קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה עקב פגיעה ברכב שחנה במקום אסור: אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע נפגע בידו, אשר נמחצה בין דלת משאית שבה נסע עובר לפגיעה, לבין משאית אחרת שחלפה במקום. מבחינה זו, אין מחלוקת כי התובע נפגע בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). המחלוקת שבין הצדדים היא באשר לשאלה, מיהו אשר יפצה את התובע בגין נזקיו בעקבות התאונה. רקע בתחילה הוגשה התובענה כנגד הנתבעת 5 (להלן: "קרנית") בלבד, מאחר ובידי התובע לא היו פרטים לבי המשאית אשר חלפה ופגעה בידו. קרנית ביצעה חקירה ובעקבותיה, היא מסרה כי הנתבע 1 (להלן: "האדי") נהג במשאית החולפת וכי הנתבעת 2 (להלן:"מנורה") היתה המבטחת של אותה משאית. על כן, התובענה תוקנה באופן שהאדי ומנורה צורפו כנתבעים. האדי ומנורה הגישו הודעת צד שלישי כנגד הנתבע 3 (להלן: "עוזיהו"), והנתבעת 4 (להלן: "כלל"), הואיל ועוזיהו היה הבעלים של המשאית, אשר אל דלתה נמחצה ידו של התובע ואילו "כלל" היתה המבטחת של המשאית אותה עת. לאחר מכן, נמחקה "קרנית" מכתב התביעה ואולם בשלבים מאוחרים יותר, כאשר האדי ו"מנורה" כפרו בכך שהמשאית שבה נהג האדי היתה מעורבת בתאונה, צורפה "קרנית" פעם נוספת כנתבעת כמו גם עוזיהו ו"כלל", שהיו עד אותה עת צדדים שלישיים בלבד. מצאתי לנכון לפרט את השתלשלות העניינים עד שנתגבשה זהותם של בעלי הדין בתיק זה, שכן מצאתי כי לדבר חשיבות לצורך ההכרעה במחלוקת שבפניי, אשר תוצג באופן מפורט בהמשך הדברים, כמו גם לעניין התוצאות בעקבות ההכרעה כאמור. נסיבות התאונה על פי תצהיר עדותו הראשית של התובע, ביום התאונה הוא נסע עם מעבידו, עוזיהו, לחברת גרפיטי באיזור התעשיה בראש העין לצורך העברת ציוד משרדי לאותה החברה. התובע היה נוסע במשאית האיסוזו ועוזיהו נהג בה. הוברר כי המשאית הוחנתה על ידי עוזיהו בצד שמאל של הכביש, מתוך כוונה לפרוק את הציוד המשרדי (כסאות ממשאית האיסוזו) ולהמשיך בנסיעה לחלוקות נוספות. על פי תצהיר התובע, הוא פנה לחלקה האחורי של המשאית, על מנת לפתוח את דלתותיה האחוריות. הוא פתח את הדלת השמאלית והחל לפתוח את הדלת הימנית מתוך כוונה לקבע אותה במתקן הקיבוע של המשאית וזאת בטרם החלו התובע ועוזיהו לפרוק את הציוד. בינתיים, עוזיהו עלה אל ארגז המשאית על מנת לשחרר את הרצועה שמחזיקה את הכיסאות שנועדו לפריקה. התובע מצהיר, כי הוא לא זוכר אם עוזיהו דומם את המנוע או לא. על פי התצהיר, כאשר פתח התובע את הדלת הימנית - האחורית של המשאית ובטרם קיבע אותה ובטרם פנה לפעולת הפריקה, הוא הרגיש חבטה קשה ביותר בכף ידו הימנית ממשאית חולפת (להלן: "המשאית החולפת"), אשר כנראה יצא מן המחסן, המשאית שפשפה את יד ימין של התובע ומחצה אותה אל דלת משאית האיסוזו. האמור בתצהירו של התובע לא נסתר בחקירות הנגדיות. במהלך החקירות הנגדיות הובררו פרטים נוספים והם, כי משאית האיסוזו חנתה כ-50-60 מטר לאחר פתח היציאה והכניסה למתחם החניה של חברת גרפיטי, וכי היא חנתה כאשר ארבעת גלגליה על הכביש, בצד שמאל של הכביש, בצד אבני השפה, בכביש שהוא חד סטרי. על פי תצהירו של עוזיהו, הוא עצר את המשאית האיסוזו בשולי הדרך על מנת לפרוק את הכיסאות לחברת גרפיטי. התובע פתח את הדלת השמאלית מתוך שתי הדלתות האחוריות של המשאית ואילו עוזיהו עצמו נכנס אל תוך המשאית על מנת לשחרר את הרצועה שהחזיקה את