קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין הצטברות יתרת חוב בחשבון בנק: לפני תביעה שעניינה חוב בחשבון בנק. מוסכמות ועיקר טענות הצדדים - אצל התובע, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, סניף שפרעם (להלן: "הבנק"), התנהל חשבון שמספרו 64823 (להלן: "החשבון") ע"ש הנתבעת מס' 1, גל -ד.מ. חפירות ובניין בע"מ (להלן: "החברה"). החשבון נפתח בפברואר שנת 2006 והנתבעים 2 ו-3, מר מוניר דאמוני (להלן: "דאמוני") ומר סוהיל מובראכי (להלן: "מובראכי"), בעלי החברה בעת הרלבנטית, חתמו כערבים לחברה בכל הנוגע לניהול החשבון. שלושת הנתבעים יחדיו יכונו להלן: "הנתבעים". הבנק טוען כי נכון ליום 4/8/09 בחשבון הצטברה יתרת חוב בסך של למעלה מ-130,000 ₪ ולכן על החברה ושני מנהליה לפרוע את החוב כאמור, ביחד ולחוד. מוסיף וטוען הבנק שבמרבית הזמנים החברה היתה ביתרת חובה תוך חריגות ממסגרת האשראי שאישר לה הבנק וכי המחאות שהופקדו בחשבון הבנק לא כובדו. הנתבעים מסכימים כי יתרת החובה אכן היתה בסכומים כאמור לעיל, אך לשיטתם הבנק אינו זכאי להיפרע מהם את יתרת החובה בשל התנהלותו בכל הנוגע להמחאות שנמסרו לו לניכיון. מפרטים הנתבעים ומסבירים כי הם הפקידו לנכיון בידי הבנק המחאות עתידיות (להלן: "ההמחאות") משוכות על שם חברת חופרי הארץ עבודות עפר ותשתיות בע"מ (להלן: "חופרי הארץ") וכן המחאות נוספות משוכות על שם חברת אפק פנורמה (להלן: "אפק פנורמה"), וכי כאשר אותן המחאות חוללו - הבנק חייב את החשבון בסכומן אך לא פעל לצורך גבייתן ואף לא השיב אותן לידי הנתבעים על מנת שהם יוכלו לפעול למימושן. ממשיכים וטוענים הנתבעים שחופרי הארץ היתה אף היא לקוחה של הבנק בסניף שפרעם, כי מנהל הסניף דאז הבטיח להם שהוא יפעל לגבות את ההמחאות מאת חופרי הארץ ולכן הוא השאיר אותן בידיו, אך הוא לא פעל כפי שהבטיח. מסיימים התובעים ומסבירים כי סכום ההמחאות שנותרו בידי הבנק עולה כדי למעלה מ-200,000 ₪ ולו מנהל הסניף היה פועל לגביית ההמחאות היה בכך כדי לכסות על יתרת החובה בסך של כ- 130,000 ₪. הבנק בתגובה מכחיש את טענות הנתבעים ובמיוחד באשר לחובתו הנטענת לפעול לגביית ההמחאות ובאשר להבטחות הנטענות מצד מנהל הסניף. מסכת הראיות - בפני נשמעה עדותו של מנהל סניף הבנק בעת הרלבנטית, מר האני מטר (להלן: "מטר", לגבי תצהירו ת/1), עדותו של מר דאמוני (לגבי תצהירו נ/1) ועדותו של עו"ד מאזן באבא, בא כוחה של החברה אשר היה מעורב במהלכים מול הבנק בתקופה הרלבנטית (להלן: "עו"ד באבא", אשר העיד בעדות ראשית). בנוסף, הוגשו לעיוני מסמכים, לרבות תדפיסים מחשבון הבנק הרלבנטי ותצלומים של ההמחאות של חופרי הארץ ושל אפק פנורמה. דיון והכרעה - לאחר ששקלתי את הראיות ואת טענות באי כוחם של הצדדים בסיכומיהם ולאחר שניסיון להביא את הצדדים לכדי פשרה לא צלח לצערי - מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות וזאת מחמת הנימוקים שאפרט להלן. אין חולק כי אכן הצטברה יתרת חוב בחשבון הבנק והנתבעים לא הכחישו שנכון לאפריל 2009 המדובר היה בכ-130,000 ₪. יחד עם זאת, אני מוצאת שהתנהלות הבנק, בכל הנוגע להמחאות של