבעת 1 כשבועיים בלבד, היה פועל בניגוד מוחלט להנחיות שניתנו לו, מבלי שניתנה לו כל הדרכה וללא ציוד דרוש. זאת ועוד, קשה להניח גם שהתובע היה פועל על דעת עצמו ועוזר בפריקת הסחורה מרצונו, בניגוד מוחלט לתנאי העבודה שסוכמו איתו. דווקא עדותו של נאיל "אפילו שהיינו מבקשים ממג'די, התנאי של מג'די היה שאני לא אחראי על הפירוק וזה לא אחריותי" (שם, עמוד 16 שורה 20) מחזקת את גרסת התובע, לפיה התובע מתנדב לעזור בפריקת הסחורה באם לא היה נתבקש לעשות כן ע"י מעבידו. לא למיותר להעיר, כי סביר להניח שהתובע הסכים לעזור למרות שעל פי תנאי העבודה שסוכמו עימו לא היה חייב לעשות כן, משום עבד אצל הנתבעת 1 בסך הכל שבועיים ימים. האחריות- הפן המשפטי הנתבעת 1 הייתה מעבידתו של התובע בעת האירוע וככזו חלה עליה חובת זהירות כלפי התובע. לעניין זה ראה ע"א 246/72 משה מנשה נ' שלמה דרומנו ואח' , פ"ד כז (1) 712 מפי השופט ברנזון: "אמור מעתה: חובת הזהירות הכללית המוטלת על כל אדם ביחס לרעהו הנמצא בתחום השפעתו, מחייבת מעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעת נזק גוף לעובדו במהלך הרגיל של עבודתו: ראה ע"א 147/54, (מאיר גואטה נ ג ד ברוך ריבקינד ; פד"י, כרך ח, ע' 1607 ,1603 ; פי"ם, כרך יז, ע' 440). האמצעים המתחייבים לצורך מילוי חובה זו משתנים ממקרה למקרה ומעניין לעניין לפי הנסיבות. לגבי מקום העבודה, גם אם איננו בחזקתו או בשליטתו של המעביד כי אם בידי מישהו אחר, פירושה המעשי של החובה הוא שעליו לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להגן על עובדו מפני סיכונים שהוא יודע או צריך לדעת על קיומם בו. מעביד השולח את עובדיו לעבוד בחצרים של אחר אינו יכול להתנער מכל אחריות לבטיחות החצרים ולתנאי העבודה בהם. לעולם מוטלת עליו חובה עליונה, לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי שלא לחשוף את עובדיו לסיכונים מיותרים הניתנים למניעה. מה ייחשב לנקיטת אמצעי זהירות סבירים תלוי בכל נסיבות העניין והוא משתנה ממקרה למקרה." בענייננו, הנתבעת 1 ביקשה מהתובע לעזור בפריקת לוחות השיש מבלי לתת לו הדרכה כלשהי באשר לאופן ביצוע העבודה ומבלי לספק לו ציוד מגן. עצם ההחלטה לבקש מהתובע לעזור בפריקת הסחורה היא החלטה רשלנית. לאור האמור לעיל אני קובע שהוכחה רשלנות הנתבעת 1 בנסיבות המקרה. עם זאת, אחריות הנתבעות 2-3 לא הוכחה. אמנם התאונה אירעה בתוך מתחם השייך לנתבעת 2, אך משמנהל הנתבעת 1 הורה לתובע מפורשות לבצע את העבודה הנדרשת, לא היה לנתבעת 2 כל יסוד להניח שהתובע איננו מיומן בביצועה. יוער, כי התובע עצמו העיד בתצהירו כי הסכים לעזור רק לאחר שקיבל הנחייה ממעסיקו "אני ישבתי בתוך האוטו, בא הבנאדם וביקש ממני לעזור לו. אני אמרתי לו שזה לא התפקיד שלי, אני נהג ולא מבין בזה...הוא קודם כל ביקש. אחר כך אמרתי לו שאני אדבר עם בעל הבית. דיברתי עם נאל, הוא ביקש דקה אחת, אני לא יודע עם מי הוא דיבר, הוא חזר אלי ואמר לי לרדת ולעזור לבנאדם" (שם עמוד 5 שורות 15-30). משכך הם פני הדברים, לנתבעת 2 אין כל אחריות על עבודתו של התובע. אשם תורם אכן, הלכה פסוקה היא, כי "לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו" (ראה ע"א 435/85 מחמוד בע"מ נ. אטדגי, פ"ד מא (4) 525 (1985)). היסוד הרעיוני העומד מאחורי הלכה זו הוא בכך, ש"המעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, מתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ. מרציאנו, פ"ד לו (2) 592 (1982). עם זאת, בית המשפט קבע לא אחת, כי במידה והעובד חטא ברשלנות, יילקח הדבר בחשבון בעת חלוקת האחריות לתאונה. וכך קבע כבוד בית המשפט בפרשת מרציאנו הנ"ל: "...יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד." המבחן המקובל לבחינת אשמו התורם של עובד הוא מבחן "מידת האשמה", כלומר, בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72; ע"א 819/77 הנ"ל; ע"א 662/89 הנ"ל). בבחינת האשם התורם יש להתחשב, בין היתר, בשאלת מודעותו של העובד לסיכון, היותו בעל מקצוע מיומן, ותיק ומנוסה, בחינת מידת האוטונומיה של העובד ושיקול דעתו העצמאי (ע"א 435/85 מחמור נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524; ע"א 119/58 מזרחי נ' פרידמן, פ"ד יג). בנסיבות העניין, ניתן היה לצפות, שהתובע יפעיל שיקול דעת ולא יעזור בפריקת לוחות השיש, שעה שלא עבר הדרכה. אמנם התובע עבד שבועיים אצל הנתבעת 1, אבל הוא ותיק בתחום ובוודאי ידע על הסיכונים הכרוכים בפירוק לוחות שיש כבדות וכי קיים שהפריקה תשתבש וכתוצאה יגרם נזק, במיוחד שהתובע איננו מתעסק בפירוק סחורה ואין לו את המיומנות והמקצועיות הנדרשת בביצוע פעולה מסוג זה. גם הטענה, לפיה כי היה עובד חדש ולכן נמנע מלפנות למעבידו בעניין זה איננה יכולה להתקבל. באשר אם היה קיים סיכון משום שהעובד מטעם הנתבעת 2 לא היה מוסמך כמפעיל , שומה היה עליו להתריע בנושא זה ולא לשמור טענות אלה לעצמו ולהביאן רק בפני בית המשפט . סבורני, כי בנסיבות העניין יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 15%. הנזק התובע הגיש מטעמו חוות דעת רפואית של ד"ר הדר חביב אללא גאזי, מומחה בתחום האורטופדיה, לפיה נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 35 (1) (ב) לתקנות המל"ל. כך קבע המומחה בשולי חוות דעתו: "השבר התאחה. מתלונן היום על כאב, בעיות בהליכה. הממצאים בבדיקתו מורים על רגישות באזור הצלקת, הגבלה בתנועות הקרסול בעיקר בכיפוף גבי". מטעם הנתבעות 2-3 הוגשה חוות דעת נגדית של ד"ר שמואל וייס, מומחה בתחום האורטופדיה אשר אומצה ע"י הנתבעת 1. המומחה מטעמן העריך את נכותו של התובע בשיעור של 5% לפי מחצית מסעיף 35(1)(ב) מותאם לתקנות המל"ל. המומחה קבע בפרק הסיכום כך: "קרסול שמאל נשאר עם צלקת תקינה, ללא נפיחות של הקרסול, אבל עם בליטה אחורית מעצם העקב, באזור אינסרציה של גיד אכילס. יש הגבלה מזערית בתנועת הקרסול. לפי הצילומים, השבר התחבר בעמדה אנטומית, ומה שנותר זה הבליטה של המתכות, ששימשו לקיבוע השבר, וכעת בולטים מחוץ לעצם, מתחת לעור". יוער, כי ד"ר וייס ציין בשולי חוות דעתו כי אם יעבור התובע ניתוח להוצאת המתכות, ניתוח שאינו כרוך בסיכונים מיוחדים וסיכויי הצלחתו מעל 80%- אזי הנכות הצמיתה תרד ל- 0%. הצדדים לא חקרו את המומחים על חוות דעתם. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וחוות דעת המומחים, הגעתי למסקנה כי יהיה נכון לקבוע את הנכות הרפואית הכוללת של התובע בשיעור 7.5%. נכות תפקודית כידוע, תכליתה של הנכות התפקודית, המכונה גם נכות פונקציונאלית, להצביע על מידת ההשפעה של הנכות על פעילותו של הנפגע בדרך כלל (ע"א 3049/93, סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792, 801-802). על פי עדותו של התובע, הוא חזר לעבוד כנהג משאית בחברת המהפך אגודה שיתופית בע"מ לאחר 5.5 חודשים מקרות התאונה. בחקירה הנגדית כנשאל "איך אתה מסביר שההיבר יותר קל מהפלטה, כאשר ההייבר בכל פעם שאתה צריך לפרק את הסחורה אתה צריך לפרק קודם את הנגרר, ואחר לפרק את המשאית, אחר כך לרדת עוד פעם ולחבר את הנגרר למשאית, מדובר בעבודה שהיא לפחות פעמיים יותר קשה מעבודה של פלטה פשוטה שאתה לא צריך כל פעם לחבר, לשחרר, לרדת" השיב "יש מקומות שאותו דבר בדיוק. לא אומר שפולטרלר זה הייבר או פלטה, אתה צריך לרדת מהקבינה, לנתק את העגלה בצד" (שם, עמוד 6 שורות 16-26). בהמשך חקירתו העיד התובע כי הוא עובד 12 שעות ביוום. למקרא עדותו של התובע עולה כי הנכות שנקבעה לתובע עקב