תאונה מעורבת חלוקת אחריות

##מהי "תאונה מעורבת" ?## סעיף 3 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, קובע לגבי תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו. כמו כן, אם נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע. ##על מי מוטלת האחריות במקרה של תאונה מעורבת ?## בעא 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, נידון עניינה של מי שנפגעה מחוץ לרכב. באותו מקרה נסעה הנפגעת ברכב א'. הנהג באותו רכב עצר כדי לעזור לנהג ברכב ב' שנתקע (החלפת גלגל). הנפגעת מצדה יצאה מרכב א', עמדה בצד ושוחחה בפלאפון. באותו שלב הגיח רכב ג' , פגע בנפגעת, והמשיך ופגע ברכב א'. נקבע כי אין מדובר בתאונה מעורבת לא לגבי רכב א' ולא לגבי רכב ב', וכי מבטחת החובה ברכב ג' לבדה היא שתישא בפיצוי. לגבי רכב א' באה הקביעה משום שראשית תם שלב השימוש של הנפגעת ברכב, ולגבי מעורבותו מכוח סע' 3(ב) לחוק, נקבע שהפגיעה בו (המגע) אינה קשורה סיבתית לנזק שהוסב לנפגעת. אכן כשיטת ב"כ נתבעים 3-4,קביעת ההלכה הנה שלשם מעורבות רכב בפריזמה של סע' 3(ב) לחוק, המגע הנו תנאי הכרחי אך לא מספיק. נדרש גם קשר סבתי בין אותו מגע ברכב לבין נזק הגוף. באותו מקרה קל היה לקבוע כי הנזק לנפגעת אינו קשור כמלוא הנימה למגע ברכב א', ומשכך אין הוא רכב מעורב במובן סע' 3(ב) לחוק. שכן הנפגעת לא נמחצה בין רכב א' לג', אף לא נפגעה מרכב א' שנהדף על ידי רכב ג', או מרכב ג' שנהדף ע"י רכב א'. קודם פגע רכב ג' בנפגעת, ואז המשיך ופגע ברכב א'. אמנם התקיימה דרישת המגע של הרכב הפוגע ברכב א'; ואמנם גם שם היה מדובר במהלך רציף אחד עם סמיכות זמן ומקום, ולא בשני אירועים נפרדים. אולם בנסיבות אלה קל היה לקבוע שהמגע של רכב ג' ברכב א' לא היה קשור כזית לנזק שהוסב לנפגע. וראו גם מקרה דומה שנדון בע"א 6527/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' עופר ארד (פס"ד מ 7.10.08). ##להלן פסק דין בנושא תאונת דרכים מעורבת - הולך רגל עם שתי מכוניות / חלוקת אחריות בתאונה מעורבת:## 1. ביום 11.4.07 נפגע המנוח ז"ל בתאונת דרכים כמשמעות הביטוי בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן "החוק" או "חוק הפלת"ד"), ונהרג כתולדת הפגיעה. נתונים אלה אינם שנויים במחלוקת. כפי שיפורט, הוא נפגע כהולך רגל עת חצה כביש בין עירוני מהיר (כביש מס' 1) מימין לשמאל. באירוע היו מעורבים שני רכבים (בביטוי "מעורבים" השתמשתי כאן במובנו הלשוני הרגיל של הביטוי, לא במובן המשפטי שבחוק). 2. התביעה (המתוקנת) הוגשה כתביעת עזבון ותלויים בעילה שלפי החוק האמור, כנגד שני הנהגים ושתי מבטחות החובה של רכביהם: המבטחות הן הראל חברה לביטוח שביטחה רכב הסובארו בו נהג מר טסה יוסף, והכשרת הישוב חברה לביטוח שביטחה ג'יפ הטויוטה (לנדקרוזר) בו נהג מר מלכה אהוד. ביחס לנזק - הגיעו הצדדים כולם לכלל הסכמה בדבר גובה הפיצוי ומנגנון שערוכו (בישיבת 13.10.10). לעומת זאת אין הסכמה בין המבטחות האם מדובר בתאונה מעורבת בה חבות שתי מבטחות החובה בפיצוי בחלקים שווים מכוח סע' 3(ב) לחוק, או שמא רק מבטחת אחת היא החבה בפיצוי. בשאלה זו נותר להכריע ונשמעו ראיות. 3. שני הנהגים המעורבים העידו, וכמו כן הוגשו בהסכמה דו"ח בוחן התנועה המשטרתי, ודו"ח הפתולוג מהמכון לרפואה משפטית (גופת המנוח לא נותחה, הבדיקה היתה חיצונית). העיד גם נהג נוסף שלא היה מעורב בתאונה אך ראה אותה: מר אהרון וולף. הוגשה בהסכמה גם הודעתו של מר וולף במשטרה. 4. שני הרכבים המעורבים נסעו במסלול השמאלי מבין שלושה נתיבים. 5. הודעתו במשטרה ועדותו של מר וולף: א. עד זה כאמור לא היה מעורב בתאונה אלא ראה אותה. עדותו הותירה רושם מהימן וניכר שהוא מנסה לדייק. הודעתו במשטרה ועדותו משלימות זו את זו, ולא סותרות. ב. כעולה הן מהודעתו והן מעדותו בפני, נסע העד בנתיב המרכזי מבין שלושת הנתיבים שלאותו כיוון נסיעה. הוא הבחין במנוח (במרחק 70 מ' לערך) כשהוא חוצה את הכביש מימין לשמאל. בשלב בו הבחין במנוח לראשונה היה האחרון מצוי לערך בין הנתיב הימני למרכזי. בהודעה למשטרה מסר כי בשלב זה לחץ הוא על הבלם והאט למהירות של 40 קמ"ש, והמנוח הצליח לחצות את הנתיב המרכזי והוסיף ללכת. ג'יפ הטויוטה שבו נהג מר מלכה נסע בנתיב שמאל, חלף על פני רכבו של מר וולף ו "פגע בו (במנוח - י.