קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים תוך כדי ירידה מהרכב לצורך המשך נסיעה: 1. עסקינן בתביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע (יליד 18/11/55), לטענתו, עקב תאונת דרכים מיום 4/3/05 (להלן: "התאונה"). 2. עיקר המחלוקת בעניין דא נסובה סביב שתי שאלות: האחת, עצם התרחשות התאונה; והשנייה, האם התאונה הנטענת היא בגדר 'תאונת דרכים' כמשמעה בחוק הפלת"ד. ויאמר מיד - מצאתי כי התובע הרים את נטל השכנוע הרובץ לפתחו באשר לאירוע התאונה, ברם נסיבות התאונה אינן מהוות 'תאונת דרכים' כמשמעה בחוק הפלת"ד. משכך, לא נדרשתי להתייחס לרכיב הנזק. התרחשות התאונה 3. התובע תיאר באורח עקבי את נסיבות התאונה, הגם שתיאורים אלה ניתנו בפני גורמים שונים ובזמנים שונים. 3.1 בתעודה מחדר המיון המרכז הרפואי העמק - מחלקה האורטופדית מיום 4/3/05 שעה 09:44 (צורף כנספח לתצהיר התובע - הוצג וסומן ת/1) מצויין: "... לדבריו נחבל בעת עבודתו [ההדגשה בקו במקור - ב.ש.] כאשר נפל מרכב מגובה כ-2 מ' נחבל בראשו, בצד ימני של גופו בקרסול ימין...". לתיאור זה, בסמוך למועד האירוע, יש ליתן משקל יתר (ראה: ע"א 8388/95, הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4) 688; ע"א (חיפה) 2618/04, שלזינגר נ' זידאן (2005); י. קדמי "על הראיות" חלק שלישי, עמוד 1247), הגם שלא נעלם מעיני כי מידת הסיוע של הגרסה הנמסרת בחדר המיון על ידי בעל הדין אינה גבוהה במיוחד מאחר ו-"....המדובר ב"סיוע עצמי" בבחינת "הבור מתמלא מחוליתו"...." (ראה: ת.א. (חיפה) 1130/05, אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א (2008)). 3.2 בטופס ההפניה לקופת החולים (בל/250) מיום 7/3/05 החתום על ידי מעבידתו, שלא זומנה למתן עדות (צורף כנספח לתצהיר התובע - הוצג וסומן ת/1) מתואר האירוע כדלקמן: "... שנפגע בתאריך: 4.3.05 בשעה: 8:30 כאשר עבד בתחנת דלק דור הזורע תאור התאונה: נפילה מסולם של מיכלית דלק האיבר הנפגע: גב רגל וראש". 3.3 בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה מיום 17/3/05 (ראה: נספח לתצהיר התובע - ת/1) נכתב: "נפל ממיכל דלק בעת עבודתו ביום 04/03/2005. נחבל בראש ובפלג גוף ימין...". 3.4 בהודעה על פגיעה בעבודה למוסד לביטוח הלאומי (להלן "המל"ל - צורף כנספח ל-ת/1) מתוארת הפגיעה כדלקמן: ".... תוך כדי ירידה בסולם מיכלית הדלק, החלקתי ונפלתי". (וראה גם: ההודעה על פגיעה בעבודה למל"ל מיום 1/5/05 שצורפה להודעת הנתבעים מיום 19/1/11, החתומה על ידי מעבידת התובע). 3.5 בתצהיר התובע בדבר נסיבות התאונה מיום 9/6/09 (הוצג וסומן ת/2) מתוארת התאונה כדלקמן: "התאונה בה נפגעתי ביום 4.3.05 ארעה עקב נפילתי במהלך ירידה מסולם המיכלית מס' רישוי 43-692-15 אותה בדקתי בדיקת ביקורת טרם יציאתה את תחנת הדלק. בדיקת הביקורת של המיכלית הינה חלק מנהלי העבודה של חברת הדלק כאשר יש לבדוק את המיכלית בכניסה לתחנה וטרם פריקת הדלק תוך עליה על המיכלית ובדיקה כי המיכלים מלאים וכך גם ביציאה ולאחר התדלוק יש לודא כי המיכלים ריקים". 3.6 בתצהיר עדות ראשית של התובע שהוגש על ידי עורך דין תאונת דרכים מיום 11/8/09 (הוצג וסומן ת/1) שב התובע על תיאורו בתצהיר בדבר נסיבות התאונה (ת/2), בהדגישו: "6. אני נפגעתי במהלך הירידה בסולם כשכוונתי היתה לרדת מהמשאית...". 3.7 בחקירתו הנגדית העיד התובע (ראה: עמוד 13 לפרוטוקול שורות 8-11): "... אני ירדת מהסולם הזה ונפלתי מחלקו העליון מהשלב הראשון או השני. ש. תאשר לי הבדיקה השנייה שלך שבמהלכה נפלת רק אחריה יכול הנהג לנסוע? ת. כן". 4. אמנם המדובר בעדות יחידה של בעל דין הנוגע לעניין, כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), ביחס אליה מצווים אנו בזהירות יתירה בטרם אימוצה (ראה: ת.א. (חיפה) 719/96, דיאב נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ (2002); ע"א 295/89, רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1) 733; ע"א 761/79, פינקל נ. הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48; ת.א. (ת"א) 2879/99, כהן נ' כהן (2011); ת.א. (חיפה) 1130/05, אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א (2008); ת.א. (חיפה) 961/02, פיאד נ' סאלח (2003); ע"א (חיפה) 4367/07, ש.א.ח.פ הנדסה בע"מ נ' אלדין (2008), על האסמכתאות המצויינות דשם; ת.א. (ת"א) 1710/05, הלר נ' כהן (2009); ע"א 1548/96, בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו (2000); ת.א. (ת"א) 1950/01, בנק המזרחי טפחות בע"מ נ' קרליץ (2008); ת.א. (חיפה) 669/98, מתקאל נ' מדינת ישראל (2005); ת.א. (באר שבע) 7162/99, ד"ר אלן נ' ביטוח ישיר (2003); י. קדמי, בספרו "על הראיות", התש"ע-2009, חלק שלישי עמוד 1443 ואילך; והשווה: ע"פ 10357/06, טאהר אבו דיב נ' מדינת ישראל (2007), על האסמכתאות הנזכרות בו; ע"פ 4844/09, מסעאד נ' מדינת ישראל (2010); ובאשר לאופי האזהרה ראה למשל: ע"א 79/72, האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768; ה"פ (מרכז) 8765-05-09, בן חיים נ' לנדקו ישראל ייזום וניהול בע"מ (2009)). ברם, מצאתי את עדות התובע אמינה, בפרט משלא היסס להודות גם מקום בו הדבר פעל לחובתו (ואדרש לכך גם להלן), ומתיישבת עם מכלול הראיות והנסיבות שלפניי (והשווה: רע"א 33/07, רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ (2007); ע"א (מרכז) 2708-08-07, נאות ארז לבנין והשקעות בע"מ נ' בראון מימון, (2007)). אך אין אני צריכה להרחיק לכת משמצאתי במכלול הראיות שלפני מספר חיזוקים לגרסתו. 5. העד היחיד מטעם הנתבעים, הנתבע מס' 1 (להלן "נהג המיכלית"), הודה כי הוא לא ראה את התאונה מאחר והלך לשתות קפה במזנון "אלונית" הנמצא בתחנת הדלק (ראה: עמוד 14 לפרוטוקול שורה 33 עד עמוד 15 לפרוטוקול שורה 2; עמוד 17 שורות 13-14; עמוד 19 לפרוטוקול שורות 4-5; וראה עדות התובע: עמוד 9 לפרוטוקול שורות 15-17). יחד עם זאת, וחרף העובדה שבמהלך עדותו ניכר היה כעסו על כי התובע עירב אותו בהליך זה, וראה גם דבריו בעמוד 17 לפרוטוקול שורות 7-8: "... כשקיבלתי את המכתב על התביעה, שאלתי מה קרה למה אתה פונה אלי ותובע אותי. שאלתי למה אני מופיע ראשון בתביעה, הדבר הכעיס אותו, זה מעשה נוכלות" (ואדרש לכך עוד להלן) - ניתן למצוא בעדותו שלושה חיזוקים לגרסת התובע. האחד, נוהל העבודה בכל הקשור לפריקת דלק מהמיכלית בתחנת הדלק בה התרחשה התאונה. בהתאם לגרסת התובע ונהג המיכלית - פריקת העבודה מתבצעת בשני שלבים: תחילה עולה מנהל התחנה (תפקיד בו שימש התובע ביום התאונה) למיכלית באמצעות סולם שניצב בירכתיה, פותח את המיכלים