קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין הדבקות במחלה: א. רקע: בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לטענת התובע עקב טענתו להידבקותו במחלת השחפת (להלן: השחפת), בעת שהוא ריצה תקופת מאסר שנגזרה עליו במתקן הכליאה "חרמון" (להלן: כלא "חרמון"), הנמצא באחריותה של המדינה - שירות בתי הסוהר (להלן הנתבעת ו/או שב"ס). התובע נדון בשעתו לתקופת מאסר בת 20 חודשים והחל בריצוי עונשו ביום 06/03/2004 ושוחרר מכלא "חרמון", ביום 22/08/05. במהלך תקופת ריצוי עונשו בכלא "חרמון", הוּעבר התובע למחלקה לטיפול באלימות (להלן: המחלקה). לטענת התובע, הוא נדבק בשחפת על-ידי אסיר אחר, מר מיכאל טוקר (להלן: מר טוקר), בעת שהלה שהה עימו באותה המחלקה והיה חולה בשחפת פעילה/פתוחה, אשר אפשרה בפועל את ההדבקה. לטענת התובע, הנתבעת הינה אחראית להידבקותו, ככל שהיא התרשלה באבחון מחלתו של מר טוקר ובנקיטת אמצעי הזהירות הסבירים והמתבקשים, אשר היו מונעים את חשיפתו למחלה ולהדבקות. הצדדים הסכימו כי הדיון יפוצל, כך שתחילה תידון שאלת האחריות ולאחר מכן, שאלת גובה הנזק. השאלות השנויות במחלוקת שיש להכריע בהם הינם כדלקמן: א. האם הוכח שהתובע הינו נשא של חיידק השחפת, והאם הוכח כי הוא נדבק בחיידק האמור בנסיבות שנטענו על ידיו, בין כותלי הכלא. ב. האם נסיבותיה של ההדבקה (ככל שתוכח), מלמדות שהנתבעת התרשלה בחשיפתו של התובע למחלה ונושאת באחריות להדבקה האמורה. ב. מאפייניה של מחלת השחפת: השחפת הינה זיהום הנגרם על-ידי חיידק הנבדק בגוף האדם. ברובם הגדול של המקרים ההידבקות בחיידק לא תגרום להתפרצות מחלת השחפת הפעילה (המתפרצת לרוב בדרכי הנשימה אך יכולה להתפרץ גם בחלקים אחרים של הגוף), והחיידק ישהה בגוף במצב המוגדר כשחפת חבויה/רדומה/סגורה. נשאים של החיידק, כל עוד הינו רדום, אינם סובלים מתופעות חולי פיזיות ואינם יכולים להדביק את הזולת. כאשר מתפרצת המחלה כשחפת פעילה, הרי שהחולה יכול להדביק אחרים. ההידבקות יכולה להתרחש באמצעות רסיסי רוק, שעה שהם מתפזרים באוויר בעת שהחולה משתעל. אחרים הנמצאים בסביבתו עלולים להידבק מכך. הסיכון להדבקה גובר, ביחס ישיר לתנאי מחייה המאופיינים בצפיפות ודחיסות שבהם שוהים החולה ואחרים. המחלה אינה קלה לאיתור בבדיקה גופנית בלבד, ככל שהסימפטומים שלה דומים למחלות אחרות של דרכי הנשימה. סימפטומי המחלה כוללים, בין היתר, שיעול, ליחה, ירידה במשקל, חום ועוד. נכון להיום, אין בדיקה רפואית שיש בה כדי לאבחן, באופן פוזיטיבי ובוודאות מלאה, נשא של חיידק שחפת, במצבה הרדום. המבחן הרפואי הקיים היום, "תבחין מנטו", הינו בדיקה הנעשית בעור של הנבדק ומגלה, בתוך פרק זמן של יום-יומיים, האם הנבדק נושא נוגדנים נגד החיידק. ציינתי כבר, כי אין בתבחין כדי להוכיח בוודאות מלאה את נשיאת החיידק, ככל שמי שקיבל בעבר חיסון נגד שחפת (שהיה בשימוש במשך תקופה מסוימת), יימצא אף הוא כבעל נוגדנים נגד המחלה. על-אף האמור מובן שממצא חיובי של תבחין מנטו עלול להוות אינדיקציה ובעלת משמעות, המצביעה על נשא של שחפת. בעת שהשחפת פורצת או באה לידי ביטוי כמחלה פעילה, קיימות בדיקות נוספות (ללא קשר לתבחין המנטו), המסייעות באבחון המחלה. צילום חזה, מאפשר לגלות שינויים במערכת הנשימה והריאות. קיימת בדיקת כיח מהירה במשטח (48 שעות). כן, קיימת בדיקת כיח מדעית יותר שנותנת תוצאות בטוחות, בטווח של כשבועיים. ג. המסכת הראייתית: מטעם התביעה העיד התובע בעצמו (ע.