פ.) עם מראה ימנית חיצונית" (לשון ההודעה במשטרה). כלומר הפגיעה מהמראה היתה כאשר הגיע המנוח כבר לנתיב שמאל. לאחר אותה פגיעה ממראת הרכב (שהצדדים חלוקים אם ניפצה רק בקבוק המשקה האלכוהולי בו אחז המנוח בידו או גם פגעה בזרועו) , הוסיף המנוח ללכת ולנסות להשלים החציה בנתיב השמאלי. ג. אז הגיע רכב הסובארו של מר טסה שנסע אף הוא בנתיב שמאל ולא הצליח להימנע מפגיעה במנוח. הוא פגע במנוח בחזית צד ימין של הרכב; מעוצמת הפגיעה עף המנוח באויר ונפל על הכביש בנתיב האמצעי לפני רכבו של מר וולף. מר וולף סטה שמאלה, עצר בצד שמאל וחייג למד"א. ד. בין הפגיעה הראשונה לשניה לא חלף זמן ניכר אלא שברירי שניה עד שניות. הדבר עלה מעדותו של מר וולף שכמובן לא יכול היה להתחייב לזמן מדויק על פי "שעון עצר" , אך ביקש לחדד בעדותו שמדובר היה במהלך רציף ומהיר. ה. כאמור, הצדדים חלוקים בשאלה האם פגעה המראה הימנית ברכב הראשון (של מר מלכה) רק בבקבוק שאחז המנוח (כגרסת מר מלכה), או גם בזרועו. נוסח הודעתו של העד וולף במשטרה מתיישב עם שתי האפשרויות ("פגע בו עם מראה ימנית חיצונית"). ברור שמבחינת העד וולף, בזמן אמת של מסירת ההודעה במשטרה, דקויות כאלה (שעשויות לעתים להיות חשובות לעניין חוק הפלת"ד), נחזו לא חשובות. לכן לא ציין במשטרה האם הפגיעה של המראה בג'יפ הטויוטה היתה רק בבקבוק או גם בזרוע. נשאלת אפוא השאלה מה בדיוק ראה מר וולף, ובענין זה נחקר בעמ' 15 לפרוטוקול. להלן הציטוט: " ש. אצל המנוח, אומר אהוד מלכה, מה שפגע במראה זה בקבוק האלכוהול שהמנוח החזיק בידו. אתה את זה לא יכול לשלול? ת. הוא החזיק את הבקבוק ביד, המנוח. אני לא יודע אם הבקבוק פגע במראה. הג'יפ פגע בו גם בחלק מיד שמאל (בשלב זה החווה העד על הזרוע מעל מרפק שמאל). ש. אהוד מלכה טוען שהוא פגע בו רק בבקבוק, את זה לא תוכל לשלול? ת. נכון". התרשמותי הנה כי העד התכוון לאשר שאינו יכול לשלול שהרכב פגע בבקבוק שהחזיק העד, ולכך היתה כוונתו. הרי העד ציין מחד שהמנוח אחז בבקבוק בידו, וכי הג'יפ פגע במנוח גם מעל למרפק. הוא לא יכול היה להתחייב מזכרונו במהלך העדות אם הבקבוק פגע במראת הרכב דווקא. הא ותו לא. אך העד כן ראה שהג'יפ של מר מלכה, כנראה אותה מראת רכב שפגעה גם בבקבוק - פגעה גם בזרועו של המנוח. העד החווה על הזרוע, וגם מיקום הפגיעה בזרוע (ולא רק בבקבוק) הגיוני. כך, אם נזכור שהמראה בג'יפ הלנדקרוזר (כפי שהעיד מר מלכה) מגיעה לגובה בית החזה של מר מלכה, שאמנם לא נמדד גובהו אך הוא נחזה להיות בגובה ממוצע (גובה המנוח היה 181 ס"מ לפי הדו"ח הפתולוגי). המראה אפוא אינה נמוכה, ומאחר ומדובר בג'יפ לנדקרוזר ברור גם לגוף הענין שהיא גבוהה יותר מפני הכביש מאשר מראה ברכב פרטי רגיל. סביר שאם פגעה מראת הג'יפ בבקבוק - ועל כך אין חולק אף לשיטת מר מלכה - פגעה היא גם בזרועו של המנוח, ולמצער ביד שאחזה בבקבוק. כדי לפגוע רק בבקבוק ולא גם ביד האוחזת או הזרוע בהמשכה של אותה יד, היה המנוח אמור להחזיק הבקבוק לפניו בגובה, כשזרועו השמאלית האוחזת פשוטה לפנים במעין מנח לא טבעי ובולט לעין תוך כדי נסיון חציה של כביש מהיר בין מכוניות נוסעות. מר וולף לא העיד שזרועו של המנוח היתה פשוטה לפנים או מורמת במעין מנח שכזה , למרות שכאמור מדובר היה במצב בולט לעין על פניו מבחינה "ויזואלית" - לו אכן התקיים (כלומר סביר שהעד היה זוכר אותו ככזה, גם בהינתן תחושת הדחיפות בה חשו מן הסתם העדים כולם, מרגע שהבחינו במנוח לראשונה). 