הסגורים בפלומבות ומוודא שהם תקינים. רק לאחר קבלת אישורו ניתנת הוריה לנהג המיכלית (תפקיד בו שימש הנתבע מס' 1 ביום התאונה) לחבר את צינורות הפריקה לתוך צינורות תת קרקעיים שבתחנה. לאחר שמנהל התחנה מוודא שהצינור המוביל מהמיכלית מחובר לצינור הנכון (סולר לסולר, בנזין לבנזין) הוא מורה לנהג המיכלית לפתוח את הברזים והדלק זורם מהמיכלית לצינורות הרלבנטיים. פעולה זו אורכת כ-20-30 דקות. עם סיום הפעולה מנהל התחנה צריך לעלות על המיכלית בשנית על מנת לבצע בדיקה חזותית (בעין) כי המיכלים ריקים, קרי: מלוא תכולתם הוזרמה לצינורות הדלק שבתחנה ולסגור את המיכלים. לאחר הבדיקה מנהל התחנה חותם על תעודת המשלוח ונהג המיכלית יכול לנסוע לדרכו (ראה: עדות התובע בעמוד 8 לפרוטוקול שורות 11-12, 18-28, עמוד 9 לפרוטוקול שורות 1-12; עמוד 10 לפרוטוקול שורות 26-27; ועדות נהג המיכלית בעמוד 14 לפרוטוקול שורות 12-32; עמוד 16 לפרוטוקול שורות 12-14). השני, נהג המיכלית העיד כי ביום התאונה הם פעלו לפי הנוהל. השלב הראשון, קרי: עליית התובע למיכלית לשם פתיחת הפלומבות, הסתיים; כך גם הסתיימה זרימת הדלק מהמיכלית לצינורות ובסיום פריקת הדלק התובע עלה בשנית על המיכלית במטרה לבדוק האם המיכלים ריקים בעוד הוא הלך למזנון "אלונית" לשתות קפה. כדבריו (ראה: עמוד 14 לפרוטוקול שורה 29 עד עמוד 15 לפרוטוקול שורה 2): "ש. סיימת לרוקן את סוגי הדלק בקרקע, מה השלב הבא? ת. לעלות למיכלית שוב ולראות שזה ריק.      ש. מי סוגר את הפתחים?      ת. זה לא סגירה הרמטית אלא רק סגירה של המיכלים ללא פלומבות. ש. בשלב הזה שהוא עולה לבדוק האם המיכלים ריקים, איפה אתה היית? ת. ברגע שאני אומר לו שאני ריק והוא עולה לבדוק, אני פשוט הלכתי לאלונית במזנון לקחתי כוס הקפה שהזמנתי וחזרתי למיכלית על מנת לנסוע להמשך העבודה." . והשלישי, נהג המיכלית העיד כי עת חזר מהמזנון, הוא מצא את התובע על הכביש כ-3 מטר מהמיכלית וסייע לו לקום (ראה: עמוד 15 לפרוטוקול שורות 4-7): "ת. ראיתי את המנהל [התובע - ב.ש.] יושב כ-3 מטר מהצד האחורי של המיכלית וניגשתי אליו ושאלתי מה קרה והוא אמר שנפל. שאלתי איפה קיבלת מכה. הוא אמר אני חושב בראש. אמרתי לו האם הוא רוצה שאזמין אמבולנס והוא אמר לא ואמר שילך בעבר [צ"ל "כבר" - ב.ש.] לבד. חזרתי על שאלתי זו שלוש או ארבע פעמים ועזרתי לו לקום". ובהמשך (בעמוד 17 לפרוטוקול שורות 13-14): "ש. אתה ראית את התאונה בעיניך? ת. אני לא ראיתי אותו, אני ראיתי אותו יושב על הרצפה". יש בעדות זו - משום חיזוק לעצם אירוע הנפילה. לשון אחר, נהג המיכלית, מאשר כי הוא מצא את התובע על הרצפה כשלושה מטרים מהצד האחורי של המיכלית, הוא מאשר שהתובע אמר לו שהוא חושב שקיבל מכה בראש והוא מאשר שהוא סייע לו לקום. מכאן, גם אם נלך לגרסת נהג המיכלית, הרי שהלה מצא את התובע במצב לאחר נפילה (ולעניין זה לא נעלם מעיני כי התובע העיד כי הוא נפל, קם ודידה לכיוון בית הקפה כך שנהג המיכלית לא ראה אותו שוכב ליד המיכלית- ראה: עמוד 10 לפרוטוקול שורות 31-33; עמוד 11 לפרוטוקול שורות 1-2). עצם העובדה שהתובע סירב לבקשת נהג המיכלית להזמין אמבולנס ובחר להגיע לבית החולים באורח עצמאי במונית (ראה: עמוד 11 לפרוטוקול שורות 6-7, עמוד 11 לפרוטוקול שורה 31 עד עמוד 12 לפרוטוקול שורה 1) אין בה, כשלעצמה, כדי לגרוע מאירוע הנפילה. להיפך, יש בעובדה זו כדי ללמד שנהג המיכלית סבר שמצבו של התובע מצדיק הזמנת אמבולנס ולכן, לשיטתו, "חזרתי על שאלתי זו שלוש או ארבע פעמים ועזרתי לו לקום". 6. חיזוקים נוספים לגרסת התובע נמצא בשלושה: 6.1 אופי הפגיעה - ראש, פלג גוף ימין וקרסול ימין- מתיישב עם נפילה מגובה. אמנם בחדר המיון נמצא כי CT מוח - תקין; צילומי חזה, עמ"ש וקרסול ימין - ללא ממצאים פתולוגיים והתובע שוחרר לביתו עם הוריה ל-3 ימי מחלה, אך גם בבדיקתו ביום 17/3/05 מצויין כי התובע הולך בצליעה ונמצאה רגישות במישוש עמ"ש תחתון מימין (התיעוד הרפואי צורף כנספח לת/1). ממצאים שיש בהם כדי לתמוך בנפילה מגובה. 6.2 טופס הפניית התובע לטיפול רפואי (בל/250, כמו גם ההודעה על פגיעה בעבודה למל"ל מיום 1/5/05) חתום על ידי מעבידתו של התובע ועל כן יש לראות בכך משום הודאת המעבידה בדבר נסיבות התאונה (ראה: ע"א 497/60, 498 מקורות בע"מ נ' זכריש, פ"ד טו 1657 ; ע"א 5379/90, מתתיהו נ' מ"י, פ"ד מז(1) 167; ע"א 497/60, 498 מקורות בע"מ נ' זכריש, פ"ד טו 1657; ע"א 685/87, אלבז נ' פסקל (1990); ת.א. (ת"א) 1383/94, שלומוביץ' נ' איי.אס.איי תעשיות פלדה ישראלית בע"מ (2001); ע"א 375/84, עזבון המנוח עדן ז"ל נ' אל פאגורי, פ"ד מב(4) 226; ת.א. (חיפה) 508-05, אבו מוך נ' א.א. בטונית מוצרי תשתיות (2001) בע"מ (2009); ת.א. (חיפה) 345/93, קעדנה נ' מסרארווה (2000)). אם וככל שביקשו הנתבעים להפריך את הודאת המעבידה ו/או לטעון כי ההודאה ניתנה בטעות או בהסתמך על דברי התובע שהיה בהם להטעות - שומה היה עליהם לזמן את המעבידה לעדות ואין די בטענת נהג המיכלית כי דיבר עם מנהלו של התובע. מה גם שמעדות נהג המיכלית לא ברור כלל שהוא סיפר למנהל המעבידה כי המדובר בתרמית: "דיברתי עם המנהל שלו, אמרתי לו שהבחור שלו טוען כך וכך והוא אמר שסגר איתו ונתן לו 2,000 ₪" (ראה: עמוד 19 לפרוטוקול שורות 7-9). מנגד, עצם העובדה שחרף זאת המעבידה לא פעלה להשבת הכספים ששילמה לתובע אך מחזק את הכרתה בהתרחשות התאונה. 6.3 הנתבעים טרחו וביצעו חקירה בדבר נסיבות התאונה (וראה גם תמונות מהדו"ח שהוצגו וסומנו נ/2 ו- נ/3, בהתאמה) אך בחרו, מטעמיהם הם, שלא להציג את דו"ח החקירה ולא להעיד את החוקר חרף התייצבותו לישיבת ההוכחות (ראה: עמוד 16 לפרוטוקול שורות 29-30). אין בכך כדי להעביר את הנטל לנתבעת, שהרי אין תמה שנטל ההוכחה באשר להתרחשות התאונה מוטל על התובע, אך חזקה שבעובדה היא, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות מהצגת ממצאי החקירה כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידה ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובתה (לעניין זה ראה למשל: בע"א 548/78, שרון נ' לוי, פ"ד לה(1), 736; ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 602; בע"מ 2468/11, פלוני נ' פלונית (2011); ע"א 465/88, הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651; ע"א 2275/90, לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605; ע"א 795/99, פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107; ע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2004); ע"פ (חיפה) 974/06, מדינת ישראל נ' אגבאריה מוסטפא (2006); י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמוד 917, עמוד 1648 ואילך). 