קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים ברשות הפלסטינית: רקע התובע יליד 1996, נפגע בתאונת דרכים ביום 2.1.99 (להלן: "התאונה"). בזמן אירוע התאונה היה התובע קטין. על פי הנטען בכתב התביעה התאונה אירעה בכפר עג'ה שליד ג'נין, כאשר רכב ישראלי, שהיה נהוג בידי נתבע 1, תושב ואדי חמאם, פגע בו. הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, הואיל ולפי הדין החל על התאונה תקופת ההתיישנות הינה שנתיים. ביום 2.11.2010 הוריתי לצדדים, עורכי דין תאונת דרכים, להגיש סיכומים בשאלת התיישנות. טענות הצדדים לטענת הנתבעים, הדין החל הוא דין המקום, מקום אירוע התאונה. התאונה אירעה בכפר שליד ג'נין אשר נמצאת בתחום שיפוטה של הרשות הפלסטינית שבה הדין החל הוא צו הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים (יהודה ושומרון), מספר 677 תשל"ו (להלן :"צו המושל") או לחלופין חוק הרשות הפלסטינית. הנתבעים טוענים כי אין כל תחולה לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, (להלן: "חוק הפיצויים") הואיל ועסקינן בחוק טריטוריאלי. משחל דין המקום, יש לדחות את התביעה מחמת ההתיישנות, זאת כי דין הרשות הפלסטינית קובע תקופת התיישנות של שלוש שנים מיום התאונה או הצגת הדו"ח הרפואי האחרון/הסופי כשצו הפיצויים קובע תקופת התיישנות של שנתיים מיום יצירת העוולה. בסיכומיו טען התובע כי צו המושל היה בתוקף משנת 1976 ועד לשנת 1995 עם כניסת הסכמי השלום, לכן לדידו של התובע הצו אינו רלוונטי. התובע טוען עוד כי חוק הרשות הפלסטיני חוקק בשנת 2005 ולא ניתן להחילו רטרואקטיבי. בשלילתו את תחולת שני הדינים לעיל, טוען התובע כי המקרה דנן הינו חריג המתאים להחלת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים הישראלי, לפי מבחן מירב הזיקות. זאת ועוד מוסיף התובע כי ניתן להחיל את חוק הפיצויים הישראלי מכוח חזקת שוויון הדינים. כמו כן מוסיף התובע כי במידה ויקבע ביהמ"ש כי הדין החל הוא דין המקום מוטלת החובה על הנתבעים להוכיח את הדין הזר. דיון והכרעה תחולת חוקי במדינה בדרך כלל היא תחולה טרטוריאלית כאשר אם לא נאמר אחרת בחוק הוא יחול על שטחי המדינה בלבד. עמד על כך בית משפט העליון בבג"צ 8276/05 - עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל העותרים בבג"ץ 8276/05 נ' שר הביטחון   המשיבים בבג"ץ 8276/05 ובבג"ץ 11426/05, תק-על 2006(4), 3675 , 3686 (2006) באומרו: "ככלל חקיקה ישראלית היא בעלת תחולה טריטוריאלית. כאשר חוק מבקש להחיל עצמו על אנשים או פעולות שמחוץ לישראל, צריך הדבר להיאמר בחוק (במפורש או במשתמע). אכן, חזקה היא כי חוקיה של ישראל חלים על יחסים משפטיים בישראל, והם אינם מכוונים להסדיר יחסים משפטיים מחוץ לישראל. כך הדין בחקיקה פלילית בישראל; כך הדין בחקיקה שאינה פלילית. חזקה זו ניתנת לסתירה (ראו א' ברק, פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה 578 (כרך שני, 1993)). דין זה חל גם לעניין תחולתה של חקיקה ישראלית באזור. יהודה, שומרון וחבל עזה אינם חלק ממדינת ישראל" בעת שהתקבל חוק הפיצויים בכנסת בשנת 1975 לא נקבעה לו תחולה מחוץ לשטחה של מדינת ישראל. לכן כבר בראשית הפסיקה נקבע לדוגמא כי תאונה בה היה מעורב רכב מנועי ואשר התרחשה על סיפונה של אוניה ישראלית בעת עגינתה בצרפת לא באה בגדר החוק גם אם נראה בספינה טרטוריה ישראלית, מאחר והרכב אינו רשום בישראל אין חובת ביטוח ולכן החוק לא חל עליו (ראה: ת.א. (חי) 1633/83 לוי נ. צים , צלטנר 149 (א) ). עם חקיקת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים חיקק המושל הצבאי בשטחים שהוא מבחינה משפטית הריבון צווי מושל שהם דומים לחוק הפיצויים ולפקודת ביטוח רכב מנועי עם שינוייים מסויימים. בהקשר זה התעוררה בפסיקה שאלה והיא איזה דין התיישנות חל על תאונה שארעה באזור האם פקודת הנזיקין המנדטורית או דין הפורום קרי חוק ההתיישנות הקובע 7 שנים? נקבע כי הפקודה חלה ותקופת ההתיישנות היא שנתיים (ראה: ע"א 6860/01 עבדאלרחמן מוסא חמאדה נ. המאגר הישראלי חברה לביטוח בע"מ, צלטנר 11719) עם כריתת ההסכמים עם הרשות הפלסטינית ובעיקר הסכם קהיר והסכם וושינגטון מבחינים ההסדרים החדשים בין מספר סיטואציות. בעקבות הסכמים אלו תוקן חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והוסף סעיף 2 (א1) אשר קובע: "הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית או באזורים ויראו את התאונה כאילו בישראל." כלומר החוק קבע בפירוש תחולה