חברת חופרי הארץ הסבה לנתבעים נזק, היתה בניגוד לחובות הנאמנות שחב הבנק כלפי לקוחותיו וכלפי הערבים של לקוחותיו - ומחייבת את המסקנה שאין לחייב את הנתבעים בפרעון יתרת החוב. הפקדת חמש ההמחאות של חברת חופרי הארץ וחילולן - עיקר הדיון נסב סביב חמש ההמחאות של חופרי הארץ, כדלקמן: המחאה שתאריך פרעונה 30/11/06, בסכום של 14,553 ₪, אשר הופקדה לחשבון בתאריך לא ברור וחזרה בציון "אכ"מ". המחאה שתאריך פרעונה 25/12/06, בסכום של 50,000 ₪, אשר הופקדה לחשבון בתאריך לא ברור וחזרה בציון "אכ"מ". המחאה שתאריך פרעונה 13/01/07, בסכום של 18,726 ₪, אשר הוחזרה ביום 14/1/07, ועליה מצוין "עיקול". המחאה שתאריך פרעונה 22/01/07, בסכום של 18,726 ₪, אשר הוחזרה לחשבון באותו היום, 22/1/07, ועליה מצוין שניתנה לגביה הוראת ביטול ו-"עיקול". המחאה שתאריך פרעונה 25/01/07, בסכום של 60,000 ₪, אשר הוחזרה לחשבון ביום 26/1/07 ועליה מצוין שניתנה לגביה הוראת ביטול ו-"עיקול". אין מידע באשר למועד הפקדת ההמחאות, אין מידע באשר למועד החזרת שתי ההמחאות הראשונות - והמידע החלקי המפורט מעלה, נלמד מתוך מספר מועט של דפי החשבון שהוצגו לעיוני ואעיר כבר עתה שלא ברור לי מדוע לא ניתן היה להציג את התמונה המלאה בפני ביהמ"ש, ולמה לא הוצגו כל דפי החשבון של התקופות הרלבנטיות בעותק קריא וברור (ולא למותר לציין כי חמשת הדפים הבודדים שהוצגו לעיוני במצורף לתצהיר הנתבעים היו קריאים באופן חלקי וחמשת הדפים שצורפו לתצהירו של מטר היו לחלוטין בלתי קריאים ואף הוא במהלך החקירה שלו מסר שהוא לא יכול לענות על שאלות שקשורות לאותם דפים, כי לא ניתן להבין את הכתוב בהם). אם כך, מהמידע המועט שקיים עולה שאכן חמש ההמחאות הופקדו לחשבון, כולן חזרו מסיבות שונות במהלך דצמבר 2006 - ינואר 2007 וכי המדובר בהמחאות בסכום כולל של כ- 160,000 ₪. גורלן של ההמחאות לאחר החילול - דאמוני העיד שההמחאות היו בידי הבנק במועדים הסמוכים לאחר שהן חוללו וכי הן עדיין בידי הבנק. עו"ד באבא העיד אף הוא כי : "ניתנו ללקוח שלי הציקים פיזית והמנהל ביקש להחזיר לו שוב את הציקים כדי שייקח אותם. אני הייתי בפגישה שנתנו לו את הציקים. הוא לקח את הציקים ושם אותם במגירה אצלו ואמר שהוא יגבה אותם ושאין מה לדאוג" (עמ' 18 שורות 18-20). מטר הכחיש שההמחאות ברשות הבנק. במהלך הדיון ביקשתי ממנו להתקשר ולברר היכן הן נמצאות, ולטענתו הוא התקשר לסניף ונמסר לו שנכון להיום ההמחאות אינן שם. אינני בטוחה שהוא אכן הספיק לעשות בירור מקיף טרם חזר לאולם ביהמ"ש והודיע חד משמעית שההמחאות אינן נמצאות בבנק, ואף אם הן לא נמצאות בסניף בשפרעם, אזי, מבחינתי הוכח שהן עדיין מצויות במשמורת הבנק (בסניף אחר, במחלקה המשפטית, או בכל מקום אחר). לשיטתי, מסתברת יותר הגרסה לפיה ההמחאות עדיין נמצאות במשמורת הבנק, היות והוא היה האחרון שהחזיק בהן והיות ולא הוכח שהן הושבו לידי הנתבעים, או מי מהם, אי פעם. מעבר לכך, הבנק אחז בהמחאות בכל הזמן שלאחר שהן חוללו, למשך חודש לפחות, והראיה היא שמשום מה, ביום 7/2/07, אחרי שכל ההמחאות כבר חזרו, בוצע ניסיון נוסף להפקיד אותן. ניתן לראות