קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה עובד זר ממולדובה: כללי בתביעה שבפני עותר התובע, יליד 3.8.1971, לפצותו בגין נזק גוף שלטענתו הוסב לו בתאונת עבודה מיום 19.2.2001. בעת הרלבנטית, התובע שימש כעובד זר (מחזיק דרכון של מדינת מולדובה), ועבד אצל הנתבעת 1 בעבודת בנין (כטפסן וברזלן). התאונה התרחשה לדבריו בנסיבות כדלקמן (ס' 3-2 לתצהירו): "ביום 19.2.2001, עת עבדתי, בשירות הנתבעות, יחד ולחוד, בעבודות ברזלנות וטפסנות בנין במישור אדומים, נתבקשתי להכין חישוקי ברזלנות עם מוטות ברזל [בקוטר 2.5 ס"מ כל אחד] באורך 12 מטרים, כהכנה להחדרתם לטפסנות עובר ליציקת בטונים. עקב חיסכון המעסיק בעובדים נאלצתי לעבוד לבדי בהרמת ועיצוב הברזלים לחישוקים שהלכו ונהיו כבדים יותר ויותר עם הוספת כל מוט ברזל על מנת ליצור ולהשלים את החישוק באורך 12 מר'. מוטות הברזל היו ארוכים וכבדים מאוד ולא ניתנה לי עזרה בהרמתם וביצירת החישוק לצורך שילובו במערכת הטפסנות. תוך כדי הרמת הברזלים חשתי בחילה חריפה וחולשה בכל הגוף, כאבי ראש וסחרחורות עם כאבים בצוואר, הקאות וערפול הראייה. נפלתי ואבדתי הכרה. לאחר ששפכו עלי מים, כוחי הפיזי לא שב אלי, חברי לעבודה ביקשו לפנותי לבית החולים". הנתבעים הכחישו את עצם התרחשות התאונה. לטענתם, התובע נלקח לביה"ח מחמת שלא חש בטוב כבר בערב שקדם ליום האירוע הנטען, ולא מחמת תאונה כלשהי. במישור הנזק: התובע הגיש את חוות דעתו של הנוירולוג ד"ר רון דבי, לפיה הוא סובל מנכויות לצמיתות: 100% בגין התקפים אפילפטיים, 30% בגין חולשה וירידת תחושה בפלג גוף ימין, 20% בגין ליקויים קוגניטיביים, 10% בגין אפזיה (קושי בדיבור), 10% בגין כאבי ראש וסחרחורת, 20% בגין סימפטומים נפשיים, ו- 5% בגין צלקת בקרקפת וחסר עצם קטן בגולגולת. פרופ' אלדד מלמד, נוירולוג מטעם הנתבעות, העריך את נכותו בשיעור 10% בגין הפרעות דיבור, ו- 10% בגין אפשרות להתקפים אפילפטיים לאחר ארוע מוחי. מומחה בימ"ש, פרופ' נתן בורנשטיין, העמיד את נכותו על 10% בגין התקפים אפליפטיים, ו- 15% בגין פגיעה בפלג גוף ימין (חוו"ד מיום 2.6.2010). במישור הדיוני: מטעם התובע הצהירו ונחקרו הוא עצמו ואחיו מר יון סטורזאי. הנתבעות הגישו את תצהיר החוקר מר ערן עזרא (לענין מצבו התפקודי של התובע לאחר התאונה). ב"כ התובע ויתרה על חקירת החוקר. מומחה בית המשפט נחקר על חוות דעתו. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב. להלן אדון בשאלת האחריות ובשאלת הנזק. האחריות עדות התובע לענין נסיבות התאונה לא נסתרה. ולהיפך: התיעוד הרפואי שהגיש תומך בגרסתו. ממכתב השחרור מבית החולים הדסה עין כרם, מיום 13.3.2001, עולה כי ביום הארוע פונה לבית החולים שערי צדק בירושלים. שם נמצאו ערכי לחץ גבוהים, דמם תת-עכבישי ודימום פרונטאלי באונה השמאלית של המוח. התובע העבר לביה"ח הדסה. בביה"ח בוצע בו צנתור עורקי מוח, שהדגים מפרצת בעורק המקשר הקדמי. התובע עבר ניתוח