קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים ביום התשלום על הביטוח לבנק: מבוא התובע יליד 16.07.78 נפצע ביום 30.11.00 בתאונת דרכים (להלן: "התאונה"), שעה שנהג על אופנוע שרכש באותו יום. לתובע נגרם שבר פתוח ביד שמאל. הנתבעת חלקה הן על קיום כיסוי ביטוחי וכן על הנזק. שאלת הכיסוי הביטוחי השתלשלות האירועים עד קרות התאונה, לפי גרסת התובע, הינה כדלהלן: בתאריך 29.11.00, בהיות התובע כבן 22 שנים, רכש אופנוע חדש מסוג הונדה בחנות בשם "יניב אופנועים" בפלורנטין שבתל אביב. התובע שילם את מלוא התמורה עבור האופנוע אשר רכש, וכאשר ביקש לקבל את האופנוע לחזקתו, הסביר לו יניב, בעל החנות, כי אינו יכול ל"שחרר" את האופנוע עד אשר תוצג בפניו תעודת ביטוח. בעל החנות הפנה את התובע לסוכן ביטוח בשם דודי בן דוד, שהסוכנות שלו ממוקמת בקרבת מקום לחנות האופנועים, עליו המליץ בחום רב ואשר אצלו נוהגים רוכשי האופנועים לבטח את הכלים שרכשו. התובע פנה לסוכן הביטוח, עליו המליץ בעל חנות האופנועים. סוכן הביטוח הסביר והדגיש בפני התובע כי תעודת הביטוח תיכנס לתוקפה רק לאחר התשלום בבנק. הסוכן נתן לתובע להבין כי לאחר שהתעודה תשולם, התעודה תקפה. התובע ניגש לבנק, שילם את דמי הביטוח ושב לחנות האופנועים. שם הציג בפני המוכר את תעודת הביטוח המשולמת והאופנוע הועבר לידיו. מחנות האופנועים נסע התובע למקום עבודתו, אך איתרע מזלו ובדרכו ארעה התאונה. אין חולק כי תעודת הביטוח שולמה על ידי התובע ביום 30.11.00 טרם קרות התאונה, אלא שעל פי תעודת הביטוח, מועד תחילת הביטוח הוא לא לפני ה- 1.12.00, דהיינו, יום לאחר היום בו הוצאה התעודה ושולמה. והשאלה למעשה העומדת לדיון הינה, מה נפקותה של תעודת ביטוח משולמת, בתקופה שלפני המועד הנקוב בתעודה לתחילת הביטוח, והאם היא מקנה כיסוי ביטוחי לנוהג על פיה. טענות התובע התובע טוען כי הוטעה על ידי סוכן הביטוח כי תעודת הביטוח נכנסת לתוקף מרגע תשלום דמי הביטוח. כשנשאל התובע בחקירתו בבית המשפט האם בקש מסוכן הביטוח שהביטוח יכנס לתוקף למחרת, השיב בשלילה, והסביר כי ביקש שהביטוח יכנס לתוקף באותו יום. ברי כי התובע לא היה ער לתאריך הנקוב על גבי תעודת הביטוח, וכך גם בעל חנות האופנועים, כפי שהעיד התובע: "לא שמתי לב שעל התעודה כתוב שהיא לא תכנס לתוקף לפני 1.12.00. גם יניב (בעל החנות) לא שם לב והוציא לי את האופנוע". התובע מסתמך על הוראות סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א- 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח") הקובע את החובה להבליט הגבלות בפוליסת הביטוח. אמנם הסעיף אינו מטיל חובת הודעה בעל פה, אך קובע דרך שתביא לתשומת ליבו של המבוטח, כי לא קיבל את מבוקשו. על כן, משהתובע ביקש בצורה מפורשת כי הפוליסה תכנס לתוקף באותו יום, דהיינו ב-30.11.00, הרי משהנפיק סוכן הביטוח פוליסה הנכנסת לתוקפה רק ביום המחרת - המדובר בהצעה חדשה, שהייתה טעונה הסכמה וקיבול מצד התובע. הסוכן משמש כנציג וכשלוח של חברת הביטוח. בהיות הסוכן שלוחה של הנתבעת, הרי שמעשיו או מחדליו בהנפקת הפוליסה ובאי ציון ההגבלות - מחייבים