מהתדפיס שהוגש כי ביום 7/2/07 חזרו שוב חמש ההמחאות ומכאן עולה שככל הנראה כמה ימים לפני כן מישהו ביקש להפקיד אותן מחדש. חיפוש ברישום לגבי הימים הסמוכים מעלה שביום 2/2/07 הופקדו שיקים בסכום כולל של 162,006 ₪ וזהו הסכום הכולל המצטבר המדויק של חמש ההמחאות. נציג הבנק, מר מטר, נשאל מי הורה על הפקדת ההמחאות פעם נוספת והוא לא הצליח להשיב על שאלה זו. מטר טען שאולי הלקוח ביקש שיפקידו אותן עוד פעם ולאחר מכן הוסיף וטען שאם החברה ביקשה להפקיד אותן שנית, הוא לא יכול היה לסרב. אני מסכימה שאם החברה ביקשה להפקיד אותן שנית הבנק היה צריך לעשות זאת, אך יש מרחק רב בין טענה עקרונית ערטלאית זו לבין הוכחת הטענה העובדתית לפיה החברה אכן ביקשה שההמחאות תופקדנה שוב. דאמוני מכחיש שמי מהנתבעים ביקש להפקיד שוב את ההמחאות - אשר כבר חוללו ואשר לגבי חלקן ניתנה הוראת ביטול - ואני שואלת את עצמי מדוע היה להם אינטרס לבקש שוב להפקיד את אותן המחאות. מכאן, שמסתברת יותר גרסת הנתבעים לפיה הם לא ביקשו להפקיד את ההמחאות שוב וכי הדבר בוצע על דעת הבנק, בשל סיבות שטרם הובהרו. בכל אופן, כיוון שההמחאות שהופקדו שנית אף חזרו שנית (ביום 7/2/07) - הרי שנכון לנקודת זמן זו הן היו בידי נציגי הבנק אשר מן הסתם אחז בהן כשורה (ואם העביר אותן למישהו אחר היה חייב לתעד זאת בכתב ולהציג זאת בפני). יצוין עוד כי מטר עצמו בחקירתו הודה שהבנק היה אוחז כשורה של ההמחאות (עמ' 10 שורה 16), כיוון שמן הסתם הוא נתן תמורה בעדן במובן שהחשבון זוכה בסכום של ההמחאות בשלבים קודמים והודאתו של מטר לגבי כך שהבנק היה אוחז כשורה כוללת בחובה גם את ההודאה בכך שהבנק אחז בהן פיזית ושהן היו במשמורת הבנק. לכן, היות והתיעוד האחרון לגבי מקום הימצאן של ההמחאות היה מיום 7/2/2007 וממנו עולה שהן ברשות הבנק, אשר לפי מטר אחז בהן כשורה, אזי המסקנה העובדתית הראשונה היא שההמחאות ברשות הבנק, ובוודאי שהיו ברשותו במועדים הסמוכים לאירועים בהם עסקינן. המסקנה העובדתית השניה היא שההמחאות מעולם לא הוגשו לביצוע בלשכת ההוצל"פ (ועל כך אין חולק). מהי המשמעות של אי השבת ההמחאות לנתבעים ואי פתיחת תיקי הוצל"פ לגביהן ? מקדמית - כמה מילים לגבי מטרת הפקדת ההמחאות. דאמוני הצהיר (בסעיף 10) והעיד כי ההמחאות ניתנו לבנק - "במסגרת עסקת נכיון". מטר, בסעיף 15 לתצהירו מסביר כי ההמחאות ניתנו לצורך נכיון. מהעובדה שהן הופקדו לחשבון ניתן ללמוד על כוונה לבצע עסקת נכיון. יחד עם זאת, בסעיף 24 לתצהירו מטר מסביר כי בחשבון היה חוב וכי - "השיקים משמשים כבטוחה, למקרה והבנק לא יצליח בגבייתו מהחייבת והערבים". במהלך חקירתו הנגדית, כאשר הוא נשאל אם בוצע לגביהם נכיון, הוא משיב : "לפי מיטב זכרוני, כן" (עמ' 8 שורה 29), לאחר מכן: "אם זה הופקד אצלנו זה היה או לצורך בטחון או לצורך נכיון" (עמ' 9 שורה 27), וכאשר נשאל פעם שלישית אם בוצע נכיון, תשובתו המתחמקת היתה: "אני לא שללתי את העניין ... אני לא שולל. תראה לי מסמך שכן או לא. אני לא יכול להחליט" (עמ' 9 שורה 30 ועמ' 10 שורה 1). משמע, שנציג הבנק המוסמך לא יודע להחליט אם ההמחאות נמסרו לצורך עסקת נכיון