ת. 1) (באת כוח הנתבעת ויתרה על חקירתה של אשת הנתבעת ככל שעדותה אינה רלוונטית לשאלת האחריות). כן, העיד מר טוקר (ע.ת. 2), שהסכים בפתח הישיבה מיום 21/06/10, על וויתור זכות החיסיון שהוא טען לה בעבר והסכים להגשת התיק הרפואי שלו שהתנהל בשב"ס (ת/1). כן, הוגשה מטעם התובע חוות דעתו של פרופ' שמעון שפיצר (שלא העיד בשלב זה), אשר התייחסה בעיקרה, למשמעויות העתידיות הקיימות, במידה שמחלת השחפת תתפרץ כמחלה פעילה אצל התובע. מטעם הנתבעת העידו שני רופאים אשר שימשו/משמשים בתפקידים שונים במערך הרפואי-מנהלי של השב"ס. ד"ר בוריס רבינוביץ, משמש כרופא המחוזי של מחוז דרום של השב"ס ושימש בעבר כראש ענף רפואה כללית וסגל. ד"ר שמעון ויינר (ע.ה. 3), שימש אף הוא כראש ענף רפואה כללית וסגל בשב"ס (תצהירו הוּתר להגשה באיחור על-פי החלטתי מיום 11/01/10). כן, העידו מטעם הנתבעת, שלושה רופאים נוספים (שטיפלו במר טוקר ו/או ערכו לו בדיקות במשך תקופת שהותו בשב"ס; ד"ר רפאלי נונה, ערכה בדיקה רפואית למר טוקר ביום 11/01/05, עם קליטתו בשב"ס בכלא "ניצן"; ד"ר ולרי טטיאבסקי, ערך לתובע בדיקה רפואית ביום 25/01/05 בכלא "כרמל" בעקבות פניית האסיר, וד"ר גרגורי פיינר שבדק את מר טוקר ביום 01/03/05 בכלא "חרמון" כחלק מהבדיקות הרפואיות הנערכות בעת קליטת אסיר שהועבר ממתקן שב"ס למתקן אחר. בבדיקה זו על-פי הוראתו, נלקחה ממר טוקר בדיקת הכיח, שעל-פי תוצאות המעבדה שנתקבלו כשבועיים מאוחר יותר, אובחן מר טוקר כחולה בשחפת פעילה. ד. האם הוכח כי התובע הינו נשא של השחפת והקשר הסיבתי בין הידבקותו לאירוע הנטען: הנתבעת טוענת בסיכומיה, בין היתר, כי אופי שהותו של התובע עם מר טוקר (לא באותו תא) ותקופת שהייתם הקצרה יחדיו (מספר ימים בלבד), אינם יכולים להעיד בהכרח, שחשיפתו של התובע למחלת השחפת הייתה דווקא מהמגע עם מר טוקר במחלקה. כן, לטענתה, לא ניתן לשלול שהתובע נושא את נוגדני המחלה, מחיסון שקיבל בילדותו. התובע החל בריצוי עונשו כאמור ביום 06/03/2004 ושוחרר מכלא "חרמון", ביום 22/08/05 (כעולה מהמסמך מטעם השב"ס שכותרתו "אישור שהיית אסיר בבית הסוהר" שצורף לכתב התביעה). בכתב התביעה צוין כי: "ביום 10/03/05 הוכנס התובע למחלקה, שבה שהה אסיר נוסף בשם מיכאל טוקר..." (רא' סעיף 5 לכתב התביעה). בתצהיר עדותו הראשית ציין התובע: "ביום 10/03/2005 הועברתי למחלקה טיפולית שיוחדה לטיפול באלימות, וכעבור מס' חודשים של שהייה במחלקה, הצטרף למחלקה אסיר העונה לשם מיכאל טוקר" (רא' סעיף 6 לתצהירו). בחקירתו הנגדית שב התובע וציין: "אני הייתי במחלקה מספר חודשים ואז מיכאל הצטרף. אני לא זוכר בדיוק מתי. הוא היה במחלקה איזה שבועיים" (רא' עדותו בעמ' 38-39 לפרו'). על-פי המועדים שהתובע טוען להם הוא הגיע למחלקה אחרי מר טוקר ושהה במחיצתו במחלקה מ-10/03/05 ועד 15/03/05 (מועד הוצאת מר טוקר מהמחלקה בגין מחלתו). מהמסמכים הרפואיים אודות מכלול הבדיקות הרפואיות שנערכו למר טוקר, ומעדותו של מר טוקר עולה, כי הלה נקלט לראשונה בכלא "חרמון" ביום 01/03/05 (היום בו בוצעה לו הבדיקה הרפואית הראשונית במתקן כליאה זה, על-ידי ד"ר פיינר), והוא שהה שם במשך כשבועיים, עד ליום 15/03/05, המועד בו הוּצא באופן מיידי מהכלא, לבידוד ולהמשך טיפול רפואי, בעקבות הגילוי כי הינו חולה בשחפת פעילה (רא' סעיף 6 לתצהירו של ד"ר רבינוביץ; רא' עדותו של