לסגירת המפרצת. בהתעוררותו נמצא שיתוק פלג גוף ימין והפרעה בשפה. בדיקת CT מוח הראתה אוטם מוחי בעורך המוח הקדמי (ר' מכתב השחרור מוצג 1 בתיק מוצגי התובע, וכן סיכום הסיפור הרפואי בע' 2 בחוות דעתו של פרופ' בורנשטיין). מה גרם לדימום המוחי? התשתית הראייתית תומכת במסקנה, כי הדימום נגרם מחמת מאמץ בלתי סביר בעבודה ביום בו פונה לביה"ח. התובע נדרש לדבריו להרים מוטות ברזל ארוכים וכבדים, ולקשרם לחישוק (ס' 2 לתצהירו). לשם כך, היה עליו להתכופף (ר' עדותו בפ' ע' 5 ש' 9 עד ע' 6 ש' 7). העבודה בוצעה בעמידה, בשטח מדברי פתוח (מישור אדומים) ובצהרי היום (עדות התובע, פ' ע' 5 ש' 28-22). מומחה בית המשפט ציין בחוות דעתו כי "מפרצת הינה פגם אנטומי מולד והגורמים לפקיעת המפרצת בזמן נתון הינם רבים ושונים. אחד הגורמים העיקריים הינו יתר לחץ דם ממנו כנראה סבל מר סטורזאי גם טרם הארוע הנדון, אך אין לשלול כי מאמץ יתר וכתוצאה מזה עליה משמעותית בלחץ תוך גולגלתי גרם לפקיעת המפרצת ולדמם התת-עכבישי" (ההדגשה הוספה; בעמוד האחרון לחווה"ד). בחקירתו הסביר כי המפרצת נפקעה בעקבות "טריגר" שגרם לכך. ה"טריגר" הוא גורם מניע, הגורם להתפרצות (ר' עדות המומחה בפ' ע' 35 ש' 21-16). הצורך ב"טריגר" -- לצד עדות התובע ומכתב השחרור מביה"ח -- אלה מועילים להרים את נטל ההוכחה בענין נסיבות התאונה, ולהעבירו אל הצד שכנגד. הנתבעים טענו כי התובע חש ברע כבר בלילה שבטרם האשפוז, נשלח ע"י מנהלו לנוח, וביום המחרת פונה לבית החולים (ס' 5 לסיכומי הנתבעים). הנתבעים לא העידו כל עד לתמיכה בגרסה עובדתית זו (אף לא את ה"מנהל" הנ"ל). בתכתובת מאוחרת טענה גב' יעל בן-עמי בשם הנתבעת 1, כי "לעובד הנ"ל לא היתה תאונת עבודה ופגיעתו נגרמה עקב ארוע מוחי" (ר' מכתב מיום מיום 1.3.2002, מוצג 1 בתיק מוצגי הנתבעים; ר' מכתביה הנוספים מיום 7.3.2002 ומיום 24.4.2002). גב' בן-עמי לא הגישה תצהיר ולא זומנה להעיד. ההימנעות מהעדת עדים רלבנטיים נזקפת כנגד הנתבעים. הנתבעים גם לא הגישו כל ראיה בענין תנאי העבודה של התובע, כגון בענין משקל מוטות הברזל, הדרך שבה היה עליו להרימם ולקשרם, כמו גם תנאי העבודה בשטח המדברי, והטמפרטורה ששררה במקום. טענותיהם נטענו בעלמא, ללא ביסוס ראייתי. השיהוי בהגשת התביעה (שהוגשה ביום 5.2.2008), אינו מכרסם בתוקפה של גרסת התובע. השיהוי מוסבר על רקע מעמד התובע כעובד זר, מצבו הרפואי ומצבו הכלכלי. התובע נשלח חזרה לארצו בסמוך לאחר הניתוח המוחי, תחת השגחה רפואית ועם המלצה להמשך מעקב, טיפול תרופתי ושיקום (ר' סיכום מחלה מביה"ח הדסה מיום 17.3.2001). אין חולק כי במולדובה לא קיים "בית חולים שיקומי כמו בית לוינשטיין" (ר' עדותו של מומחה בימ"ש, פ' ע' 40 ש' 29). אין צורך לאמר כי מצב בריאותי כגון דא מקשה על מימוש זכויות משפטיות. יש להתחשב גם בקשיי הכניסה של התובע לארץ ובבעיות שפה, כמו גם במשלח-ידו הבסיסי ובכך שאינו עובד מאז התאונה (ס' 19 לתצהירו). אין