7. אך בכך לא די. לטענת הנתבעים המדובר באירוע שבויים נוכח הודעת הפיטורין שקיבל התובע כמו גם קנס בסך של 6,000 ₪ בגין גילוי מהילת דלק בתחנת הדלק אותה ניהל. נטל השכנוע להוכחת טענת התרמית רובץ לפתחם של הנתבעים, משהטענה מקדמת את עניינם במשפט (ראה: ע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2006), על האסמכתאות הנזכרות בו; ה"פ (מרכז) 3814-04-08, כץ נ' שני, (2011)). ויאמר מיד - הנתבעים לא עמדו בנטל זה, בפרט משעסקינן בטענה לתרמית. ביחס אליה מידת ההוכחה, הרצינות ועוצמת הראיות הנדרשים גבוהות המה, בין אם תאמר כי נדרשת חובת הוכחה שלישית שבין זו הקבועה בהליך אזרחי לבין זו הדרושה בהליך פלילי ובין אם תאמר כי קיימת מידת הוכחה אחת בהליך אזרחי - מאזן ההסתברות, כאמור ב-ע"א 292/04, כהן נ' אשד, פ"ד יט(1) 414: "...את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי...". וב-ע"א (חיפה) 4911/07, קליין נ' עיזבון המנוח הראל ז"ל (2008): "...טענת זיוף או תרמית, מצריכה תשתית ראייתית בעלת משקל סגולי גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה, אם כי הנטל הוא כמקובל במשפט אזרחי...". (וראה גם: בר"ם 1069/09, פרג'ון נ' מנהל הבחירות לעירית טירת הכרמל (2009); רע"א 9713/07, עו"ד חיר נ' שטרמל (2008); ע"א 6465/93, כהן נ' לנגרמן (1995); ע"א 475/81, זיקרי נ' כלל, פ"ד מ(1) 589; עמ"נ (חיפה) 9389-12-08, אבו אלהיג'א נ' חג'וג' (2009); ת.א. (ירושלים) 8439/06, ימית א. בטחון (1998) בע"מ נ' התחנה  המרכזית ירושלים ינוהל 1966 בע"מ (2008); ת.א. (ת"א) 1823/03, מנור נ' כ"ץ (2007); ת.א. (ת"א) 1194/93, אהרן נ' בית עריף - מושב עובדים (1997); ע"א (ירושלים) 1137/96, אדיב נ' מעברי (1997); ה"פ 202/03, האפוטרופוס הכללי נ' בנק דיסקונט למשכנתאות (2008)). ודוק: לעניין זה יש להבחין בין חובת התובע להוכיח את יסודות עילתו, היינו, "את האירוע העובדתי המוגדר" לבין הנטל להוכיח את היסוד השלילי, היינו כי המדובר בתרמית. כאמור ב-ע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשום הובלות בע"מ (2006) (אמנם לעניין תחולת פוליסת ביטוח אך הדברים יפים המה גם לענייננו): "... חזקת החפות משמעה שהמבוטח אינו צריך לשלול מראש את מעורבותו במעשים פליליים בכל מקרה בו הוא דורש את תגמולי הביטוח, רק בשל טענתה הסתמית של חברת הביטוח כי ידו הייתה במעל. ערה אני לכך שגם כאשר המבוטח נדרש להוכיח רק את האירוע המוגדר, הוא עלול להידרש להוכיח כי לא עשה מעשים בעלי אופי פלילי... כאשר מדובר בהוכחת האירוע המוגדר עצמו, זוהי תוצאה בלתי נמנעת של הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", לפיו על התובע רובץ נטל השכנוע ביחס לעילת תביעתו. עם זאת, מרגע שהוכיח המבוטח כי התרחש האירוע המוגדר, אין להדביק לו תווית של עבריין, ואם חברת הביטוח מעוניינת להוכיח היפוכו של דבר, שתתכבד ותביא ראיות לכך...". (וראה גם: ע"א (חיפה) 5109/07, פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (2009); ע"א (ת"א) 2353/04, אוריון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (2009); רע"א 630/07, חממה מאיר סחר 1991 בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (2007); ע"א 8349/09, גרטלר נ' WHEELER (2011); ע"א (חיפה) 10476-03-10, חסן נ' סרחאן (2010)). 8. לעניין זה העיד נהג המיכלית כי עם הגיעו לתחנה ביום התאונה שאל אותו התובע האם הוא יכול לקפוץ מהמיכלית. כלשונו (ראה: עמוד 14 לפרוטוקול שורות 15-18): "..... באותו בוקר התייצבתי בתחנה לפריקת הדלק, המנהל בא אלי דיבר איתי ואמר שהאם איכפת לי שאני אקפוץ מהמיכלית ואגיד שנפלתי. אמרתי לו בצחוק שהוא יכול גם לקפוץ מהגג של התחנה. כמובן המשכנו בפריקת הדלק". התובע מצידו מכחיש את השיחה מכל וכל (ראה: עמוד 11 לפרוטוקול שורות 3-5). ראשית, נהג המיכלית מודה כי לא היה כל עד לשיחה זו (ראה: עמוד 17 לפרוטוקול שורות 15-19): "ש. מישהו שמע את השיחה שלטענתך אתה שוחחת איתו שהוא אמר לך שהוא רוצה לקפוץ מהמיכלית? ת. לא, זה בינינו. ש. מתי היתה השיחה הזו בינך לבין התובע, באיזה שלב? ת. כ-10 דקות לאחר שהגעתי, לפני הפריקה כמה דקות". מכאן, לפנינו עדות של שני בעלי דין שיש להם עניין בתוצאה, החסרה כל תימוכין. לעניין זה אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי המדובר בעד שאין לו כל אינטרס. מעדות נהג המיכלית עלה בבירור כי הוא כועס מאוד על התובע. לא על מעשה הנוכלות, כהגדרתו, אלא על עצם העובדה ששמו שורבב לתביעה ועוד, בלשונו, במקום ראשון - "שאלתי למה אני מופיע ראשון בתביעה" (ראה: עמוד 17 לפרוטוקול שורה 8). כך גם הודה נהג המיכלית כי הוא נדרש להסביר למעבידו מדוע הוא לא דיווח על התאונה (ראה: עמוד 19 לפרוטוקול שורות 3-5), הגם שלשיטתו אין הוא עובד יותר אצל הנתבעת מס' 2 מאחר והחברה נסגרה (ראה: עמוד 17 לפרוטוקול שורות 11-12). כך גם אין לפני כל ראיה כי במקרה דא אין השתתפות עצמית אשר בסופו של יום תגולל לפתחו של נהג המיכלית. שנית, נהג המיכלית כבש את עדותו בסוגיה זו. הלה הודה כי הוא לא סיפר על כך למעבידתו (הנתבעת מס' 2), מיד לאחר האירוע (ראה: עמוד 19 לפרוטוקול שורות 3-5): "ש. מישהו מהמנהלים של אפיקים פנה אליך? ת. המנהל שלי שאל אותי למה לא דיווחת, אמרתי שאני לא ראיתי אותו נופל. זה מה שהוא טוען והוא יכול להגיד מה שהוא רוצה". נהג המיכלית גם לא פנה מיד למנהלו של התובע, אלא בשלב מאוחר יותר (ראה: עמוד 19 לפרוטוקול שורות 6-8) ואף תוכן שיחתם נותר לוט בערפל. לעניין זה לא נעלם מעיני גם כי במהלך תאור האירוע לפניי, בחלקה הראשון של עדותו הראשית, לא היה כל אזכור לשיחה הנטענת. שלישית, הטענה אינה מתיישבת עם התנהלותו של נהג המיכלית. אם וככל שנהג המיכלית חשב כי מדובר ב"מעשה נוכלות", כהגדרתו (ראה: עמוד 17 לפרוטוקול שורה 8), ניתן היה לצפות כי מיד עם העלאת הרעיון, יבהיר לתובע כי אין בידו ליתן יד למעשה מעין זה. כך גם אך הגיוני שנהג המיכלית יודיע על כך באורח מיידי למנהלו ו/או למנהל התובע על מנת למנוע מן התובע להוציא את מזימתו לפועל. זאת אף זאת לא עשה. גם אם תאמר כי בשלב זה סבר נהג המיכלית כי המדובר בהלצה בלבד, הרי שגרסה זו גם אינה מתיישבת עם התנהגותו מאוחר יותר. אין בפי נהג המיכלית טענה כי משהבחין בתובע שרוע על הכביש בסמוך למיכלית הוא הופתע כי התובע מימש את תוכניתו או התעמת עימו על כי ביצע את תוכניתו או כל תגובה אחרת המתיישבת עם הטענה כי כמחצית השעה קודם לכן הודיע לו התובע כי בכוונתו לקפוץ מהמיכלית. יתירה מכך, נהג