ד"ר פיינר בעמ' 28 שו' 29-32 לפרו'). על אף שגרסת התובע באשר למועדים הנ"ל לא הייתה עקבית, הנתבעת אינה מכחישה שהתובע אכן שהה במחיצתו של מר טוקר במחלקה למשך כ-5 ימים (10/03/05 - 15/03/05). מתצהירו של ד"ר רבינוביץ הננו למדים כי התובע נמנה על 38 האסירים במחלקה שבאו במגע עם מר טוקר ובעקבות כך נערך להם תבחין מנטו, מיידית (רא' סעיף 7 (ב) לתצהירו). כן, התובע נמנה בין 16 האסירים, שבעקבות תוצאות התבחין חיובי, קיבלו טיפול תרופתי מניעתי, עקב חשיפתם למר טוקר, בעת מחלתו (רא' סעיף 7 (ד) לתצהירו של ד"ר רבינוביץ). האם היה די בשהייה המשותפת בת מספר ימים, כדי להביא להידבקותו של התובע בחיידק המחלה? התשובה לכך הינה חיובית. אין מחלוקת כי שהות בקרבת חולה בשחפת פעילה מאפשרת את החשיפה להידבקות, כאשר כפי שצוין לעיל, סיכויי ההדבקה גדלים וצומחים, הן כפועל יוצא של משך זמן החשיפה, והן כתוצאה מתנאי שהות משותפת המאופיינים בצפיפות ודחיסות. תנאי שהייה שכאלה (כפי שקיימים בכלא, לעומת תנאי שהייה מחוץ לכלא), תורמים להגברת סיכון ההדבקה בפועל. ד"ר ויינר אישר בחקירתו הנגדית את "עבירוּתו" של חיידק המחלה באוויר, ואף אישר כי קיים סיכוי סביר להידבקות בשל שהות משותפת במקום סגור [גם] במשך "יום יומיים" (רא' עדותו בעמ' 24 שו' 7-13 לפרו'). הנני סבורה כי לוּ היו בידי הנתבעת ראיות כלשהן אודות עברו הרפואי של התובע, המעידות על כך כי הוא חלה או נדבק בעבר או כי הוא קיבל בפועל אי פעם חיסון כנגד השחפת, הרי שהיא הייתה מציגה אותן. לעולם, יש לאבחן בין תיאוריות והשערות לעובדות מוכחות. לא ניתן לשלול לחלוטין שהתובע חוּסן או נדבק בחיידק כנשא בעבר, אולם שאלת הוכחת הקשר הסיבתי בין מצבו דהיום וטענתו כי הוא נדבק בחיידק ממר טוקר בין כותלי הכלא, הינה שאלה המוכרעת על-פי מלוא העובדות שהוצגו ומבחן מאזן ההסתברות. הצטברותם של התנאים הפיזיים והממצאים המפורטים דלעיל, מובילים למסקנה שיש בחומר הראיות כדי להוכיח, על-פי מאזן ההסתברויות הנדרש, כי מקור נשׂאותו של מחלת השחפת, הינה חשיפתו למחלה בתקופת השהייה המשותפת שלו עם מר טוקר במחלקה, באותם חמשת הימים של השהייה המשותפת שבהן מר טוקר היה חולה בשחפת פעילה, ובטרם אובחנה. ה. שאלת האחריות: מאחר וקבעתי כממצא עובדתי, כי על-פי מבחן מאזן ההסתברות, הוכח שהתובע הינו היום נשא של חיידק השחפת בשל הידבקותו שהתרחשה בין כותלי הכלא בנסיבות שפורטו דלעיל, עלינו לעבור לבחון את השאלה, האם נסיבות ההדבקה מלמדות כי הנתבעת התרשלה, בחשיפתו של התובע למחלה ועל-כן נושאת באחריות לתובע בנדון. הטלתה של אחריות מכוח עוולת הרשלנות מבוססת על הצטברותם של היסודות הבאים; קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) בין המזיק לבין הניזוק; התרשלות - הפרת חובת הזהירות; נזק וקיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק. (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, [1982]). הגישה שהוצגה בעבר שדגלה בעבר, בחיסון המחסנת את השלטון, לרבות גופי אכיפה ופיקוח מאחריות בנזיקין, נדחתה זה מכבר (רא' ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, [2004]). חובת הזהירות הינה בעלת שני היבטים: בעוד שחובת זהירות מושגית בוחנת את הסוגייה באופן מושגי וכללי, באשר לסוג הניזוקים, סוג המזיקים וסוגי הפגיעות, הרי שחובת זהירות קונקרטית מתמקדת בנסיבות המקרה שבין המזיק לניזוק הספציפיים (רא' ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, 1985). אין צורך להרחיב בדבר חובת הזהירות המושגית של שב"ס כלפי האסירים המוחזקים במשמורתו. האחריות והחובה לדאוג לשלומם ובריאותם של אסירים, כולל מניעה (ככל שניתן) של הידבקות במחלות, מוטלת על שלטונות שב"ס. חובה זו הינה נגזרת ישירה, מאופיו של המוסד, כגוף "טוטאלי", בו נשללת זכותו של האסיר לבחור באופן חופשי את סביבתו, הן מבחינת המיקום הפיזי של כליאתו והן מבחינת האסירים אשר יחלקו עימו סביבה זו. חובה זו מוטלת גם אם אסיר מוכן ליטול על עצמו סיכון מחושב, לא כל שכן, כאשר הוא אינו מבקש ליטול על עצמו סיכון שכזה. (רא' הדברים שנאמרו בהקשר זה, אם כי בעניין אחר, בבג"צ 324/86 מחמד מוסא מחמד חמאד נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון [ 1986]). משאין עוררין על קיומה של חובת הזהירות המושגית, נתפנה לבדיקת שאלת הפרת חובת הזהירות באופן קונקרטי. הכרחי הדבר לשאול את עצמנו, האם שב"ס, בנסיבות המקרה דנן, היה צריך לגלות שמר טוקר הינו חולה שחפת פעילה, במועד מוקדם יותר והאם היה מוטל עליו לנקוט באמצעי זהירות נוספים, במסגרת הטיפול במר טוקר ובאסירים שבסביבתו, שלא ננקטו, על מנת למנוע את שהותו במחלקה עם התובע. אל לנו לשכוח כי על-פי ההלכה והשכל הבריא והמדיניות המשפטית הראויה, שב"ס איננו נדרש לנקוט בכל האמצעים האפשריים, או אף באמצעים האופטימאליים הקיימים להסרת הסיכון. היה מוטל עליו לנקוט באמצעים סבירים, שאדם/מוסד סביר היה נוקט בהם, בנסיבות העניין (רא' ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ [ 2006]). כן, לעולם עלינו מלהיזהר מלהתפתות לקבוע את רף הזהירות, על בסיס הדברים שהתבהרו, לאחר מעשה, כתובנות בדיעבד. ניתן הרי לטעון שכל עת שמתגלה אסיר שסובל משיעול (אשר באופן תיאורטי יכול להיות חולה בשחפת פעילה), יש להורות על בידודו עד לעריכת והשלמת בדיקות רפואיות השוללות היותו חולה שחפת. מקובלת עלי טענת הנתבעת כי אין זו דרך פעולה ומדיניות רצויה, לא רק בגין העלויות הגבוהות והאילוצים המערכתיים הכרוכים בכך, אלא גם בגין הפגיעה שיש בהשׂמה בבידוד כפוי, על זכויותיו של אותו האסיר. חשד כללי, כאפשרות בעלמא, אינו מצדיקה לדעתי את ביצוע האמור. ניגש לבדיקה פרטנית של הטיפול במר טוקר ונבחן האם היה מוטל על מי מרופאי שב"ס שבדקו אותו או טיפלו בו, לאבחן את מר טוקר כחולה בשחפת פעילה, בשלב מוקדם יותר ו/או היה מוטל על מי מהם, לנקוט בפעולות של ננקטו על מנת למנוע את הידבקותם של התובע ואסירים אחרים במחלה. נעבור לנתח את מכלול הבדיקות שנערכו למר טוקר - בין אם ביוזמתו (עקב תלונותיו) ובין אם כחלק מהפרוצדורה הרפואית הנהוגה בשב"ס, החל ממועד קליטתו בידי השב"ס ועד לגילוי היותו חולה בשחפת פעילה. עלינו להתמקד בבדיקת השאלה באם העדר גילוי המחלה והעדר בידודו של מר טוקר על-ידי הצוות הרפואי של שב"ס, מוקדם יותר, נובע מרשלנות של הצוות הרפואי מטעם שב"ס, ככל שמכאן תיגזר הכרעת המחלוקת בשאלת האחריות. בבואי לבחון סוגיה זו, הנני סבורה שהמסמכים הרפואיים שנערכו בזמן אמת, הינם בעלי משקל לא מבוטל. הבדיקה הראשונה שנערכה למר טוקר הייתה ביום 11/01/05, בעת קליטתו בכלא "ניצן". מר טוקר נבדק באותו מועד על-ידי ע.