צורך לאמר כי מצבו הכלכלי הוא ירוד - כנגזרת של מצבו התעסוקתי. השיהוי, אם כן, אינו תולדה של הזנחה ועצלות, אלא פועל יוצא ממצבו הכללי של התובע. אין לזקוף זאת כנגדו. הנתבעת אף לא סבלה נזק ראייתי כתוצאה מן השיהוי. הנתבעת קיבלה עותק מתביעת התובע במל"ל כבר ביום 19.6.2003 (מוצג 6יא' בתיק מוצגי התובע). בטופס התביעה נרשם: "במהלך העבודה, הרמתי ברזל באורך 12 מטר ובעובי 25 ס"מ לצורך הכנתו לטפסנות. תוך כדי הרמה חשתי בחילה וחולשה, הזעתי וחשתי כאבים בצוואר אחורי וכאבי ראש. לאחר שהנחתי את הברזל הקאתי וחשתי חולשה כללית וסחרחורת עם ערפול. לאחר שנוכחתי שזה לא עובר והכרתי מעורפלת וכוחי הפיסי לא שב אלי ביקשתי שיפנו אותי לביה"ח ושם אושפזתי". הנתבעת ציינה ע"ג הטופס: "אנו מאשרים את נכונות פרטי השכר בלבד!" הנה כי כן, הנתבעת היתה ערה לטענות התובע בענין נסיבות התאונה מכח תביעתו במל"ל. סיכומה של נקודה זו: התובע הוכיח את גרסתו לתאונה במידה מספקת במשפט אזרחי. במישור האחריות, התרשלות הנתבעת נעוצה בכך שלא סיפקה עובד נוסף שיסייע לתובע להרים את המוטות ולקשרם. עבודה פיסית בחום היום, ללא עזרה אנושית או מכנית להרמת משקל, מזמינה תאונות. נכות רפואית ונכות תיפקודית אני מאמצת את חוות דעתו של מומחה בימ"ש בחלקה, ומעמידה את נכות התובע בתחום הנוירולוגי על 30% בגין התקפים אפילפטיים, 15% בגין פגיעה בפלג גוף ימין, 10% בגין אפזיה (ליקוי בדיבור), ו- 5% בגין ליקויים קוגניטיביים. לענין האפזיה -- שני מומחי הצדדים, ד"ר דבי ופרופ' מלמד, הסכימו כי התובע סובל מנכות בגין ליקוי בדיבור בשיעור 10%. מומחה בימ"ש ציין אף הוא שהתובע סבל מהפרעה זו לאחר הניתוח (בע' 2 לחווה"ד). התובע לא התלונן על כך בפניו (ר' בע' 3 לחווה"ד וכן בעדות המומחה בפ' ע' 39 ש' 20-18). ואולם יש לזכור כי התובע תיקשר עם מומחה בית המשפט באמצעות מתורגמן (פ' ע' 39 ש' 19-18). לא הוצג כל הסבר כיצד נעלמה האפזיה מאז הניתוח, ואם די לשם כך בעצם חלוף הזמן. לא נטען ולא הוצגה אסמכתא לטיפול רפואי כלשהו שהתובע קיבל בתחום זה. כאמור, מדינת מודלובה אינה נהנית מבתי חולים שיקומיים כבישראל. בנסיבות אלה, ובהעדר מחלוקת בין מומחי הצדדים, אני קובעת נכות בראש זה בשיעור 10%. אשר להתקפים אפילפטיים -- מומחה בימ"ש הכיר בנכות בשיעור 10% בלבד. אין מקום להניח שמומחה בימ"ש הוטה כנגד התובע בעקבות עיון במסמכי המל"ל (כטענת ב"כ התובע בפרק 2 לסיכומיה). המומחה אמנם עיין במסמכים שונים של המל"ל, גם כאלה שאינם קשורים למצב רפואי (עדותו בפ' ע' 36 ש' 28, ע' 37 ש' 28 עד ע' 38 ש' 3). ואולם המומחה בדק את התובע בעצמו. הוא ציין כי "היה רושם ברור בבדיקתו כי [התובע] מנסה להעצים באופן מוגזם את ההפרעות הקוגניטיביות וגם בבדיקתו הנוירולוגית היה רושם לנסיון מוגזם להדגים מעין רעד או אי דיוק במבחן אצבע אף וצניחת ידיים דו-צדדית לא אורגנית. הדגים קושי בהליכה שלדבריו נובע מנפיחות בקרסוליים וכפות