המיכלית אף לא טוען שהוא הזכיר את השיחה הנטענת ו/או כי בזמן אמת קישר בין הדברים. נהפוך הוא. התגובה המתוארת על ידו תואמת תגובה למראה אדם מוכר לו השכוב לפתע על הכביש לאחר נפילה, קרי: סיוע לתובע לעמוד, דרישה בשלומו ובירור הצורך לפינויו באמבולנס. הא ותו לא. זאת ועוד. גם בשלב זה ומשלשיטתו, התובע מימש את תוכניתו וביצע מעשה נוכלות, בחר נהג המיכלית, כאמור, שלא להודיע על כך לאלתר למעבידו או למעבידו של התובע וכל כעסו מנותב להוספת שמו (כנתבע ראשון) לכתב התביעה. רביעית, גרסה זו אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים. התובע ונהג המיכלית מודים כי ההיכרות ביניהם מקצועית גרידא - היכרות של מנהל תחנת דלק ונהג מיכלית דלק (ראה: עדות התובע בעמוד 9 לפרוטוקול שורות 28-33; ועדות נהג המיכלית בעמוד 14 לפרוטוקול שורות 6-9), ונשאלת השאלה - מה מצא לו התובע לספר לנהג המיכלית את שבכוונתו לעשות? מה גם שנהג המיכלית הודה כי התובע דיבר בבוקר יום התאונה עם נהג מיכלית אחד נוסף (ראה: עמוד 16 לפרוטוקול שורה 1). יתירה מכך. אם וככל שביקש התובע לעשותו שותף לדבר סוד מדוע לא בחר לממש את תוכניתו במהלך הפעם הראשונה שעלה למיכלית, כשלשיטת שניהם נהג המיכלית היה לצידו ולמצער, בנוכחות הנהג הנוסף שיוכל לתמוך בסופו של יום בגרסתו. חמישית, לשיטת נהג המיכלית הסיבה למעשה נעוצה בכעסו של התובע על פיטוריו וחיובו בקנס. התובע לא הסתיר כי אכן קיבל הודעת פיטורין מספר ימים לפני התאונה (ראה: עמוד 9 לפרוטוקול שורות 18-20) ואף צירף מלכתחילה את ההודעה על פיטוריו מיום 27/2/05 לתצהירו (ת/1) ויש בכך אך כדי לחזק את אמינותו. כך גם התובע הודה כי אכן עלתה סוגיית הקנס בסך של 6,000 ₪ בגין מהילת דלק בשיחה עם נהג המיכלית ונהג נוסף (לגרסתו ביום התאונה - ראה: עמוד 10 לפרוטוקול שורות 1-3), הגם שלשיטתו הוא לא סיפר על פיטוריו לנהג המיכלית וכן לא על חיובו בקנס מאחר ובשלב זה חשב שהקנס לא יחול עליו (ראה: עמוד 10 לפרוטוקול שורות 4-19). ברם, לגרסת נהג המיכלית התובע סיפר לו על הפיטורין "עוד לפני הנפילה כשבוע שבועיים לפני הנפילה. איני זוכר תאריך מדויק." (ראה: עמוד 16 לפרוטוקול שורות 10-11). כך גם מודה נהג המיכלית כי נושא הקנס עלה בשיחה אחרת שקיימו השניים מספר ימים עד שבועיים לפני התאונה (ראה: עמוד 16 לפרוטוקול שורה 1-5): "... הוא שאל אותי לאחר יומיים שלושה, אני נכנס לתחנה שלוש ארבע פעמים בשבוע לפריקת דלקים והוא שאל אותי את השאלה על מי חל הקנס ברגע שיש מהילת דלקים. פה היה ויכוח מי נתן את ההוראה ראשון, הנהג לעצמו לפתוח את הברז או המנהל. זה היה הויכוח שלנו לפני יום הנפילה. בדיוק באיזה יום הוא נפל ומתי היה הויכוח איני יכול להגיד, אולי יומיים קודם אולי שבוע". ויוער כי אכן בתשובה המקורית נהג המיכלית השיב כי נושא הקנס עלה יומיים שלושה לאחר התאונה, אך משהתובע הודה שהוא לא חזר לעבודה לאחר התאונה נהיר כי השיחה בנושא הקנסות לא יכלה להתקיים בין השניים לאחר התאונה (וראה גם: עמוד 17 לפרוטוקול שורה 28 עד עמוד 18 לפרוטוקול שורה 2). מכאן, גרסת נהג המיכלית לפיה התובע סיפר לו על הפיטורין והקנס בשתי שיחות נפרדות שהתקיימו כשבוע עד שבועיים מוקדם יותר אינה מתיישבת עם מועד בקשת התובע, כביכול, ממנו לקפוץ מהמיכלית. ויובהר - אך הגיוני ששיחה מעין זו תתקיים, אם בכלל, בעידנא דריתחא, קרי: ביום בו קיבל התובע את מכתב הפיטורין או ביום בו קיבל התובע את הודעה בדבר חיובו בקנס (שמועדה לא הוכח לפני) ולא שבוע עד שבועיים מאוחר יותר, כשבין לבין התובע נפגש עם נהג המיכלית בתחנת הדלק שלוש עד שמונה פעמים (ראה עדות נהג המיכלית כי הגיע לתחנה כשלוש ארבע פעמים בשבוע - עמוד 16 לפרוטוקול שורה 2). מעבר לכך, אם קצפו של התובע יצא על מעבידתו, לא נהיר מה טעם מצא לו התובע לערב בתאונה כלי רכב של צד ג' (הנתבעת מס' 2). שישית, הנתבעים כשלו מלהציג כל חיזוק לגרסה זו. המעבידה של התובע לא זומנה לחקירה למרות שיכלה לשפוך אור על סוגיית הקנס בגין מהילת הדלק והנתבעים אף לא הציגו מסמך כלשהו בקשר לקנס ומועדו, למרות שניתן היה לעשות כן בנקל. כך גם לא זומנו נהגי מיכלית נוספים ו/או אנשים שעבדו עם התובע בתחנה על מנת לתמוך בהלך רוחו הנטען של התובע. זאת ועוד. הנתבעים לא רק שלא הציגו את הודעת נהג המיכלית לפני החוקר (ראה: הודעת הנתבע מס' 1 כי הגיע חוקר לביתו, עמוד 16 לפרוטוקול שורות 25-28), אלא בחרו, כאמור, לוותר כליל על עדות החוקר (ראה: עמוד 16 לפרוטוקול שורות 29-30) ולא להציג את ממצאי חקירתו וכשל זה יפעל לחובתם. מכאן, טענת הנתבעים כי עסקינן בתרמית לא הוכחה, בוודאי שלא ברמת הרצינות הדרושה בכגון דא. מנגד, יש בהעלאת הטענה, כשלעצמה, משום חיזוק לעצם אירוע הנפילה. כך גם, תשובות התובע בכל הנוגע לסוגיה זו, גם כשהדבר פעל לרעתו (לרבות לעניין הפיטורין, החשד בדבר מהילת דלקים ונוהל המעבידה בעניין דא, מה גם שלגרסתו השיחה בדבר נהלים התרחשה בסמוך לפני הנפילה), אך מחזקת את אמינותו. לפיכך, אני קובעת כי התובע נפגע במהלך ירידה מגג המיכלית באמצעות סולם המיכלית הניבט בתמונות שהוצגו וסומנו נ/2 ו- נ/3, לאחר שבדק את המיכלים בהתאם לנוהלי העבודה של מעבידתו. משכך, יש לבחון האם עסקינן ב'תאונת דרכים' כהגדרתה בחוק הפלת"ד. האמנם תאונת דרכים? 9. בשאלה אם אירוע מסויים עולה בגדר תאונת דרכים אם לאו, "קולמוסין נשברו ומקלדות נשחקו", כדברי כבוד השופט עמית בע"א (חיפה) 1040/05, עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ נ' נאיף (2006): "...מה לא נכתב ומה לא נאמר על אי הבהירות באשר למונח "תאונת דרכים"? קולמוסין נשברו ומקלדות נשחקו בביקורת על הניסוח הקזואיסטי והבלתי קוהורנטי של החוק. מי שקורא את פסקי הדין הרבים מספור שניתנו בנושא זה, המעסיק תדיר את בתי המשפט לערכאותיהם, יכול כמעט לשמוע את אנחת השופט היושב על מדין....". (וראה גם: ע"א (ת"א) 1286-09, כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שועעי (2011); ע"א 3392/09, דהן נ' אריה חב' לביטוח בע"מ (2010); ת.א. (מרכז) 8278-06-09, שוויקי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2010)). לטענת התובע (בתמצית) - המדובר בירידה מכלי רכב המהווה שימוש מוכר הגובר על כל שימוש אחר בהתאם להלכת "אסם". התאונה התרחשה תוך כדי ירידה הנחוצה לשם המשך נסיעתה של המיכלית ועל כן התקיימה המטרה התחבורתית. מה גם שהבדיקה נחוצה לשם הסרת סיכון תעבורתי - התובע בודק את תקינות המיכלים על מנת למנוע נזילת דלק מהמיכלית. לחלופין, יש לראות באירוע משום "תיקון דרך" כמשמעו בחוק הפלת"ד. מנגד, לטענת הנתבעים (בתמצית) - התובע אינו נהג המיכלית או נוסע בה והירידה במקרה זה אינה לצורך מטרה תחבורתית אלא המיכלית מהווה זירת התרחשות בלבד. כך גם לא מתקיימים בענייננו התנאים הנחוצים לצורך הכרה באירוע כ"תיקון דרך". ויאמר מיד - במקרה דא, הדין עם הנתבעים. 10. ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" בחוק הפלת"ד מחייבת הוכחת הרכיבים הבאים: (1) מאורע (2) שנגרם עקב (3) שימוש (4) ברכב מנועי (5) למטרות תחבורה, ואשר כתוצאה ממנו הוסב (6) נזק גוף. בצד הגדרה בסיסית זו קיימות חזקות חלוטות מרבות וחזקה חלוטה ממעטת (ראה: ע"א 10157/09, 10162/99, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פטקין (2010); רע"א 8061/95, עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(3) 532; א. ריבלין, "תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב פיצויים", מהדורה שלישית התש"ס-1999, בעמוד 113). בענייננו, הוכח כי התקיים מאורע, אשר הסב לתובע נזק גוף וועדות המל"ל העמידו את נכותו הצמיתה של התובע בתחום א.א.ג. בשיעור של 10% (ראה: נספח ל-ת/1); וכי הפגיעה התרחשה תוך כדי שימוש מוכר ברכב מנועי, קרי: ירידת התובע מכלי הרכב. מטעם זה התבססות התובע על הלכת "אסם" (רע"א 418/03, אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה פ"ד נט(3) 541), לפיה בהתנגשות בין שני רכיבים של הגדרת "שימוש ברכב מנועי", האחד מרבה (כניסה לרכב או ירידה ממנו) והשני ממעט (טעינה או פריקה), יגבר השימוש המוכר - לא תסייע בידו. מה גם שהן התובע והן נהג המיכלית העידו, כאמור, כי התאונה התרחשה לאחר שהסתיימה פריקת הדלק (ולעניין פרשנות גבולות חריג זה כהווייתו ראה: רע"א 8061/95, עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532; רע"א (נצרת) 297-09, מאמין נ' עאדל (2010); א. רבלין, בספרו, שם, בעמוד 182 ואילך; והשווה: רע"א 7460/07, ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' איזנברג (2008)). מכל מקום, "הלכת אוסם לא שינתה, גם לא ביקשה לשנות, את 'גבולות הגזרה' של פעולות הפריקה והטעינה כפי שנתחמו בפסיקה, לרבות הפעולות הנלוות אליהן." (ראה: ע"א (חיפה) 1040/05, עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ נ' נאיף (2006)), ובוודאי שאין בהלכת "אסם" כדי לבטל את הדרישה לקיומה של מטרה תחבורתית. כפי שהודגש גם ב-ת.א. (מרכז) 8278-06-09, שוויקי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2010)): "...הדרישה לקיומה של "מטרה תחבורתית", חלה גם על הגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי", וגם ביחס לשימושים שאינם מטיבם וטבעם למטרות תחבורה, ואשר כונו על ידי בית המשפט "התרחשויות", כאשר ביחס לאלה האחרונים נבחנת קיומה או העדרה של מטרה תחבורתית בראי ההקשר של ההתרחשות (רע"א 7460/07 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' טל אייזנברג (לא פורסם, , 27.3.08)). כך גם בעניין ע"א 7481/00 פטאפטה נ' אבו עאבד, פ"ד נו(3) 707, 719 (2002), שם קבע כבוד השופט ריבלין כי "ישנן דרכי שימוש שאינן באות מעצם טיבן למטרה של תחבורה דווקא - דוגמת כניסה לרכב או ירידה ממנו"...". (וראה גם: רע"א 8548/96, פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825; ע"א (ת"א) 2281/05, אמניר תעשיות מיחזור בע"מ נ' לוי (2010); רע"א (ירושלים) 1113-09, דחליקה נ' גולדשטיין שרותי תברואה בע"מ (2010); ת.א.(חיפה) 998/04, גרה נ' אל נדאף (2010); א. ריבלין בספרו, שם עמוד 145 ואילך, עמוד 167 ואילך). לפיכך, השאלה היחידה הניצבת לפנינו הינה האם הירידה מהמיכלית נועדה בנסיבות מקרה דא לשרת מטרה תחבורתית. 11. במסגרת תיקון מס' 8 לחוק הפלת"ד ביקש המחוקק לאמץ את המבחן התעבורתי כמרכיב עיקרי של "תאונת דרכים" ולהחליף בכך את המבחן הייעודי שנקבע בפסיקת בית המשפט, הגם שבסופו של יום לא צלחה דרכו עד תום באשר בצד המבחן התעבורתי נותר, בעניינים מסוימים, המבחן הייעודי על כנו. כאמור בדברי ההסבר להצעת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר 8), התש"ן-1989 (ראה: ה"ח 1962 התש"ן, כ"ז בכסלו התשס"ב 25/12/81 בעמוד 32 - לאחר סקירת פסק הדין בעניין שולמן - ע"א 358/83, שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844): "...הפירוש האמור ל'שימוש ברכב מנועי' מרחיב את תחולתו של החוק הרבה מעבר למטרות שלשמן חוקק, והוא מטיל עול כבד על ציבור הנהגים החייב בתשלום פרמיה גם עבור ביטוח פגיעות שאינן קשורות לסיכון תחבורתי. גם בועדת הכספים של הכנסת נמתחה לא אחת ביקורת חריפה על הנטיות להרחבת תחומי חוק זה מעבר למה שנתכוון המחוקק ב-1975, דבר הפוגע באיזון העדין של מימון עלותו באמצעות פרמיות המוטלות על ציבור בעלי הרכב" מוצע, איפוא, להחיל את העקרונות שביסוד סעיף 64 לפקודת הנזיקין ולהגביל את התחולה למקרים שבהם השימוש ברכב הוא למטרות תחבורתיות בלבד - לפי תורת "הסיכון התחבורתי" המקובלת כיום במרבית ארצות אירופה, היינו, לפגיעות שארעו באקראי עקב הסעת הרכב או החנייתו או כתוצאה מהתדרדרות רכב שלא הוחנה כראוי. כמו כן מוצע להוציא במפורש ממסגרת החוק את המקרים שארעו במכוון כדי לגרום נזק לגוף או לרכוש, וכן את הפגיעות בעת טיפול ברכב ותיקונו או בשעה שהרכב נמצא במצב של חנייה מוחלטת" [ההדגשות בקו אינן במקור - ב.ש.]. מהי אותה 'מטרה תחבורתית'? על כך אין מענה בחוק הפלת"ד. ב-רע"א 8061/95, עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532 עמד כבוד הנשיא ברק (כתוארו אז) על היקף פריסת הדיבור "למטרות תחבורה", בקובעו: "..המבחן התעבורתי ("למטרות תחבורה") מכוון כלפי השאלה, האם השימוש שנעשה ברכב הוא בגדריו של סיכון תעבורתי. על פי גישה זו ייעודו של כלי הרכב לעניין חוק הפיצויים - והדבר עולה עתה גם מהגדרת הביטוי "רכב" - הוא לשמש לתחבורה יבשתית. יעוד זה יוצר, מעצם טבעו, סיכון תעבורתי. כל שימוש ברכב הגורם נזק גוף והנופל לגדריו של סיכון תעבורתי זה הוא "למטרות תחבורה". כך, למשל, שימוש תעבורתי עיקרי ברכב הוא בנסיעה בו. נזק גוף הנגרם עקב נסיעה הוא נזק הנגרם עקב שימוש "למטרות" תחבורה. אחד משימושי הלוואי התעבורתיים לרכב למטרת נסיעה הוא בכניסה או ביציאה מהרכב במהלך הנסיעה או בסיומה. על כן נזק גוף הנגרם עקב כניסה לרכב או יציאה ממנו, הוא נזק הנגרם עקב שימוש ברכב "למטרות תחבורה". לעומת דוגמאות אלה, נזק גוף הנגרם תוך טיפוס על רכב, המשמש כסולם להתקנת שלטי פרסומת, אינו "למטרות תחבורה" [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]. בכל הקשור לשימוש המוכר "כניסה לרכב או ירידה ממנו" הבהיר כבוד השופט א. רבלין בספרו (שם, בעמוד 