ה. 2, ד"ר רפאלי. במסגרת בדיקה זו, הוא נדרש להשיב על השאלון לאיתור מוקדם של שחפת. המדובר בטופס מיוחד הממולא על-ידי רופא שב"ס בכל קליטה של אסיר, המיועדת, מלכתחילה, לסנן ולגלות אסירים שעל-פי הנתונים האישיים שלהם, ראוי לבצע להם בדיקות נוספות, על-מנת לשלול את היותם חולי שחפת ועל-מנת להגן על אוכלוסיית האסירים בכלא. ד"ר רפאלי ציינה בעדותה, כי התשובות לשאלות שבטופס נרשמו על ידיה מפיו של מר טוקר. מר טוקר מסר כי הוא עלה מברית המועצות בשנת 1992 (כ-13 שנה לפני קליטתו בשב"ס). כן, השיב כי הוא לא חלה בשחפת בעבר ולא קיבל טיפול כנגד שחפת ולא שהה בקרבת חולה שחפת. מר טוקר גם השיב בשלילה אודות קיומו של שיעול ממושך; שיעול ופליטת כיח; ירידה במשקל ללא סיבה ומחלת חום ממושכת. באשר להעדר הסימון לעניין הזעות ליליות (סעיף 11 לטופס), העידה ד"ר רפאלי כי ייתכן והוא ענה לשאלה והתשובה לא סומנה, אך בכל מקרה, אם מר טוקר היה עונה בחיוב, היא הייתה מפנה אותו לבדיקה (רא' עדותה בעמ' 22 שו' 6-10 לפרו'). מלבד מילוי הטופס האמור ותשאול האסיר, ד"ר רפאלי ערכה למר טוקר, בדיקה פיזיקאלית שלגביה היא ציינה: "בדקתי לחץ דם ודופק וציינתי מצב כללי טוב, ללא קוצר נשימה, לב קולות סדירים צלולים, ריאות נשימה בועית שזה רישום של נשימה תקינה ובהמשך בטן רכה ולא רגישה" (רא' עדותה בעמ' 21 שו' 25-27 לפרו'). לנושא זה התייחס גם ד"ר רבינוביץ (אשר שימש כאמור בעברו כראש ענף רפואה כללית וסגל בשירות בתי הסוהר והשתתף בחלק מקביעת ההוראות לטיפול באסירים). הוא הסביר כי בשעה שמתעורר חשד למחלת השחפת בתשובה לשאלון האיתור ו/או בבדיקה הפיזקלית, אזי מבצעים בפועל מספר בדיקות במידת הצורך, וביניהם בדיקת כיח, צילום חזה ובדיקת המנטו, לדבריו: "אם לפי התשובות לשאלון או בבדיקה פזיקלית יש חשד למחלת שחפת שולחים כיח וגם צילום חזה וגם בדיקת מנטו. צילום חזה יכול לגלות שינויים ברֵיאות בגין שחפת או מחלת ריאות אחרת. בדיקת כיח תגלה שחפת פעילה. המנטו יכול [להוות] אינדיקציה שיש צורך בהמשך בירור. מתחילים עם המנטו" (רא' עמ' 12 שו' 34-37 לפרו'). מר טוקר העיד כי לאחר מעצרו ובטרם העברתו לידי השב"ס הוא הוחזק במתקן "קישון". לדבריו, בעודו שם, הוא כבר התלונן (לקראת סוף מעצרו ב-12/2004) כי הינו חש ברע והחל לסבול משיעול וירידה במשקל (רא' עדותו בעמ' 17 שו' 16 לפרו'). מאחר ומתקן קישון באותה תקופה לא היה באחריות השב"ס, אלא באחריותה של משטרה ישראל, התיק הרפואי מ"קישון" נערך על-ידי המשטרה. בתיק הרפואי של האסיר (רא' ת/1), מופיע מסמך מיום 9/1/05 שנערך על-ידי חובש משטרתי במרפאת "קישון", שבו צוין שאין טיפול רפואי על-פי היומנים, נכון לאותו מועד. מסמך זה סותר את טענת מר טוקר שהוא התלונן עוד בעודו בקישון. יתרה מכך, קשה לקבל את טענותו של מר טוקר, כי התלונן בעת מעצרו ובטרם העברתו לכלא "ניצן", לאור תשובותיו לשאלון ותוצאות בדיקתו על-ידי ד"ר רפאל, כאשר לא נמצאו כל ממצאים חריגים או מחשידים למחלה כלשהי, באותה עת. התובע מפנה לעדותו של מר טוקר, אשר טען כי בעת שהייתו בכלא "ניצן", לצורך מיונו, הוא התייעץ טלפונית עם אימו (ששימשה רופאת ריאות בברית המועצות לשעבר), וזו העלתה בפניו את החשש כי המדובר במחלת השחפת. בעקבות זאת, נטען כי הוא פנה לרופאה ב"ניצן" והסביר לה חששותיו, אולם לדבריו הוא נענה בזלזול ונשלח חזרה לתאו (רא' עדותו בעמ' 18 שו' 19-25 לפרו'). טענות אלה, אין להם כל בסיס ואף הן נסתרות בעדות של ד"ר רפאלי והמסמכים שהיא ערכה כאמור, בזמן אמת. הבדיקה הרפואית הבאה נערכה למר טוקר ביום 25/01/05 על-ידי ד"ר טטיאבסקי (ע.