6. הממצא שהמראה פגעה גם בזרועו של המנוח מקבל חיזוק - מה מדו"ח בוחן התנועה. הבוחן הסיק כי לא ניתן היה למנוע התאונה מבחינת שני הנהגים המעורבים. לעניינו רלבנטי שהבוחן מצא ברכב הטויוטה של מר מלכה בסיס מראה ימנית משוחרר "עם מריחת צבע שחור (כנראה מאריג)." המראה התכופפה פנימה ונשברה קלות. מסקנות הבוחן היו שהמנוח בחצותו כביש בין עירוני מהיר בו רכבים שנוסעים במהירות 80 קמ"ש, נפגע תחילה מג'יפ הטויוטה ומיד אח"כ מחזית רכב הסובארו. המנוח הועף על שמשה קדמית של הסובארו בצד ימין, ומשם נזרק ימינה ונפל על המראה הימנית של הסובארו ומשם לכביש. רכב הסובארו בו נהג מר טסה נמצא עם פנס חזית שבור, מעיכה בכנף ימנית ושמשה קדמית מנופצת בצד ימין עם קיעור פנימה ומראה ימנית שבורה. יש להניח שאת מסקנתו שהמנוח נפגע מהטויוטה השתית הבוחן על ממצא זה, המרמז על אפשרות מריחה מאריג בגד שלבש המנוח, באזור הפגיעה במראת ימין. ברור שקביעת הבוחן שמריחת הצבע הנ"ל מקורה כנראה באריג - אינה קונקלוסיבית: גם הבוחן ציין שמדובר "כנראה" באריג; ושמא לא מדובר היה במריחה טרייה, ושמא לא מאריג בגדו של המנוח דווקא (שמן הדו"ח הפתולוגי עולה שלבש מעיל בצבע צהוב בכלל, וחולצה קצרת שרוולים בצבעי חום וכתום). עדיין, יש כאן חיזוק כלשהו, אכן לא כבד משקל, לאפשרות שהפגיעה של המראה היתה גם בזרוע המנוח. 7. חיזוקים משמעותיים יותר לגרסה שהג'יפ פגע במנוח גם בזרועו השמאלית או למצער ידו, ולא רק בבקבוק, הנם כאמור גרסת מר וולף וגם שורת ההיגיון. כאמור, קשה להלום שהמראה תפגע רק בבקבוק ולא ביד האוחזת או אף בזרוע, בשים לב לגובה המראה; וגרסת מר וולף בעניין הפגיעה בזרוע שמאל נתמכת גם בכיווני התנועה. רכבו של מר מלכה נסע ישר במסלול השמאלי כשהבחין במנוח (בשלב זה, לפי עדות מר מלכה, סטה הוא שמאלה, כדי להימנע מפגיעה במנוח, ואז אירעה הפגיעה של הבקבוק במראת הצד הימני). המנוח חצה שלושת נתיבי הכביש מימין לשמאל (ביחס לכיוון התנועה). כלומר בהחלט סביר מבחינת כיוון הנסיעה של הג'יפ בהצלבה עם כיוון ההליכה של המנוח וגובה המראה - שהאחרון נפגע מן המראה גם בזרועו השמאלית או ידו. כך, מאחר וידוע שהרכב כן פגע בבקבוק שאחז המנוח. 8. מר מלכה טען בעדותו כי היד שאחזה בבקבוק היתה בכלל יד ימין כאשר המנוח נייצב מולו. גם אם אניח שכך פני הדברים וכי מר וולף טעה בעדותו ביד שנפגעה , עדיין על מנת שהמראה תפגע בבקבוק ואלו היד האוחזת בבקבוק לא תיפגע, היה על המנוח לאחוז בבקבוק כשהוא מורם באוויר, ולעמוד עם פניו (ולא צדודיתו) כלפי כיוון התנועה, אם אכן היתה היד האוחזת יד ימין . מעדות מר וולף בצירוף הודעתו במשטרה עולה שהבחין במנוח לראשונה כשהוא חוצה הכביש המהיר בין המכוניות הנוסעות. אחיזה כזו של הבקבוק בגובה אינה טבעית ואינה נוחה במהלך תנועה לחצית כביש מהיר תוך "זיגזוג" בין מכוניות חולפות (עמ' 15 שורה 14, עמ' 16 למעלה) . ובכלל, סביר יותר שמר וולף צדק גם שהמנוח אחז הבקבוק ביד שמאל. בעמ' 18 למעלה הודה מר מלכה שאינו יודע לאשורה באיזו יד החזיק המנוח את הבקבוק. האפשרות הסבירה יותר הנה שאחז בבקבוק ביד שמאל: לאור העובדה שבתנועת חציה של הכביש מימין לשמאל היתה אמורה צדודיתו השמאלית של המנוח ולא גופו להיות מופנית לג'יפ הטויוטה; במצב זה, לו היתה היד האוחזת בבקבוק יד ימין - היה הג'יפ פוגע במנוח ולא רק בזרועו או ידו או בבקבוק. 9. מעדות מר מלכה עולה כי הוא משוכנע שהמראה פגעה רק בבקבוק. הבקבוק התנפץ על הרכב ללא ספק, אלא שבכל הקשור לאי פגיעה ביד האוחזת מדובר על הסקת מסקנה מצד מר מלכה. שכן את רגע המגע עצמו לא ראה: הוא סטה כאמור שמאלה בחדות תוך ניסיון למנוע הפגיעה. מטבע הדברים הסתכל שמאלה בשלב זה. עמ' 17 שורה 17, עמ 19 שורה 11. הוא הסיק שלו היה פוגע ביד, היה האדם הנפגע מסתובב מן התנופה והדבר לא אירע. אלא שאין כורח בדבר. המנוח היה יכול להתייצב ולהמשיך ללכת, כפי שהעיד מר וולף , בשבריר שניה - אותו שבריר שניה בו לא יכול היה מר מלכה לחזות בו שכן היה עסוק בסטיה שמאלה תוך הישרת המבט לכיוון הסטייה. 