את הנתבעת, על פי סעיפים 33 ו-36 לחוק חוזה ביטוח. משהוכח כי הסוכן היה סוכן ביטוח של הנתבעת, ומשלא הוכח על ידי הנתבעת כי שלוחה דאג ליידע את התובע ולוודא כי הוא מבין את משמעותו של הסייג הקיים בפוליסה באשר לתחילת תוקפה - יש לקבוע כי אין לסייג זה תוקף, ומשכך, מוטלת על חברת הביטוח החובה לפצות את התובע. הכלל בדיני ביטוח הוא שעל המבוטח להוכיח כי ארע מקרה הביטוח. במקרה שטוענת חברת הביטוח כי גם אם ארע מקרה הביטוח אין הפוליסה חלה, מחמת שלא התקיים תנאי כלשהו מתנאיה, עליה הנטל להוכיח זאת. בענייננו, נמנעה חברת הביטוח להביא לעדות בבית המשפט את סוכן הביטוח, אשר שימש כסוכן שלה, ולא הביאה כל עדות חיצונית אחרת, שתסתור או תערער את גרסת התובע, לפיה לא ידע כי הפוליסה תכנס לתוקף רק יום לאחר מועד תשלומה, כי אם להיפך, היה ברור לתובע, כי כניסתה לתוקף של הפוליסה תלויה אך ורק בביצוע התשלום בבנק, דבר אשר ביצע, כפי שהורה לו סוכן הביטוח. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות על הסף וזאת בהיעדר כיסוי ביטוחי. הנתבעת מסתמכת על הוראות סעיף 7 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") הקובעות: "נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה: (5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב". לתובע הונפקה תעודת ביטוח ובה נרשם כי מועד תחילת הביטוח: "המועד בו הוחתמה תעודה זו בחותמת הבנק, אך לא לפני 1.12.00". התאונה נשוא התביעה ארעה ביום 30.11.00. דהיינו, לטענת הנתבעת, חרף תשלומה, תעודת הביטוח טרם נכנסה לתוקף ולאופנוע לא היה כיסוי ביטוחי תקף. עוד טוענת הנתבעת כי טענות התובע מהוות עדות בעל פה של בעל דין יחיד כנגד מסמך בכתב. טענותיו של התובע כי סוכן הביטוח אמר לו שהביטוח מתחיל ב-30.11.00 לא נתמכו בכל ראיה. לא ניתן לטעון טענות בעלמא נגד מסמך בכתב ובפרט כאשר מדובר בפוליסת ביטוח, אשר נוסחה קבוע בחוק. ההיגיון העומד ביסודו של כלל זה הוא שכאשר סיכום כלשהו בין הצדדים מתועד בכתובים, ההנחה היא כי הוא נותן ביטוי למוסכם ביניהם. התובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו וכל טענותיו הינן בגדר עדויות שמיעה, כאשר לא טרח להביא ולו עד אחד לתמיכה בטענותיו (בעל חנות האופנועים וסוכן הביטוח). דבריו של התובע מהווים עדות בעל פה נגד מסמך בכתב, אף ללא הבאת כל ראיה לתמיכה בגרסתו. הנתבעת מפנה לסעיף 54 לפקודת הראיות[נוסח חדש], תשל"א- 1971 הקובע: "פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: .... (2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין"; בענייננו, כאמור, התובע לא הביא ולו עד אחד מטעמו ועל כן יש לדחות את טענותיו, אשר נותרו בגדר טענות בלבד, וללא כל הוכחה. בנוסף, טוענת הנתבעת כי התובע הגיש את תביעתו כ-7 שנים לאחר האירוע הנטען, ובכך לא התאפשר לה לבדוק את טענותיו, תוך גרימת נזק ראייתי. תעודת הביטוח הונפקה על פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן:"פקודת הביטוח"), עונה במדוייק לדרישות החוק ואינה סוטה מהן. כך, גם על פי תצהיר חתם חברת הביטוח, אשר