קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים בגלל מחסום משטרתי: התובע נסע לו לתומו במנהרת הארזים, כאשר שוטרים ממשטרת ישראל החליטו להקים מחסום פתע. לצורך הקמת המחסום התפרץ שוטר לכביש, והתובע נאלץ לבלום בפתאומיות ולעצור עצירת חירום. התובע הצליח לבלום מבלי שפגע בשוטר, אך הרכב שנסע מאחורי התובע לא הספיק לבלום, ופגע ברכבו של התובע (להלן: התאונה). השאלה העומדת להכרעתי הינה מי הוא האחראי לקרות התאונה: משטרת ישראל, הנהג של הרכב הפוגע או שעסקינן במעוולים במשותף וכיצד יש לחלק את האחריות ביניהם. התובע היה ביום 4.11.08 הבעלים של רכב מסוג פונטיאק מ.ר. 7354206 (להלן: "הפונטיאק"). בסביבות השעה 22:20 של אותו יום, נסע התובע במנהרת הארזים לכיוון ירושלים, ואז ארעה התאונה ורכבו נפגע ונגרם לו אובדן כללי. התובע דורש על פי דו"ח השמאי סך של 10,000 ₪ בגין נזקיו ועוד 500 ₪ עבור שכ"ט השמאי. הנתבע 1 הוא הבעלים של רכב מסוג סיטרואן מ.ר. 6226017 (להלן: "הסיטרואן"). כאמור התאונה ארעה כתוצאה מכך שהנתבע 1 לא הספיק לבלום את הסיטרואן וכך פגע בפונטיאק. הנתבעת 2 היא חברת הביטוח שבה ביטח הנתבע 1 את הסיטרואן במועד קרות התאונה. הנתבעים הגישו הודעת צד ג' כנגד מדינת ישראל, וזאת בטענה שאופן הקמת המחסום לא אפשר בלימה במועד ועל כן התאונה נגרמה בשל התנהגות המשטרה ואיננה באחריותם. יצויין כי הנתבעים פנו למדינת ישראל לאחר קרות התאונה, וקיבלו פיצויי חלקי בגין הנזקים שנגרמו להם. הנתבעים ומדינת ישראל לא חולקים על גובה הנזק שנגרם לתובע, אך כל אחד מהם מגלל את האחריות לקרות התאונה לפתחו של האחר. בעוד שהנתבעים טוענים כי המחסום הוקם ברשלנות ובמהירות כזו שלא אפשרה לבלום את הסיטרואן, הרי שהמדינה טוענת שהנתבע 1 נהג במהירות מופרזת ועל כן לא הספיק לבלום. לטענת המדינה המחסום הוקם כראוי, וניתן היה לראות אותו ממרחק שהינו מספיק לצורך בלימה זהירה ובטוחה. מכאן שהשאלה היחידה העומדת להכרעתי הינה שאלת החבות. דיון והכרעה: התאונה ארעה עשרות מטרים לאחר היציאה ממנהרת הארזים. אזור זה מצולם באופן רציף על ידי מצלמות אבטחה ותיעוד צילומי של התאונה הוצגו בפני בית המשפט . אין ספק כי צילומים אלו הינם הראיה המרכזית בתיק זה. צילומי הוידאו: צילומים אלו מתעדים בשעת לילה, כביש חד סיטרי עם שני נתיבים. כמה דקות לפני שארעה התאונה חלפה ניידת המשטרה דרך המנהרות המשיכה בנסיעה מחוץ לטווח הצילום של המצלמה. רגעים קצרים לאחר מכן ניתן לראות את ניידת המשטרה נוסעת בשולי הכביש חזרה לכיוון המנהרה, וזאת בניגוד לכיוון התנועה. הניידת נעצרת בשולי הכביש, משום מה בסופו של מפרץ חניה ולא בראשיתו, ומתוכה יוצא שוטר, שבידו פנס או זרקור וניתן לראותו לפני התאונה חוצה את הכביש, מסתובב בשוליים הנגדיים וחוצה את הכביש חזרה. למען הסר ספק יובהר כי המשטרה לא הקימה במקום מחסום פיזי: המשטרה לא הניחה אורות מהבהבים, תמרורי אזהרה או דוקרנים, וכל שיכול היה לראות מי שחולף במקום היא ניידת שעומדת בשולי הכביש ואורותיה מהבהבים. יש לציין כי בטרם הגיעה הפונטיאק למקום, חלפו מספר רכבים וניתן לראות בצילומי הוידיאו שהם לא בלמו נסיעתם אלא המשיכו על פני הניידת בנסיעה אחידה ורציפה. להשלמת התמונה יצויין כי הפונטיאק הינו הרכב הראשון שהשוטרים ביקשו לעצור. עם צאת הפונטיאק מן המנהרה, וכניסתו לטווח הצילום של המצלמה ניתן לראות את השוטר מתפרץ לכביש באלכסון ונעמד בין שני הנתיבים. התובע