169): "... מבחני העזר ששימשו בפסיקה אינם מציעים תשובה משביעת רצון במקרי גבול. השאלה האם הכניסה לרכב או הירידה ממנו באו למטרות תחבורה מעוררת גם קושי ראייתי עמו יש צורך להתמודד בשלב ההכרעה העובדתית במשפט. הקושי המושגי נובע מחוסר הבהירות שבהוראות החוק ומבחירת המחוקק שלא לאמץ את 'המבחן התעבורתי' לעיצוב מכלול המרכיבים של הגדרת 'תאונות הדרכים' שבסעיף 1 לחוק הפיצויים כפי שתוקן בתיקון מס' 8. לא בכדי ביקשה הצעת החוק של תיקון מס' 8 להימנע מלכלול בהגדרת 'השימוש ברכב את 'הכניסה לרכב והירידה ממנו'. הצעת החוק ביקשה לצמצם את הגדרת השימוש 'למקרים שבהם השימוש ברכב הוא למטרות תחבורתיות בלבד - לפי תורת 'הסיכון התחבורתי' ... החשש מפני הכרה בשימוש שעשוי במקרים מסוימים לשקף סיכון תעבורתי ובמקרים אחרים לשקף סיכונים אחרים - עמד ביסוד ההצעה. התיקון כפי שנתקבל בכנסת סטה מהצעת החוק וכלל בהגדרת השימוש גם כניסה לרכב וירידה ממנו אך סייג את ההכרה בדרכי שימוש אלה בקיומו של התנאי הנוסף - קבוע בהגדרה הבסיסית - כי השימוש יעשה למטרות תחבורה. מבחני העזר לקביעת אופיין של מטרות השימוש הזה - כמו עיתוי השימוש, סמיכות הזמן וסמיכות המרחק לשימוש אחר ברכב - מציעים פתרונות חלקיים בלבד." מכל מקום, על מנת שפעולה תחשב כחלק מ'הליך הנסיעה' עליה להיות קשורה קשר ממשי לנסיעה בפועל, כאמור ב-רע"א 5099/08, נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (2009): "... ברי כי לא כל פעולה הקשורה, בקשר רחוק או קרוב, לנסיעה ברכב תיחשב "נסיעה" על פי ההגדרה. ..... ...אכן, פרשנות המונח "נסיעה ברכב" הורחבה בפסיקה ונקבע כי היא חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב, אך נראה כי המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל. ודוק: הקשר צריך שיהא לפעולת הנסיעה עצמה, ולא רק לתוצאותיה. התנעת מנועו של הרכב היא חלק מן הנסיעה. בין הפעלתו של המנוע לבין תזוזת גלגלי הרכב על הכביש מפריד אך שחרור הבלם או שלוב הילוך למהלך תנועה. הפעלת המנוע היא גם תנאי פיסי לנסיעה; ללא התנעת הרכב לא יוכל הרכב לזוז ממקומו. לעומת זאת, קשירת המטען אין בה כדי לשמש חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה. יצויין כי תנאי זה, בדבר הזיקה הפיסית בין הפעולה לבין הנסיעה, הוא תנאי הכרחי אך לא בהכרח תנאי מספיק..." [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]. וכאמור ב-רע"א 8548/96, פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825: "..פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאלו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו..." [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]. (וכן ראה: רע"א 3149/09, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סקאפי (2009); ת.א. (ב"ש) 7309/99, כהן נ' ב מ (2009); ע"א 7984/95, אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' זאהי (2000); רע"א (ירושלים) 1113/09, דחליקה נ' גולדשטיין שרותי תברואה בעיר (2010); רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל (2007); רע"א 7460/07, ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכז בע"מ נ' אייזנברג (2007); רע"א 11043/05, אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (2006); ע"א (ת"א) 2281/05, אמניר תעשיות מיחזור בע"מ נ' לוי (2010); ת.א. (נצרת) 596/07, ג'בארין נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (2009); ע"א 4204/98, רע"א 2248/98, המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" נ' מ"י, פ"ד נג(4) 867). ומן הכלל אל הפרט - 12. במקרה דא הוכח כי לאחר שהתובע סיים לבדוק את המיכלים ובמהלך ירידתו מהמיכלית הוא החליק מהשלב הראשון או השני של הסולם הניצב בירכתיה ונפל לקרקע. הוכח כי בשלב זה נהג המיכלית לא היה בכלי הרכב והמנוע לא עבד לכל הפחות כחצי שעה. עוד הוכח כי עליית התובע בשלב השני נועדה לביצוע בדיקה חזותית (בעין) כי המיכלים ריקים בטרם תחתם על ידו תעודת המשלוח. עליה זו נדרשת בהתאם לנוהלי מעבידתו של התובע ועל מנת לוודא שאכן מלוא הדלק שהיה במיכלית ויועד בהתאם לתעודת המשלוח לתחנת הדלק רוקן לצינורות. בחינתה של פעולת הירידה מהמיכלית, גם בהקשרה הרחב, קרי: רצף הפעולות הסובבות אותה (השווה: רע"א 7460/07, ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' איזנברג (2008)) - מובילה למסקנה כי התרחשות זו נעדרת כל סממן תחבורתי. ראשית, אין המדובר בחלק מהליך ה'ירידה מכלי הרכב' ואין לקשור את ירידת התובע מהמיכלית לשימוש עתידי בה, קרי: נסיעה (והשווה: רע"א 10875/08, אורן נ' קארו (2009)). הירידה לא היתה חלק משרשרת פעולות אשר כולה נועדה למטרה תחבורתית באשר התובע, מנהל תחנת הדלק, כלל לא אמור להמשיך בנסיעה. שנית, גם אם תאמר כי דרך כלל "יש לבחון את מהות הפעולה ולא את מיהות העושה" (ראה: ע"א (חיפה) 1040/05, עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ נ' נאיף (2006)), לא יהיה בכך כדי לשנות את התוצאה, באשר מטרת הבדיקה היא כלכלית מובהקת ואין קשר בינה לבין יכולתו הפיזית של נהג המיכלית להמשיך בנסיעה. נהג המיכלית, אשר בשלב זה הלך לשתות קפה, יכול היה להמתין עוד זמן רב בטרם יעזוב את התחנה או לבחור לעזוב את התחנה גם ללא אישור התובע אלא שאז מעבידו לא יקבל את התמורה בגין הדלק. אין בין כך לבין מטרה תחבורתית דבר, אלא המדובר בעניינים כלכליים גרידא כאשר מקבל הסחורה רוצה לוודא את קבלתה במלואה בטרם נסיעת המוביל והמוביל מעוניין לקבל אישור למשלוח בטרם נסיעתו על מנת שמעבידו יקבל את התמורה בגין הסחורה. הא ותו לא. שלישית, יש לראות את עליית התובע למיכלית בשלב השני ככניסה נפרדת ועצמאית שלא למטרות תחבורה. כוונתו הסובייקטיבית של התובע מעידה כי לעלייתו למיכלית לא התלווה יסוד הכוונה הנדרש לשם עשיית שימוש תעבורתי בכלי הרכב משהלה הודה כי תפקידו בשלב זה התמצה בבדיקה שהמיכלים ריקים בלבד. לאותה תוצאה נגיע גם אם נבחן הדברים באורח אובייקטיבי. מכל מקום, בפרט ביחס להתרחשויות מעין אלה, אף כבוד השופט א. רבלין, המצדד דרך כלל במבחן האובייקטיבי, מדגיש (ראה: בספרו, שם, בעמוד 146): "האופי האובייקטיבי של הפעולה הוא הקובע אך לעתים נקשר האופי הזה במצב סובייקטיבי דווקא - כוונתו של המשתמש. כוונתו של המשתמש מהווה יסוד מכריע לעניין החזקה החלוטה הממעטת ויש לה חשיבות גם לגבי מקצת מדרכי השימוש. כך, למשל, פעולה של עליה לרכב או ירידה ממנו הן מדרכי השימוש בו. אך לא די בקיומו של עצם שימוש הלוואי הזה. תנאי הוא שהשימוש יעשה למטרות תחבורה. בית המשפט יידרש, אפוא, לקבוע לאלו מטרות באו העלייה לרכב או הירידה ממנו וקביעה זו תכופות תוכרע מפי המשתמש עצמו הקרוב אצל כוונותיו" [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.]