הכיסאות. התובע החל לפתוח את הדלת הימנית, ומשאית גדולה וארוכה שיצאה מהמתחם "לקחה את הסיבוב לצד שמאל", שפשפה ומחצה את יד ימינו של התובע, בינה לבין ידית הדלת של משאית האיסוזו. עוזיהו שמע את הצעקה של התובע וקפץ מהארגז כדי לעזור לו. עוזיהו הצהיר, כי קיים סיכוי סביר מאוד שנהג המשאית החולפת כלל לא ראה ולא הרגיש שהוא פגע בתובע. עוד הוגש תצהירו של האדי, בו נרשם כי התאונה אינה מוכרת לו כלל וכי הוא לא היה מעורב בה. לא ברור לו כיצד "הדביקו" לו, כלשונו, את התאונה, והוא בטוח שבזמן שהוא נהג במשאית היא לא היתה מעורבת בתאונה כלשהו, ואילו היתה מעורבת, היה מרגיש בכך. יש לציין, כי במהלך הדיון ביום 3.4.11, הצהירו באי כוח הצדדים, שהם מסכימים לכך שאין מחלוקת שמשאית חולפת שמספר הרישוי שלה 61-171-15 יצאה ממתחם גרפיטי ביום התאונה בשעה 11:15 כאשר היא נהוגה על ידי האדי. מכל המקובץ אני קובע, כי התובע נפגע באופן הבא: התובע הגיע, יחד עם עוזיהו, אל הכביש שסמוך למתחם גרפיטי, במשאית האיסוזו, נהוגה על ידי עוזיהו. עוזיהו החנה את המשאית בכביש חד הסטרי, בצד שמאל שלו, דומם את המנוע (הדבר הוברר בחקירה נגדית), והמשאית הוחנתה במרחק של כ-50-60 מטר מפתח הכניסה והיציאה של מתחם גרפיטי. התובע ועוזיהו יצאו מן המשאית, התובע פתח את הדלת השמאלית, מבין שתי הדלתות האחוריות של המשאית, עוזיהו נכנס אל תא המטען של המשאית על מנת לפרק את הרצועות שהחזיקו את הכיסאות שיועדו לפריקה, התובע החל לפתוח את הדלת הימנית, פתח אותה בזווית של כ-90 מעלות ביחס לדופן האחורית של המשאית (הדבר הוברר בחקירה נגדית), ובעודו מחזיק בדלת, באה משאית חולפת ומחצה את ידו של התובע אל הדלת הימנית של משאית האיסוזו. עוד אני קובע, בהתאם להסכמת הצדדים, כי האדי יצא ממתחם גרפיטי עם משאית שמספרה נרשם לעיל, בשעה 11:15, ביום התאונה. תמצית טענות התובע לגרסת התובע בסיכומיו, משאית בצבע אדום, עליה מצוי היה הכיתוב "כתר", וגם פרסום של מוצרי פלסטיק עליה, היא זו אשר פגעה בידו בנסיבות האמורות לעיל. עוד נטען כי משאית האיסוזו חנתה במקום בטוח. לטענת התובע, האדי ומנורה הם אלה החייבים לפצותו בשל הפגיעה בידו, לבדם או כמעוולים יחדיו עם עוזיהו וכלל, או לחילופין, קרנית היא זו שצריכה לפצות אותו. נטען כי ככל שמהווה חניית משאית האיסוזו סיכון תעבורתי, הרי עוזיהו וכלל הינם מעוולים במשותף עם האדי ומנורה וזאת כיוון שמשאית האיסוזו היתה במהלך פריקה ולכן אין לראות בתובע כמשתמש במשאית האיסוזו, לעניין הגדרתה של תאונת דרכים בחוק הפיצויים. תמצית טענות האדי ומנורה נתבעים אלה טוענים, כי האדי לא פגע במשאיתו בתובע. טוענים הם כי הגרסה לגבי תיאורה של המשאית על ידי התובע "נולדה" בשלב מאוחר מאוד, לא נזכרה בתצהירו של התובע, הושמה בפי התובע לפני הדיון בבית המשפט, והיא למעשה גרסה כבושה שאין לתת בה אמון. עוד נטען, כי יש לזקוף לחובתה של "קרנית", את סירובה לחשוף את דו"חות החוקרים, אשר בהסתמך עליהם, נולדה מעורבותו של האדי באירוע. מוסיף בא כוחם של האדי ו"מנורה" וטוען, כי הוברר שבמקום חולפות משאיות רבות וכי לא הוכח כי המשאית בה נהג האדי, גם אם יצאה מהמתחם באותה עת, היא זו אשר פגעה בתובע. מבקשים נתבעים אלה להאמין להאדי אשר הצהיר, כי הוא לא פגע בתובע. לחילופין נטען, כי יש לחייב את עוזיהו ו"כלל" במחצית הנזק שכן יש לראות בהם כמעוולים במשותף. תמצית טענות עוזיהו