קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת רוכב אופניים בגלל צפירת מכונית / תאונת דרכים בגלל צפירה: לפניי תביעה שהוגשה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה -1975. [להלן:"חוק הפיצויים"]. על פי כתב התביעה, רכב התובע רכיבה ספורטיבית על אופניו בכביש אשדוד- אשקלון ביום 27.7.2007 בשעה 08:30. מול מושב בית עזרא, בעודו רוכב על השוליים הימניים של הכביש, הגיחה לפתע מכונית מאחור וצפרה בעוצמה בסמוך לתובע, שנבהל מעצם הצפירה ועוצמתה, איבד את השליטה על האופניים והתהפך. כתוצאה מכך, כך נטען, נחבל התובע בחלקי גופו השונים. המכונית הצופרת המשיכה בנסיעתה וספק אם נהגה הבחין בהתהפכות התובע. לתובע אין כל פרטים של הנהג, מספר הרכב או זהות המבטח. נטען בכתב התביעה, כי האירוע הנ"ל הוא בגדר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים. בכתב הגנתה, כפרה הנתבעת בכך שהתובע נפגע בתאונת דרכים, בכך שנגרמו לו נזקי גוף בגין פגיעה זו והיא טענה שהאירוע נשוא כתב התביעה אינו מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים וכי התאונה, אם בכלל ארעה, לא נגרמה בשל מעורבותו של כלי רכב מנועי ואין לה כל קשר לשימוש ברכב מנועי. כן נטענו בכתב ההגנה טענות נוספות, אך לא אפרטם באשר הן אינן דרושות לצורך הכרעה במחלוקת שבפניי, ולמתן פסק דין זה. משלא עלה בידי הצדדים להגיע לפשרה, התיק נקבע לשמיעת ראיות ואלו נשמעו, כאחת, הן לעניין המחלוקת בנושא החבות והן בשאלת גובה הנזק. הואיל ובסופו של יום, באתי למסקנה כדין התביעה להידחות, לא אתייחס כאן לראיות הצדדים, אשר עניינן גובה נזקיו של התובע, אלא רק לאותן ראיות, אשר באות לשמש כלי עזר בידי להכרעה בשאלת החבות. מטעם התובע, הוגשו תצהירו של התובע ותצהיר עדות ראשית מטעם אשתו, גברת פורטנוי סופיה. בסעיפים 3 ו-4 לתצהירו מיום 7.4.10, חוזר התובע על גרסתו באשר לנסיבות התאונה, כטענתו, כפי שאלה נרשמו בכתב התביעה. בהמשך מצהיר התובע, כי לאחר התאונה הוא התיישב וניסה להתאושש מהמכה. לאחר כרבע שעה הוא הצליח לעלות שוב על האופניים, ולחזור הביתה, מרחק של כ-7 קילומטרים. כשהגיע לביתו, אשתו הסיעה אותו לרופא ומשם לחדר מיון, התובע לא זוכר מה סיפר בדיוק לרופאים אך מה שהיה חשוב להם הוא מנגנון התאונה [נפילה מאופניים], ולא סיבת הנפילה או איך או למה נפל. התובע עוד כותב, כי בראיה לאחור הוא לא מבין כיצד הצליח לרכוב חזרה הביתה, אך למעשה לא היתה לו ברירה אחרת וכנראה האדרנלין וכוח הרצון הביאו אותו עד הבית, כאשר הוא מתגבר על כאבים עזים. עוד רושם התובע, כי כתוצאה מהתאונה נגרם לו נזק בעצם הבריח משמאל, וכן חבלה בצלעות באגודל ימין ובעמוד השדרה. גב' פורטנוי מוסרת בתצהירה, כי ביום 27.7.07 בשעות בוקר מוקדמות, יצא בעלה לרכיבה ספורטיבית כפי שהוא נוהג לעשות. כעבור זמן מה, בשעה 10:00 לערך, הוא הגיע הביתה כשהוא חבול ונראה סובל וסיפר שבעת שרכב על אופניו, הגיע מכונית מאחור, צפרה חזק בסמוך אליו, הוא נבהל מהצפירה, איבד שליטה, נפל ונחבל, כאשר המכונית ממשיכה לנסוע ולא נעצרת. אשת התובע מוסרת, כי לקחה את התובע לקופ"ח ומשם לחדר מיון. שני צדדים ערים לכך והם אף טענו בעניין זה בסיכומיהם, כי לכאורה, לעניין נסיבות התאונה, מונחת עדות יחידה, היא עדותו של התובע. לעניין זה, קובע סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א -1961 כדלקמן: "54. הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי פסק בית המשפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן, על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות הינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלו המקרים, (1)... (2) העדות היא של בעל דין או של בן זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל הדין; (3)..." טוען בא כוח התובע בסיכומיו כי סעיף 54 מאפשר לבית המשפט ליתן פסק דין על סמך עדות יחידה של בעל דין, מקום בו בית המשפט מתרשם מאמינות העדות ו/או יש חיזוק לעדותו. טוען הוא כי במקרה דנן, קיימת עדות אשת התובע, אשר העידה על נסיבות התאונה כפי שסיפר עליהם בעלה, כשהגיע הביתה, וכי אשת התובע לא נחקרה אודות כך. עוד מוצא ב"כ התובע, סיוע, בכך שהתובע מסר את גרסתו למשטרה מספר ימים לאחר התאונה. נטען, כי עדותו של התובע היתה עקבית, אמינה, כנה וללא סתירות או תהיות וזהה לגרסה שמסר לחוקר של חברת הביטוח. לפיכך, יש לתת אמון בגרסתו, באשר לנסיבות התאונה. עוד טוען ב"כ התובע בסיכומיו, כי נקבע, כי אין צורך במגע פיזי בין כלי רכב לנפגע על מנת שתוכר תאונה, כתאונת דרכים וכי יש להפעיל את מבחן הסיכון, בשילוב עם מבחן השכל הישר, תוך הצבת שתי שאלות: האם סוביקטיבית אכן נבהל אותו אדם מנסיעת רכב או מפעולה כלשהי או מחדל כלשהו? והאם נסיעת הרכב, היה בה כדי לגרום לתאונה, כאשר נסיבות המקרה נבחנות במבחן אוביקטיבי באשר לאותה בהלה. טוען ב"כ התובע, כי לאור המבחנים האמורים במקרים השונים אשר הובאו על ידו כדוגמא מפסיקת בתי המשפט, לא צריכה להיות מחלוקת, כי יש להכיר בתאונה דנא כתאונת דרכים. מנגד, טוענת הנתבעת, כי אין למצוא תימוכין בטענת התובע, כי הוא נבהל מצפירת מכונית שנסעה מאחוריו. לחילופין, גם אם המכונית צפרה, התובע לא נבהל מהצפירה, ואם הוא נפל, הרי הוא לא נפל כתוצאה מאותה בהלה. מוסיף ב"כ הנתבעת וטוען, כי בהעדר מגע פיזי, יש למצוא קשר סיבתי משפטי, המצוי בתחום הסיכון, אשר חוק הפיצויים חל עליו. גם הוא מסכים שיש לבחון במבחן אוביקטיבי על מנת לבדוק אם אותה בהלה, אם ארעה, שיבשה את המהלך הטבעי והרגיל ואילצה את הנפגע לפעול באופן מיידי וחפוז. לטענתו, לא כך הדבר במקרה דנן שכן לא הוכח שהיתה סיבה אוביקטיבית לבהלתו של התובע. כפי שציינתי לעיל, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. לא יכולה להיות מחלוקת כי באשר לנסיבות התאונה, בפנינו עדות יחידה של התובע, עדות יחידה של בעל דין. לא אוכל לקבל את טענתו של ב"כ התובע, כי האמור בתצהירה של אשת התובע, גם אם היא לא נחקרה בנקודה זו, מהווה הוא עדות נוספת או סיוע לעדותו היחידה של התובע. ראשית המדובר באשתו של התובע ובנסיבות העניין, וכפי שתפורטנה בהמשך הדברים, לא די בעדות זו, כדי להוות סיוע לעדותו היחידה של התובע. אשתו של התובע לא היתה עדה לתאונה וגרסתה נשמעת לראשונה בתצהיר שניתן כשלוש שנים לאחר התאונה. בהתייחס לנסיבות התאונה, המדובר הוא בעדות מפי השמועה וב"כ הנתבעת התנגד לקבילותה של אותה עדות, ככל שהדבר נוגע לנסיבות התאונה, להן אשת התובע, לא היתה עדה. עוד לא אוכל לקבל את טענת ב"כ התובע, כי התלונה במשטרה אשר הוגשה 10 ימים לאחר התאונה, מהווה סיוע לעדותו של התובע. כפי שאציין בהמשך, ההיפך הוא הנכון. בהעדר סיוע כאמור, עליי לשאול את עצמי, האם בנסיבות המקרה שבפניי, קיימים נימוקים אשר יניעו אותי להסתפק בעדות יחידה זו של התובע. מצאתי, כי התשובה לשאלה זו היא שלילית, ואף