קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה במגלשה: רקע התובע, יליד 1993, עותר לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, באירוע מיום 19.7.00 במהלך השתתפותו בקייטנת קיץ שארגן והפעיל "מתנ"ס ט"ו" באשדוד ואשר התארחה באותו יום בבריכת השחייה של מתנ"ס "בית לברון" באשדוד. נתבעת 1, החברה למתנ"סים - מרכזים קהילתיים בישראל בע"מ (להלן: "חברת המתנ"סים הארצית" או "החברה הארצית") הינה חברה המפעילה מתנ"סים ברחבי הארץ, הייתה, בין היתר, שותפה לאחריות על מתנ"ס "בית לברון" באשדוד. נתבעת 2, החברה העירונית לתרבות, ספורט ומרכזים קהילתיים באשדוד בע"מ (להלן: "החברה העירונית למתנ"סים" או "החברה העירונית") הינה הבעלים והמפעילה, בין היתר, של מתנ"ס ט"ו אופק באשדוד, אצלה נרשם התובע לפעילותו בקייטנה, ומי שהפעילה את הקייטנה. לגרסתו של התובע, תוך כדי גלישתו במגלשה מתנפחת בשטח מתנ"ס "בית לברון", ילד, שגלש וקפץ במתקן, פגע בידו וגרם לו נזק (להלן: "התאונה" או "האירוע"). לאחר קרות הפגיעה, הבחינו בתובע ילדים ששהו במקום והזעיקו את מדריך הקייטנה. המדריך קרא לעזרה את אחד מאנשי המקום על מנת שיעזור לתובע לקום. התובע פונה לאחד החדרים במקום עד שהגיע אמבולנס. עוד נטען כי התובע פונה באמבולנס, מלווה באימו, לבית החולים "קפלן" ברחובות. בצילום שנעשה אובחן שבר. התובע נכנס לניתוח בהרדמה כללית והוחדרו מסמרים לקיבוע השבר. התובע אושפז למשך 3 ימים, שוחרר מבית החולים כשהוא מגובס. מומחה שמונה מטעם בית המשפט, ד"ר קרב, כירורג יד, קבע בחוות דעתו כי לתובע נותרה נכות צמיתה של 5%. החברה הארצית למתנ"סים שלחה הודעת צד ג' לחברה העירונית למתנ"סים ומבטחתה - "הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ" (להלן: "הכשרת היישוב"). בנוסף שלחה הודעת צד ג' 3 למשרד החינוך, דהיינו למדינה. החברה העירונית למתנ"סים שלחה הודעת צד ג' לחברת המתנ"סים הארצית ומבטחתה - "אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ " (להלן: "אריה"). בין הצדדים קיימת מחלוקת משולשת, לעניין החבות, לעניין הנזק ולעניין תחולת הביטוח. בתיק נשמעו ראיות. מטעם התובע העידו התובע בעצמו, כבן 17 ביום מתן עדותו, ואביו. מטעם חברת המתנ"סים הארצית העיד מר בועז גדסי, מי שהיה מנהל מתנ"ס "בית לברון" ועובד של חברת המתנ"סים הארצית ומטעם החברה העירונית למתנ"סים העיד מר יגאל גמליאל, מי ששימש במועד קרות התאונה כראש לשכת ראש העיר אשדוד. הצדדים ויתרו על חקירת המומחה ועם סיכום טענותיהם הובא התיק לפני למתן פסק דין. טענות הצדדים לעניין האחריות: טענות התובע: טענותיו המרכזיות של התובע הן: יש להטיל אחריות על החברה הארצית למתנ"סים מתוקף היותה אחראית על מתנ"ס ט"ו אופק שארגן את הקייטנה בה היה רשום התובע ואף אחראית על המתנ"ס המארח בבריכה, בבית לברון. כמו כן, יש להטיל אחריות על חברת המתנ"סים העירונית, כמי שהיתה הבעלים והמחזיקה בפועל של מתנ"ס ט"ו אופק וכן מפעילתו ומפעילת הקייטנה ואף קשורה גם כן למתנ"ס בית לברון. נטען כי עליה היה מוטלת החובה לדאוג לשלומו ובטיחותו של התובע כחניך ומשתתף בפעולות המתנ"ס. החברה הארצית למתנ"סים וחברת המתנ"סים העירונית הפרו את חובת הזהירות כלפי התובע ובכך התרשלו כלפי התובע. איש ממדריכי הקייטנה או מפעילי המגלשה לא דאג למנוע את הקפיצות על המגלשה ולא דאג לווסת את כמות הגולשים. יש להחיל את ה"כלל מדבר בעדו" ו/או "דבר מסוכן" על פי סעיפים 41 ו-38 לפקודת הנזיקין בהתאמה. אין לייחס אשם תורם לתובע נוכח גילו הצעיר בעת האירוע. טענות החברה הארצית למתנ"סים: עיקר טענות החברה הארצית הן: בדו"ח התאונה, עליו מבקש התובע להסתמך להוכחת נסיבות האירוע, אין כל אזכור כי התובע נפגע כתוצאה מהיתקלות של ילד אחר בו. מדובר בהרחבת חזית ואף באירוע שלא הוכח כדבעי, בהיות התובע עד יחיד. אין להחיל בנסיבות העניין את העברת הנטל הקבוע בסעיף 41 לפקנ"ז, כיוון שלא מתקיימים שלושת התנאים המצטברים הנדרשים. לא הייתה על החברה הארצית למתנ"סים כל חובת פיקוח ו/או השגחה, שכן האחריות לעניין זה הייתה על צוות הקייטנה מטעם מתנ"ס ט"ו אופק, השייכת לנתבעת 2. בכל מקרה, אם נחבל התובע, הרי שהיה זה אך בשל השתובבות או מעידתו ולא בשל רשלנותו של מישהו. אם החברה הארצית למתנ"סים תחויב בדין הרי שעל החברה העירונית למתנ"סים ומבטחתה לשפות מכוח הפוליסה אשר הוציאה המבטחת, המכסה גם את חבות החברה הארצית למתנ"סים. משרד החינוך הוא שאחראי להתוויית המדיניות וכללי הבטיחות בקייטנות, לרבות הקשור בביטחונם ושלומם של החניכים בקייטנה ולרבות הפיקוח על הנהלים, לפיכך אם יש אחריות עקיפה הרי שזו מוטלת עליו. נטען עוד כי הנזק שנגרם אינו בהיקף שנטען על ידי התובע. טענות החברה העירונית למתנ"סים: מעבר לטענות ההגנה הכלליות שנטענו על ידי החברה הארצית למתנ"סים, ולעניין היקף הנזק, טענה החברה העירונית עוד נגד התובע ונגד החברה הארצית כדקלמן: מדובר באירוע פתע