הרגליים. הדגים ירידה בתחושה בפלג גוף ימין, כולל לרעד הקולן במצח שלא מצייתת לתבנית אנטומית נוירולוגית אורגנית. לא היו סימנים אוביקטיביים לתסמונת פירמידלית... למרות הנסיון להעצמה והגזמה יש גרעין אורגני בתלונותיו וזאת לאור תולדות הארוע והעובדה כי נגרם אוטם מוחי שהודגם ב- CT לאחר הניתוח" (בע' 3-4 לחווה"ד). המומחה הוסיף כי התובע נהג "באופן מופגן ותיאטרלי כשנתבקש לחזור על שלושה שמות עצם שכח את כל שלושת שמות העצם לאחר פחות משלושים שניות?! קשה היה לבצע מבחן מנטלי מלא עקב קשיי שפה וגם עקב חוסר שיתוף פעולה מצידו" (בע' 2-3). המומחה, אם כן, התרשם מהתובע במישרין. יחד עם זאת, שיעור הנכות שהציע בתחום האפילפסיה אינו נותן מענה הולם לממצאים הרפואיים שבתיק. כידוע, הנכות בגין התקפים פרכוסיים נקבעת לפי תכיפותם (סעיף 30(1) לתקנות המל"ל). נכות בשיעור 10% מתייחסת לתכיפות התקפים זניחה: 4-1 התקפים במשך שנתיים (ס' 30(1)ב' לתקנות המל"ל). המומחה נתן משקל מכריע לכך שהתובע אינו נוטל תרופות למניעת פרכוסים (בע' 2 ובע' 4). ואולם, המומחה לא נתן משקל לתיעוד הרפואי מביה"ח במולדובה, שם טופל התובע בענין האפילפטי. לפי מסמך של משרד הבריאות במולדובה - המרפאה הוורטברו-נוירולוגית, מיום 28.4.2009, התובע התלונן על התקפים עוויתיים, ונרשמו לו תרופות שונות (מוצג 11 בתיק מוצגי התביעה). הומלץ שיימנע ממאמץ פיסי, ונקבע המשך מעקב נוירולוגי. גם לפי מסמך מיום 13.5.2009 של משרד הבריאות במולדובה - מרפאת נוירוכירורגיה מוח, התובע התלונן על התקפים פרכוסיים, ונרשמו לו תרופות שונות (מוצג 12). הומלץ להמנע מחשיפה לשמש ומאמץ פיסי, ונקבע להמשך מעקב נוירולוגי, לרבות בדיקת CT והערכת יכולת עבודה. מומחה בימ"ש איזכר את שני המסמכים (ברשימת המסמכים שבהם עיין), אך לא בחן את תוכנם ולא נתן כל משקל לטיפול המצוין בהם. אף אין מחלוקת אודות הימצאות אוטם מוחי, לפי בדיקת CT (בע' 4 לחווה"ד של מומחה בימ"ש). זהו ממצא אובייקטיבי. המומחה הסביר כי "החור במוח יכול לגרום להתקפים אפילפטיים" (פ' ע' 46 ש' 1). התובע העיד כי בשנה שקדמה לעדותו סבל משלושה-ארבעה התקפים (ר' חקירתו בפ' ע' 12 ש' 7-6). תדירות זו יכולה להסביר מדוע אינו מתאמץ לרכוש תרופות. לענין זה יש לזכור את מצבו הכלכלי הירוד, כנובע ממעמדו כתושב זר, ממקצועו והשכלתו, ומהיותו מובטל. המדרג שבסעיף 30(1) לתקנות המל"ל נע בין מצב של העדר התקפים במשך שנתיים אחרונות, ועד יותר מהתקף אחד לחודש. אני מעמידה את שיעור הנכות לפי ס"ק ג' -- "בממוצע התקף אחד ב- 3-4 חדשים". על כן, הנכות בראש זה תעמוד על 30%. בענין החולשה בפלג גוף ימין -- סעיף 29(1)א'I קובע כי במקרה של תסמונת נוירולוגית חלקית בצורה קלה בצד ימין, הנכות היא 30%. מומחה בימ"ש התרשם כי ההפרעה בתנועת צד ימין היא "קלה שבקלות. אם בכלל. לכן אני אומר שוב, נתתי לו חצי מהשלושים אחוז בהנחה שהחור במוח גורם לאיזושהי הפרעה מסוימת. לא מצאתי בבדיקתי שום הפרעה מוטורית אוביקטיבית... [הפרעה] מסוימת. קלה שבקלות. 