. (והשווה: דנ"א 1963/00, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן (2000); רע"א (נצרת) 297-09, אבו אסעד נ' עאדל (2010); רע"א 3149/09, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אלדין (2009); ת.א. (עפולה) 1587/99, קיסלביץ נ' מוסטפא (2002); ע"א (ירושלים) 4318/03, טויזר נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (2003)). רביעית, כך גם אין די בסמיכות הזמנים בין ירידת התובע מהמיכלית לבין נסיעת נהג המיכלית, כדי לעלות לגדר "שימוש בכלי הרכב למטרת תחבורה". יפה לענייננו האמור ב-רע"א 8548/96, פדידה נגד סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825 (להלן "פרשת פדידה"): "...העלייה אל הרכב והירידה ממנו, אף כי אלה מהווים שימוש בו במובן חוק הפיצויים, לא נעשו למטרות תחבורה. הם לא היו קשורים לסיכון ברכב ככלי תחבורה. פגיעתו של המבקש ארעה, על כן, עקב התממשות סיכון שאינו סיכון תעבורתי. העובדה כי המבקש נפל ממדרגותיו של רכב דווקא היא אקראית, ואין בה לשנות מטיב הסיכון שהתממש, אשר לא היה סיכון תעבורתי." (וראה גם: ת.א. (מרכז) 8278-06-09, שוויקי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2010) הדן בתובע שנפל מהמשאבה עת עלה ליטול כלי עבודה ששכח; ת.א. (חיפה) 998/04, גרה נ' אל נדאף (2010), הדן בתובע שנפל ממשאית, שמנועה פעל, במהלך טיפוסו עליה במטרה לבחון מה החפצים המאוחסנים בה). גם במקרה דא פגיעת התובע בעת הירידה מכלי הרכב היא אקראית ואינה קשורה כלל לסיכון התעבורתי החוסה תחת כנפי חוק הפלת"ד. עצם העובדה שהתובע עלה למיכלית בסמוך לאחר סיום פעולת הפריקה אינה מחוייבת המציאות אלא מחוייבת היא, כאמור, מכוח נוהלי העבודה של מעבידתו והגדרות פלת"ד אינן יכולות להיבנות מנוהלי עבודה של גורם זה או אחר. לעניין זה יפה, במשנה תוקף, האמור בפרשת ינטל (רע"א 9084/05, אג"ד בע"מ נ' ינטל (2007) - הדנה בפגיעת נהג אוטובוס בעת ביצוע סריקה ביטחונית בתוך האוטובוס לפני תחילת הנסיעה כנדרש בתקנות התעבורה): "... עצם קיום חובה בדין או במערכת כללית אחרת - לבצע פעולה מסוימת עובר לנסיעה, אינה מביאה להתמזגות הפעולה עם ה"נסיעה" כמובנה בחוק הפיצויים. פעילויות רבות אשר חיוניות לביצוע הנסיעה מצויות על רצף הפעולות שמסתיים בנסיעה ממש. הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגראלי מ"הליך הנסיעה" עד כדי שיש לראות בה "נסיעה" אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה כוללת של מתחם הסיכון התעבורתי. ... קרבת הזמן והמקום אינה מביאה, במקרה זה, להתמזגות המטרות עד כי מטרת הסריקה הבטחונית תהפוך לתעבורתית. מקור חובת הסריקה הבטחונית בדין אינו מביא לתוצאה שונה לעניין מטרת הפעולה, הנקבעת לפי אופיה ומהותה של הפעולה". במקרה שלפנינו אופי הפעולה הוא בדיקה חזותית מטעמים כלכליים-חשבונאיים גרידא מכח נהלי המעבידה ואינה חיונית לביצוע הנסיעה. חמישית, לא הוכח כי בדיקת המיכלים נחוצה לשם הסרת סיכון תעבורתי. התובע עצמו העיד כי הבדיקה נדרשת אך ורק על מנת לוודא שהמיכלים ריקים, כך בתצהירו (ראה: סעיף 5 סיפא ל-ת/1) וכך גם בחקירתו הנגדית (ראה: עמוד 9 לפרוטוקול שורות 10-12). לא היתה כל טענה כי הבדיקה בשלב שני זה היא על מנת לוודא את תקינות המיכלים. להיפך, התובע העיד כי הוא מוודא שהמיכלים תקינים בשלב הראשון (ראה: עמוד 8 לפרוטוקול שורות 23-24). כך גם נהג המיכלית העיד כי: "זה לא סגירה הרמטית אלא רק סגירה של המיכלים ללא פלומבות" (ראה: עמוד 14 לפרוטוקול שורה 32). ולעניין זה ראה גם הערת י. צלטנר בספרו "החישוב לפיצוי נפגעי תאונות דרכים", בעמוד ג-463.7 כי אין מקום לראות פעולה שמטרתה מניעת סיכון תעבורתי כמהווה כשלעצמה סיכון תעבורתי. שישית, בענייננו גם הפעולה הקודמת (פריקת דלק) אינה בגדר "שימוש מוכר ברכב מנועי", להבדיל מהמקרה שנדון ב-ע"א (ירושלים) 4318/03, טויזר נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (2003). מה גם שאף בעניין "טויזר" הודגש הצורך בבדיקת הזיקה לפעולה הקודמת ויסוד הכוונה המנחה את הנכנס לכלי הרכב: "...בנסיבות של שימוש תחבורתי ברכב, היציאה מתא הנהג בסיום הנסיעה אינה צריכה להיות מושפעת ממטרתה, שכן זוהי פעולת השלמה של השימוש התחבורתי. כפי שפורט קודם לכן, יציאה מתא הנהג ברכב דו-תכליתי הנה מקרה פרטי של ירידה מכלי הרכב, ויש לבחון אותה בזיקה לפעולה הקודמת שלשמה נכנס הנהג או הנוסע אל תא הנוסעים. בסיום הנסיעה יוצאים הנהג והנוסעים למעשיהם היום יומיים. יציאה זו, כשלעצמה ובמנותק מהפעילות הקודמת, אינה נוגעת לשימוש התחבורתי... ואכן, הירידה מכלי הרכב אינה יכולה להיבחן מעצמה בלבד, אלא בהקשר הכולל של הפעילות הקודמת. הווי-אומר, אף שמטרתה אינה תחבורתית, הריהי משלימה את הפעולה התחבורתית, אם קודם לכן נעשה בכלי הרכב שימוש תחבורתי" [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.]. (וראה גם: ת"א (אשקלון) 5267-08, שריקי נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (2010); ע"א (ירושלים) 1113-09, דחליקה נ' גולדשטיין שרותי תברואה בע"מ (2010); ת.א. (נצרת) 1076/01, זועבי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (2002); וכן י. אנגלרד, בספרו, שם, בעמוד 97 הע"ש 239, 240). משכך, לא מתקיימת בענייננו המטרה התחבורתית והתאונה אינה מהווה 'תאונת דרכים' כמשמעה בחוק הפלת"ד. 13. מסקנה זו מחוייבת היא גם נוכח שניים אלה: 13.1 תכליתו של תיקון מס' 8 עליה עמדנו לעיל. כאמור ב-רע"א 8548/96, פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825, היפים גם לענייננו: "... ניתן לקבוע שהגישה הפרשנית לפיה יש לפרש את הביטוי "למטרות תחבורה" באופן מרחיב, כך שיתייחס גם לפעולות פריפריאליות הקשורות לכלי רכב, אשר אינן קשורות בשימוש ברכב לצרכי תעבורה, אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של תיקון מספר 8. משמעותה של גישה מרחיבה זו היא החזרת ה"מבחן היעודי" בדלת האחורית, בניגוד לתכלית אשר עמדה ביסוד תיקון מספר 8". (וראה גם: רע"א 8061/95, עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532; רע"א 7987/99, אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' זאהי (2003); א. רבלין בספרו, שם, בעמודים 107, 145). יש לזכור כי "הכניסה או הירידה" מכלי הרכב, לכשעצמה, היא פעולת לוואי לנסיעה ואין מקום להרחיב את פעולת הלוואי כך שגם לה תהיינה פעולות לוואי משניות (ראה: רע"א 8061/95, עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532). הרחבה שאינה מתבקשת מלשון החוק ומנוגדת לתכלית של תיקון מס' 8. הגם שלא נעלם מעיני דברי כבוד המשנה לנשיאה השופט א. ריבלין ב-רע"א 9084/05, אג"ד בע"מ נ' ינטל (2007): "...