10. עדות מר טסה לא יכולה היתה להועיל בשאלה האם פגע הגי'פ של מלכה ביד המנוח או רק בבקבוק שאחז. מר טסה נסע במסלול שמאל, אחרי מר מלכה, והמנוח הוסתר מעיניו על ידי ג'יפ הטויוטה שנסע לפניו, והרכבים במסלולים שמימינו (כנובע מעדותו בהצלבה לדו"ח הבוחן), כך עד לשלב בו סטה מר מלכה שמאלה בחדות. הוא החל לסטות שמאלה אך לא הספיק להשלים הסטיה ופגע במנוח. בתצהיר טען אמנם מר טסה שהרכבים המעורבים נסעו בנתיב המרכזי, אך הדבר נשלל הן בעדות מר וולף והן בעדות מר מלכה, שאישרו שמר מלכה ומר טסה נסעו בנתיב השמאלי. נחזה שמר טסה פשוט התבלבל ולא זכר שהוא ומר מלכה נסעו בנתיב שמאל, והוא אישר שהוא מתקשה לזכור לאחר 4 שנים. מכל מקום, מבחינת מר טסה, בשל הופעת המנוח הפתאומית לנגד עיניו מרגע סטייתו של מר מלכה שמאלה - היה המנוח דמות "שהבליחה" פתאומית מול עיניו (לשון התצהיר). 11. לאור חומרת הפגיעה בפגיעה השניה מרכב הסובארו שהעיפה את גוף המנוח בעוצמה על מכסה המנוע ומשם לכביש, איני סבור שיכול הדו"ח הפתולוגי לשפוך אור בשאלה האם החבלות ביד ובקדמת כתף שמאל (שאוזכרו בדו"ח) הנן תולדת פגיעת ג'יפ הטיוטה או תולדת הפגיעה מרכב הסובארו. דיינו כרגע בכך שניתן לקבוע כמאזן ההסתברויות שג'יפ הטויוטה פגע במנוח (כנראה במראה) בידו או זרועו. 12. סיכום עובדתי: ניתן לקבוע כמאזן ההסתברויות שאכן המראה הימנית בג'יפ הטויוטה (מבוטח על ידי הכשרת הישוב) פגעה גם ביד ובזרוע של המנוח. ואז הגיע רכב הסובארו המבוטח בהראל ופגע הפגיעה החזיתית במנוח שהעיפה אותו וגרמה למותו. ושתי הפגיעות אירעו ברצף, באותו מקום בפער של שברירי שניה עד שניות. 13. האם מדובר בנתונים אלה בתאונה מעורבת? זו לשונו של סע' 3 לחוק: " תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב 3. (א) בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו. (ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע. " המחלוקת נוגעת כאמור לתחולת סע' 3(ב). לאור נוסח סע' 3(ב) מובן מדוע יחסו שתי המבטחות חשיבות לשאלת המגע של ג'יפ הטויוטה בידו או זרועו של המנוח, להבדיל מבקבוק בו אחז, שכן נוסח הסע' מציב כתנאי את דרישת המגע בנפגע עצמו (או בכלי רכב אחר). 14. הדין החל נידון בפסקי דין שניתנו ברע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פ"ד נח(1) 817, ובעא 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, . במקרה השני מבין השניים (עליו סומכים יהבם נתבעים 3-4) נידון עניינה של מי שנפגעה מחוץ לרכב, כמו בענייננו. באותו מקרה נסעה הנפגעת ברכב א'. הנהג באותו רכב עצר כדי לעזור לנהג ברכב ב' שנתקע (החלפת גלגל). הנפגעת מצדה יצאה מרכב א', עמדה בצד ושוחחה בפלאפון. באותו שלב הגיח רכב ג' , פגע בנפגעת, והמשיך ופגע ברכב א'. נקבע כי אין מדובר בתאונה מעורבת לא לגבי רכב א' ולא לגבי רכב ב', וכי מבטחת החובה ברכב ג' לבדה היא שתישא בפיצוי. לגבי רכב א' באה הקביעה משום שראשית תם שלב השימוש של הנפגעת ברכב, ולגבי מעורבותו מכוח סע' 3(ב) לחוק, נקבע שהפגיעה בו (המגע) אינה קשורה סיבתית לנזק שהוסב לנפגעת. אכן כשיטת ב"כ נתבעים 3-4,קביעת ההלכה הנה שלשם מעורבות רכב בפריזמה של סע' 3(ב) לחוק, המגע הנו תנאי הכרחי אך לא מספיק. נדרש גם קשר סבתי בין אותו מגע ברכב לבין נזק הגוף. 14. אלא מאי?: נזכור כי באותו מקרה קל היה לקבוע כי הנזק לנפגעת אינו קשור כמלוא הנימה למגע ברכב א', ומשכך אין הוא רכב מעורב במובן סע' 3(ב) לחוק. שכן הנפגעת לא נמחצה בין רכב א' לג', אף לא נפגעה מרכב א' שנהדף על ידי רכב ג', או מרכב ג' שנהדף ע"י רכב א'. קודם פגע רכב ג' בנפגעת, ואז המשיך ופגע ברכב א'. אמנם התקיימה דרישת המגע של הרכב הפוגע ברכב א'; ואמנם גם שם היה מדובר במהלך רציף אחד עם סמיכות זמן ומקום, ולא בשני אירועים נפרדים. אולם בנסיבות אלה קל היה לקבוע שהמגע של רכב ג' ברכב א' לא היה קשור כזית לנזק שהוסב לנפגע. וראה גם מקרה דומה שנדון בע"א 6527/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' עופר ארד (פס"ד מ 7.10.08). המקרה בענייננו פשוט פחות שכן קודם נפגע המנוח מג'יפ הטויוטה בזרועו, ולו פגיעה פעוטה ביחס, ומיד לאחר מכן נפגע על ידי רכב הסובארו פגיעה קטלנית. 