בית המשפט ציין כי אין מקום לשלול מעובד-ציבור, הממלא תפקיד שלטוני, את החסינות מפני תובענה אישית בנזיקין, בגין מעשה שעשה במילוי תפקידו האמור - אלא במצב מובהק שבו עובד-הציבור פעל-לכאורה ממטרה אישית ובאי-חוקיות-בעליל; שלאורן יש לראותו כמי שלכאורה כלל לא פעל במילוי תפקידו הציבורי, ולפיכך אינו ראוי לחסינות המוענקת, ככלל, לעובדי-ציבור כאמור. כמו כן, אין מקום לפסול חסינות לעובד-ציבור הממלא תפקיד שלטוני, שהרשות הציבורית מבקשת להכיר בה, אלא אם עמדת הרשות הציבורית אינה סבירה; ללא הבדל בין עובד-מדינה לעובד של רשות ציבורית אחרת. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה אישית נגד עובד ציבור: מבוא וטענות הצדדים לפניי בקשת הנתבעים 1-3 לדחיית התובענה נגד הנתבע 3, לפי סעיפים 7-7ו ("תיקון מס' 10") בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: 'הפקודה' ו-'תיקון 10', לפי העניין). המבקשים טוענים כי הנתבע 3 ביצע את המעשים והמחדלים המיוחסים לו בתובענה, שעניינם הפרעה למימוש זכויות הבניה של התובעים במקרקעין הנדונים ביפו, במסגרת תפקידו כיו"ר ועדת-המשנה לתכנון ובניה בתל-אביב; קרי: "תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור" [סעיף 7א(א) בפקודה]. התובעים-המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, הנתבע 3 ביצע מעשים ומחדלים אלה "על מנת לקיים את האג'נדה הפוליטית שלו על גבם של התובעים" [תגובת המשיבים לבקשה מיום 8.1.08, עמ' 2], וכי "ניצל את סמכויותיו השלטוניות במגמה לפגוע בזכויות התובעים על פי דין על מנת להעניק לאנשים המזוהים עמו פוליטית זכויות שאין להם על פי הדין" [שם, עמ' 3, פסקה 5]. לפיכך, משהנתבע 3 פעל "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור" [סעיף 7א(א) בפקודה] - אין מקום לדחות את התובענה האישית נגדו. שאר הצדדים לא נקטו עמדה בבקשה. בשל הצורך והחובה לחסוך זמן שיפוטי, דנתי רק באלו מבין הטענות והראיות שאותן ראיתי כנחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר. חסינות עובדי-ציבור - כללי במהלך ההתדיינות בבקשה זכינו למאמרן המקיף בסוגיה הנדונה של תמר קלהורה, ממונה במחלקת ייעוץ וחקיקה (אזרחי), ומיכל ברדנשטיין, ממונה במחלקה האזרחית של פרקליטות המדינה, "חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) - חסינות עובד הציבור" [הפרקליט נא תשע"א, 1-56 (להלן: 'קלהורה וברדנשטיין']. יצוין כי מתוקף תפקידיהן במשרד המשפטים עמדו המחברות על האובניים של חקיקת התיקון הנדון והתוויית יישומו; ולפיכך יש משקל רב לגישתן בדבר פרשנותו. גישתן של קלהורה וברדנשטיין, שהיבטיה הרלבנטיים לענייננו יובאו להלן, מקובלת עליי, מטעמיהן. כמותן סבור אף אני כי נודעת חשיבות רבה להרחקת האיום בתביעה אזרחית אישית נגד עובדי ציבור הממלאים תפקיד שלטוני; למען האינטרס הציבורי במינהל ציבורי ענייני, איכותי ויעיל. המחברות מדגישות את ההגנה על שיקול הדעת של עובד הציבור, לבל יוטה משיקולים זרים של חשש מתביעות אישיות [לצידוקים נוספים לחסינות ראו שם, עמ' 10-11]. על כך אבקש להוסיף את החשש כי חשיפתם של עובדי-ציבור, הממלאים תפקיד שלטוני, לתביעות אישיות - תרתיע אנשי-מקצוע איכותיים מלהצטרף לשירות הציבורי מלכתחילה. דבר זה יפגע בעיקר בציבור, שייאלץ להסתפק בשירותם של אנשי-מקצוע שאין להם חלופות אטרקטיביות במגזר