שההבחנה בין "שימוש עיקרי" ל"שימוש לוואי" שנועדה להרחיב את הגדרת "השימוש ברכב" שוב אין לה נפקות, שכן ההבחנה הברורה היום היא בין דרכי שימוש הכלולות ברשימה הסגורה של "דרכי השימוש בחוק לבין אלה שאינן בה" (וראה גם: רע"א 5099/08, נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (2009); ע"א (חיפה) 19069-09-09, "הכשרת הישוב" חברה לביטוח בע"מ נ' בדראן (2010)). 13.2 פרשנות ראויה. פרשנות הביטוי "כניסה לתוכו או ירידה ממנו", כמשמעותו הפשוטה בחיי היום יום והימנעות מהכללת פעולות כניסה וירידה נוספות שאינן קשורות לנסיעה בפועל - עולה בקנה אחד גם עם הצורך שלא להרחיב יתר על המידה את הגדרת המושגים הנקובים בחוק הפלת"ד כמו גם הרצון לקבוע מבחנים ברורים, אחידים, עקביים וקלים ליישום, תוך הימנעות מאבחנות 'דקיקות' בין מצבים דומים, במטרה לשמור על יציבות משפטית. כפי שעמד על כך כבוד הנשיא (כתוארו אז) השופט א. ברק עוד ב-ע"א 358/83, שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(2), 844 (לפני תיקון מס' 8, והדברים אמורים במשנה תוקף כיום, כעבור למעלה משני עשורים): "... יש לבחור, עד כמה שאפשר, בפתרון פשוט, שניתן יהא להפעילו בקלות יחסית, בלא שיהא צורך ליצור הבחנות דקות ודקיקות, השוללות כל בטחון משפטי, והמתרחקות מהתמונה הכוללת. עמדתי על כך במסגרת חוק הפיצויים, באומרי: "מדיניות משפטית בריאה צריכה להימנע מיצירתן של הבחנות דקות ודקיקות, המונעות כל בטחון משפטי והמטילות ספק באשר להחלטתו העתידה של בית המשפט. כך הוא הדבר בדרך כלל, כך הוא בוודאי המצב בתחום כשלנו, שהוא בעל חשיבות מעשית רבה, ואשר מיגוון האפשרויות האקטואליות עולה תמיד על כל דמיון" ... ועל אותה גישה עמד השופט אור באומרו: "נראה לי שפרשנות רצויה, תוך כוונה להגשים את מטרת החוק, אינה מצדיקה, כל עוד אין הדבר מתבקש מנוסח החוק ומטרותיו - יצירת הבחנות, שאינן נזכרות בו, הבחנות שמטבע הדברים אך תגברנה את חוסר הוודאות שביישומו של החוק" .... אכן, נדרשת גישה שתציב את גבול האחריות במקומו הראוי, ותמנע צורך ביצירת הבחנות במקרים בהם אין הבדל. כמובן, אשליה היא לשאוף לגיבושה של גישה הפותרת את כל הבעיות, והמונעת הבחנות קשות. ...... אך עלינו לעשות נסיון לפשט את ההבחנות, ולהביא לידי כך שההכרעות הקשות יסובו על חילוקי דעות הרלבנטיים למדיניות החוק, ולא על נסיונות לאבחן בין מצבים שכל איבחון ביניהם אינו אלא מלאכותי. יש לשאוף איפוא, למבחן כללי וגמיש שיסייע בפתרונן של הבעיות הקשות העולות במסגרת החוק. "שאלות אלה ואחרות יוצרות חוסר ודאות וחוסר בטחון. עדיף לשוב ולהעמיד מבחן 'פרימיטיבי', שאינו מחייב עריכתן של הבחנות דקות ודקיקות - עד כדי אפר" ...." [ההדגשות אינן במקור- ב.ש.]. (וראה גם: רע"א 418/03, אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה פ"ד נט(3) 541; ע"א 10157/09, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פטקין (2010)). קביעת ההגדרות על פי הנחיות עבודה של מעביד זה או אחר בוודאי שלא תסייענה לקביעת פרמטרים פשוטים וברורים ליישום חוק הפלת"ד. דווקא נוכח ההגדרות הלא קלות של חוק הפלת"ד, מן הראוי לצמצם את תחולתו ולעשות כל מאמץ על מנת להחזיר את המונח 'תאונת דרכים' לגדרו ה'טבעי' ולמשמעותו הפשוטה והיומיומית כפי שהוא שגור בפי הדיוטות תחת להוסיף בלבול ומבוכה (וראה בהיקש: ע"א (חיפה) 1040/05, עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ נ' נאיף (2006); וכן ראה: רע"א 9084/05, אג"ד נ' ינטל (2007); רע"א 5099/08, נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (2009); ע"א 3392/09, דהן נ' אריה חב' לביטוח בע"מ (2010)). 14. גם הטענה כי עסקינן ב-"טיפול דרך" לא תסייע בידי התובע. אמנם, חוק הפלת"ד מכיר ב"טיפול דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו" כ-"שימוש ברכב מנועי". ברם, מקרה דא אינו ממלא אחר התנאים שבהגדרת 'טיפול דרך' או 'תיקון דרך', כפי שנקבעו ב-רע"א 5099/08, נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (2009) ובכללם: כי הטיפול יתרחש בדרך, קרי: החל מן העלייה אל כלי הרכב בתחילת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה; כי הטיפול נדרש עקב אירוע פתאומי ובלתי צפוי שנתעורר בו צורך במהלך הנסיעה והינו הכרחי לשם המשכתה; כי המדובר בתקלה שנוהגים לטפל בה בדרך ולא בתקלה שמצריכה טיפול ממושך ומורכב בידי איש מקצוע; וכי הטיפול יתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו (להבדיל למשל מהסרת מכשול בדרך). (וראה גם: רע"א 372/10, הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ספנייב (2010); רע"א 883/11, אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מוחמד (2011); רע"א 10875/08, אורן נ' קארו (2009); ת.א. (מרכז) 8278-06-09, שוויקי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2010), על האסמכתאות הנזכרות בו; ע"א (חיפה) 19069-09-09, "הכשרת הישוב" חברה לביטוח בע"מ נ' בדראן (2010); ע"א 3392/09, דהן נ' אריה חב' לביטוח בע"מ (2010); ע"א (ת"א) 1286-09, כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שועעי (2011)). פשיטא כי, תנאים אלה לא התקיימו בענייננו: לא נטען ולא הוכח כלל כי נפל פגם מיכני או אחר במיכלית באורח פתאומי ובלתי צפוי או בכלל שמנע את המשך הנסיעה. עליה למיכלית לצורך בדיקה שיגרתית על פי נוהל עבודה כי מלוא תכולת המיכלית סופקה לתחנת הדלק - אינה בגדר "טיפול" או "תיקון" ברכב כלל ובוודאי שאינה בגדר אירוע פתאומי המחייב טיפול בטרם המשך נסיעה. כך גם העלייה למיכלית התבצעה בתחנת הדלק לפחות כמחצית השעה לאחר סיום הנסיעה והגעת המיכלית למחוז חפצה וכלל לא נטען כי היתה מניעה פיזית להמשך נסיעת נהג המיכלית בתום הפסקת הקפה. מה עוד שגם לעניין זה אין מקום להרחיב את הגדרת המונח "תיקון דרך" (והשווה: רע"א 372/10, הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ספנייב (2010)). סוף דבר 15. דין התביעה להידחות. בנסיבות, ובכלל זה התנהלות הצדדים במהלך ההתדיינות, העובדה כי המדובר במחלוקת משפטית כנה משנדחתה טענת התרמית כמו גם הנכות הצמיתה שנותרה לתובע עקב התאונה - אין צו להוצאות. לצדדים נתונה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי. תאונת דרכים