50% מהקלה" (פ' ע' 42 ש' 24-30). המומחה ציין כי למרות שאלות מכוונות, התובע לא התלונן על חולשת פלג גוף ימין (ר' בפרק "דיון וסיכום" בחוות דעתו). שיקול דעתו של מומחה בימ"ש הופעל כהלכה, לאחר בדיקה מוטורית ומתן הזדמנות לחולה להציג תלונתו. לא מצאתי מקום להתערב בשיקול דעתו המקצועי בנקודה זו. ליקויים קוגנטיביים - ב"כ התובע הציעה לקבוע נכות בשיעור 10% לפי ס' 34ב' לתקנות המל"ל (ר' ע' 14 לסיכומי התובע). מומחה התובע, ד"ר דבי, העריך כי התובע סובל מליקויים קוגניטיביים, המתבטאים בירידה בריכוז וזכרון, וקושי בתכנון והתארגנות. ד"ר דבי מצא חיזוק לתלונות התובע בבדיקה הנוירולוגית מיום 28.4.2009 במולדובה, שם צוינה הפרעה בריכוז ובזכרון. בנוסף ציין שבבדיקתו לא זכר שמות חפצים ופרטים בסיסיים (ס' ג' בע' 5 לחווה"ד). להערכתו, הנכות הנוירולוגית בראש זה היא 20%. מומחה בימ"ש רשם בחוות דעתו כי התובע "מוסר פרטים בצורה מסודרת, דיבורו שוטף ללא עדות להפרעה קוגניטיבית" (בע' השני למטה). ואולם בחקירתו אישר כי בעיות זכרון לפגועי מוח הן שכיחות, וכי "כל פגיעה באונה הפרונטלית המצחית" -- וזו האונה שנפגעה אצל התובע -- "גורמת להשלכה בהיבטים התפקודיים המנהליים: הפרעה בחשיבה, בארגון, executive function" (פ' ע' 40 ש' 30 עד ע' 41 ש' 4). המומחה סבר כי "כאן המוח עבר שיקום יוצא מהכלל" (פ' ע' 41 ש' 18); התרשמתי ממצב קוגניטיבי מצוין" (פ' ע' 42 ש' 23). יחד עם זאת אישר, כי אין זה מצב שכיח שאדם עם אוטם באונה המצחית לא יחוש בהשלכה על בריאותו, תיפקודו ואורח חייו (פ' ע' 44 ש' 18-13). כאמור, ד"ר בורנשטיין לא התיחס לגופו של התיעוד הרפואי ממולדובה. הוא גם לא ערך לתובע מבחן ייעודי בתחום הריכוז. בשים לב לכך שהאוטם הוא מצב קבוע ובלתי הפיך (ר' עדותו של ד"ר בורנשטיין, פ' ע' 44 ש' 32-25), ולממצאיו של מומחה התובע, תועמד הנכות בראש זה על 5% (ולפי מחצית סעיף 34ב' לתקנות המל"ל). לא מצאתי מקום לקבוע נכות בגין עצם החסר בעצם הגולגולת (ס' 6 לסיכומי התובע). מומחה ביהמ"ש לא אבחן חסר בעצם הגולגולת, וציין כי ענין זה הוא "בעיני המתבונן" (ר' ע' 3 בחוות דעתו ועדות בפ' ע' 39 ש' 13-10). גם במידה וקיים חסר, הנכות כבר בוטאה בסעיפי הליקוי הספציפיים, כמפורט לעיל. אשר לצלקת במצח - מומחה בימ"ש היה ער לקיומה, וסבר שאינה מכערת או בולטת. על כן נמנע מקביעת נכות בגינה (ר' עדותו בפ' ע' 38 ש' 27-26). התובע לא הציג תמונות של הצלקת ולא ביקש מבית המשפט להתרשם ממראהה באופן בלתי אמצעי. אשר על כן, איני קובעת נכות בראש זה. נכותו הצמיתה והמשוקללת של התובע, בתחום הנוירולוגי, תעמוד על 49.1275%. הנכות התפקודית - התובע הוא פועל בנין (ר' עדותו בפ' ע' 3 ש' 4-10). לאורך השנים, עבד במקומות שונים בעולם, וחלק מהזמן היה מובטל (ר' עדותו בפ' ע' 3 ש' 21 עד ע' 4 ש' 8). נכותו הנוירולוגית כתוצאה מהתאונה מגבילה את כושרו