ת. 4). מר טוקר פנה לראשונה לקבלת טיפול רפואי מיוזמתו בה הוא התלונן על שיעול. ד"ר טטיאבסקי ערך לו בדיקה גופנית ומצא את מר טוקר: ".. ללא חיוורון וקולות לב סדירים וריאות ללא צפצופים וחרחורים. בטן הייתה רכה ולא רגישה. טחול כבד היו תקינים" (רא' עדותו בעמ' 25 שו' 20-23 לפרו'). ביחס לשיעול עליו התלונן מר טוקר, העיד ד"ר טטיאבסקי: "עקב שיעול שהוא התלונן, נתתי לו טיפול של 10 ימים, הוא בן אדם מעשן והיה עם שיעול ונתתי לו אנטיביוטיקה ל-10 ימים נגד ברונכית, נתתי לו גם תרופה נגד שיעול ומאז לא ראיתי אותו" (רא' עדותו בעמ' 25 שו' 20-25 לפרו'). בדיקה זו לא העלתה כל חשד סביר למחלת השחפת והטיפול הקונבנציונאלי שמר טוקר קיבל, הינו טיפול רפואי מקובל וסביר לסימפטומים שהתגלו אצלו, באותה עת. מר טוקר לא חזר לבקר אצל ד"ר טטיאבסקי ולא ביקש להיבדק שוב על-ידי הרופא, לאחר תום ימי נטילת האנטיביוטיקה. עם הגעתו של מר טוקר למתקן "חרמון", בהתאם לנוהלי שב"ס בהעברה ממתקן למתקן, נערכה למר טוקר בדיקה שוטפת, על-ידי ד"ר פיינר (ע.ת. 5) ביום 1/3/2005. ד"ר פיינר ציין באשר לממצאי הבדיקה (העולים ממסמכי התיק הרפואי), כי מר טוקר טען בפניו שהינו סובל משיעול עם ליחה מזה כמה חודשים וצמרמורות לסירוגין (רא' עדותו בעמ' 26 שו' 25-27 לפרו'). ד"ר פיינר ציין בנוסף, כי גם בבדיקה הגופנית שהוא ערך למר טוקר, לא התגלו סימפטומים חריגים, לדבריו: "לא מצאתי אצלו סימני מצוקה כלשהם. קולות נשימה ולב תקינים. אני עשיתי בדיקה פיזיקאלית. בטן שקטה, ז"א לא רגישה. ציינתי שלא נמצא עמימות לניקוש באיזור הריאות, זה אומר שהבדיקה תקינה. לא היו בלוטות לימפה מוגדלות בכל התחנות" (רא' עדותו בעמ' 26 שו' 8-13 לפרו'). בהקשר זה הוסיף ד"ר פיינר, כי הוא ביצע בדיקת משקל למר טוקר ולא מצא כל אינדיקציה לירידה במשקל (רא' עדותו בעמ' 26 שו' 13-15 לפרו') ד"ר פיינר הוסיף וציין, כי בגין תלונותיו של מר טוקר באשר לשיעול המתמשך, הוא מצא לנכון להזמין בדיקת כיח, שהתבצעה באמצעות דגימת רוק שנשלחה למעבדה. בחקירתו הנגדית חידד ד"ר פיינר, כי הזמנת בדיקת הכיח נעשתה, על מנת לשלול את האפשרות למחלת השחפת, שתוצאות בדיקה שכזו מתקבלות לטענתו, בטווח שבין שבועיים עד שלוש (רא' עדותו בעמ' 26 שו' 29-32 לפרו'). בדיקה שכזו לדבריו, מקבלת עדיפות במעבדה, כשתוצאה חיובית, מובילה ליצירת קשר מיידי של המעבדה עם הרופא המטפל (רא' עדותו בעמ' 27 שו' 8-13 לפרו'). ביום 14/03/05, הודיעה המעבדה, טלפונית, על תוצאה חיובית לשחפת בבדיקת הכיח של מר טוקר (רא' עדותו בעמ' 7 שו' 8-12 לפרו'), והוא הועבר מיידית לטיפול על-פי הנוהל המיוחד של שב"ס, המיועד לחולי שחפת. האסירים הנוספים במחלקה נבדקו מיידית. ביום 21/04/05, ד"ר פיינר ערך סיכום טיפול בעניין גילוי השחפת, על-פי הנהלים (רא' עדותו בעמ' 27 שו' 24-27 לפרו'). ד"ר פיינר נשאל מדוע הוא לא ביצע לתובע בדיקת "מנטו" במועד שהוא החליט להזמין את בדיקת הכיח. על כך הוא השיב: "בדיקת מנטו, אם היא חיובית, ז"א מעל 10, לא מעידה על מחלה פעילה. היא מעידה סה"כ על חשיפה בעבר ורק תרבית כיח מעידה על כך שבן אדם חולה במחלה פעילה שמסוכנת" (רא' עדותו בעמ' 28 שו' 20-22 לפרו'). עם קבלתה של התשובה החיובית של בדיקת הכיח של מר טוקר, הוכנס לתמונה ד"ר בשארה האשם, מנהל המרכז לאבחון וטיפול בשחפת בבית החולים בנצרת. הוא החליט, לאחר