הפרטי. מובן כי לציבור אינטרס בתפקוד מיטבי של עובדי-הציבור. אולם ביסוד תיקון 10 עומדת התפיסה כי להבטחת תפקוד מיטבי זה די במנגנונים של ביקורת המדינה, השיפוט המשמעתי והמשפט הפלילי. לציבור אינטרס גם בפיצוי נפגעיו של שירות ציבורי רשלני. אולם להבטחתו די בשימור אחריותה של המדינה בנזיקין בגין רשלנות עובדיה. בהינתן מנגנונים חלופיים אלו, נזקה של הוספת החשיפה של עובדי-ציבור לתביעות אישיות לשאר המנגנונים עולה על תועלתה. יש לזכור כי עובדי-ציבור הממלאים תפקיד שלטוני חשופים, מעצם תפקידם זה, לתביעות רבות בסכומי-עתק; בשל העניינים הרבים והכבדים המסורים לטיפולם, וההתנגשויות המובנות שלהם עם בעלי אינטרסים שאינם חופפים את האינטרס הציבורי. עובד-ציבור רציונאלי לא ירשה לעצמו להיחשף לסיכון מובנה זה בלי הגנה מתאימה. החלופה להגנת החוק, כמותווה בתיקון 10, היא כיסוי ביטוחי, שבעלותו היתירה יישא הציבור. ממילא צפוי כי נוכח מנהגן של רשויות ציבור לשאת בפיצוי בגין תביעות כאמור, עוד מלפני תיקון 10, ובשים לב למצב השכיח מבחינת 'עומק הכיס' היחסי של רשויות ציבור ושל עובדי-ציבור - ממילא מי שיישא בפיצוי, בסופו של יום, הוא הרשות הציבורית. דבר זה הופך את ניהול התביעה האישית נגד עובד-הציבור, בנוסף לתביעה נגד הרשות הציבורית, להליך שהתועלת בקיומו אינה ברורה, והמניע לקיומו אינו משכנע. יוזכר כי עובד-הציבור ממילא צפוי להעיד במשפט מטעם הרשות הציבורית, כדי להסביר את שיקוליה והתנהלותה. אם לא כן - צפוי הדבר לפגוע בסיכויי הגנתה של הרשות. כל האמור לעיל אינו מתייחס, כמובן, למקרים שבהם עובד-הציבור ניצל-לרעה את כוח משרתו כדי להתנכל למי מן הציבור, ממניעים שדבר אין להם עם תפקידו הציבורי. זוהי הסיטואציה שבה עוסק החריג לחסינות עובדי-ציבור לפי תיקון 10. מעשים כאלה אינם בכלל מילוי תפקידו הציבורי של עובד-הציבור. עובד-ציבור כזה מועל באמון הציבור, וראוי לכל העיצומים הקבועים בגין מעשים כאלה בדין הפלילי, בדין המשמעתי ובדיני הנזיקין. אולם זהו החריג; וכדרכם של חריגים - דינו להתפרש בצמצום, ולחול אך על המקרים המובהקים שלהם נועד. מקרים עמומים יתבררו במסגרת התובענה נגד הרשות הציבורית. חזקה על הרשות הנתבעת, ועל הרשויות המופקדות על יישום הדין הפלילי והמשמעתי, כי אם יתברר שעובד הציבור הרלבנטי לא רק התרשל, אלא סרח - יינקטו נגדו הצעדים הנדרשים; כדי לשמור על טוהר השירות הציבורי. יש מקום להקיש לענייננו מהוראת סעיף 13(ב) בפקודה, בדבר היקף חבותו השלוחית של מעביד, שלפיה - "רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד". כלומר, ההבחנה בין מטרה פרטית למטרה ציבורית היא מדד לתפיסתו של מעשה עובד-הציבור כמעשה שעשה במילוי תפקידו הציבורי, שבגינו הוא ראוי לחסינות; או, חלילה, כמעשה החורג מן התפקיד ובדין שיוחרג מן החסינות. יש להבהיר את האמור בסעיף סעיף 7א(א) בפקודה שלפיו החסינות תופקע ממי שפעל "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו". הכוונה הברורה היא לגרימת נזק שלא-כדין. לעתים תכופות המעשה השלטוני גורם נזק ביודעין; כגון במקרה של סירוב למתן היתר, או להקטנת שומה, או לביצוע התקשרות חוזית, או לקביעת מועד סמוך לביצוע פעולה. הסעיף אינו מדבר באלה, כמובן, אם נעשו כדין, במסגרת התפקיד השלטוני ולצורך הגשמתו. רק גרימת נזק מכוונת כתכלית לעצמה, למטרה פרטית ובלתי-חוקית של