הוגש על ידי הנתבעת. התנאי המתייחס לתחילת תקופת הביטוח לא נכתב בפוליסה באופן שרירותי, אלא תנאי זה נקבע בחיקוק. הוא גלוי, ידוע ונהוג בכל הפוליסות. הנתבעת סבורה כי טענת התובע, כי הוטעה לחשוב על ידי סוכן הביטוח כי בידו תעודה תקפה, לא הוכחה והיא אף מנוגדת ללשון הכתוב בפוליסה. החשיבות היא תאריך הכניסה לתוקף כמותנה בפוליסה עצמה. התנאי בדבר תאריך תחילת הביטוח הוא ברור ואינו נזקק לפרשנות כלשהי. על בעלים של רכב מוטלת החובה והאחריות לוודא את דבר קיומו של ביטוח תקף. משהתובע לא פעל כך, מנוע הוא למבוא בטענה כלשהי כלפי הנתבעת. אין לקבל טענה של בעלי רכב, לפיה לא ידע ולא צריך היה לדעת שאין ברשותו ביטוח תקף. משנמנע התובע מבדיקת הפוליסה שהוצאה לאופנוע, אין לו להלין, אלא על עצמו. התובע אף העיד בבית המשפט כי לא שם לב שעל התעודה כתוב שהיא לא תיכנס לתוקף לפני ה-1.12.00. משמע, אילו היה בודק את תעודת הביטוח היה מגלה כי הביטוח נכנס לתוקף רק יום לאחר רכישת האופנוע. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו, כל טענותיו הינן בגדר "עדויות שמיעה" וטענות בעל פה נגד מסמך בכתב, על כן דין תביעתו להידחות. דיון חוק הפיצויים הוא חוק סוציאלי שכל כוונתו הייתה לדאוג לכך שלא יהיו מי שייפגעו בתאונת דרכים ולא יזכו בפיצויים, אם כי בחוק נקבעו חריגים מפורשים. החריגים לתחולת חוק הפיצויים מפורטים בסעיף 7 לחוק, אשר מונה את החריגים לכלל של אחריות מוחלטת ופיצוי כל נפגע בתאונת דרכים. סעיף 7(5) קובע שמי שנוהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, אינו זכאי לפיצויים לפי החוק. השאלה המרכזית הטעונה מענה בענייננו היא, מתי נכנסה תעודת הביטוח שהוציאה הנתבעת לתובע, לתוקפה. נהוג לקבוע כי פוליסת ביטוח רכב נכנסת לתוקפה מרגע ששולמה הפרמיה והוטבעה עליה חותמת הבנק המעידה על תשלום הפרמיה (ראה: ת.א. (ת"א) 1238/02 מור דוד נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) , והאזכורים שם: ע"פ 247/81 דוידסקו נ' מדינת ישראל פ"ד לה(4), 549, וכן ראה ע"א 7003/99 מרינה ראמי נ' סהר חברה לבטוח בע"מ פ"ד נו(1) 517). עוד נקבע כי מועד כניסת הפוליסה לתוקף תלוי ברצון הצדדים והוא נקבע, בדרך כלל, בהצעת הביטוח (המנוסחת על ידי המבטחת) ובפוליסה. לפיכך, לצורך קביעת מועד כניסת חוזה הביטוח לתוקף, יש לפנות, בראש ובראשונה, לאמור בהצעת הביטוח עליה חתם התובע [ראה: ע"א (חי') 150/08 כמיל חכים נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (1.2.09)] . אלא שבענייננו, הצעת הביטוח המצויה בוודאי ברשות הנתבעת, או סוכן הביטוח המשמש כשלוחה לצורך כריתת חוזה הביטוח, לא הוצגה. תתכנה אפוא, שתי אפשרויות: האחת - כי בהצעת הביטוח נקבע התאריך של 1.12.00 למועד תחילת הביטוח. במקרה זה, מחובתו של סוכן הביטוח היה להבהיר לתובע כי מועד כניסת הביטוח לתוקף מותנה אמנם בתשלום הפרמיה, אך הוא לא יקדם מיום 1.12.00. וכזאת לא נעשה. האפשרות השנייה - היא כי מועד תחילת הביטוח שננקב בהצעה היה המועד בו פנה התובע לסוכן וביקש להוציא את תעודת הביטוח, קרי: יום ההוצאה של