בדיקתו של מר טוקר, על העברתו למרכז הרפואי המיוחד של שב"ס המיועד לכך (רא' עדותו בעמ' 28 שו' 29-32 לפרו'). ממכלול האמור לעיל עולה, כי הטענה היחידה שבגינה הוחלט על בדיקת כיח, על מנת לשלול את מחלת השחפת, הינה טענת מר טוקר לשיעול מתמשך, שהועלתה בפני ד"ר פיינר, בבדיקה השגרתית ביום 25/1/05. בעת קליטתו לשב"ס ביום 11/1/05, מר טוקר עבר בדיקות רפואיות וכן תשאול שנועד "לסנן" אסירים בעלי פוטנציאל של חשד לשחפת. אז, לא נמצא כל ממצא שחייב המשך בירור או העיד על חשש לשחפת. הטיפול הרפואי שהוא קיבל ביום 25/1/05 מד"ר טטיאבסקי היה, על-פניו, סביר ומתאים לנתונים שהתגלו ונמסרו לו על-ידי מר טוקר ולבדיקה שנערכה לו, באותה עת. ד"ר רבינוביץ אישר, ברוב הגינותו, שבדיעבד, סביר להניח שמר טוקר היה חולה בשחפת פעילה, עוד ב-25/1/05 כאשר הוא נבדק על-ידי ד"ר טטיאבסקי, אולם תובנה זו כהבנה הנולדת מהכרת מכלול העובדות, לאחר מעשה, אינה מעלה או מורידה בבחינת הטענה להתרשלות של שב"ס, כלפי התובע, בגין העדר האבחון המוקדם. תביעה זו אינה כתביעת רשלנות רפואית רגילה המתנהלת בין רופא למטופלו, אולם השיקולים המשמשים לקביעת רף הזהירות של גורמים מטפלים, והאיזון שיש לבצע בין שני שיקולים מרכזיים, הפועלים בכיוונים מנוגדים, הינם רלוונטיים גם בענייננו. על איזון זה עמד בית המשפט העליון בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא [ 2002]: "בקבלת החלטה בדבר טיבו של רף הזהירות הנדרש יש לאזן בין שני שיקולים עיקריים הפועלים בכיוונים מנוגדים. מן העבר האחד נדרש רף זהירות גבוה מספיק כדי להגן על ניזוקים מפני פגיעה ולהבטיח כי תינקט זהירות ראויה על-מנת שיימנעו נזקים. לשיקול זה משנה תוקף בהקשר הרפואי, שם מונחים תדיר על כף המאזניים חיי אדם, שלמותו הגופנית ואיכות חייו. מן העבר השני מן הראוי למנוע הכבדת-יתר על גופים שבמהלך פעילותם עלולים להיגרם נזקים. הטלתה של חובת זהירות חמורה מדי עלולה לפגוע ביכולתם של רופאים להפעיל שיקול-דעת המבוסס על מיטב הכרתם ומיומנותם המקצועית. היא עלולה לעודד תופעה בלתי רצויה של "רפואה מתגוננת" המבקשת למזער חשיפה לתביעות ברשלנות אף במחיר פגיעה בבריאותם של מטופלים. קביעתו של רף נורמטיבי גבוה מדי עלולה אפוא להוביל לידי הכבדה בלתי ראויה על פעילותה של מערכת הרפואה, ובטווח הארוך אף לפגוע ברווחת המטופלים ובבריאותם". על המשאבים והעלויות של מערך הבריאות שהמדינה מעמידה לאסירים בכלל ולמניעת הידבקות במחלות בפרט, ניתן ללמוד מעיון בתצהירו של ד"ר שמעון ווינר (רא' סעיפים 9-12 לתצהירו). לא נפל דופי בהחלטת ד"ר פיינר שלא לבקש לבודד או להפריד את מר טוקר מהסביבה, במהלך ההמתנה לתוצאות בדיקת הכיח שנלקחה ממנו. על כך הוא העיד, כי אין חוק המחייב אותו לעשות כן ואף משיחה עם אחות מטעם משרד הבריאות נמסר לו על ידיה שעל-פי חוק זכויות החולה, עד שאין בידיו הוכחה מעבדתית שלנבדק יש מחלה מדבקת, הוא לא יכול להתייחס אליו כחולה ולא יכול לבודד אותו (רא' עדותו בעמ' 28 שו' 8-14 לפרו'). כמו כן, ד"ר פיינר סבר (בהתחשב במכלול הנתונים שהיו בפניו), במהלך הזמן שמשליחת בדיקת הכיח למעבדה ועד לקבלת התשובה (בין 1/03/05 עד 14/03/05), שההתייחסות הרפואית הנכונה כלפי מר טוקר, הינה כאל לכל אסיר אחר (רא' עדותו בעמ' 28 שו' 15-19 לפרו'). על כך העיד גם ד"ר ויינר בציינו "אם רק מתגלה החשד, זה עדיין לא סיבה מספקת לבודד אדם ולשים