התרחשות התאונה לא השפיעה על עבודתו, שכן התובע חזר לאותה עבודה ואף קשה יותר לרבות שעות ארוכות יותר. בנסיבות אלה, יש לקבוע את הנכות התפקודית בשיעור של 4%. כאב וסבל לאור הנכות הרפואית שקבעתי לעיל אני פוסק פיצוי של 50,000 ₪. אובדן כושר השתכרות לעבר ולעתיד לתובע לא נקבעה תקופת אי כושר זמנית. באם נפעל בהתאם לקביעת המל"ל, אזי התובע היה באי כושר במשך 3 חודשים בלבד. יוער, כי, בכל מקרה, התובע שב לעבודה סדירה לאחר 5.5 חודשים ושכרו לא נפגע. אשר לשכרו של התובע עובר לתאונה, התובע לא צירף תלושי שכר מעברו התעסוקתי. לגרסתו, בגין תקופת העסקה אצל הנתבעת 1 (כשבועיים ימים) קיבל 3,184 ₪ ברוטו, אולם לא די בכך בכדי להוכיח את שכרו הממוצע של התובע עובר לתאונה. הנתבעת הגישה, מנגד, תלוש שכר של התובע לחודש 06/02 מעבודתו הקודמת במוניות "אבי השקעות ונכסים בע"מ, המלמד על שכר ממוצע של כ- 3,600 ₪ לחצי שנה המשתקפת בתלוש. זה הסכום המשתקף בתלוש זה ו/או את שכרו הרבע שנתי של התובע במל"ל. יש לפצות את התובע עבור הפסדי שכרו בפועל, נכון להיום סך של 9.000 ₪. אשר לאובדן כושר השתכרות לעתיד- חלוף הזמן הרב יחסית מאז האירוע בו נפגע התובע ועד היום, יש בו ללמד על פרמטרים אלו באופן אובייקטיבי. כפי שעלה מחקירת התובע, לאחר התאונה התובע המשיך לעבוד כנהג משאית, עבד 12 שעות ביום והשתכר שכר של 8,500 ₪. אמנם, אין בנתונים אלו כדי לעמוד לתובע לרועץ בתביעתו, ברם יש בהם כדי ללמד כי התובע הסתגל למצבו החדש בהצלחה והשתלב בתפקידו. התובע לא הרים את הנטל להראות שקיים פער בין המשכורת שהוא משתכר היום לבין המשכורת הפוטנציאלית שהיה מקבל ללא הפגיעה. אשר על כן, יש לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בלבד, בגין הנכות התפקודית שנקבעה על ידי, מהחשש שמא יהיה בה כדי להשפיע על כושר השתכרותו בעתיד. אני מעמיד את סכום הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד על סך של 20,000 ₪ . עזרת הזולת והוצאות התובע טען שיש לפסוק לו בראש נזק זה סכום של 10,000 ₪ בשל העובדה כי נזקק לעזרת אשתו בכל הפעולות שלא היה מסוגל לבצע וכן בליווי לטיפולים השונים. הנתבעת 1 סברה שיש לפסוק 5,000 ש"ח. שוכנעתי כי אכן בתקופה הסמוכה לפגיעה היה צורך בעזרה מוגברת. משהסכימה הנתבעת 1 לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסך של 5,000 ₪, אני מעמיד את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 5,000 ₪. ניידות לעבר ועתיד התובע לא צירף קבלות בתמיכה לטענה כי נגרמו הוצאות בגין נסיעות לקבלת טיפול רפואי. משלא עשה כן, לא הוכיח התובע זכאותו לפיצוי בגין הוצאות אלו במסגרת ראש נזק זה. אשר לעתיד, משעבודתו של התובע היא נהיגה במשאית כבדה לא מצאתי לנכון לפצות אותו בראש נזק זה. ניכויים בעקבות התאונה קיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה בסך של 5,418 ₪ וכן קצבת נכות מיום 13.5.04 בסך של 18,952 (סה"כ- 24,370 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית= 34,953 ₪). סכום זה יש לנכות מסכום הנזק שנגרם לתובע עקב התאונה. סיכום הנזק נזקיו של התובע מסתכמים, אם כן, כדלקמן: הפסד שכר בעבר 9,000 ₪ הפסד שכר בעתיד 20,000 ₪ כאב וסבל 50,000 ₪ עזרת צד ג' 5,000 ₪ סה"כ 84,000 ₪ לאחר ניכוי אשם תורם נותר סך של 71,400 ₪. מסכום זה יש לנכות את תקבולי המל"ל בסך 34,953 ₪ סוף דבר לאור האמור, אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתוסע סך של 36,400 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בסכום של 8,500 ₪ והוצאות המשפט. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. התביעה כנגד נתבעות 2-3 נחית ללא צו להוצאות. משאיתתאונת דרכים בזמן פריקה וטעינהתאונת משאית