התעודה, ואך בטעות הודפס בתעודה תאריך מאוחר יותר לתחילת תוקפה. במקרה זה, אין הנתבעת יכולה להיבנות מטעותו של סוכן הביטוח. שכן, הגישה הרווחת בפסיקה היא כי יש לפרש את הפוליסה על פי ציפייתו הסבירה של המבוטח [ראה: ע"א (חי) 150/08 כמיל חכים נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ , והאזכורים שם: ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח ואח' נ' סיגלית קדוש ואח',(25.6.07) , רע"א 3128/94 אגודה שיתופית נ' סהר פדנ(3) 281] . ומשנקבע בהצעת הביטוח כי מועד כניסת הביטוח לתוקף יהיה יום הוצאת התעודה, ציפייתו הטבעית של התובע הייתה, כי במועד זה, לאחר תשלום הפרמיה, תהיה ברשותו תעודת ביטוח ברת תוקף. התאונה ארעה ביום 30.11.00 ופוליסת הביטוח הוצאה ביום 30.11.00, כאשר על גביה מצויין כי מועד כניסתה לתוקף החל מיום 1.12.00. אמינה עלי עדותו של התובע, על פיה מיד לאחר הוצאת האופנוע מסוכנות האופנועים נסע לכיוון מקום עבודתו ללא שהמתין ליום המחרת, בשל העובדה שהיה משוכנע והאמין בתום לב שהוא מבוטח באותה העת, תוך הסתמכות על הוראות סוכן הביטוח. סוכן הביטוח היה ער לכך שהתובע "נשלח" אליו מסוכנות האופנועים, על מנת שיוציא לו את פוליסת הביטוח, התובע ישלם עבורה, יחזור לסוכנות, ומשם יצא רכוב על האופנוע. בכך שעל אף ידיעתו זו, הוציא פוליסה בה נקוב תאריך המחרת, או לכל הפחות לא מצא כי יש למקום להבהיר לתובע שהוא איננו מבוטח בנסיעותיו עד ליום 1.12.00, לכאורה, התרשל סוכן הביטוח. פוליסת ביטוח חובה הינה, באופן עקרוני, חוזה ככל החוזים, הנוצר כתוצאה ממפגש רצונות בין הצדדים. במקרה דנן, מדובר בבחור צעיר, אשר לראשונה בחייו רכש אופנוע חדש. חוסר ניסיונו ניכר גם בכך, שאת ההוראה להוצאת ביטוח חובה קיבל מהמוכר בחנות האופנועים. התובע, שכבר שלם את מלא התמורה בעד האופנוע, היה להוט לקבלו לחזקתו, ועשה כל אשר הורו לו המוכר וסוכן הביטוח. ברי, כי בהגיעו לסוכן הביטוח הבהיר לו כי הביטוח נחוץ לצורך קבלת האופנוע שרכש, ועל כן שומה היה על סוכן הביטוח לברר עם התובע, מתי בדעתו לקבל את האופנוע, ולוודא כי תעודת הביטוח תהיה תקפה למועד זה [בכפוף לתשלומה]. חובה זו מקבלת משנה תוקף, כאשר מדובר בביטוח חדש, לרכב חדש. אילו מדובר היה בהנפקת תעודת ביטוח המהווה המשך לתעודה קיימת - שאני, שכן אז קיימת רציפות ביטוחית. אך כאשר מדובר בתעודה המוצאת לראשונה אצל סוכן הביטוח, ואשר נועדה על מנת להוציא רכב חדש מן החנות - אחריותו המקצועית של הסוכן צריכה להנחותו לברר היטב את המועד שממנו מבקש הלקוח כי התעודה תכנס לתוקפה. אין אני מוכנה לראות בתקופה הנקובה בתעודת הביטוח כמשקפת נכונה את כוונת הצדדים. כוונת התובע הייתה לקבל לידיו תעודת ביטוח שתהיה תקפה לאחר תשלומה, על מנת שיוכל לקבל את האופנוע לאלתר ולנסוע עליו. אין שום הגיון בפניה לסוכן הביטוח, הממוקם בסמיכות לחנות האופנועים, על מנת להוציא תעודת ביטוח, לשלמה ולהמתין יום נוסף לקבלת האופנוע. נסיבות המקרה מלמדות כי לא זו הייתה מטרת הפניה לסוכן הביטוח. יש לזכור, כי להסכם המגולם בפוליסה, שני צדדים שאינם שווים. מחד