אקס-טרטוריאלית לגבי נפגעים שהם "ישראלי" או "תייר" וצווי המושל כבר אינם רלוונטיים לגבי נפגעים אלו. כאשר הנפגע הוא תושב האזור יחול עליו דין המקום. כך נקבע לאחרונה ברע"א 1667/09 ‏ ‏ סהאם שושה נ' מרשד נתשה [פורסם באתרים המשפטיים] . אולם באותו עניין הוסכם כי דין המקום היה חוק הרשות הפלסטינית משנת 2005 אשר ברי כי בשל מועד חקיקתו אינו חל בענייננו. לכן אני דוחה את טענת התובע לפיה יש להחיל על המקרה את הוראות חוק הפיצויים. השאלה היא מה דין המקום אשר יחול בנסיבות העניין? האם זה צו המושל הצבאי או דין אחר אשר טעון הוכחה כמקובל בחוות דעת? הסכמי הביניים שנכרתו בין מדינת ישראל לפלסטינים הינם הסכמים אשר במהותם העבירו, בין היתר, את הסמכויות מהממשל הצבאי לרשות הפלסטינית ונתנו בידי המועצה של הרשות הפלסטינית את האפשרות לחוקק חוקים במספר תחומים בשטח האזרחי בכפוף לאמור בהסכמים. אין בהסכמים אלו כל הוראה המבטלת את הצווים שניתנו על ידי המושל הצבאי באופן גורף או באופן פרטני, אלא ההפך ניתן ללמוד מאותם הסכמים כי החקיקה של המושל הצבאי נשארה בתוקף אלא אם כן תוקנה על ידי המועצה של הרשות הפלסטינית. קביעה זו והגיונה בצידה על מנת לא ליצור ואקום נורמטיבי ולאפשר העברת הסמכויות באופן מדורג. הראיה סעיף XVIII להסכם וושינגטון שנחתם ביום 28.9.1995 קובע בתת סעיף 4 כדלקמן: "a. Legislation, including legislation which amends or abrogates existing laws or military orders, which exceeds the jurisdiction of the Council or which is otherwise inconsistent with the provisions of the DOP, this Agreement, or of any other agreement that may be reached between the two sides during the interim period, shall have no effect and shall be void ab initio." משמע כי למועצה קיימת סמכות לתקן צווי מושל וכל תיקון כזה אשר סותר את ההסכמים בטל ומבוטל. יתרה מכך, סעיף 2 (a) 5 לנספח XI לפרוטקול פריס מיום 29.4.2004 אשר צורף אף כנספח להסכם וושינגטון קובע: "Terms in this Article will have the same meaning as in the legislation prevailing at the date of signing of the Agreement concerning compulsory motor vehicle insurance and compensation of road accident victims. " יוצא אפוא כי, כל המושגים שנזכרו בהסכם בכל הקשור להסדרת נושא ביטוח ופגיעות בתאונות דרכים, יש לתת להם את המשמעות שניתנה להם בצו המושל. מסקנת ביניים מכל האמור לעיל היא, שהסכמי הביניים ככאלה לא ביטלו את צו המושל אלא הסמיכו את המועצה של הרשות הפלסטינית לחוקק חוקים במישור זה בהתאם לעקרונות שהתוו בהסכמי הביניים כגון שמירה על משטר של אחריות מוחלטת, תקרת פיצויי, הקמת קרנית פלסטינית ועד כהנה וכהנה נושאים. לכן כל עוד המועצה של הרשות הפלסטינית לא חוקקה חוק חדש או לא תקנה את צו המושל צו המושל נשאר בתוקף כדין המקום. על מסקנתי לעיל, לפיה צו המושל נותר בתוקף כל עוד לא בוטל על ידי הרשות הפלסטינית, עמד בית משפט העליון בע"א 9242/02 עזה אלאהליה נ. כבאבו בקובעו (לגבי תאונה שאירעה בשטחי הרשות בשנת 1996) : "...שכן בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית ממשיך לנהוג צו בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה והשומרון) (מספר 677), תשל"ו-1976. צו זה מחיל את כללי חישוב הפיצויים הנוהגים בישראל גם בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית. אין טענה, וממילא לא הובאה ראיה, מטעם המערערת כאילו קבעה הרשות הפלסטינית דין שונה בשטחים הנתונים לאחריותה האזרחית."נ על מנת שאקבע כי צו המושל חל במקרה זה יש להראות על ידי הבאת חוות בהתייחס לדין הזר כי, במועד התאונה נשוא כתב התביעה הרשות הפלסטינית לא חוקקה חוק במקום צו המושל או לא תיקנה אותו. רק לאחר מכן יש ליישם את כללי ההתיישנות הקבועים בצו המושל. כמובן שאת צו המושל עצמו אין צורך להוכיח באמצעות חוות דעת שכן הדבר נמצא בידיעה שיפוטית בהתאם לקביעת בית משפט העליון ב בע"פ 8019/96 יגאל עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (4) 459 (1999). בשים לב לכך, על הנתבעים להגיש חוות דעת המתייחס לדין הרשות ובאמצעותה יוכח כי במועד אירוע התאונה צו המושל לא בוטל על ידי הרשות. מאחר ועל פי טיעוני הצדדים עולה לכאורה כי רק בשנת 2005 חוקקה הרשות הפלסטינית חוק תאונות דרכים ובניסיון לחסוך מהצדדים הוצאות בטרם תוגש חוות דעת הנני מזמנם לקדם משפט בניסיון להגיע להבנות ומסכמות. תאונת דרכיםפלסטינים