לעסוק בעבודה פיסית. אין חולק כי הוא זקוק לשיקום (ר' עדותו של מומחה בימ"ש בפ' ע' 40 ש' 24-25). מומחה בימ"ש אישר כי מולדובה אינה מצוידת בבי"ח שיקומי כמו בית לוינשטיין בישראל (פ' ע' 40 ש' 29). ללא שיקום, ובהעדר השכלה, אין לתמוה כי התובע לא חזר לעבוד לאחר התאונה (ס' 19 לתצהירו). הנכות התפקודית הנובעת מהתאונה אינה מוחלטת. ב"כ התובע ציינה כי התובע יכול להשתלב בעבודה קלה, כמו עבודת משרד או מכירות (ס' ב' בע' 23 לסיכומיה). בנסיבות הענין, נוכח שיעור הנכות הרפואית הגבוה והמקצוע של התובע, תעמוד הנכות התפקודית על 50%. אשר למחלה הנפרולוגית -- באוגוסט 2009, בחלוף כשמונה וחצי שנים מהתאונה, התגלתה אצל התובע מחלת כליות. התובע אושפז ביום 1.8.2009 בביה"ח איכילוב על רקע תלונה לסחרחורת וכאב ראש (ר' בתיק מוצגי הנתבעת). בסיכום האשפוז, בתיאור "המחלה הנוכחית", צוין: "ללא מחלת כליות ידועה" (בגליון 1). במהלך האשפוז בוצע אולטרסאונד לכליות, ונמצא ממצא המתאים "למחלה פרנכימטית כרונית" (בגליון 3). בסיכום נרשם: "בוצע US כליות ודופלר לעורקי הכליה שהדגים כליות קטנות ומצולקות שמתאימות לאיס כליות כרונית... הומלץ המשך מעקב נפרולוגי" (גליון 4). בסיכום אשפוז נוסף מיום 11.8.2009 נרשם: "במהלך אשפוז זה התבררה אי ספיקת כליות הנראית סטנוגרפית כאי ספיקה כרונית", והומלץ על מעקב תפקודי כליה בקהילה. מאוחר לכך, בסיכום אשפוז מיום 1.2.2010, נרשם: "ידוע על אי ספיקת כליות כרונית. החולה עושה דיאליזה במוסדנו (פעמיים בשבוע)" (גליון 2). בעיית הכליות מתוארת בסיכומי אשפוז נוספים: ראו סיכום אשפוז מיום 14.2.2010, שם נרשם שהתובע הועבר מדיאליזה עם חום גבוה. ראו גם סיכום אשפוז מיום 21.3.2010 שם נרשם: "אשפוזים חוזרים ע"ר גודש ראתי על רקע זה שאינו מבצע את הדיאליזות"; הומלץ על "המשך ביצוע דיאליזה 3 פעמים בשבוע כאן". בסיכום אשפוז מיום 26.3.2010 נרשם: "מוכר למחלקתנו מאשפוזים חוזרים עקב מאורעות חוזרים של בצקת ראות על רקע חוסר לקיחת טיפול תרופתי וחוסר ביצוע דיאליזה מסודרת וכל זאת על רקע חסר ביטוח רפואי בארץ, חסר אפשרות לממן טיפול פרטי וחוסר רצונו לחזור לארץ מוצאו - מולדביה". בסיכום אשפוז מיום 28.4.2010 נרשם כי מתלונן על "חום וקוצר נשימה בחולה דיאליזה". הומלץ שיגיע לביצוע דיאליזה. במזכר של ד"ר דורון שוורץ מיום 3.6.2010 נרשם שהתובע "חולה אי ספיקת כליות סופנית אשר זקוק לטיפול בדיאליזה לצמיתות". מחלת הכליות אינה שייכת להתפרצות המפרצת (ר' עדותו של מומחה בימ"ש, פ' ע' 35 ש' 28). אין צורך לאמר כי מחלה זו מגבילה את התובע ביותר. אח התובע, מר יון סטורזאי, העיד כי התובע "הולך לדיאליזה שלוש פעמים בשבוע בביה"ח" (פ' ע' 22 ש' 1); "אחי אחרי הדיאליזה כל הזמן עייף" (פ' ע' 23 ש' 3); "מאז שנהייתה לו בעיה עם הכליות הוא כל פעם מתמוטט" (פ' ע' 27 ש' 10). האח סיפר כי אחיו אינו עושה דבר: "הוא שוכב במיטה... כל הזמן במיטה" (פ' ע' 22 ש' 13-11). מדי