אשר קרה עקב התנגשות בלתי צפויה של שני ילדים אשר גלשו בצוותא במתקן. אין שום פיקוח שיכול היה למנוע תאונה שכזו, וממילא אין רשלנות ואין אחריות. התאונה ארעה בשטחו של מתנ"ס "בית לברון", על צוותו מוטלת האחריות לפקח על הפעילות שבשטחו, כשהאחראית על מתנ"ס זה היא החברה הארצית למתנ"סים. החברה הארצית למתנ"סים אינה מבוטחת בפוליסת ביטוח אצל החברה העירונית למתנ"סים או מבטחתה. טענות משרד החינוך: המדינה טענה כי עצם התקנת תקנות בעניין קייטנות - אין בהן כדי להטיל חבות על משרד החינוך בכל הקשור לתאונות המתרחשות במהלך השהות בקייטנה ו/או חובת פיקוח צמוד על ידו ואין הדבר בא להחליף את החובה המוטלת על צוות הקייטנה. עוד טענה שאם יש אחריות, הרי שיש להטיל על התובע אשם תורם. דיון: אפתח בהתייחסות לטענת החברה הארצית למתנ"סים כי מדובר בעדות יחידה של התובע, במשמעות סעיף 54 לפקודת הראיות, ועל כן אין להסתפק בה לצורך קבלת התביעה. דין טענה זו להידחות ולו מן הטעם שלעדותו של התובע נמצא סיוע. ממקום האירוע הובהל התובע ע"י אמבולנס לקבלת טיפול רפואי בבית החולים קפלן ובגיליון הקבלה נרשם כי סיבת ההפניה הינה "בזמן משחק על טרמפולינה בקייטנה נחבל על ידי ילד אחר במרפק שמאל" (נספח לכתב התביעה). לכך מצטרף התיאור של הנתבעת 2 החברה העירונית עצמה, בדו"ח התאונה ת/1 כי התובע היה על הטרמפולינה ו"חטף מכה" ביד שמאל. תיאורו של האירוע ע"י התובע בבית המשפט היה תיאור המתקבל על הדעת ובשים לב לחיזוקים אין מניעה מלקבלה. אופן קרות הנזק: בתצהיר עדותו הראשית הצהיר התובע "...המגלשה היתה עמוסה בילדים שגלשו וקפצו ביחד על המגלשה ותוך כדי שגלשתי נתקל בי אחד הילדים וכתוצאה מכך קיבלתי מכה חזקה..." (סעיף 6). התובע העיד כי ביום האירוע, בעת היותו בקייטנה, "בחלק של מדשאה מחוץ לבריכה היתה מדשאה גדולה עליה היה המתקן. כל הילדים רצו ללכת למתקן, לא היה תור ולא היה סדר, עלינו על המתקן הרבה ילדים יחד" (עמ' 10 שורות 9-11 לפרוטוקול מיום 23.4.09). "מאחורי המתקן יש סולם חבלים שמטפסים עליו ואתה אמור לגלוש למטה ואתה יוצר (צ"ל: יוצא - א.א) מהמתקן. כשאני גלשתי לקראת הסוף ילד שהיה למטה קפץ ונתקע בי. הוא עלה על המתקן והתחיל לקפוץ. הוא היה לקראת הסוף" (עמ' 10 שורות 16-18). כשנשאל התובע מהיכן צץ הילד, השיב כי "הוא לא צץ היו הרבה ילדים על המתקן שקפצו" (עמ' 10 שורה 26). לגבי מדריכי הקייטנה ציין התובע, כי המדריכים לא הסתובבו איתם, כי כל ילד הלך לאן שרצה (עמ' 12 שורות 15-16, 19-20 לפרוטוקול), "ליד המגלשה לא היה מפעיל ולא היתה שום השגחה וגם מדריך הקייטנה לא היה בסביבה" (סעיף 6 וכן עמ' 15 שורה 17 לפרוטוקול) וכי "המגלשה היתה עמוסה בילדים שגלשו וקפצו ביחד". מר גדסי, מנהל מתנ"ס "בית לברון", ציין בחקירתו כי על "המדריכים של הקייטנות היה לוודא שהילדים שלהם הם אלו שנמצאים" (על המתקנים - א.א) (עמ' 11 שורות 8-10), כי המדריכים הם אלה שאחראים על ילדי הקייטנה (שורה 12), כי צוות הבריכה שהיה במקום ייחד את השימוש במתקנים לקייטנות בלבד (שורות 15-18). בהמשך ציין, כי "צוות המתנ"ס שהסתובב בשטח, שאחראי על סדר והנקיון, דאג לכל מה שקשור לנושאי המשמעת" וכי "היו אמורים לוודא שיהיה סדר ויתנהל על פי הנהלים שקבענו" (שורות 22-24). מר גדסי ציין כי צוות המתנ"ס עבר הדרכה לגבי התנהגות ילדים, רחצה ובטיחות בשטח הבריכה ומחוצה לה (עמ' 12 שורות 13-27) וכי היו גם הנחיות כתובות אשר נמסרו למנהלי הקייטנות בהגיעם למתנ"ס (עמ' 17 שורות 17-20). מר גדסי הוסיף ואמר, כי אינו זוכר האם היה במתנ"ס ביום התאונה, אותה הוא זוכר רק בדיעבד (עמ' 2 שורות 2-6). בנוסף לכך ציין, כי במתנ"ס התקיימו פעילויות רבות (ספורט, אירועי תרבות, שחייה, קייטנות...) (שורות 20-25) וכי בבריכה היו מינויים אשר נמכרו לציבור הרחב (שורות 26-27, עמ' 3 שורות 1-2, עמ' 10 שורות 5-6). כאשר נשאל על הגבלת השימוש במתקנים המתנפחים, השיב כי מדריכי הקייטנה היו אחראים על הילדים כולל מתי יכנסו למים ומתי יצאו. "המדריכים שהיו אחראים לילדים שהיו צריכים להיות במתקנים, ליוו אותם". לדבריו, "הילדים שהיו במתקנים היו ילדי הקייטנה בלבד" (עמ' 10 שורות 18-25). כשנשאל לגבי גיל המדריכים, השיב כי טווח הגילאים הוא 17, כאשר מעל מדריך צעיר זה יש מדריך נוסף בוגר (עמ' 18 שורות 11-15). כמו כן ציין, כי את עניין ויסות התנועה של הילדים במתקנים המתנפחים השאיר לשיקול דעתו של צוות הבריכה ולשיקולו של מנהל הקייטנה שהיה איתם (עמ' 13 שורות 5-10). בהמשך השיב כי "המתקנים המתנפחים לא היו מגודרים בפני עצמם" (עמ' 11 שורה 2). לטענתה של החברה הארצית למתנ"סים, גרסתו של התובע באשר לאופן קרות הנזק היא בבחינת הרחבת חזית, זאת משום שבשום מקום, למעט בשלב הסיכומים, לא הוזכר שמדובר בהיתקלות עם ילד אחר. נראה, כי אין ממש בטענה זו של החברה הארצית. בכתב התביעה המתוקן צוין מפורשות (סעיף 7), כי על המתקן היו באותה עת ילדים רבים וכי