עובד-הציבור, תיחשב לחריגה ממילוי התפקיד הציבורי המפקיעה את הזכאות לחסינות. מקובלת עליי גם גישתן של קלהורה וברדנשטיין כי בין לגבי עובדי מדינה, ובין לגבי עובדי רשויות ציבור אחרות, אשר הרשויות המתאימות הביעו את עמדתן כי התקיימו לגבי עובדיהן תנאי החסינות - לא יבחן בית המשפט הדן בתובענה אלא את סבירותה של עמדה זו [שם, עמ' 39-40]. כדבריהן, "אין כל הבדל לעניין זה בין עובד המדינה לבין עובד רשות מקומית, שכן תכלית החסינות בנוגע לשניהם אחת היא". פרשנות כאמור היא הכרחית; משום שאחרת יתקבלו תוצאות אבסורדיות המנוגדות להסדר המשפטי הנדון, כלהלן: אם יתחייב, לצורך אישור החסינות, היעדרה של עילה-לכאורה נגד עובד-הציבור - תתייתר החסינות; משום שבמצב כזה הייתה התביעה האישית נדחית ממילא על הסף, מחוסר עילה, אף בלעדי החסינות. אם יתחייב בירור ראייתי ממצה של התנהלות עובד-הציבור, לצורך קביעת ממצאים לגופה של שאלת פוגעניותה הזדונית או האדישה - לא ניתן יהיה להכריע בה כשאלה מקדמית "לאלתר" [סעיפים 7ב(ה) ו-7ג(ג) בפקודה]. לאור המקובץ אבחן להלן אם סבירה בעיניי עמדת המבקשים, שלפיה זכאי הנתבע 3 לחסינות מפני התביעה האישית נגדו. סבירותה של בקשת הנתבעים 1-3 לדחות את התביעה האישית נגד הנתבע 3 לא זה המקום ולא זו השעה להכריע בשאלת התנהלותם של הנתבעים 1-3 בעניינם של התובעים. בכך יעסוק ההליך העיקרי. השאלה שלפניי היא אם יש משום אי-סבירות בעמדת הנתבעים 1-3 כי התובענה, והבירור הנזכר, אמורים להתנהל נגד הרשויות הרלבנטיות; ולא נגד הנתבע 3 באופן אישי. אני סבור כי טענות המשיבים נגד הנתבע 3 הן עמומות, ונוגעות לפעילותו במסגרת גוף קיבוצי. לפיכך אין מדובר במקרה מובהק שבו עובד הציבור חרג לחלוטין מתפקידו הציבורי, למטרות פרטיות ובלתי-חוקיות, ולפיכך יש להפקיע מממנו את החסינות שהחוק התכוון להעניק, ככלל, לעובדי-ציבור העושים בתפקיד שלטוני. העמימות מתחילה כבר בעצם ניסוח הטענה של התובעים נגד הנתבע 3, כפי שצוטטה במבוא לעיל. התובעים מייחסים לנתבע 3, איש תנועת "מרצ", "אג'נדה פוליטית" למנוע מיהודים הבאים ליפו להסתיר את הנוף לערבים [תגובת התובעים לבקשה, פסקה 8]. בידוע שביפו מצויים, בין השאר, תושבים וותיקים, בני מיעוטים, שמצבם הכלכלי אינו שפיר; וגם תושבים חדשים, בני הרוב היהודי, שמצבם הכלכלי איתן. ככל שנבחר-ציבור המוצב בתפקיד בעל השפעה על ענייני תכנון ובניה פועל, בהשראת השקפתו הפוליטית, למנוע פגיעה של האחרונים במרקם המגורים של הראשונים - אין בכך בלבד משום עילה להוקעתו כמי שמנצל-לרעה את תפקידו הציבורי. על כל אג'נדה פוליטית ניתן להתווכח; אולם כל אג'נדה פוליטית, ככזו, היא 'מטרה ציבורית' ולא 'מטרה פרטית'. לפיכך קידומה בתפקיד ציבורי אינו בהכרח פסול; ומכל-מקום - אין הטענה לקידום אג'נדה פוליטית מהווה מקרה מובהק המאיר עמדה של הרשות הציבורית בזכות החסינות כבלתי סבירה. אמנם, התובעים טוענים כי, בנוסף לכך, הנתבע 3 פעל כדי "להעניק לאנשים המזוהים עמו פוליטית זכויות שאין להם על פי הדין". זו כבר אינה טענה לקיומה של אג'נדה פוליטית גרידא, אלא טענה להעדפת מקורבים פוליטיים בניגוד לדין. אולם התובעים לא הביאו ראשית ראיה לטענה חמורה זו. עניין מרכזי-לכאורה זה כלל לא הודגש בחקירתו הנגדית של הנתבע 3 [פרוטוקול מיום 29.11.09]. לשאלה אחת שנשאלה, "האם הכרת את האנשים שגרו בבית ממזרח לבית של התובעת?" השיב הנתבע 