אותו בבידוד... לא יעלה על הדעת שכל אסיר שיתלונן על שיעול ונשלח בדיקת כיח, יבודד" (רא' עמ' 24 שו' 22-24 לפרו'). בדברים אחרונים אלה מצאתי טעם. לא היה די בנתונים הרפואיים שהתגלו, כדי להצדיק מתן הוראה לבידוד, עד לקבלת תוצאות בדיקת הכיח. דיני הרשלנות מבוססים על עיקרון האשמה ולא על עיקרון האחריות המוחלטת. כך הדבר, באשר לאחריותו של רופא. העדר אבחון מדוייק ומיידי אינו מעיד, בפני עצמו, על רשלנות. גישה שכזו נוגדת את טובת הציבור (רא' ע"א 789/89 עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית [ 1991]. החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ הסביר והשקול. כפי שלא כל אי הצלחת ניתוח מקימה, כשלעצמה, חזקה בדבר רשלנות מצד גורם המטפל, כך לא כל איחור באבחנה מקים חזקת רשלנות (רא' ע"א 4025/91 לעיל). במקרה דנן, ב-3 בדיקות רפואיות מטעם 3 רופאים שונים בשב"ס, לא התגלו אצל התובע סימפטומים חריגים המצביעים על מחלת השחפת. בדיקת הכיח המעמיקה נשלחה, על-אף האמור, בגין טענת מר טוקר באותו מועד על שיעול מתמשך. משהתקבלה התשובה, בוצע טיפול מיידי ובהתאם לכלל הנהלים, הן של מר טוקר והן של אלה בסביבתו. בנסיבות המתוארות, איני סבורה שהנתבעת הפרה כלפי התובע את חובת הזהירות הקונקרטית שלה ונציגיה פעלו על-פי נהלים רפואיים ונוהלי שב"ס באופן סביר, על אף התוצאה העגומה מבחינתו של התובע. ו. הטענות להיפוך נטל הראיה/שכנוע: התובע ביקש לפעול על-פי הוראות סעיף 41 לפקודה (הדבר מעיד בעד עצמו) וכן טען (בסיכומיו) שבגין "נזק ראייתי", יש להורות על היפוך נטל השכנוע. לא מצאתי להתייחס בהרחבה לטענות אלה, ככל שאף בהנחה שהיה מקום להעברת נטל הראיה או נטל השכנוע לנתבעת, הרי שהנטל הזה הוּרם, הכל כפי שפורט לעיל. אוסיף ואציין שככל שעדותו של מר טוקר לא מתיישבת עם המסמכים הרפואיים שנערכו בזמן אמת, הרי שהנני רואה ברישומים שנערכו בזמן אמת, כאותנטיים יותר מגרסתו המאוחרת. אין זה סביר בעיני כלל, שהתובע יציין בעצמו בפני רופא בשב"ס חשש שהינו חולה במחלת השחפת, והדבר לא יתועד ולא ייבדק (רא' עדותו בעמ' 18 שו' 19-25 לפרו'). איני סבורה שנערך ביקור של מר טוקר אצל רופא במתקן "ניצן" מבלי שנערך על-כך תיעוד. בל נשכח, התעודה הרפואית שנערכה על-ידי חובש מטעם המשטרה ב-9/1/05 על-פיה "אין טיפול רפואי ע"פ יומנים" נכון לאותו מועד. ביום 25/1/05 חובש ממרפאת "ניצן" ציין שאין מה לדווח אודות מצבו הרפואי של מר טוקר, כאשר באותו יום מר טוקר נבדק פיזית על-ידי ד"ר טטיאבסקי בגין תלונתו על שיעול וקיבל טיפול (רא' לעיל). תמיכה נוספת להעדר סימנים מחשידים לשחפת פעילה באותו מועד, ניתן למצוא במסמכים בתיקו הרפואי של מר טוקר אודות טיפול רפואי שהוענק לו בשב"ס. ביום 13/2/05 נבדק על-ידי רופא שיניים, ד"ר לינדבור אמיר, וטופל עם אנטיביוטיקה בגין דלקת חניכיים. היעלה על הדעת שרופא מטעם שב"ס יעניק טיפול שכזה לאסיר המפגין סימנים ברורים למחלה מדבקת כלשהי, לא כל שכן, מחלת השחפת? אם מר טוקר חשד כי הינו חולה שחפת, כטענתו, הכיצד לא העלה חשש זה בפני רופא השיניים שטיפל בו. לסיכום, לא ניתן לקבל את טענת מר טוקר שהוא העלה בפני גורם רפואי כלשהו טענה או חשש שהינו חולה שחפת והם התעלמו מהאמור. ז. סוף - דבר: לאור כל האמור, התביעה נדחית. בהתחשב בנסיבות תיק זה, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. רפואהמעשה העלול להפיץ מחלה