התובע נפגע תוך כדי גלישתם. בנוסף ציין התובע בתביעתו כי הילדים היו ללא כל פיקוח והשגחה. נמצא, שאף שגרסת התובע מעט מפורטת יותר בתצהירו, הרי עיקר הדברים מופיעים בכתב התביעה. לפיכך טענת החברה הארצית למתנ"סים בדבר "הרחבת חזית" נדחית. לאור האמור לעיל ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות, נראה כי אין מנוס מלקבל את גרסת התובע לגבי נסיבות האירוע כגרסה מהימנה. כמו כן, יש לזכור כי הן החברה הארצית למתנ"סים והן החברה העירונית למתנ"סים לא טרחו להביא כל עד אשר היה במקום בעת האירוע, אפילו לא מרכז הקייטנה או מדריכו האישי של התובע, על מנת שיביאו גרסה ממקור ראשון על נסיבות האירוע או לפחות תיאור מדויק של המתקן המתנפח, ועל מנת לסתור את גרסת התובע. לחברה הארצית ולחברה העירונית למתנ"סים עדים פוטנציאליים רבים, אותם יכלו להביא, ולמרות זאת הסתפקו בעדותו של מנהל המתנ"ס, אשר בכלל לא זכר האם נכח בשטח ביום האירוע, ובעדותו של מר גמליאל, מי ששימש כראש לשכת ראש העיר, אשר העיד כי אין לו כל מושג מה היה בתקופה בה התקיימה הקייטנה נשוא תביעה זו (עמ' 25 שורות 21-27, עמ' 26 שורות 1-4, עמ' 28 שורות 6-7) וכל שמסר היה מפי השמועה. זאת, למרות שאירוע התאונה דווח, ויכול היה להיחקר על ידי הנתבעות בו ביום. התובע, לעומת זאת, סיפר בלשונו ובמילותיו הוא את אשר ארע. גרסתו בדבר הימצאותם של ילדים אחרים על המגלשה, אשר לא גלשו אלא קפצו, מצביעה לכאורה על התנהגות חריגה מתמשכת, שנוכחותו של מדריך, שיפקח וישמור על הגולשים, יכולה הייתה למנוע. לפיכך יש לקבוע כממצא כי התובע נפגע בידו שעה שגלש במתקן המתנפח, עליו קפצו מספר ילדים. התובע נפגע מאחד הילדים שקפץ במקום לגלוש. רשלנות: חובת זהירות מושגית (במובן האמור בע"א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113), היא בבחינת "פשיטא". הן ביחס למי שאחראי על מתנ"ס "בית לברון" שבשטחו בריכה ומתקני שעשועים, כמחזיקת מקרקעין, כבעלת השליטה וכמפעיל ראשוני של המתקנים, כלפי המשתמשים במתקן, והן ביחס למתנ"ס שהפעיל את הקייטנה בה היה רשום התובע (ראו לדוגמא ע"א 785/80 עיריית פתח תקווה נ' צרפתי, פ"ד לח(3), 39, ע"א 895/80 עיריית נתניה נגד חסן אל מלק, פ"ד לז(2), 119). בהערכת היקף חובת הזהירות הקונקרטית יש לבחון את טיב הסיכון ואופיו, בנסיבות העניין. יש לבחון אם הסיכון של פגיעת גוף לתובע עקב התנהגות ילדים אחרים שהשתמשו עימו במתקן הוא סיכון טבעי וסביר שיש להשלים עימו או שמא מדובר בסיכון בלתי סביר שהיה צריך לנקוט אמצעי בטיחות על מנת מנוע אותו. יש לשאול האם ניתן לראות את הסיכון בו מדובר כחלק טבעי ורגיל מהוויית השימוש במתקנים מתנפחים / מתקני שעשועים במסגרת הקייטנה או שמא יש להטיל חובת זהירות קונקרטית על הנתבעות למנוע את אותו סיכון. בעניינינו, מתנ"ס "בית לברון" היה באותו יום מקום הומה אדם ובפרט - ילדים. על מתנ"ס זה אחראית החברה הארצית למתנ"סים. במקום התארחו ילדי קייטנת מתנ"ס ט"ו אופק. החברה העירונית למתנ"סים היא זו שהפעילה מלכתחילה את הקייטנה בה היה רשום התובע. ילדי הקייטנה הגיעו למקום ללא השגחת הוריהם והיו באחריות הנתבעות במהלך כל שעות הקייטנה. מדובר בשטח בו מצויות מספר בריכות שחיה (עמ' 2 שורות 16-17), מדשאות רחבות ועליהן מתקנים מתנפחים. כך, שהאטרקטיביות של הקייטנה נובעת, בין השאר, משימוש במים ובמתקנים, גם אם היו פעילויות נוספות. יחד עם ילדי הקייטנה שהו במקום אנשים נוספים (כאמור, הבריכה הייתה פתוחה למנויים חיצוניים). בשימוש במגלשה מתנפחת, מעצם טבעה, קיימת סכנה של פגיעת האחד מהאחר, אם מספר ילדים יגלשו יחדיו בצפיפות גבוהה ובחוסר סדר. זאת, במיוחד כאשר חלק מהילדים מתגלשים, בעוד אחרים קופצים במקום אליו מגיעים המתגלשים, בישיבה או בשכיבה. התנהגות בלתי מרוסנת של חלק מהילדים, על מתקן מעוררת פעילות כגון מגלשה מתנפחת, הייתה צריכה להיות צפויה. כמו כן, צריך היה לצפות כי פעילות אינטנסיבית כזו של הילדים, בצפיפות, תסכן הן את הילדים הקופצים והן את הגולשים. הסכנה במקרה זה נובעת מהצפיפות והדוחק בעמדת ההמתנה למגלשה, בגלישה עצמה ובצד התחתון בו קפצו ילדים. הסיכון הוא של פגיעה עקב צפיפות יתר, אי סדר, חוסר ארגון, היעדר ויסות המשתמשים ואי קביעת מרווחי זמנים ושטח. הימצאותם של מבקרים רבים בשטח המתנ"ס, יחד עם ילדי הקייטנה, בגילאים צעירים, שאינם בהשגחת הוריהם, במגלשה מתנפחת בה מצטופף מספר רב של ילדים בגילאים שונים שחלקם אינם שייכים לקייטנה, גם הם, לעיתים קרובות, ללא לווי מבוגר - כל אלו יוצרים סיכון בלתי סביר של פגיעת ילד אחד עקב פעילות ילדים אחרים, השתוללות, דחיפות, מריבות, או סתם הדחקות ספונטאנית ובלתי מרוסנת מתוך השתובבות או משחק. סיכון זה אינו סיכון אשר ניתן לראותו כחלק משגרת החיים, מהוויית המתנ"ס או הקייטנה שהתובע לקח על עצמו. מבחינת התובע זו סכנה בלתי סבירה. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 104 (בשינויים המחויבים, בשים לב שמדובר במגלשה שמקום הנחיתה הוא בבריכה): "הסכנה שבה מדובר היא מגלישה לא מתואמת, כלומר, מגלישה בעת שהמגלשה או מקום הנחיתה בבריכה אינם פנויים, העלולה לגרום חבלה לגולשים, בין שהם על המגלשה ובין שהם בבריכה. זו סכנה צפויה, הסתברותה גבוהה והנזק הצפוי הוא ניכר. גם הוצאות המניעה במקרה זה הן נמוכות יחסית לנזק הצפוי. כל שנדרש הוא העסקת משלח שלא יניח לאיש לגלוש בטרם יתפנו המגלשה ומקום הנחיתה בבריכה. גם אין מדובר בשירות חיוני, והאינטרס הציבורי במתן השירות הוא אך בשעשוע שהוא מספק." העובדה כי לא היו מדריכים אשר עמדו על המשמר בסמוך למתקן, לא דאגו להשליט סדר, לא וויסתו את הגלישה ולא מנעו שימוש חריג המסכן ילדים אחרים - מהווה רשלנות. זאת, במיוחד באשר מדובר בפעילות המיועדת לילדים צעירים, המעורבת במתקני שעשועים. על המפעיל פארק ובו מתקני שעשוע ובמיוחד מתקני גלישה, מוטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המבקרים, ועליו לדאוג לכך שהפעילות תיעשה בצורה בטוחה ומסודרת, ותוך הבטחת פיקוח מתאים, במיוחד בשים לב לכך שהמשתמשים הם גם, ואולי בעיקר, ילדים ונערים. אם הייתה הנתבעת דואגת להציב משגיח או מדריך במתקן, אדם אחראי אשר כל תפקידו היה לשמור על הסדר ולמנוע התקהלות, דחיפות, מהומה וקפיצות, ניתן לומר בסבירות גבוהה כי הפגיעה הייתה נמנעת. אין מדובר על משגיח לכל ילד, מדובר על פיקוח יעיל וסביר לגבי הפעילות במתקן כולו. ראוי לאבחן את המקרה שלפנינו (ילדים צעירים, מתקן שעשועים, פעילות של גלישה) ממקרים דומים אך שונים, הקשורים לנוכחות מורים בחצר בית הספר בעת "פעילות שגרתית" בהפסקה. כידוע, אף נוכחות קרובה של מורה או משגיח לא יכולה למנוע התנהגות פתאומית ובלתי צפויה של ילד, אם אין מדובר באירוע מתמשך, כגון אלימות מתפתחת, אשר ניתן היה לעצור באבו, לפני היווצרות הנזק. חשוב לציין, כי יש גבול עד כמה נכון וראוי למנוע כל השתוללות מילדים, שזה טיבם וטבעם, אך ורק מטעמי בטיחות. הרי יש גבול ליכולת ההשגחה בכל רגע נתון בכל מקום, ויש גבול מסוים בו הורה ומחנך סבירים מאפשרים מעט מרחב משחק ותמרון לילדים התוססים, על מנת שלא להפוך את חייהם לשוממים ומשעממים ועל מנת לאפשר את התפתחותם התקינה, על ידי הוצאת המרץ דווקא (ראו לדוגמא: ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן ואח' פ"ד כה (2)113 (להלן: "פרשת מנדלסון") מפי כבוד השופט עציוני. ב"פרשת מנדלסון" הנ"ל היה מדובר בילדים בבית ספר יסודי, אשר הילכו על משטח מוגבה בחצר בית הספר. מתברר כי חלק מהילדים, אשר חמדו לצון, נהגו לשחק ב"דחיפות" היינו לדחוף זה את זה מידי פעם, ובמפתיע, מהמשטח. המשטח היה בגובה כמה עשרות סנטימטרים מהארץ וילד אחד, שכך נדחף, ניזוק ותבע את המורים בגין העדר השגחה. בית המשפט העליון פסק כי די בהשגחה הכללית שהייתה, בקיומה של מורה משגיחה בחצר בית הספר, מבלי שהייתה השגחה ישירה על המשטח בכל עת, למרות צפיפות הילדים על המשטח. זאת, בהעדר ידיעה בפועל אודות התקיימות משחק ה"דחיפות". המקרה שלנו שונה. על רקע התשתית העובדתית שפורטה, ובשים לב לעובדה כי מדובר במתקן אשר מטיבו וטבעו מעודד השתוללות, הדבר מחייב פיקוח קרוב וישיר, להבדיל מ"חצר רגילה", בה מספיק פיקוח עקיף. יתרה מזו, בפועל, ההשתוללות המסוכנת נמשכה זמן מסוים בטרם התובע נפגע. לפיכך, אין מנוס מן המסקנה כי הייתה התרשלות, כלפי התובע אשר נפגע בשל היעדר פיקוח נאות על השימוש במתקן. אחריות: אחריות מפעילי המתנ"ס המארח - מחזיק המקרקעין - "בית לברון": באותה תקופה היה מר גדסי מנהל "בית לברון" ועובד של החברה הארצית למתנ"סים (עדותו בעמ' 2 שורות 7-8, עמ' 9 שורה 7). כאמור, בשטח "בית לברון" התארחה והופעלה הקייטנה אליה היה רשום התובע בעת התאונה. על פי עדותו, כאמור, עולה כי, בהתאם להנחיותיו, צוות מתנ"ס "בית לברון" היה בסמוך למתקנים, השגיח ופיקח על הפעילות שהתנהלה שם. לדבריו, דאג להעביר לצוותי הקייטנות נהלים ברורים לגבי אחריותם והמצופה מהם לצורך שמירה על ביטחונם של הילדים, אך לדידו האחריות על ילדי הקייטנה מצויה בידיו של כל צוות והקייטנה שלו. בהמשך הודה כי הוא עצמו (כמנהל המתנ"ס המארח) לא שלח נציג מטעמו לעמוד ליד המתקן המתנפח ואינו יודע האם עמד נציג שכזה ליד המתקן באותו יום (עמ' 21 שורות 4-11). כמו כן הודה, כי שטח המתקנים לא היה מגודר וכי הבריכה הייתה פתוחה לקהל הרחב, דבר אשר אינו עולה בקנה אחד עם הצהרתו כי השימוש במתקנים המתנפחים של הקייטנה היה מיועד אך ורק לילדי הקייטנה. זאת ועוד. מר גדסי העיד, כי כלל לא היו נהלים כתובים לגבי וויסות כמות הילדים במתקנים (עמ' 20 שורה 25, עמ' 21 שורות 1-3). למרות הטענה הכללית אודות הנחיות בטיחות, הבהיר מר גדסי כי את הנהלים המסדירים את ההתנהגות על המתקנים המתנפחים השאיר למדריכי הקייטנות (עמ 13 שורה 7) וטען כי "ויסות העניין הזה הוא עניין של "common sense" (עמ' 13 שורה 16). אמנם, טענת "common