ניצבת חברת הביטוח - שהינו גוף גדול, רב עוצמה, בעל כלים פיננסיים ומשפטיים העולים לאין שיעור על כוחו ובקיאותו של המבוטח הניצב מולה. על-כן נקבע, כי אחד הקווים המנחים בפרשנותם של חוזי ביטוח, הוא הגנה על הצד החלש בעסקה: "הפסיקה הכירה זה מכבר בפער ביחסי הכוחות שבין הצדדים לחוזה ביטוח וביטאה לא אחת הכרה זו בפרשנות שהחמירה עם החברה המבטחת על מנת להגן על זכויותיו של הלקוח" (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מנשה ישר, פד"י מט' (2) 749, עמוד 761(להלן: "פרשת ישר"). ואכן בפסק הדין המנחה בפרשת ישר, עמד בית המשפט העליון על חובותיה המוגדרות של חברת הביטוח. חובה זו הינה כפולה. מחד, יש להדגיש בפוליסה, באותיות בולטות ובשפה ברורה את הוראות הפוליסה, דהיינו ליצור מקור ברור לידיעה בכח לגביו: "סיכומה של נקודה זו, חברת הביטוח המבקשת לסייג את גבולות חבותה, מחובתה להבטיח שהמבוטח אכן יוכל להיות מודע לסייגים אלו. בין היתר אמור הדבר במקרים שבהם מדובר בתנאים המחייבים את המבוטח לעשיית מעשה, כגון התקנת אמצעי מיגון כלשהו. אין די להתנות את חבות החברה במקום שיגרתי כלשהו שבפוליסת הביטוח בין "האותיות הקטנות" הרגילות" (שם, עמוד 770). ואילו חלקה השני של החובה, אשר נתפש על-ידי כחשוב עוד יותר, הינו הצורך לוודא כי המבוטח אכן היה ער בפועל להוראות ולסייגים שנקבעו בפוליסת הביטוח: "לאור הנסיבות המיוחדות המאפיינות את ההתקשרות בחוזה הביטוח, אין מנוס מקביעת אמות מידה בסיסיות שרק בהתקיימן תוכל החברה המבטחת להישען על סייגים לחבותה כפי שנקבעו בפוליסה. אם לא דאגה קודם לכן לוודא שהמבוטח היה ער לסייגים שנקבעו על ידה, לא תוכל מאוחר יותר, שעה שהמבוטח יטען לזכותו החוזית, להתנער מחובת השיפוי. חברה מבטחת המסייגת את גבולות חבותה, פועלת בכך באופן לגיטימי, אולם היא גם נוטלת על עצמה, יחד עם זאת, אחריות אקטיבית בדמות חובת הגילוי והווידוא. חברת הביטוח חייבת להסב את תשומת לבו של המבוטח לתנאי הפוליסה בצורה שתהא מובנת וברורה לו, ולוודא את ערנותו לכך שתוקפה חל רק בהתקיים אותם תנאים, וכי במקרים שבהם לא התקיימו לא יוכל ליהנות מגיבוש זכותו לשיפוי " (שם, עמוד 773). ומוסיף כבוד השופט שמגר (בעמוד 774), כי הבנתו של המבוטח היא עניין אובייקטיבי. על-כן, על חברת הביטוח למצוא דרך ראויה ויעילה לוודא את הפניית תשומת הלב של המבוטח לסייגים ולמגבלות שבפוליסה. אשר על כן, הנני קובעת כי כוונת הצדדים הייתה להתקשר בחוזה ביטוח, אשר יכנס לתוקף מיידי עם תשלום התעודה, וזאת על מנת שהתובע יוכל לקבל לרשותו את האופנוע שרכש לאלתר, ולאור כוונה זו יש לפרש את הפוליסה. החובה להבליט בפוליסה כל תנאי או סייג לחבות המבטח בפוליסה נשוא כתב התביעה שבפנינו נכתב: "מועד תחילת הביטוח: המועד בו הוחתמה תעודה זו בחותמת הבנק אך לא לפני 1.12.00". עיון בפוליסה מלמד כי הקביעה, לפיה מועד תחילת הביטוח הוא לא לפני ה-1.12.00, איננה מודגשת או בולטת. קביעה זו, המסייגת במידה מסויימת את חבות המבטח, מן הראוי היה להדגישה ולהבליטה. סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח קובע במפורש שכל תנאי או סייג לחבות המבטח בפוליסה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת, שאם לא כן - התנאי אינו תקף. וזו לשון הסעיף: "3. חובה להבליט הגבלות תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם". סעיף זה הוא סעיף קוגנטי, שלא ניתן להתנות עליו, זאת כפי שנקבע במפורש בסעיף 39(א) לחוק חוזה הביטוח: "הוראות סעיפים 2 עד 4, 21, 25, 26, 33(ב), 34, 35 ו-38 - אין להתנות עליהן". ראה דברי כב' השופט אור בע"א 5757/97 אליהו ואח' נ' זיאד עלי חמאדה, פ"ד נג(5), 8 49, בעמוד 863: " מבטח המעוניין לסייג את חבותו על פי הפוליסה, חייב להביע את רצונו זה בפוליסה עצמה, ולא רק זו בלבד, אלא שהחוק קובע את הדרך בה על סייג זה למצוא את ביטויו בפוליסה... סעיף 3 הוא סעיף קוגנטי ומכאן שאין הצדדים רשאים להתנות עליו (ראה סעיף 39 לחוק חוזה ביטוח)". ראה גם דברי כבוד הנשיא שמגר ברע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון מוריאנו, פ"ד מח(4) 70, וספרם של פרופ' ד' פרידמן ופרופ' נ' כהן, חוזים, כרך א' (תשנ"א - 1991), עמוד 638. ה"פ (ת"א) 1399/00 פרץ תמר נגד בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ : "סעיף זה מאלץ חברות ביטוח לעצב חוזי פוליסת ביטוח באופן שתניות החריגה "יהבהבו" לעיני הלקוח הקורא אותן". במקרה שלפנינו הסייג הרשום על גבי הפוליסה לפיו מועד תחילת הביטוח הוא לא לפני ה-1.12.00, לא רק שאינו מובלט ואינו "מהבהב" - אלא ניתן לומר שהוא חבוי. מן הראוי היה שתנאי מהותי זה יצויין בהבלטה מיוחדת בפוליסה, כפי שנקבע בחוק, במיוחד כאשר תעודת הביטוח מונפקת לפני המועד שבו היא אמורה להיכנס לתוקף, ושבעתיים, כאשר מדובר בסיטואציה כגון דא, כאשר ברי לסוכן הביטוח כי המבוטח זקוק לתעודת ביטוח משולמת על מנת לקבל לחזקתו אופנוע שרכש באותו היום. ומשלא נעשה כך, על פי הוראת סעיף 3 לחוק - אין המבטח רשאי להסתמך על סייג זה. הנתבעת לא הוכיחה כי סוכן הביטוח, אשר פעל מטעמה, הפנה את תשומת ליבו של התובע לכך שהביטוח טרם נכנס לתוקף במועד בו הוצאה ושולמה הפוליסה. הימנעות הנתבעת מהבאת סוכן הביטוח לעדות פועלת לחובתה. כך על פי ההלכה הפסוקה והידועה. לאור האמור לעיל, אני קובעת שהפוליסה הייתה בתוקף במועד התאונה. על הנתבעת חלה האחריות לפצות את התובע על פי חוק הפיצויים. חברת ביטוח איננה יכולה להתנער מחבותה החוזית על פי הפוליסה כל עוד לא הבהירה והדגישה בפני המבוטח את הסייגים לתחולת הפוליסה. פרשנות זו תואמת גם את תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים, לפיה יש להעדיף פרשנות המעניקה פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים. "אחת התכליות העיקריות שעמדה בבסיס חקיקתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 הייתה תכלית סוציאלית שעניינה הענקת פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים...תפישה זו מצאה ביטוי גם בגישה פרשנית ליברלית ומקילה המעדיפה להעניק פיצוי לניזוק -תוך פיזור הנזק על הציבור- על פני פתרון השולל מן הנפגע את הפיצוי.." (רע"א 9030/99 צבי גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד נו(6) 926, בעמוד 932). הנכות לאחר 4 ימי אשפוז במהלכן נותח התובע, שהה התובע באי כושר מלא לתקופה של כחצי שנה. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. התובע עמד בפני ועדות רפואיות במל"ל אשר קבעו לו נכויות זמניות כדלהלן: מיום 1.06.01 עד 31.07.01 - 30%. מיום 1.08.01 עד 30.09.01 - 100%. מיום 1.10.01 עד 28.02.03 - 30%. החל מיום 1.3.03 נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 10%, לפי סעיף 41(10)(ז) לתקנות המל"ל, בשל הגבלה בתנועות יד שמאל. נכות זו מחייבת לענייננו, על פי הוראת סעיף 6ב' לחוק הפיצויים. לאור מהות הפגיעה ועיסוקו של התובע, כפי שיפורט להלן, הנני סבורה כי נכותו התפקודית הינה כשיעור הנכות הרפואית. ראשי הנזק כאב וסבל בהתחשב בגילו במועד התאונה, בשיעור נכותו ובימי האשפוז, ובהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו- 1976 הנני פוסקת לתובע פיצוי באב נזק זה בסכום של 25,738 ₪. הפסד השתכרות עובר לתאונה עבד התובע כסוכן מכירות בעיתון "ידיעות אחרונות" ובחברת "מירס". על פי תלושי השכר לשנת 2000, שצירף התובע, השתכרותו עמדה על סך של 7,365 ₪ בממוצע לחודש (לאחר ניכוי מ"ה). סכום זה כשהוא משוערך למועד פסק הדין הינו 9,250 ₪ [במעוגל]. התובע טוען כי בעקבות התאונה והמגבלות אשר נגרמו לו, פוטר ממקום עבודתו זמן קצר לאחר התאונה. אכן, על פי מכתב הפיטורין שצורף פוטר התובע ממקום עבודתו, בעיתון "ידיעות אחרונות" בחודש יולי 2001. עוד טוען התובע, כי מיד עם תום תקופת אי הכושר ניסה לשוב לעבודתו כסוכן מכירות, אך בשל כאביו ומגבלותיו הגופניות, שנגרמו לו לאחר התאונה, פוטר מעבודתו תוך זמן קצר. בהמשך ניסה את כוחו במספר עבודות שונות, כגון: שליחויות ועבודות גננות, אולם כאביו ומגבלותיו הכריעו אותו והוא פוטר מכולן לאחר מספר חודשים. בתצהירו מציין התובע כי לאחר פיטוריו מעבודתו כמנהל עבודה במחלקת תברואה בחברת "נטע ארז שירותים כלליים", החל לעבוד כטכנאי בחברת כבלים, כאשר גם בעבודה זו מתקשה בביצוע המשימות המוטלות עליו בשל מגבלותיו הגופניות, וכי המגבלות הגופניות מקשות עליו בהשתלבות ובהתקדמות במקום העבודה. מנגד, טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח כי מאז התאונה נגרם לו הפסד. התובע עובד כטכנאי כבלים בחברת "yes", ללא מגבלה וללא כל הפסד שכר, וכי גם רופא תעסוקתי קבע כי אין לו מגבלות (עמוד 8 לפרוטוקול מיום 22.11.09). התובע המציא תלושי שכר ממקומות העבודה השונים בהם עבד מאז התאונה, בשנים 2001 - 2008. ממוצע שכרו כעולה מתלושי השכר באותן התקופות, הינו 5,334 ₪ (לאחר ניכוי מ"ה), ובשערוך להיום 6,250 ₪. לכאורה, קיים פער של כ-3,000 ₪ בהכנסה החודשית הממוצעת של התובע לאורך התקופה. אינני מסכימה עם טענת הנתבעת כי לתובע לא נגרמו הפסדי שכר. בראש ובראשונה, על פי תלושי השכר שצורפו קיימת ירידה בהכנסתו השנתית של התובע, בהשוואה שבין התלושים עובר לתאונה לבין התלושים לאחר התאונה. בנוסף, התובע היה בן 22 במועד התאונה. התרשמתי כי התובע היה בחור חרוץ ומן