3: "את חלקם אני מכיר. הם יריבַי הפוליטיים, בניגוד למה שאתם טענתם". הנתבע 3 לא המשיך להיחקר על תשובה זו. בהמשך נחקרה התובעת 3, ונשאלה באיזו מפלגה חבר השכן שעמו ניסה הנתבע 3 להיטיב, לטענתה. תשובתה הייתה: "אני יודעת שהוא פעיל בקהילה הנוצרית. אני לא אמרתי שהוא פעיל במפלגה מסוימת". התובעת 3 לא המשיכה ו"הפלילה" מי מן השכנים המדוברים בקשרים פוליטיים או אחרים עם הנתבע 3, שככל הידוע אינו פעיל בקהילה הנוצרית, באופן יותר קונקרטי. העמימות בטענות נגד הנתבע 3 מתבטאת גם במישור האי-חוקיות הנטענת מבחינת יישומם של דיני התכנון והבניה כשלעצמם. יוזכר כי ניסיונותיהם של התובעים להשיג, במישור המינהלי, על החלטות של רשויות התכנון והבניה, שנתנו גושפנקא למעשיו של הנתבע 3 - נדחו; ובעקבות כך גם נדחתה על הסף תביעתם הנזיקית נגד הנתבעת 4 [א (מח' ת"א) 2454/07 מיום 29.11.09]. עוד יוזכר כי התובעת 3 הורשעה בעבירת תכנון ובניה בהקשר הנדון [ב 10362/07 מיום 16.7.08; מש/1]. אין בכל אלה כדי לסתום את הגולל על התובענה האזרחית נגד הנתבעות 1-2; אולם יש בכך כדי להאיר באור עמום את הטענות נגד הנתבע 3, ועקב כך - להרחיק את הקביעה כי טענות אלה מפקיעות, במובהקות הנדרשת, את סבירותה של זכאותו לחסינות. לבסוף נזכיר כי אין מחלוקת שהמעשים המוקעים בידי התובעים נעשו, בסופו של דבר, על ידי הגוף הקיבוצי שהנתבע 3 היה חבר בו. הוא, אמנם, עמד בראשו; אולם אין בכך כדי לאיין את שותפותם של שאר החברים, לרבות מהנדס העיר והיועצת המשפטית. מן-הסתם, לא כולם היו חברי-מפלגתו של הנתבע 3. התובעים לא טענו, ומובן שלא הביאו ראשית-ראיה לטענה, כי חברי הוועדה, או מי מהם, עשו קנוניה עם הנתבע 3 כדי לקדם מטרות פרטיות ובלתי-חוקיות שלו או בכלל. לא מן הנמנע כי אותם חברים התרשלו במידת האסרטיביות שבה התנהלו מול הנתבע 3. זהו עניין לתובענה העיקרית לענות בו. אולם עצם השותפות הזו מעמעמת במידה רבה את התשתית שעל בסיסה מתיימרים התובעים לטעון כי עמדת הנתבעות 1-2, שלפיה הנתבע 3 זכאי לחסינות, אינה סבירה. סיכום אין מקום לשלול מעובד-ציבור, הממלא תפקיד שלטוני, את החסינות מפני תובענה אישית בנזיקין, בגין מעשה שעשה במילוי תפקידו האמור - אלא במצב מובהק שבו עובד-הציבור פעל-לכאורה ממטרה אישית ובאי-חוקיות-בעליל; שלאורן יש לראותו כמי שלכאורה כלל לא פעל במילוי תפקידו הציבורי, ולפיכך אינו ראוי לחסינות המוענקת, ככלל, לעובדי-ציבור כאמור. אין מקום לפסול חסינות לעובד-ציבור הממלא תפקיד שלטוני, שהרשות הציבורית מבקשת להכיר בה, אלא אם עמדת הרשות הציבורית אינה סבירה; ללא הבדל בין עובד-מדינה לעובד של רשות ציבורית אחרת. בענייננו מייחסים התובעים לנתבע 3 'אג'נדה פוליטית', שכשלעצמה אינה בהכרח בלתי-חוקית; העדפת-מקורבים-פוליטיים, שלא הובאה לה ראשית-ראיה; ואי-כיבוד זכויות בניה, אשר תוצאותיהם של הליכים משפטיים רלבנטיים מצביעות למצער על עמימותו. כמו-כן, המעשים המיוחסים לנתבע 3 נעשו במסגרת ועדה סטטוטורית המהווה גוף קיבוצי; וגם בכך יש כדי להאיר באור עמום את החשדות לפעולה מתוך מניע פרטי ובלתי-חוקי של הנתבע 3. לאור המקובץ - הבקשה לדחיית התביעה האישית נגד הנתבע 3 מתקבלת. התובעים-המשיבים ישלמו למבקשים (הנתבעים 1-3) שכ"ט עו"ד בבקשה בסך 25,000 ₪. בהתאם לתקנה 512(ג) בתקנות סדר הדין האזרחי, לא הוספתי מע"מ לסכום האמור. עובדי ציבורתביעה אישית