sense" הינה טענה שיש בה ממש בהקשרים מסוימים, אך יחד עם זאת אין הדבר מסיר מחובתו של בעל המקום בשטחו מתקיימת הקייטנה לוודא כי הפעילות המתקיימת בשטח שבבעלותו ו/או באחריותו מתנהלת כשורה. לטעמי, המינימום הנדרש הוא לקיים בכתב נהלים לקייטנה מתארחת לגבי נוכחות מדריך או יותר ליד כל מתקן, וכן וידוא של מדריך המוקצה לעניין זה, עם הגעת כל קייטנה אורחת. אף אם אין חובה מטעם מחזיק המקרקעין, לוודא בכל רגע כי המדריך נשאר על משמרתו ואינו משתמט, ישנה חובה של השגחה כללית, ואם נראה כי הקייטנה המתארחת אינה מקיימת את חובותיה - להתערב ולמנוע שימוש ללא השגחה במתקנים שיש בהם סכנה. עובדה היא כי, בפועל, מדריכים לא היו מצויים בשטח ולא פיקחו על המתרחש כפי שמתבקש. לפיכך, אם צוות המתנ"ס המארח פעל שלא בהתאם להוראותיו של מר גדסי (אשר למעשה הודה כי הוא מוסמך לקבוע בעצמו מדיניות גם לגבי קייטנות מתארחות) ולא השגיח על הילדים כראוי - הרי שבכך הופרה חובת הזהירות של המתנ"ס המארח "בית לברון". לעניין האחריות ל"בית לברון" עצמו, מתברר כי העניין מורכב והניהול של המתנ"ס היה באותה עת, בפועל, משותף לשתי הנתבעות. זאת, מכיוון שמתנ"ס זה לא הוגדר כגוף משפטי עצמאי, ופעל תחת ניהול של שתי החברות. עלה מעדותו של מר גדסי, כי אף שהוא, מנהל מתנ"ס בית לברון, היה שכיר של החברה הארצית למתנ"סים, לחברה העירונית היה משקל רב בהחלטות הנוגעות למתנ"ס. חלק נכבד מהעובדים היו עובדי החברה העירונית, ואלה אף החליטו על קבלת עובדים. מבחינת הציבור הרחב ואופן הפעלת הקייטנות, מתנ"ס "בית לברון" היה אחד מהמתנ"סים של החברה העירונית. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שהמתנ"ס נוהל על ידי מר גדסי, איש החברה הארצית. עוד עולה מעדותו, כי לעיתים היו ניגודי אינטרסים כספיים בין מתנ"ס "בית לברון" לעצמו לבין החברה העירונית (עמ' 7 לעדותו). לאור כל הנתונים הללו יש לראות את אחריות מחזיק המקרקעין, מתנ"ס "בית לברון" שאינו אישיות משפטית עצמאית, כאחריות משותפת של שתי הנתבעות. אחריות מפעילת הקייטנה המתארחת של מתנ"ס ט"ו: החברה העירונית למתנ"סים, כמי שהפעילה את מתנ"ס ט"ו אופק, ארגנה והפעילה את הקייטנה בה היה רשום התובע, כמי שנציגיה היו חלק מפורום מנהלי המתנ"סים הקובעים את המדיניות והסטנדרטים להפעלת קייטנות (סעיף 6 לתצהיר מר גדסי, עמ' 6 שורות 6-23, עמ' 16 שורות 16-20 לעדותו), אחראית לשלומו של התובע בהיותו חניך בקייטנה שלה. אין מחלוקת כי התובע שילם לקייטנה באמצעות החברה העירונית (קבלה ת/2) וזו גם דיווחה על התאונה בטופס המתאים של משרד החינוך כאחראית עליו (ת/1). ממקבץ העדויות והראיות שהונחו בפניי, לא מצאתי כי בהגיע הילדים לבריכה אכן קיימה הקייטנה המתארחת פיקוח נאות. עדותו של מר גדסי, לפיה ההשגחה הישירה אמורה הייתה להתבצע על ידי הקייטנה המתארחת, לא נסתרה. על החברה העירונית למתנ"סים, כמפעילת הקייטנה, היה לדאוג להקצאת מדריך לכל מתקן ובכך למנוע בעיה של דוחק, מהומה, צפיפות והתנהגות חריגה במתקן. המדובר באמצעי סביר, שאינו כרוך בעלות גבוהה, למניעת פגיעות מהסוג שלפנינו. זאת, במיוחד בשים לב לגילם הצעיר של הילדים. כאמור, החברה העירונית למתנ"סים לא הביאה לעדות את מנהל הקייטנה, לא מי מהמדריכים ואפילו לא הרכזת שחתמה על הדו"ח,אשר יכולים היו לשפוך אור על הוראות הבטיחות ועל הפיקוח שאמור היה להיות ואולי אף היה בפועל במקום. מכאן, אחריות ישירה של הקייטנה המתארחת. בהעדר כל אינדיקציה בראיות לצד ניהולי של החברה הארצית בקייטנה זו, האחריות בהקשר זה היא על החברה העירונית בלבד. סיכום אחריות הנתבעות לאור האמור לעיל אין מנוס מלהטיל את האחריות על הן על המתנ"ס המארח והן על הקייטנה המתארחת. כלפי התובע, אחריות שני גופים אלה הוא בוודאי "יחד ולחוד". לגבי היחסים בין הגופים לבין עצמם, בשים לב לאחריות הישירה יותר לגופם של הילדים על הקייטנה המתארחת, אשר הביאה את הילדים למקום, ובשים לב לכך שלא נסתרה הטענה כי על פי הסיכום של מנהלי המתנ"סים חובתם הייתה להשגיח על המתקנים, אך בהתחשב באחריות המוגברת שיש לייחס למי שמניח מתקן במקום ציבורי, לשם שימוש, ואינו מוודא שימוש נכון ובטיחותי, יש לחלק את האחריות כך שאחריות מחזיק המקרעין- מתנ"ס "בית לברון" - יעמוד על 40% ואחריות הקייטנה תעמוד על 60%. כזכור, האחריות של הקייטנה נופלת כולה על כתפי החברה העירונית אשר הפעילה את הקייטנה של מתנ"ס ט"ו. האחריות של "בית לברון" מתחלקת שווה בשווה בין שתי הנתבעות. המשמעות היא, שהאחריות של הנתבעות מתחלקת כך שעל החברה הארצית מוטלים 20%, ועל החברה העירונית 80%. אחריות צד ג' 3 - משרד החינוך באשר למשרד החינוך - על פניו נראה כי קיימת חובת זהירות מושגית בין משרד החינוך לבין התובע - משרד החינוך אחראי להתוויית המדיניות וכללי הבטיחות בקייטנות, הוא זה שהסדיר בחוזר מנכ"ל תש"ס מיום 2.4.00 (סעיף 1.2) את נושא הבטיחות והתכנים הנלמדים בקייטנות. יחד עם