לחץ על דוושת הבלמים מבעוד מועד וניתן לראות אותו בולם בחוזקה, תוך סטיה של הרכב מעוצמת הבלימה. הפונטיאק נעצרת בנתיב השמאלי וחוסמת אותו למעשה, והשוטר עומד בסמוך אליה, על הכביש בין הנתיב הימני לשמאלי. מהצילומים לא ניתן לראות אם השוטר מכוון את הפונטיאק לשולי הכביש, אך כן ניתן לראות שאין מקום לעמוד בשולי הכביש, כך שלא ברור הכיצד התכוון השוטר לבדוק את הרישיונות של התובע. כך או כך בתוך שניות ניתן לראות במצלמה את הסיטרואן יוצאת מהמנהרה תוך נסיעה בנתיב השמאלי. השוטר קופץ אל הנתיב הימני ורץ לניידת, הנתבע 1 מנסה לבלום, ניתן לראות את אורות הברקס של הסיטרואן נדלקים, אך פוגע בפונטיאק. תמונות אלו הינן תמונות מזעזעות. השוטר שעצר את הפונטיאק סיכן את חייו ואך בנס התובע לא פגע בו. אם לא די בכך הרי שהשוטר גם סיכן את חיי נהג הפונטיאק, בכך שעצר אותו בתוך נתיב נסיעה ולא במקום שמאפשר ירידה לשולי הדרך, ואת חיי יתר הנוהגים בכביש. אך בנס הסתיימה תאונה זו ללא נפגעים בנפש. אי העדת שוטרי התנועה: משטרת ישראל טענה כי אין היא נושאת באשם לקרות התאונה שכן נהג הסיטרואן היה צריך לבלום במועד, ואז היתה התנועה נמנעת. הנתבע 1 מצידו טען שלא היתה לו אפשרות לבלום וזאת בגלל הדרך שבה אילץ השוטר את התובע, לחסום את הנתיב השמאלי. הנתבעת טענה כי המחסום הוקם כראוי אך חרף טענה זו לא הוזמנו השוטרים שנכחו במקום לעדות. הלכה היא כי "הימנעות מלהביא ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע ( (ע"א 143/08 בני חי קרצמן נ' שירותי בריאות כללית, , תק-על 2010(2), 2688 , 2693 (2010). מכאן שהעובדה שהמשטרה נמנעה מלהביא לעדות את השוטרים ניזקפת לחובתה. המשטרה כן הזמינה בוחן תנועה מטעמה. לעדותו אתייחס בהמשך הדברים, אך אציין כבר עתה בוחן התנועה סירב להתייחס לשאלה אם מחסום התנועה היה על פי הנוהל והפנה את בית המשפט לאחראיים על תחום זה. גם האחראיים על התחום לא התייצבו לעדות, ומכאן שהמשטרה לא הביאה איש שיתמוך בטענתה כי אופן הקמת המחסום או אופן עצירת התובע היתה על פי הנהלים. באתר האינטרנט של משטרת ישראל מפורסם בהתייחס לשוטרי אגף התנועה "חומר תורתי" של המרכז להכשרת שוטרי תנועה. פרק 16 למסמך זה עוסק ב"עקרונות עצירת רכב על ידי שוטר תנועה". סעיף 2 לפרק קובע כי מהם המקומות בהם לא תתבצע עצירת רכב, ומצוין בו במפורש כי אין לעצור רכב במקום בו "שדה הראיה מוגבל ונוכחות הרכב במקום עלולה לסכן את התנועה העוברת". בסעיף 3 מצויין במפורש כי "השוטר יעמוד במקום בו יראה על ידי כל המשתמשים בדרך..." ובהמשך "מיקום השוטר בעת עצירת הרכב יהיה בתוך השול כאשר פניו לכיוון התנועה". אף כי ל"חומר התורתי" אין מעמד נורמטיבי מחייב, הרי שניתן ללמוד ממנו על האופן שבו מצפה משטרת ישראל ששוטריה ינהגו בעת עצירת רכבים. אין ספק כי תנאים אלו לא התקיימו במקרה שבפני. השוטר עצר את הרכב בשעת לילה, במקום שבו הראות אינה טובה, ולא עמד בשולי הכביש אלא במרכזו. יתרה מזאת, אמנם לא הוצגו בפני בית המשפט הוראות משטרת ישראל בדבר נהל הקמת מחסומים, אולם אין ספק כי נהלים אלו צריכים לכלול התראות הולמות כגון משולש אזהרה, אורות מהבהבים מבעוד מועד וכדומה. כל אלו לא הוצבו במחסום המאולתר בו עסקינן. על כן אני קובעת כי עצירת הפונטיאק היתה בצורה לא ראויה ולא בטיחותית. עדותו של בוחן התנועה: כדי לתמוך בטענתה שמרחק הבלימה שהיה בפני הנתבע 1 איפשר עצירה בטוחה, שלחה המשטרה למקום