פעם הוא יוצא מהבית, אך האח מפרנסו (פ' ע' 22 ש' 31-16); "אני מפרנס אותו. אני לא יודע איך הוא יתקיים פה" (פ' ע' 27 ש' 30). אין חולק כי התובע זקוק להשתלת כליה (בע' 19 לסיכומי התובע). ב"כ הנתבעים טען כי מחלת הנפרולוגיה "משמיטה כמעט את הקרקע תחת מרבית טענותיו של התובע לנזקים עתידיים" (ס' 12 לסיכומיו). זוהי טענה גורפת. הנכות התפקודית שנגרמה לתובע מן התאונה עומדת בפני עצמה. היא אינה מתאיינת כתוצאה מהתפתחות מאוחרת של מחלת הכליות. הנכות הנוירולוגית, היא עצמה, מסבה לתובע נזקים. הנתבעים יפצו את התובע במידת אחריותם לנזקו כתוצאה מהתאונה, וכפי שיפורט להלן. ראשי הנזק הפסדי שכר לעבר - התובע לא שב לעבוד לאחר התאונה. הוא שוחרר מאשפוזו ביום 17.3.2001, לאחר ניתוח ראש, עם המלצות לטיפול תרופתי, מעקב צמוד ושיקום (ר' מכתב שחרור מוצג 1 בתיק מוצגי התובע). נוכח חומרת הארוע הרפואי, הניתוח שעבר, וההמלצה למעקב ולשיקום, יש להכיר בהפסדי השתכרות מלאים למשך שנה, החל מיום 1.2.2001 (שכן לא קיבל שכ"ע עבור פברואר 2001, החודש בו נפגע - ר' ס' 6(א) לתצהירו), ועד ליום 1.2.2002 החל מיום 1.2.2002 ועד ליום 1.8.2009 (מועד אבחון מחלת הכליות), יפוצה על בסיס 50%. בסיס השכר לפיצוי יהיה שכרו הממוצע אצל הנתבעת 1 ערב התאונה: סך 4,573 ₪ (קרן; ר' תל"ש לחודשים נובמבר-דצמבר 2000, וינואר 2001). הפיצוי לעבר יחושב לאחר הוספת הצמדה וריבית כחוק עבור כל חודש בעבר, לפי התקופות הנ"ל, החל מיום 1 לחודש ועד לתשלום בפועל. אין להוסיף לשכר "פן של תנאים סוציאליים", הן מחמת שלא הוצגו נתונים כלשהם ביחס לכך (ר' ס' 12א בסיכומי התובע), והן משום שלא הוכחה זכאות ל"שכר הממוצע בענף הבניה" (שלפי הנטען עמד על 7,242 ₪; ר' בע' 23 לסיכומי התובע). אשר לתקופה שמיום 1.8.2009 ועד היום - בתקופה זו, מחלת הכליות האפילה על הבעיה הנוירולוגית בפן התפקוד. כיום נדרש התובע לטיפולי דיאליזה אינטנסיביים, של 4 שעות בכל פעם, במשך 3 ימים בשבוע (בע' 24 לסיכומי התובע). לאחר הדיאליזה, התובע סובל מעייפות רבה (ר' עדות אחיו, פ' ע' 23 ש' 3). על כן, בתקופה זו, לא ניתן לייחס את הפסדי השכר לנכות מהתאונה. גריעת כושר השתכרות לעתיד - נוכח מחלת הכליות, פוטנציאל ההשתכרות של התובע הוא נמוך. גם אם יעבור השתלת כליה, אין לקבוע בוודאות שיחזור לתיפקוד תקין. בנסיבות הענין, ראוי לפסוק בראש נזק זה פיצוי גלובאלי, בסכום של 100,000 ₪. סכום זה מתחשב בגיל התובע, בשכרו ערב התאונה ובשיעור הנכות כתוצאה מהתאונה. כאב וסבל - התובע סובל מנכות נוירולוגית בשיעור גבוה. הוא שהה באשפוז 26 ימים לאחר התאונה וזקוק למעקב ולשיקום. אני פוסקת לתובע סך 100,000 ₪ בראש זה. עזרת צד ג' - התובע לא נעזר בעזרה בשכר. אין ללמוד מכך שאינו זקוק לעזרה, שהרי הוא סובל מחסרון כיס נמשך. בפועל מסייעים בידו אשתו במולדובה, ואחיו בישראל (ר' עדותו בפ' ע' 11 ש' 24 ובע' 14 ש' 23). עזרת בני המשפחה חורגת במקרה דנא