זאת, מקובלת עליי טענת המדינה, כי אחריותו באה לידי ביטוי בהדגשת המטרות החינוכיות- חברתיות של הקייטנה (סעיף 1 1.1) ובקביעת עקרונות מנחים לעניין שלומם וביטחונם של הילדים במסגרת קייטנות (סעיף 1 1.2) בלבד, אך על מארגני הקייטנות להקפיד על מילויים של הנהלים שקבע, ומילוי העקרונות בתוכן. ייתכן, באופן תיאורטי, כי יכול היה חניך בקייטנה למצוא אחריות אצל משרד החינוך שלא פיקחה כראוי. אולם, קשה לי לקבל הודעת צד ג', ממזיקה לכאורה, אשר קובלת על העדר פיקוח נאות על מעשיה שלה. יתרה מזו, איני בטוח כי הרזולוציה של פיקוח משרד ממשלתי יכול להגיע לנהלים המאוד מדויקים של פיקוח על מתקן מסוים במקום מסוים. המדובר באחריות עקיפה ורחוקה. טענה נוספת כלפי משרד החינוך, שלא נתן הוראות ספציפיות, מעבר למספר המדריכים אשר צריכים ללוות לבריכה בהקשר זה. לטעמי, משנקבע תקן למספר מדריכים בכלל, ומספר מדריכים בעת ביקור בבריכה בפרט, יצא משרד החינוך ידי חובתו. המדינה אינה חייבת ואינה יכולה ליתן הוראות מפורטות אשר יכסו כל סוג של משחק, ריקוד או מתקן משחקים. אכן, ברמה של משרד החינוך רשאי משרד החינוך להניח כי הקייטנות יפעילו "שכל ישר". כך, מצוין מספר המלווים בבריכה, אך לא מצוין כי עליהם להשגיח בכלל, ולכאורה על פי ההנחיות כלשונן, ועל פי ההיגיון של מגישת הודעת צד ג', יכולים המדריכים לישון בצל כל זמן היות הילדים בבריכה, ובלבד שיהיו מדריך אחד ל- 15 ילדים. אך מובן מאליו שיש חובה שהמדריכים ישגיחו בפועל. כך, כאשר יש מתקן מיוחד, חובה על מפעיל המתקן ועל הקייטנה מתארחת במתקן, לוודא קיום כללי בטיחות. זאת, מתוך היכרות עם המתקן המסוים, מקומו, מספר המשתמשים וכו'. לא מצאתי כי משרד החינוך חייב או יכול לקבוע כללי בטיחות אפריורי לכל מתקן אפשרי. לפיכך אף שיש חובת זהירות מושגית של משרד החינוך כלפי ילדי הקייטנות, לא מצאתי כי הייתה או הופרה חובת זהירות קונקרטית בנסיבות העניין. לאור האמור, אינני מוצא כי יש להטיל אחריות על משרד החינוך. הנזק הנכות הרפואית: תחילה הגיש כל אחד מהצדדים חוות דעת רפואיות. מטעם התובע, ד"ר בתיה יפה, מומחית בכירורגיה אורטופדית, קבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 14.5% בגין מגבלה קלה של תנועות המרפק ודפורמצית וורוס. מטעם הנתבעת 1, פרופ' יעקב נרובאי, מומחה באורטופדיה, קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין הגבלה ב - 10 מעלות אחרונות של כיפוף המרפק. לאור המחלוקות המהותיות בין מומחי הצדדים בחוות דעתם, מונה ד"ר אבנר קרב, מומחה בתחום הכירורגיה של כף היד, כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו מיום 18.1.07 קבע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5%. בפרק הסיכום והמסקנות מציין המומחה כי "פרט לעמדה קלה של ווארוס, בהשוואה לעמדה של וואלגוס קל במרפק השני אין הגבלה בתנועות. יש מעט יישור יתר בהשענות על המרפק...". איש מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו ומוסכם על הכול כי שיעור הנכות שייקבע על ידי המומחה יהא מוסכם על הצדדים. לפיכך אין קושי לאמץ את חוות דעתו של ד"ר קרב, לפיה לתובע 5% נכות צמיתה. הנכות התפקודית: המונח "נכות תפקודית" מבטא מוגבלות או הפרעה בתפקוד הנפגע, כאשר הכוונה היא למידת השפעת הנכות הרפואית על תפקודה של התובעת. דהיינו, מידת הפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים. יחד עם זאת, במקרה שלפנינו מדובר בקטין אשר עדיין לא רכש מקצוע ובכך קיים היעדר וודאות לגבי עתידו התעסוקתי, חזקה היא שהנכות הרפואית משקפתן את הנכות התפקודית. הנתבעות, לעומת זאת, טוענות כי לתובע לא נותרה כל נכות תפקודית. בתצהירו ציין התובע כי "מאז התאונה אני סובל מכאבים ומגבלות ביד שמאל, המתגברים בשינויי מזג אוויר, "קליקים" במרפק, יד עקומה ומתקשה במאמץ פיזי ופעילות ספורט" (סעיף 14). בנוסף טוען התובע (סעיף 15 לתצהיר), כי לעיתים הוא נאלץ להפסיק פעילות ספורט בשל כאבים חזקים ביד. יחד עם זאת, ציין התובע, כי הוא כותב ביד ימין, כי לעיתים הוא נאלץ להפסיק פעילויות ספורט מחשש שהיד תצא ממקומה (עמ' 16), יחד עם זאת אישר כי בפועל הוא נוהג להשתתף בסוגי פעילות ספורט מסוימים (עמ' 13). המומחה מטעם בית המשפט אינו מתייחס בחווות דעתו למגבלה תפקודית מוגדרת. עם זאת מציין הוא את העקמימות של הזרוע יחסית לחברתה. לאור האמור לעיל, סבור אני שהתאונה איננה בעלת השפעה קשה על כושר עבודתו או השתכרותו של התובע בעתיד. יחד עם זאת, נכות אורתופדית שכזו יכולה, בין מהטעם של מגבלה מסוימת, בין בשל זהירות יתר בשימוש בזרוע ובין בשל טעם אסתטי כזה או אחר, להכביד על התובע. נראה כי בנסיבות העניין יש להשאיר החזקה במקומה, ולחשב את הפגיעה התפקודית כמקבילה לפגיעה הרפואית, היינו 5%. כאב וסבל: התובע עותר לפסיקת פיצוי בגין כאב וסבל על סך של 75,000 ₪. הערכת הפיצוי בגין ראש נזק זה אינה פשוטה, נדרשים אנו לתרגם לערכים כספיים את כאבו