15. לאחר מתן פסקי הדין בענין אדרי ובענן אררט סוכם הדין החל ברע"א 3436/09 ‏ ‏ ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ : באותו מקרה הדף רכב א' רכב ב' והאחרון פגע בנפגעים. ביחס לרכב ב' חלה החזקה המרבה של חניה במקום אסור. נקבעה מעורבותם של שני כלי הרכב, ונקבעה תחולת סע' 3(ב) לחוק. הדין סוכם באלו המלים: "... המבחן לקביעת מעורבותו של רכב בתאונה שהסבה לתובע נזק גוף זהה הן בעניין אדרי הן בעניין אררט, ומורכב משני שלבים עיקריים (במקרים שבהם שאלת קיומה של חזקה ממעטת אינה עומדת על הפרק). ראשית, יש לבחון אם נעשה ברכב "שימוש" כהגדרתו בחוק או לחילופין אם האירוע נכנס לגדר אחת החזקות המרבות שבחוק. שנית, יש לבחון את קיומו של קשר סיבתי בין ה"שימוש" או התקיימות החזקה, לבין הנזק שאירע. בעניין אדרי נקבע כי חלה החזקה המרבה בדבר חנייה במקום אסור, וכי התקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התקיימות החזקה לבין הנזק שאירע. לעומת זאת, בעניין אררט, התנאי הראשון כלל לא התקיים באותו מקרה (וגם התנאי השני)... כפי שנקבע בעניין אררט, מטרתה של הוראת סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים היא ליצור "הסדר פנימי לחלוקת החבות" בין חברות הביטוח במקרה שהנפגע אינו נוסע הנכנס לגדר סעיף 3(א) לחוק, אך הוראה זו "בשום פנים אינה באה להוסיף חבות או להטיל אחריות על מי שאינו מעורב בתאונה" (פס' 5 לפסק הדין). לאמור, בחינת חלוקת האחריות בין כלי הרכב המעורבים לפי סעיף 3(ב) באה כשלב שני, לאחר קביעת מעורבותם בהתאם להגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק. אין בכוחה של חלוקת אחריות זו לשנות את קיומה או היעדרה של מעורבות בתאונה לפי סעיף 1, למעט הקביעה המפורשת בסעיף לגבי הצורך במגע פיסי בין כלי הרכב או בינם לבין הנפגע. לפיכך, המעורבות נקבעת לפי קיומם של תנאי ההגדרה הבסיסית (כולל דרישת השימוש) או קיומה של חזקה מרבה, בנוגע לכל אחד מכלי הרכב, ובנוסף, לפי בחינת הקשר הסיבתי לנזק, תוך בחינת תנאי המגע הפיסי הנזכר בסעיף. אין בסעיף כל דרישה לקיומו של "שימוש" בנוסף לקיומה של חזקה מרבה.... במקום שבו מספר כלי רכב מעורבים בהתרחשות התאונה יש לבחון, לפי הוראת סעיף 3 לחוק, על מי מבין מבטחות כלי הרכב מוטלת האחריות לפצות את הניזוקים בתאונה. יש לבחון אם ישנם נפגעים שניתן לראות בהם נוסעים של אחד מכלי הרכב, ואז תחול הוראת סעיף 3(א) לחוק והמבטחת של אותו רכב תחויב בפיצויים. בגדר "נוסע" ייחשב כל מי שנמצא בתוך הרכב בזמן התאונה וכל מי שמוגדר כ"משתמש" ברכב לפי הגדרת תיבה זו בחוק, בזמן התאונה (לגבי ה"שימוש ברכב" בנסיבות דומות ראו: רע"א 10875/08 שרון נ' קארו (לא פורסם, , 19.4.2009)). אשר לניזוקים שאינם נוסעים, שנפגעו מחוץ לרכב, עליהם תחול הוראת סעיף 3(ב) לחוק, וכל עוד התקיים מגע בין כלי הרכב או בין כלי הרכב לניזוק, ומתקיים גם קשר סיבתי בין המגע לתאונה, אזי יחויבו מבטחות כלי הרכב לפצות את הניזוקים ביחד ולחוד. לסיכום, כאשר קיימים מספר כלי רכב הקשורים לתאונה, יש לקבוע את האחריות לפיצוי הניזוקים במספר שלבים. בשלב הראשון, יש לבחון אם כלי הרכב הקשורים לתאונה נחשבים ככלי רכב מעורבים לפי הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק - הגדרה הדורשת, בין השאר, "שימוש" ברכב או התקיימות של אחת מן החזקות המרבות, וקשר סיבתי בין ה"שימוש" או החזקה לתאונה. אם רק אחד מכלי הרכב הוא רכב מעורב, רק חברת הביטוח שביטחה אותו תהא אחראית לפצות את הניזוקים. כך, למשל, בעניין אררט, אף שמספר כלי רכב היו קשורים להתרחשות התאונה, רק אחד מהם ענה על ההגדרה שבסעיף 1 לחוק ולכן רק חברת הביטוח שביטחה רכב זה