מעבר לזה- קיימים נימוקים מספר, אשר דווקא מניעים אותי שלא להסתפק בעדות זו: ראשית, התובע לא דיווח על התאונה למשטרה בסמוך לאחר התרחשותה, למרות שהיתה לו הזדמנות לעשות כן. מן הראיות שעומדות בפניי, במרחק מה ממקום התאונה, 500 מטר משם, מן הצד השני של הכביש, היתה ניידת משטרה, בה נתקל התובע לאחר שהחל בנסיעתו חזרה הביתה. התובע לא פנה לשוטרים ומסר, כי באותו הרגע, הוא הצליח לעלות על האופניים והוא ראה שהשוטרים עצרו בדיוק מישהו וכי הוא לא יכול היה לסובב את ההגה אלא רק לנסוע ישר. התובע נשאל מדוע לא פנה למשטרה, ולא ביקש את עזרתם, לאחר האירוע של צפירה מסוכנת, ומפחידה, ותשובתו היתה, כי זה לא היה מולם וכי המקום היה מרוחק ממקום האירוע. מסר התובע, כי הסיבה העיקרית, כנראה, כדבריו, כי הצליח לעלות על האופניים והיה לו בראש, שחשוב לו להמשיך כי לא היתה לו שום אופציה להגיע הביתה ואחר כך לבית החולים [עמ' 5 לפרוט' שו' 16 ואילך]. שנית, התובע פנה למשטרה כדי לדווח על התאונה רק ביום 9.8.07, כשבועיים לאחר התאונה. שלישית, כאשר פנה התובע כדי לקבל טיפול רפואי בקופ"ח, הוא מסר שהוא נפל מהאופניים אך לא ציין, כי הנפילה קשורה לבהלה או לרכב שצפר או לתאונת דרכים בשעת רכיבתו בכביש. רביעית, גם בהפניה לחדר המיון, לא נזכרת מעורבתו של התובע בתאונת דרכים, או חלקו של כלי רכב בתאונה. חמישית, במכתב השחרור מבית החולים צוינה הסיבה להפנייה כנפילה, חבלה, חתך ולא צוינה מעורבותו של כלי רכב או כי המדובר בתאונה בכביש. שישית, רק במסמך רפואי מיום 31.7.07, נכתב, כי זאת תאונת דרכים כרוכב אופניים אך גם שם לא נרשמו נסיבות הנפילה. סעיף 53 לפקודת הראיות קובע שערכה של עדות בעל פה ומהימנותן של עדים, הם עניין שעל בית המשפט להחליט בו, על פי התנהגות העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט. כאשר המדובר הוא בעדות יחידה, הרי לעיתים אין המדובר הוא במשימה פשוטה, ולא יהיה קל לבית המשפט לקבוע, אם יכול הוא להאמין לאותה עדות שמונחת בפניו. אותות האמת, אינן עולים בדרך כלל דווקא מהתנהלות עד על דוכן העדים, אלא ממכלול הנתונים העובדתיים או וההסברים המאמתים או סותרים את גרסותיו של העד. על בית המשפט להשוות את עדותו של העד עם הראיות האחרות, ולהגיע, על יסוד ראייה כוללת, לידי קביעת ממצאים. כאשר פונה בית המשפט לבחון מהימנותו של עד, עומדים לרשותו 4 מבחנים בסיסיים: מבחן ההתרשמות - מבחן ההתרשמות הישירה מהתנהגות העד על דוכן העדים, מבחן ההשוואה החיצונית - השוואת דבריו עם דברים שאמר במקום אחר, או עם דבריהם של עדים אחרים, מבחן ההשוואה הפנימית- העמדת דברי העד במבחן של היגיון ושכל ישר ומבחן האישיות- בדיקת ההשלכה האפשרית של אופיו של העד. דברים אלה נרשמו, מפי כב' השו' אבי זמיר בת"א [תל אביב] 23617/04 גבאי רמי ואח' נ' ליפשיץ ליאת ואח' בפסק דינו מיום 16.12.07 . כן אפנה לאסמכתאות אשר הובאו בפסק הדין האמור. במקרה שבפניי, לא אוכל לומר, כי קיימים סממנים של אמירת אמת או שקר בעדותו של התובע בפניי. ואולם, השוואה חיצונית, דהיינו השוואת גרסת העד, עם דברים שאמר במקום אחר, וכוונתי היא לדברים שאמר לרופאת קופ"ח ובחדר המיון, בתוספת העובדה, שהתובע לא פנה לשוטרים שהיו בסמוך למקום התאונה וכי לראשונה מסר גרסה למשטרה כי המדובר הוא בתאונת דרכים רק כשבועיים לאחר התאונה, השוואה כאמור, מטה את הכף לחובתו של התובע, מבחינה זו שקיימים נימוקים מדוע אין להסתפק במקרה הזה, בעדות