מהעזרה המקובלת. במצבו, התובע אינו מבצע פעולות יומיומיות פשוטות, כמו קניות (ר' עדות אחיו, פ' ע' 22 ש' 13-12 וכן ש' 31). נראה כי אינו מרבה לצאת את פתח דירת האח בישראל (ור' בענין זה דו"ח החקירה מטעם הנתבעים, בהתייחס ליום 11.3.2010, ליום 12.3.2010, וליום 13.3.2010). יחד עם זאת, אין מדובר בחולה סיעודי. כן יש לזכור כי עיקר מוגבלותו דהיום נובעת ממחלת הכליות. בראש זה, ועל דרך של הערכה, לעבר ולעתיד, אני פוסקת סך של 50,000 ₪, וזאת בהתחשב בהיקף הנכות ובאריכות חייו. יוער בהקשר זה כי טענת הנתבעים בדבר קיצור תוחלת חיים נטענה בעלמא, ללא כל אומדן או אסמכתא (ר' ס' 39 לסיכומי הנתבעים). הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד - אין חולק כי נכות נוירולוגית כגון דא דורשת טיפול תרופתי ומעקב שוטפים. גם כאן, אין ידו של התובע משגת להוציא הוצאות. אין לגרוע מזכאותו בראש זה, אך מחמת שהוא סובל ממצב כלכלי ירוד. על דרך של הערכה, לעבר ולעתיד, אני פוסקת סך של 50,000 ₪ בראש זה. תגמולי מל"ל -מסכום הפיצוי יש לנכות באופן רעיוני את תקבולי המל"ל. התובע הגיש חוו"ד אקטוארית (האקטואר גד שפירא), המתבססת על הודעת המל"ל מיום 1.9.2009 (מוצג 2 בתיק מוצגי התובע). לפי הודעה זו, נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 100% מיום 20.2.2001 ועד 31.3.2002; ונכות זמנית בשיעור 50% מיום 1.4.2002 ועד 31.10.2002. מיום 1.11.2002 נקבעה נכות צמיתה בשיעור 18.75%. האקטואר התייחס לדמי פגיעה עבור 26 ימים, וכן לקבצה חודשית (לפי שכר רבע שנתי שקדם לתאונה, בסך 13,718 ₪). לפי החישוב, תקבולי המל"ל עומדים על 131,115 ₪. הנתבעים לא הגישו חוו"ד נגדית, וטענו טענותיהם בענין גובה הקבצה ללא הסבר (ס' 56 לסיכומיהם). אני מאמצת את חווה"ד של מר שפירא, וקובעת כי יש לנכות את הסכום הנ"ל מהפיצויים, בצירוף הצמדה כחוק מיום החישוב (30.9.2010) ועד לתשלום בפועל. לסיכום: התביעה מתקבלת בחלקה, וכמפורט לעיל. הנתבעת תוסיף ותשלם לתובע הוצאות משפט כדלקמן: אגרה; שכ"ט מומחים; הוצאות מיוחדות לטלפונים בסך 316 ₪ (לפי מוצג 14 בתיק מוצגי התובע); תרגומי מסמכים בסך של 466 ₪ (לפי מוצג 15 בתיק מוצגי התובע); סך של 400 ₪ בגין צילום מסמכים (בהערכה); סך של 750 ₪ עבור תשלום למתורגמנים (בהערכה), והכל בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. יובהר כי יש לראות בכך הוצאות מוכרות לניהול תביעה, במיוחד משום שהתובע הוא תושב זר. לעומת זאת, אני דוחה את דרישתו לתשלום עבור כרטיס הטיסה לרומניה, שכן לא הוכח הקשר לתביעה דנא. למען הסדר הטוב יצוין כי התביעה כנגד הנתבעים 2-3 נדחית. התובע לא שב על תביעתו כנגדם בסיכומיו (ר' סיפת הסיכומים, בע' 29). לא נטען ולא הוכח מה היה מעמדם בנתבעת, אם ובמה חטאו אישית כלפי התובע, ואם יש מקום להרים כנגדם את מסך ההתאגדות. נוכח הייצוג המשותף לנתבעים אלה ולנתבעת 1, אין צו להוצאות. עובדים זריםתאונת עבודה