חבה בפיצוי. בשלב השני, אם ישנו יותר מכלי רכב אחד המעורב בתאונה, יש לפנות לסעיף 3 כדי לקבוע מי מבין כלי הרכב אחראי לפצות את הניזוק. לשם כך יש לקבוע אם חלק מן הניזוקים או כולם הם "נוסעים", ואותם תהא אחראית לפצות רק חברת הביטוח של הרכב שבו הם "נסעו". זה היה המקרה בעניין אדרי ובעניין שושי, שם למרות שמספר כלי רכב היו מעורבים בתאונה, רק המבטחת של הרכב החונה חויבה לפצות את הניזוקים, כיוון שהם ישבו בתוך הרכב החונה. כאשר מדובר בנפגעים שאינם נוסעים, והתקיים מגע פיסי בין כלי הרכב או בין כלי רכב לבין הניזוקים, חברות הביטוח של כלי הרכב חבות ביחד ולחוד לפי הוראת סעיף 3(ב) לחוק.  " 16. במקרה שלנו אין בעיה עם התנאי הראשון שלגבי כל אחד משני הרכבים ניתן יהא להגדירו בנפרד כמעורב. לגבי שני הרכבים מתקיימת ההגדרה הכללית שבחוק: שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. אף ביחס לדרישת המגע שבסע' 3(ב) אין בעיה, לאור קביעתי העובדתית ביחס למגע בין ג'יפ הטויוטה לזרועו או ידו של המנוח. 17. הבעייתיות נוגעת כאמור ליסוד הקשר הסבתי ביחס לג'יפ הטויוטה. לכאורה מפתה לקבוע כי הפגיעה קלת הערך (ביחס, ואף כזו שלא ניתן לקבוע כיום איזה נזק גרמה כשלעצמה) מהג'יפ "נבלעה" בתוצאות הפגיעה הקטלנית שבאה בתכוף לה, ומשכך לא מתקיים קשר סבתי בין המגע של הגיפ במנוח לבין הנזק שנגרם. ניתן להגיע לאותה תוצאה על פי הילוכו החלופי של ב"כ נתבעות 3-4 בסיכומיו, שביקש לאפיין המקרה לחלופין כשתי תאונות נפרדות. קודם נפגע המנוח בתאונה קלת ערך ע"י הג'יפ, ובתכוף לה נפגע בתאונה השניה, הקטלנית ע"י הסובארו. אכן, דומה שאיש לא היה חולק שלו נפגע המנוח מהג'יפ, ואף ניתן היה לקבוע ששבר זרועו מפגיעה זו, ובחלוף דקה שלמה נפגע מרכב הסובארו ונהרג מפגיעה זו - כי אז מדובר היה בשתי תאונות דרכים נפרדות ושונות, ולא במקרה של תאונה מעורבת. 18. אולם מרגע שהעמידה ההלכה על מכונה את דרישת הקשר הסבתי לצורך סע' 3(ב), והבהירה כי במגע כשלעצמו אין די, הרי בהלך מחשבה שתואר זה על שתי חלופותיו טמונה בעייתיות בנסיבות הקונקרטיות של סמיכות הפגיעות בזמן ובמקום. הבעייתיות נוגעת לאפיון הקשר הסבתי הנצרך לבחינה לשם קביעת מעורבותו של רכב בתאונה לצורך סע' 3 לחוק. אנסה להדגים בדוגמאות: נניח שרכב א' הודף בעוצמה נפגע אל רכב ב', שאף חונה במקום אסור. רכב א' פגע בנפגע בצלעותיו, והוא הוטח בגבו אל רכב ב'. נגרם שבר בצלעות. האם אין מעורבות של רכב ב' בתאונה מהיעדר קשר סבתי לנזק? ואותה דוגמא אלא שהפעם נמחץ הנפגע בין שני הרכבים: רכב א' הנוסע מחץ (להבדיל מהדף) את הנפגע בינו לבין רכב ב' החונה במקום אסור. הפגיעה הגופנית אותה פגיעה - שבר בצלעות. וגם כאן עמד הנפגע בפניו אל רכב א'. היש שוני בתוצאה המתחייבת ביחס למקרה הראשון? אם יש שוני מה יסודו? האם יסודו בכך שבמקרה השני יש אפשרות שאלמלא ההימחצות אל הרכב השני לא היה נגרם השבר בצלעות? האם יש להגדיר את המקרה הראשון כשתי תאונות נפרדות (תאונה ראשונה מוגמרת - רכב א' פוגע בצלעותיו של הנפגע; תאונה שניה מוגמרת - הניזוק מקבל מכה כואבת בגבו מרכב ב' אליו נהדף, בבחינת פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו)? זו אינה נחזית חלופה המסברת ביותר את האוזן, ונראה שעל פי תכליתו של סע' 3(ב), אמורים שני המקרים ליפול לדלת אמותיו. אלא שמבחינה לוגית טהורה אין פגם גם בתיאור המקרה כשתי תאונות נפרדות; ואם זה אמור להיות הדין, מה היסוד לאבחנה מן המקרה שלנו בו קודם נפגע המנוח מרכב א'? אמנם ניתן לתאר שבדוגמה הראשונה ובמבחן הגורם שאין בלתו (המשמש לקביעת סיבתיות עובדתית) המגע של רכב א' בנפגע הוא שגרם לנזק של המכה בגבו של הנפגע. אולם באותה מידה ניתן לתאר בסבירות אף בענייננו שהמנוח הצליח לחצות את הכביש בין המכוניות הנוסעות עד לשלב שבו נפגע מג'יפ הטויוטה בזרועו; וכי קשה להלום שפגיעה זו לא בלבלה או האטה אותו ולו במקצת למרות שהמשיך ללכת אחריה בניסיון