יחידה של בעל דין. אציין שאין פירוש הדברים דלעיל כי בכל מקרה, היעדרו של דווח על תאונת דרכים לגורמים רפואיים או לגורמי החוק, בסמוך לאחר התאונה, יעמוד לתובע תמיד לרועץ. ואולם, כך הם פני הדברים במקרה זה שבפניי, לאור קיומה של עדות יחידה, ללא סיוע. הוראת הדין בסעיף 54 לפקודת הראיות, אינה באה בחלל ריק ומטרתה היא להטיל סייגים ומגבלות על מתן פסקי דין בהסתמך על עדות יחידה של בעל דין [בין היתר], מקום שאין נסיבות אשר מצדיקות פסק דין כאמור. לכן, מצא המחוקק לנכון לחייב את המותב היושב בדין לחפש סיוע לאותה עדות יחידה או נימוקים שבגינם ניתן להסתפק באותה עדות יחידה. קבלת תביעה במקרים כגון זה המונח בפניי, על סמך עדות יחידה של בעל דין, ללא כל אינדיקציה תומכת, בין על דרך סיוע ובין על דרך קיומם של נימוקים ראויים אחרים, ובמיוחד כאשר קיימים סממנים המציבים סימני שאלה בהתייחס לאותה עדות יחידה, משמעה פתיחת פתח רחב, מסוכן, להגשת תובענות סרק, בגין תאונות דרכים נטענות, ללא מעורבות ישירה של כלי רכב, תוך חיובה של קרנית והקופה הציבורית בתשלום סכומים נכבדים. לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות, באשר לא עלה בידי התובע להוכיח במאזן ההסתברויות, כי הוא נפגע בתאונת דרכים, כהגדרתה בחוק הפיצויים. מעבר לצורך אומר, כי גם אם היה עולה בידי התובע לשכנע, במאזן ההסתברויות, למרות קיומה של עדות יחידה, כי הוא נפגע בתאונת דרכים, כפי שתואר על ידו, הרי מצאתי, כי הוא לא הוכיח במאזן כאמור, את קיומו של אותו קשר סיבתי משפטי, בין צפירת המכונית לנפילתו מן האופניים ופגיעתו הגופנית. אין מחלוקת בין הצדדים באשר למבחן שעל בית המשפט להחיל במקרה כגון זה, שבו לא היה מגע פיזי בין הרכב לבין הנפגע. הדרישה היא ליישומו של מבחן אובייקטיבי, כדי לקבוע האם אותה פעולה של כלי הרכב, היא אשר גרמה לפגיעתו של התובע. יש צורך בקיומו של קשר ממשי ישיר בין אותו אקט של כלי הרכב, צפירה במקרה שבפנינו, לבין הפגיעה בהולך הרגל או ברוכב האופניים כמו במקרה הזה. באי כוח הצדדים הפנו למספר פסקי דין אשר יישמו מבחן זה, למשל, תיק אזרחי (שלום קריות) 2683/01 עומרי גמילה נ' המועצה המקומית, ; תיק אזרחי (ירושלים) 8224/01 רמורני נ' עירית ירושלים, ; תיק אזרחי (שלום חיפה) 63651/96 אשת נ' קרנית, ; תיק אזרחי (שלום כפר סבא) 6881/03 מור-חיים נ' כלל חברה לביטוח, . במקרה שבפנינו, התובע אינו טוען כי הרכב התקרב אליו בצורה מסכנת או מאיימת ובשל כך הוא נפגע. טענתו היא כי נבהל בשל הצפירה וכי הצפירה גרמה לו להפנות את ראשו לאחור ולא מן הנמנע, כי תנועה זו היא אשר גרמה לו ליפול מן האופניים. התובע מעיד על עצמו כי הוא רוכב מקצועי ומנוסה והוא גם העיד על נסיבות שונות בהן מכוניות ונהגים מפריעים את רכיבת רוכבי האופניים, כך שעסקינן בתובע בעל ניסיון וידע לגבי אירועים מסוג זה. על כן, ניתן לומר, כי גם אם סובייקטיבית היה התובע נבהל מן הצופר, הרי שאוביקטיבית, לא היתה סיבה להיבהל מצפירה כזו, מה עוד שהתובע טוען, כי רכב כמטר מימין לשולי הכביש. על כן מצאתי, כי גם אם ניתן היה לקבל את גרסתו של התובע, למרות היותה עדות יחידה, באשר לנסיבות התאונה, הרי לא עלה בידו להוכיח את הקשר הסיבתי, האובייקטיבי, הממשי והישיר בין צפירת המכונית לבין נפילתו מן האופניים. סוף דבר, אני דוחה את התביעה, ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 7,000 ₪. זכות ערעור תוך 45 יום. תאונת דרכים