הסתם היה שכרו משביח עם השנים. עובר לתאונה, עבד התובע בשני מקומות עבודה במקביל. החלפה תדירה של מקומות העבודה השונים לאחר התאונה דווקא מחזקת את טענת התובע כי רצה להמשיך ולעבוד, אך פגיעתו בתאונה הקשתה עליו לעשות זאת כבעבר. למרות הפער הניכר בהשתכרותו הממוצעת לאורך השנים, בשל ניסיונו התעסוקתי קצר המועד של התובע עובר לתאונה, שכן היה בחור צעיר שאך השתחרר מהצבא, הנני סבורה כי נכון יותר לפסוק הפיצוי לפי שיעורי הנכות שנקבעו לו במל"ל, והנכות התפקודית שנקבעה. הפסדי השתכרות בעבר אי כושר מלא על פי אישורי אי הכושר, אשר צורפו לתצהיר עדות ראשית התובע, היה התובע באי כושר מלא כתוצאה מהתאונה מיום 30.11.00 ועד ליום 13.06.01, דהיינו במשך 6.5 חודשים. 6.5 חודשים * 9,250 ₪ = 60,125 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה בסך הכל 85,328 ₪. אי כושר בשיעור 30% מיום 01.06.01 עד 31.07.01 2 חודשים * 9,250 ₪ * 30% = 5,550 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה בסך הכל 7,774 ש"ח. אי כושר בשיעור 100% מיום 01.08.01 עד 30.09.01 2 חודשים * 9,250 ₪ * 100% = 18,500 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה בסך הכל 25,744 ₪. אי כושר בשיעור 30% מיום 01.10.01 עד 28.02.03 17 חודשים * 9,250 ₪ * 30% = 47,175 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה בסך הכל 63,745 ₪. מיום 01.03.03 עד למועד פסק הדין 95 חודשים * 9,250 ₪ * 10% =87,875 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה בסך הכל 97,343 ₪. ב. הפסד השתכרות לעתיד הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד, על בסיס שכר בסך 10,000 ₪, לפי נכות תפקודית בשיעור 10%, הינו 259,209 ₪. עזרת הזולת התובע מציין בתצהיר כי הוא מתקשה מאוד לבצע את מטלות משק הבית וכי הדבר גורם לו לכאבים רבים ולסבל ממושך. מנגד, טוענת הנתבעת בסיכומים מטעמה כי התובע לא צירף ראיות כלשהן בגין עזרת צד ג' לה הוא טוען, ובהתאם לדין, נזק מיוחד יש להוכיח באורח דווקני. לחילופין, גם לו התובע אכן נעזר בבני משפחתו, הרי שעזרה זו אינה חורגת מגדר העזרה המקובלת בין בני משפחה ועל כן אין היא מזכה בפיצוי כלשהו. לגבי עזרת קרובי משפחה נשתרשה ההלכה כי: "כבר נפסק לא אחת שגם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא ייהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא חייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם" [ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ, פסקה 12 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן (1997)] . באשר לעתיד, בהתחשב במהות הפגיעה ובגילו של התובע, הנני פוסקת לו בראש נזק זה סכום גלובאלי של 10,000 ₪. ניכויים מן הפיצויים שנפסקו לתובע ינוכו תשלומי המל"ל, בגין דמי פגיעה ומענקי נכות בגין הנכות הזמנית והצמיתה, כשהם משוערכים ממועד תשלומם לתובע ועד למועד פסק הדין, בסך כולל של 167,875 ₪. על יתרת סכום פסק הדין, יתווספו הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13%. בנקתאונת דרכים