לסיים החציה. יתכן ואף מתקבל על הדעת שאלמלא הפגיעה הראשונה במבחן הסיבתיות העובדתית לא היתה מתרחשת הפגיעה השניה כלל או היתה מתרחשת באופן אחר חמור פחות. שכן המנוח היה מספיק לחצות הכביש, או לחלופין עוצר על עומדו בין הנתיבים עד שיחלפו כלי הרכב בנתיב השמאלי, או שמר טסה היה מספיק לפנות שמאלה כפי שעשה קודמו מר מלכה ופוגע פגיעה מזערית במנוח, אם בכלל. עוד סביר שהפגיעה בידו או זרועו של המנוח ממראת הג'יפ, בשים לב למהירות הנסיעה בכביש מהיר, גרמה לנזק גוף כלשהו, בין אם היה מותיר נכות אלמלא הפגיעה השניה, ובין אם לאו. ועוד: מה ימנע בשתי הדוגמאות ההיפותטיות שנתתי ממבטחת רכב ב' לטעון כי ממילא אין או לא ניתן להוכיח קשר סבתי כלשהו לנזק הגוף שאירע - שבר בצלעות - לבין הטחתו של הנפגע ברכב ב' או מחיצתו אליו? והנה דוגמה נוספת (צר לי על הדוגמאות הקודרות אך זה הרי טיב המאטריה בה עסקינן): בשל מקריות טראגית וסטיה של רכב אחד מנתיבו לנתיב הנגדי, נמחץ הולך רגל פלוני למוות משני עבריו בין שתי מכוניות הנוסעות בכיוונים מנוגדים. דומה (?) שאיש לא צריך לחלוק כי עסקינן בתאונה מעורבת. אך הדו"ח הפתולוגי חושף אמנם שסיבת המוות הנה דימומים אלה ואחרים, אך אינו יכול לשפוך אור בשאלה אלו משתי הפגיעות בשני עברי המנוח גרמה את המוות, או ליתר דיור איזו פגיעת רכב גרמה לאיזו חבלה גופנית. לאור דרישת הסיבתיות, מדוע שלא תטענה כל אחת משתי המבטחות שכלפיה לא הוכח קשר סבתי כמאזן ההסתברויות? והרי איש לא היה טוען כך, לו נפגע המנוח בדוגמה זו על ידי מכונית אחת בלבד. וטול מקרה נוסף בו פוגע רכב א' באדם ומיד בתכוף לאחר מכן פוגע רכב ב' ברכב א' מאחור והודף אותו בשנית על הנפגע. לא ניתן להפריד בין נזקי שתי הפגיעות . והרי תוכל מבטחת רכב ב' לטעון כי הנזק נגרם כולו בפגיעה הראשונה או כי מדובר בשתי תאונות נפרדות שלגבי השניה לא הוכח כי נגרם נזק כלשהו, אם בתאונה מעורבת עסקינן. 19. דומה שלצורך הספציפי של קביעת מעורבות רכב כרכב מעורב לצורך סע' סע' 3(ב) לחוק ראוי להימנע ככל הניתן מאבחנות דקות מן הדק, המזומנות לנו ממילא לא אחת כגזירה בלתי נמנעת בהתדיינות סביב חוק הפלת"ד. אבחנות שכאלה זרות לתכלית הסעיף. אמנם קבעה ההלכה שתכליתו של סע' 3 לא היתה להטיל חבות על מבטחת שלא היתה קיימת כלל אלמלא כן; אך קבעה גם ובדין כי תכלית הסע' הנה לייצר משטר של חלוקה בין מבטחות. ברור שאותו משטר נקבע שרירותית מטעמים מעשיים כמשטר של חלוקה שווה; כך ברגע שנקבע שרכב פלוני הנו רכב מעורב במובן הסע', וגם אם תרומתו לנזק הגוף שהתרחש היתה זניחה בתכלית בנתוני המקרה ביחס לתרומת הרכב המעורב האחר. כך נקבע, מטעמים מעשיים ההולמים משטר האחריות המוחלטת שבחוק הפלת"ד, שיסודו כידוע בפישוט ההתדיינות. ניסיון לבור המוץ מן התבן, ולחלץ מהו חלקו של כל רכב מעורב בנזק הגופני שאירע היה בלתי אפשרי במקרים לא מעטים, אם לא ברובם. ולמצער גורם לסיבוך לא פרופורציונלי של ההתדיינות בכל מקרה של תאונה מעורבת. ההנחה הנה שמרבית תאונות הדרכים אינן תאונות מעורבות, וגם אם משלמת מבטחת במקרה אחד יותר מכפי חלקה בנזק גוף שהסב הרכב שבטחה - ולו משמעותית יותר - הרי בתאונות מעורבות אחרות, תשלם פחות ואף משמעותית פחות מכפי תרומת חלקה הנכון לנזק. כך בראיה לטווח רחוק, כאשר משטר החלוקה השווה בסע' 3(ב) לחוק שם דגש על תפקידן החברתי של מבטחות כמפזרות סיכון (יותר מאשר על קביעת תוצאה מדויקת בפריזמה הנזיקית הכללית של "ישא מעוול בפיצוי בשיעור אשמו ולא למעלה ממנו"). אמנם ראשית יש לקבוע שרכב הנו מעורב לצורך סע' 3 (ב) לחוק, כאשר צריך שיתקיימו הן קשר סבתי (דרישה הקיימת לגבי כל רכב אף אם לא היה מדובר בתאונה מעורבת) והן מגע פיסי (דרישה ספציפית לסע' 3(ב)). ורק אז נגזרת מאליה התוצאה של חלוקה שווה בין מבטחות הרכבים המעורבים, גם אם תרומת חלקו של רכב פלוני לנזק הגופני שאירע הנה פעוטה ביחס. אך האבחנה הדיכוטומית של קביעת מעורבות לחוד וחלוקה