ו"כלל" נתבעים אלה טוענים בסיכומיהם כי התובע היה בגדר הולך רגל כמשמעותו בחוק הפיצויים, משאית האיסוזו היתה למעשה "זירה", שהרי התובע נפגע בשעת פריקת המשאית ופעולת פריקה אינה מהווה שימוש ברכב על פי הגדרת תאונת דרכים שבחוק הפיצויים. עוד נטען, כי משאית האיסוזו חנתה כדין ולא באופן שהיווה סיכון תחבורתי למשתמשים בכביש. על כן, בכל מקרה, אין לראות בעוזיהו וב"כלל" כמעוולים במשותף עם האדי ו"מנורה". לחילופין נטען, כי אין קשר סיבתי, עובדתי או משפטי, בין החנייה של משאית האיסוזו לבין התאונה. תמצית טענות "קרנית" מטעם קרנית נטען, כי זהותה של המשאית החולפת ידועה, כי זהותה של המשאית ממנה ירד התובע גם היא ידועה ולכן, בכל מקרה, אין לחייב את "קרנית" בפיצוי התובע על נזקיו. ב"כ "קרנית" מדגיש את הסכמת הצדדים, כי המשאית שבה נהג האדי אכן יצאה מהמתחם בשעה אשר מתאימה לשעת התאונה, וכן את תיאור המשאית על ידי התובע ועל ידי האדי. עוד נטען, כי משאית האיסוזו חנתה במקום שאסור לחנות בו ובאופן שהיווה סיכון תחבורתי ולכן, על פי הגדרת תאונת דרכים שבחוק הפיצויים, זה מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב במקום שאסור לחנות בו. נטען, כי המדובר בתאונה מעורבת כאשר המעורבים הם האדי ו"מנורה" מצד אחד ועוזיהו ו"כלל" מן הצד האחר ולכן, בכל מקרה, קיים מבטח ולפי סעיף 12(א) לחוק הפיצויים, אין מקום לחייב את "קרנית" במקרה כזה. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין התביעה כנגד הנתבעים 1-4 דהיינו, האדי ומבטחו, עוזיהו ומבטחו - להידחות. בכתב התביעה המקורי, ולמעשה אף לא באחת מגרסאותיו המתוקנות, אין תיאור של המשאית החולפת, לא ציון הצבע שלה, האורך שלה, או פרט מזהה כלשהו. גם בתצהיר עדותו הראשית של התובע, לא ניתן למצוא תיאור של המשאית למרות שהתצהיר נחתם ביום 10.6.2009, כשלוש שנים לאחר הגשת התובענה, וכשכבר היה ברור לכל כי נטענת מעורבותו של האדי בתאונה, כמי שנהג במשאית החולפת. מתי שומעים אנו לראשונה את תיאור המשאית החולפת מפי התובע ובכלל? במענה לשאלות בחקירה נגדית שנשאל התובע בדיון שהתקיים ביום 3.4.11 (עמ' 10 ואילך בפרוטוקול). התובע נשאל על ידי ב"כ האדי ו"מנורה" מדוע לא כתב את פרטי המשאית בתצהירו, אך הוא לא השיב תשובה מספקת, אשר תיתן הסבר לכך ש"כבש" את התיאור עד לשלב כה מאוחר - כ-5 שנים לאחר הגשת התביעה. בפניי מצוי היום חלל, אשר לא עלה בידי התובע, כמו גם לא על ידי "קרנית", למלאו עד לעצם היום הזה. כוונתי לכך, שמעורבותן של האדי ואחריו "מנורה" בתאונה נולדה, כך עולה בבירור מתיק בית המשפט, בעקבות דו"חות חוקרים המצויים בידי "קרנית". הוברר, כי אכן מצויים בידי קרנית דו"חות כאלה ואין ראייה טובה יותר לכך מאשר בקשתה של "קרנית", בסעיף 2ה' להודעתה בדבר הגשת "תיק מוצגים ובקשה בכתב מטעם הנתבעת 5", שבית המשפט יורה שתצהירי החוקרים מטעם "קרנית" יוגשו, במידת הצורך, רק לאחר שיסתיימו עדויות התביעה ועדויות הנתבעים 1-4. למרות האמור, ומסיבות השמורות עימה בלבד, בחרה "קרנית" שלא להגיש את דו"חות החוקרים ומכאן, כי מנעה היא מהצדדים וממילא מבית המשפט את האפשרות להתחקות ולראות "מאין צומחות הרגליים" לעניין מעורבותו של האדי בתאונה, דהיינו, מדוע טוענת קרנית כי האדי הוא זה אשר נהג במשאית החולפת, אשר פגעה בידו של התובע. לעניין זה סבור אני, וכך אני קובע, כי לא די בעובדה שהאדי