התאונה בוחן תנועה. בוחן התנועה מר אסף שאזו העיד בפני כי ניתן לראות את ניידת המשטרה ממרחק של 106 מטר אך המרחק לו זקוק רכב הנוסע במהירות של 80 קמ"ש כדי לעצור הוא 61.4 מטר בלבד. מכאן מסקנתו של בוחן התנועה כי הנתבע 1 נסע במהירות שעולה על המהירות המותרת ועל כן לא הספיק לבלום. אין בידי לקבל את עדות בוחן התנועה או את מסקנותיו שכן חוות דעתו מבוססת על נתוני יסוד שגויים, שלא לומר מטעים. אסביר: התובע לא בלם בשל הניידת אלא בגלל התפרצות השוטר לכביש. יוזכר כי רכבים שנסעו במקום לפני התובע, חלפו על פני הניידת ואפילו לא האטו את נסיעתם. מכאן שהשאלה מאיזה מרחק יכול היה הנתבע 1 לראות את הניידת, היא לא השאלה שעומדת בבסיס הכרעתי. השאלה העומדת להכרעה הינה מאיזה מרחק ראה הנתבע 1 את השוטר מתפרץ לכביש או מאיזה מרחק ראה את התובע בולם. על שאלות אלו לא השיב הבוחן, לא בחוות דעתו ולא בחקירתו. ברור כי קל הרבה יותר לראות בחשכה ניידת שאורותיה מהבהבים מאשר אורות ברקס של הרכב שלפניך או שוטר עם פנס שרץ לכביש, ועל כן אין בחישובים שהציג בוחן התנועה כדי להעיד על מהירות הנסיעה של הנתבע 1. יתר על כן מעיון בצילומי הוידיאו עולה כי השוטר לא עצר את הפונטיאק במקביל לניידת המשטרה אלא הוא התפרץ באלכסון לכביש, כך שנקודת העצירה של הפונטיאק הייתה קרובה יותר למנהרה. כלומר מרחק הבלימה שעמד לרשות הנתבע 1 לא היה 150 מטר כפי שטען הבוחן, אלא פחות מכך. יודגש כי בוחן התנועה לא סימן על גבי השרטוט שהכין את מקום התאונה אלא רק את מקום העצירה של הניידת. מהירות הנסיעה של הנתבע 1: על כן לשם בחינת חבותו של הנתבע 1 אין מנוס מלשוב ולבחון את צילומי הוידאו. הנתבע 1 נסע בנתיב השמאלי, וזאת חרף העובדה שהנתיב הימני היה פנוי באותו עת. התנהגות זו כשלעצמה מנוגדת לתקנה 35 לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961. עוד עולה מהצילומים כי ניתן לראות מתי נידלקו אורות הברקס ברכבו של הנתבע 1 אחרים ואכן ניתן להתרשם כי בלימה זו החלה מאוחר יחסית ומכאן שהנתבע 1 אכן לא בלם במועד. מסקנות וסיכום: נוכח האמור לעיל, מסקנתי היא כי יש לחלק את האחריות בין המשטרה לבין נהג הסיטרואן באופן הבא: אחריות המשטרה הינה של 80% ואילו אחריות הנתבעים הינה של 20%. על כן המשטרה תשלם לתובע סך של 8,400 ₪, ואילו הנתבעים ישלמו לתובע ביחד ולחוד סך של 2,100 ₪. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום קרות התאונה ועד התשלום בפועל. בנוסף ישאו הצדדים בהוצאות התובע באופן הבא, וזאת בשים לב לחלוקת האחריות ביניהם אך גם להתנהלות המשטרה אליה אתייחס להלן: א. המשטרה תשא בהוצאות התובע בסך של 3,000 ₪ וזאת ממספר טעמים. ראשית התנהלות המשטרה במסגרת הליכים אלו, והעיכובים הרבים מטעמה גרמו להתמשכות מיותרת של ההליכים. יוזכר בין היתר כי המשטרה לא הגישה כתב הגנה במועד ולא התייצבה לדיון וזאת חרף המצאה כדין לפרקליטות. שנית, העובדה שהמשטרה בחרה להתפשר עם הנתבעים, מבלי שטרחה לנסות אפילו לפצות את התובע, שאין ולא היה חולק, כי הוא אינו אחראי לתאונה כלל, מעוררת קושי רב בעיני. נראה כי תיק זה לא היה צריך להיות מנוהל כלל וכי בנסיבות העניין ניתן היה לסיימו ללא הליכים משפטיים. ב. הנתבעים ישאו בהוצאות התובע ביחד ולחוד בסך של 750 ₪. ערעור על פסק דין זה הינו ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מיום שפסק הדין יומצא לצד המבקש לערער. משטרהמחסוםתאונת דרכים