וסבלו של התובע. כאמור, מתצהירו של התובע עולה כי הוא סובל מכאבים ומגבלות בידו, כאבים המתגברים בעת שינויי מזג אוויר ופעילויות ספורט (אם כי הוא עדיין ממשיך ועוסק בפעילות ספורטיבית). לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, ובכלל זה את נסיבות התאונה, גילו של התובע, ימי אשפוז, טיפולי פיזיותרפיה, עוגמת נפש (הפסיד את יתרת ימי הקייטנה וקייטנה נוספת) ושיעור הנכות הרפואית (שתלווה אותו לכל חייו) הנני פוסק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 40,000 ₪ נכון להיום. הפסד השתכרות לעתיד: 68. בסיכומיו טען התובע, כי יש לחשב את הפסד השתכרותו לעתיד לפי השכר הממוצע במשק ובשיעור הנכות הרפואית בחישוב אקטוארי מלא. בעניינו של התובע נקבעה, כאמור, נכות רפואית נמוכה, שהשפעתה התפקודית הינה מינימאלית. במקרים מסוימים רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות אף אם לא נותרה נכות בכלל, זאת "אם השתכנע בית המשפט שהנפגע עלול להיתקל בקשיים בביצוע עבודתו בעתיד, למרות היעדר נכות צמיתה" (ראה ע"א 8388/99 הסנה נגד בן ארי, פ"ד נו(4), 689, 710). קל וחומר, יש לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד מקום בו נקבעה נכות רפואית בעלת השלכה תפקודית, ולו מזערית. נכותו הרפואית של התובע נמוכה יחסית וקיימת כאמור שאלה באשר למידת תפקודיותה של נכות זו.   התובע כקטין, נעדר נתונים כלשהם להערכת הפסדי השתכרות צפויים לרבות באשר למסלולו המקצועי. כקטין, יכולת הסתגלותו למומו לרבות סיכוייו להשתלב בעתיד במקצוע ו/או עבודה, בהם תהיה ההפרעה הנגרמת לו כתוצאה מנכותו, קטנה ככל האפשר, גבוהים.   לאור כל האמור ובשים לב לגילו הצעיר, מיקום הפגיעה ומגבלתו המזערית, הנני פוסק לתובע סך המבוסס על שכר ממוצע במשק (8,235 ₪), מהוון למשך 46 שנים (מגיל 21) ובהיוון כפול ל - 4 שנים (מגיל 17 עד גיל 21) ולפיכך הפיצוי הינו 109,457 ₪, בערכי היום.   הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד: ב"כ התובע ביקש שיפסקו לתובע בראש נזק זה סך של 12,000 ₪, סכום הכולל בתוכו 2000 ₪ בגין שכ"ט המומחה מטעמו, ד"ר יפה, אך כל זאת ללא תמיכה בקבלות. מנגד, ב"כ הנתבעות טוען כי אין לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה. התובע לא הניח תשתית ראייתית מספקת לביסוס גובה הנזק הנטען על ידו, ואף לא הראה אילו הוצאות לא כוסו על ידי קופת החולים והוצאו בפועל. שאלת מימון שכרו של המומחה הרפואי צריכה להילקח בחשבון במסגרת פסיקת הוצאות המשפט. אולם בהקשר זה יש לציין שבשים לב לכך כי מומחה בית המשפט מחזיק בדעת מומחה הנתבעות, ולמרות ששכר המומחה נדרש לפתיחת שער בית המשפט, אין מקום לפצות בגין הוצאות מומחה התביעה. משכך הנני פוסק לתובע בגין ראש נזק זה פיצוי גלובאלי בדרך של הערכה בסך משוערך להיום של 3500 ₪. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: לאור החומר הראייתי המונח בפניי, לא הוכח הפסד שכר למי מהוריו של התובע. יחד עם זאת מדובר בקטין (בן 7 בעת התאונה) אשר שהה באשפוז ושאין ביכולתו להגיע לטיפולים לבדו ועל כן נדרש לטיפול ולתמיכה מתמדת מצד הוריו, עזרה אשר יש בה חריגה ממתן עזרה טבעית בין בני משפחה. באשר לעתיד - נראה כי התובע לא יזדקק לעזרה שוטפת, אם כי ייתכנו מצבים חריגים בהם יידרש למי מבני המשפחה (ככל שיתבגר, משימות ביתיות מיוחדות וכיו"ב). בנסיבות דנן מוצא אני לנכון להעמיד את סכום הפיצוי בסך של 12,000 ₪, נכון להיום. סיכום גובה הנזק: הפסדי פנסיה / זכויות סוציאליות הפיצוי בגין הפסד פנסיה, והפיצוי בגין אובדן "תנאים סוציאליים" הם שתי דרכים אלטרנטיביות לפסיקת פיצוי, ובית המשפט לא יפסוק לנפגע פיצוי עבור אובדן "תנאים סוציאליים" ועבור "אובדן פנסיה", כאחד (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, 447 (2003)). בשים לב לחובת ההפרשה לפנסיה הקיימת היום בשוק, ולכך שמדובר ברכיב המשתנה מדי פעם בפעם, מבחינת חלק המעביד, העובד, העצמאי ומבטחים למיניהם, אין מנוס מהערכת הדברים באומדן גס למדי, בהקשר הכללי של אובדן ההשתכרות. נראה כי איזון הולם יימצא בחישוב של 7% מאבדן השכר העתידי. דהיינו, 7662 ₪ בערכי היום. לאור האמור לעיל יש לחשב את גובה הנזק כדלקמן: כאב וסבל - 40,000 ש"ח הפסד השתכרות לעתיד - 109,457 ש"ח הוצאות (רפואיות + נסיעות) לעבר ולעתיד - 3,500 ₪. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד - 12,000 ₪ הפסדי פנסיה - 7622 ₪. סה"כ: 172,579 ₪ בערכי היום. לסכום זה יש להוסיף ריבית והצמדה מהיום (מועד מתן פסק הדין) ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף אני מחייב את הנתבעות לשאת בשכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ש"ח ובהוצאות משפט בסך של 1500 ₪, וזאת לאחר קיזוז חלקן של הנתבעות בעלות חוות הדעת של ד"ר קרב וחוות דעתו של פרופ' נרובאי. הכיסוי הביטוחי: לטענתה של החברה הארצית למתנ"סים, היא בגדר "מבוטח", כהגדרתו בפוליסה שהוציאה חברת הביטוח "הכשרת היישוב", מבטחתה של החברה העירונית למתנ"סים. לטענתה, העניין נובע מכך שמתנ"ס "בית לברון", נוהל ע"י מר גדסי, עובד החברה הארצית למתנ"סים, תוקצב על ידי העירייה ופעל תחת חסותה ושיטחו הינו בבעלותה של העירייה שהעניקה מנדט לניהול הנכס לחברה העירונית למתנ"סים. החברה הארצית למתנ"סים סומכת טענותיה על סעיפים 3.8 ו - 3.9 לפוליסת הביטוח של החברה העירונית למתנ"סים. לעומתה, טוענת החברה העירונית למתנ"סים, כי החברה הארצית למתנ"סים אינה מבוטחת בפוליסת הביטוח של החברה העירונית למתנ"סים ועל כן אין לסעיפים הנ"ל כלל רלוונטיות. למקרא סעיפים 3.8 ו - 3.9 לפוליסת הביטוח של החברה העירונית למתנ"סים, נראה כי דין טענתה של החברה הארצית למתנ"סים להידחות. החברה הארצית למתנ"סים אינה בבחינת "חברות עירוניות ו/או חברות בנות ו/או חברות שלובות של הרשות בין אם הוקמו לפני תקופת הביטוח או אחריה". כמו כן החברה הארצית למתנ"סים אינה עמותה. אף אם הייתה החברה הארצית עמותה, הרי שלא הוכח כי עומדת היא בתנאים החילופיים המנויים בסעיף 3.9. לעומת זאת, נוסח פוליסת הביטוח של חברת "אריה", שביטחה את החברה הארצית, כוללת לכאורה את מלוא החבות של מתנ"ס "בית לברון". שכן, כאמור, המתנ"ס הוא בניהול משותף של שתי הנתבעות, ובפתיח לפוליסה, בהגדרת "המבוטח הראשי", מופיע, מלבד החברה הארצית עצמה, גם כל "מנהלה רלוונטית" או "מתנ"ס רלוונטי". מתנ"ס "בית לברון", פעל כגוף אחד, למרות שהנהלתו הייתה משותפת. לפיכך, לפחות ביחס לחלק האחריות של החברה העירונית, ישנו כפל ביטוח. יחד עם זאת, אין זה סביר לפרש את הפוליסה כך שהיא מכסה גם את האחריות של הקייטנה המתארחת, של מתנ"ס ט"ו, באשר אין כל קשר, ניהולי או אחר, בין החברה הארצית למתנ"ס זה, אלא באופן רופף ביותר. לפיכך קשה לראות בה "מתנ"ס רלוונטי" בהקשר לביטוח האחריות של החברה הארצית. לסיכום, הצד הביטוחי יפורט כך: אחריות החברה העירונית כמנהלת הקייטנה המתארחת, מבוטחת על ידי חברת "הכשרת היישוב" בלבד. לעניין האחריות של "בית לברון", מצדו של התובע, שתי חברות הביטוח האחראיות. אולם, ביחסים ביניהם, הרי שלגבי חלקה של החברה הארצית, נושאת חברת "אריה" לבד. לגבי חלקה של החברה העירונית, ישנו כפל ביטוח. כפל ביטוח: לטענתה של החברה העירונית למתנ"סים, על חברת הביטוח "אריה", מבטחתה של החברה הארצית, לשאת ב - 83.33% מכל סכום בו תחויב החברה העירונית, זאת בהתאם לכללי "כפל ביטוח". החברה הארצית, מצידה, מעלה אף היא את סוגיית "כפל הביטוח". על פי סעיף 59(א) לחוק חוזה ביטוח, ביטוח כפל מוגדר כביטוח "נכס בפני סיכון אחד אצל יותר ממבטח אחד לתקופות חופפות". אין ספק כי הגדרה זו תואמת לעניין שבפנינו, לגבי אותו חלק אחריות החברה העירונית בחבות של "בית לברון". לגבי חלוקת הנטל בין המבטחים השונים, אימץ החוק את הפתרון של יחס סכומי הביטוח. כלומר, חלוקת הנטל ביניהם היא כיחס הקיים בין סכומי הביטוח המקסימאלי של כל אחת מהפוליסות בנפרד ובין סכום הכיסוי המקסימאלי של כל הביטוחים (ראה לעניין זה: דוד מ. ששון, דיני ביטוח, הוצאת שוקן ירושלים/תל אביב, 1988, עמ' 169). גבולות האחריות בפוליסה של החברה הארצית למתנ"סים אצל חברת "אריה" הם 10,000,000$ לאירוע ו - 20,000,000$ לתקופה. גבולות האחריות בפוליסה של החברה העירונית למתנ"סים אצל חברת "הכשרת היישוב" הם 2,000,000$ לאירוע ו - 5,000,000$ לתקופה. כאמור לעיל, על פי כללי כפל הביטוח, שתי חברות הביטוח צריכות לכסות את האירוע בחלוקה המתאימה ליחס שבין הכיסוי הביטוחי של כל חברה לגבי אותו אירוע. "אריה" מכסה את האירוע ב 10,000,000 ו-"הכשרת היישוב" ב 2,000,000. כלומר היחס ביניהן 1:5. יוצא שחלקה של אריה בנטל יהיה פי 5 מזה של הכשרת היישוב (סה"כ: 5/6). מכאן נובע ש"אריה" צריכה לשאת ב 83.33% ו"הכשרת היישוב" נושאת ב- 16.67%. כאמור, זאת באשר לחבות חלקה של החברה העירונית באחריות של "בית לברון", ולא ביתר רכיבי האחריות. כך, שבהתאם לחלוקת האחריות שנקבעה לעיל, בהנחה שהכשרת היישוב נושאת בכל הנטל של החברה העירונית למעט החלק בו נושאת חברת "אריה" בשל כפל הביטוח, על חברת הכשרת היישוב לשאת ב - 60% + 0.16666* 20% = 63.333% מכלל הנזק. חברת אריה, בהנחה שהיא נושאת בכל האחריות של החברה הארצית, וכן החלק היחסי של החברה העירונית בגין כפל הביטוח, צריכה לשאת ב20% + 0.83333 *20% = 36.667% מהנזק הכולל. סוף דבר התביעה התקבלה. הנתבעות נושאות באחריות כלפי התובע, יחד ולחוד, וזאת בסכום של 172,579 ₪, בתוספת שכר טרחת עורך דין והוצאות, כמפורט לעיל. הודעת צד ג' כלפי המדינה, משרד החינוך, נדחית. הנתבעת 1, החברה ארצית למתנ"סים, תשלם למדינה שכר טרחת עו"ד בגין ההליך בסך של 10,000 ₪. לעניין הודעות צד ג' של הנתבעות ובעיקר ביחס לחברות הביטוח, הרי שחלוקת האחריות בין חברות הביטוח תעשה בהתאם לחלוקה האמורה לעיל. תאונות בגני שעשועים ופארקים