נהג במשאית, עליה כיתוב של "כתר" וציורים של כסאות מפלסטיק, שיצאה ממתחם גרפיטי במועד שמתאים לשעת התאונה, כדי להוכיח במאזן ההסתברויות, כנדרש במשפט אזרחי, כי זו המשאית, משאיתו של האדי, פגעה בידו של התובע. ייתכן שבנסיבות אחרות, די היה בסמיכות הזמנים משום הרמת נטל השכנוע שנדרש כאמור. ואולם, במקרה דנן, בו תיאור משאיתו של האדי הופיע לראשונה, מטעם התובע, כגרסה כבושה, במהלך העדות, ובו נמנעת הנתבעת 5, מסיבות השמורות עימה בלבד, מלהגיש ראייה (דו"חות החוקרים או תצהירים מטעמם), באשר למקור הידיעה בדבר מעורבותו של האדי בתאונה, וכן משהוברר מעבר לכל ספק, מן העדויות שבפניי, כי משאיות רבות וכלי רכב רבים נוסעים במקום, יש לומר כי לא די בסמיכות הזמנים כדי לשכנע, במאזן ההסתברויות, כי האדי הוא זה שפגע בתובע, עם משאיתו. לעניין כמות המשאיות אשר חולפות במקום, אפנה לעדותו של התובע בעמ' 15 שו' 14-15 לפרו' ולעדותו של עוזיהו, בעמ' 19 שו' 3 לפרו'. התוצאה היא, עד כאן, כי דין התביעה כנגד האדי ו"מנורה", הנתבעים 1 ו-2 להידחות. אשר לתובענה כנגד עוזיהו ו"כלל", הרי משהוברר שפגיעתו של התובע היתה לאחר שהמשאית עצרה, הנהג (עוזיהו) והתובע יצאו מתא הנהג של משאית, והחלו בפעולות ההכנה לקראת הפריקה, הרי שהתאונה ארעה במהלך פעולת פריקה, ובשל ההוראה הממעטת שבהגדרת תאונת דרכים בסעיף 1 לחוק הפיצויים, יש לומר כי התאונה אירעה שלא במהלך שימוש במשאית האיסוזו, ואין לראות בתובע כמשתמש ברכב זה. אכן, כאשר תאונה מתרחשת עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו, יהווה הדבר תאונת דרכים כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. המבחן שנקבע בפסיקה לעניין השאלה מתי המדובר הוא במקום שאסור לחנות בו הוא מבחן הסיכון התעבורתי. לעניין זה, יש מקום להפנות לפסק הדין אליו הפנה ב"כ "קרנית":ברע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי פ"ד נ"ח 1 עמ' 817. בחנתי את טענות הצדדים כמו גם את הראיות שבפניי ולא מצאתי כי עלה ידי "קרנית" לשכנע, במאזן ההסתברויות, כי משאית האיסוזו חנתה במקום המהווה סיכון תחבורתי. הוברר, כי משאית האיסוזו חנתה כ-50-60 מטר אחרי הכניסה למתחם גרפיטי. התובע ועוזיהו העידו באופן ברור, ועדותם לא נסתרה בעניין זה, כי משאית האיסוזו, חנתה באופן שלא היווה סיכון תחבורתי. התובע העיד, כי המדובר הוא בכביש רחב וכי המשאית חנתה בצד שמאל של הכביש, בצמוד לגדר (עמ' 12 שו' 8-19 לפרו' מיום 3.4.11). התובע, נשאל האם כאשר פתח את דלת המשאית, היא חסמה חלק מנתיב הנסיעה והוא השיב בשלילה (עמ' 14 שו' 11 לפרו'). כן מסר התובע בהמשך חקירתו הנגדית, כי לא סיכן אף אחד, כי המשאית חנתה "כהוגן" וכי לא סיכן לא מצד שמאל ולא מצד ימין (עמ' 15 שו' 9-10 לפרו'). עוד אפנה לעניין זה לעדותו של עוזיהו עמ' 21 שו' 14-15 לפרו', כאשר נשאל האם חנה במקום שלא מהווה סיכון, והוא השיב "בטוח לחלוטין, פתחנו בנחת את הדלתות". התוצאה היא שלא עלה בידי "קרנית" להוכיח, כי פגיעתו של התובע ארעה, כאשר משאית האיסוזו חנתה "במקום שאסור לחנות בו", כמובנו של מונח זה על פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק הפיצויים. סוף דבר אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים 1-4 ומחייב את "קרנית" לשלם לכל אחד מזוגות הנתבעים 1 ו-2, 3 ו-4, הוצאות משפט בסך 5000 ₪. פגיעת רכברכבנזק לרכב