לחוד אינה חדה וחלקה משעה שמדובר על מקרה המערב סוגיית סיבתיות עובדתית ורפואית סבוכה. יש להימנע מן הכשל בו לא תסווג תאונה כתאונה מעורבת רק משום שתרומת רכב פלוני לנזק הגוף הכולל שאירע הנה תרומה פעוטה או אף כזו שאינה ניתנת לכימות בדיעבד. ובלבד שניתן לקבוע כמאזן ההסתברויות שסביר שיש תרומה כלשהי במבחן הגורם שאין בלתו. הכנסת אבחנות דקות מן הדק למסגרת הבחינה של הסיבתיות העובדתית והרפואית הדרושה לשלב של קביעת מעורבות רכב לפי סע' 3 לחוק עשויה לסכל תכליתו של הסעיף לקביעת משטר חלוקה פשוט. איני סבור שזו היתה כוונת ההלכה שהציבה דרישת הקשר הסבתי לצורך בחינת תחולת הסע', ולא הסתפקה בדרישת המגע. אשוב ואזכיר כי במקרים בהן דנה ההלכה ונדחתה בהם מעורבותו של רכב לצורך סע' 3(ב), היה ברור כי אין לו לרכב תרומה ולו פעוטה לנזק הגופני שאירע. משעה שקודם נפגע הניזוק, ואח"כ המשיך הרכב הפוגע ופגע ברכב השני. 20. סיכום: אם מתקיימת לגבי רכב אחד מני כמה דרישת המגע, הרי בהינתן לגביו במצטבר גם ההגדרה הכללית או חזקה מרבה (ובאין תחולה לחזקה ממעטת) - יש לבחון גם הקשר הסבתי העובדתי כדי לקבוע שהנו רכב מעורב לצורך סע' 3(ב) לחוק הפלת"ד. אך לצורך זה די בכך שניתן לקבוע כמאזן ההסתברויות שסביר שיש לו תרומה ולו פעוטה למכלול הנזק הגופני שהוסב בתאונה. בהינתן יתר התנאים - די יהא בכך כדי לספק דרישת הסיבתיות העובדתית. אז, אם אין מדובר במקרה המציב בעיה חריגה במישור הקשר הסבתי המשפטי (שלצרכי חוק הפלת"ד נבחן כידוע במבחן הסיכון) - בפנינו רכב מעורב. בפני אכן לא נטען, ובדין, שיש בעיה בסיבתיות המשפטית. 21. לצורך בחינת סוגיית הסיבתיות שלפי סע' 3(ב), במקרים לא פשוטים, ניתן לעשות שימוש גם בקריטריוני עזר של סמיכות בזמן ובמרחב (נראה שהשימוש בהם בענייננו נצרך לבחינת סיבתיות משפטית דווקא, ופחות לצורך מבחן הגורם שאין בלתו שקבעתי שהתקיים, היינו לקשר הסבתי העובדתי). אין כאן קריטריונים עצמאיים אלא מבחני עזר שיסודם בשורת ההיגיון. אכן כפי שבואר, לו באו שתי הפגיעות באותו אופן בו התרחשו, בטווח זמן של דקה תמימה זו מזו, נראה היה שמדובר בשתי תאונות שונות. לא כך משעה שמדובר היה במהלך רציף, שאינו ניתן להפרדה. כך גם אם רכב א' הודף רכב ב' וזה פוגע בניזוק לאחר שניה; לעומת מצב בו הודף רכב א' רכב ב', וזה מידרדר במורד ופגע בניזוק לאחר דקה תמימה, בשל תקלת בלמים שלא אפשרה לנהג לבלום. בפן הקשר הסבתי העובדתי מתקיים בשני המקרים מבחן הגורם שאין בלתו. בפן הסיבתיות המשפטית ניטה לראות במקרה השני ככזה שאינו מקיים את מבחן הסיכון ביחס לרכב א'. 22. משעה שקבעתי שסביר שהפגיעה הראשונה הסבה למנוח נזק גוף כלשהו, הרי גם אם היה שולי ביחס לפגיעה הקטלנית שנגרמה בפגיעה שבאה בתכוף לה, ובודאי משעה שסביר שהפגיעה השניה לא היתה מתרחשת בדיוק באותו אופן אלמלא הראשונה, ומדובר בסמיכות רציפה בזמן ומקום, ניתן לקבוע שמדובר באירוע אחד. 23. אני קובע שבפני תאונה מעורבת בה חבות שתי המבטחות בפיצוי. 24. סוף דבר: א. בהתאם להסדר הדיוני, ולאור תוצאת פסק הדין: הנתבעים כולם ביחד ולחוד ישלמו לתובעת, בתו של המנוח, סך של 25,000 ₪ בתוספת שכ"ט עורך דין תאונות דרכים בשעור 11% (אין התיחסות לרכיב המע"מ כאן, לאור התיקון לתק' 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי), וכן החזר אגרה ראשונית ששלמה התובעת. הסכום המצטבר שנפסק ישולם בתוך 30 יום, וישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.10.10 (להסרת ספק - אין הכוונה לריבית על חוב פסוק שלא נפרע במועד). ב. בסכום שנפסק ישאו נתבעים 1-2 מחד ונתבעים 3-4 מאידך בחלקים שווים , ביחסים שביניהם. ג. לאור התוצאה, ולפי שב"כ הראל לא כפר בהיות התאונה תאונה מעורבת לגבי שני הרכבים, אני מחייב את הכשרת הישוב חברה לביטוח לשאת בהוצאותיה של הראל חברה לביטוח בסך כולל של 4000 ₪. נפסק סכום מתון לאור העמדת הנזק בהסכמה. תאונת דרכיםתאונה מעורבתחלוקת אחריות