או כבטוחה ולא הוצגו המסמכים הרלבנטיים לגבי ההמחאות, כגון: הסכמי נכיון, אם היו, מסמך לגבי הפקדת ההמחאות כבטוחה, אם היו, ולמצער דף חשבון לגבי ההפקדות (ממנו ניתן לראות אם החשבון זוכה בדיוק בסכום ההמחאה או בסכום נמוך יותר, כפי שצריך להיות בעסקת נכיון - שהרי הבנק גובה ריבית בעסקה שכזו ומזכה את מוכר ההמחאות בסכום ההמחאה בניכוי הריבית). לשיטתי, מסתברת יותר האפשרות שהמדובר בעסקת נכיון, אך בכל אופן - מסקנתי לגבי המשמעות של החזקת ההמחאות בידי הבנק ללא מעש הינה אותה המסקנה, בין אם עסקינן בעסקת נכיון ובין אם עסקינן במצב בו ההמחאות הופקדו כבטוחה. נניח שהמדובר בעסקת נכיון - הבנק היה חייב להשיב את ההמחאות לידי הנתבעים - כידוע, עסקת נכיון הינה עסקה בה רוכש הבנק מהלקוח המחאה מעותדת (אותה מחזיק הלקוח כנפרע או כנסב) כאשר הבנק מזכה את חשבון הלקוח מיידית בסכום ההמחאה בניכוי ריבית אותה גובה הבנק (בדרך כלל כפונקציה של משך הזמן שעוד נותר עד מועד פרעונה של ההמחאה - (ד. תמיר, י. יערי, דיני שטרות בפסיקת בתי המשפט, מהדורה שניה, תשס"א-2001, עמ' 465). בדרך כלל, בתהליך מכירת ההמחאה לבנק מסב הלקוח את ההמחאה לבנק, כך שלאחר המכירה ההמחאה הופכת להיות של הבנק (ונקבע אף בפסיקה כי לאחר עסקת הנכיון הלקוח (הנמשך המקורי) מאבד את האינטרס שהיה לו בהמחאה). יחד עם זאת, מקובל כי הבנק אינו זה שנושא בסיכון לגבי חילול ההמחאה, דהיינו שבמידה וההמחאה מחוללת - זכאי הבנק לחייב את חשבון הלקוח בסכום ההמחאה (ת.א. (מחוזי חיפה) עמישב חשמל ואחזקה לבניין ותעשיה בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, מאגר נבו (2008), ג. נרקיס, מ. מור, חובות החלות על הבנקים, כרך א', תשס"ב-2002, עמ' 100). זכותו של הבנק באופן כללי לחייב את חשבון הלקוח בסכום ההמחאות לא היתה שנויה במחלוקת, ואף אם היתה - הרי שעל זכות זו ניתן ללמוד הן מההלכה הפסוקה הכללית והן מהוראות החשבון של הנתבעים שם נקבע כי במידה והנתבעים ימסרו לבנק ממסרים אלו או אחרים והללו לא יפרעו - יחוייב החשבון בסכומם (וראו אף את שלום לרנר, דיני שטרות, מהד' II הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין תשס"ז - 2007, בעמ' 369). מכן, שאין רבותא לגבי החיובים שבוצעו בכל פעם שחזרה אחת מחמש ההמחאות. הפלוגתא הינה לגבי השאלה מה חייב לעשות הבנק עם ההמחאות לאחר החיוב. לטעמי, אם עסקינן בעסקת נכיון - הרי שהמדובר במכר חוזי לכל דבר ועניין וכאשר העסקה נכשלה ובוטלה - על שני הצדדים לבצע השבה הדדית, משמע: שהלקוח החזיר לבנק את מה שקיבל מהבנק (כלומר - את ה"כסף", דבר שבא לידי ביטוי בחיוב החשבון בסכום ההמחאות) ועל הבנק להחזיר ללקוח את מה שהוא קיבל - את ההמחאות. הדברים נכונים במיוחד במקרה זה, שכן הוכח שהנתבעים ביקשו את ההמחאות וכי מטר מסר להם שהוא ינסה לפעול מול חופרי הארץ ולגבות את ההמחאות ולא החזיר להם את המחאות - וראו את תצהירו של דאמוני (סעיף 10.4) שם הוא מצהיר כי כאשר חוללו השיקים הוא פנה למטר ומטר הבטיח לו שההמחאות תשולמנה ושהוא ינסה לגבות אותן מחופרי הארץ, וכן אפנה לסעיף 11.3 לתצהירו של דאמוני. מטר, מן הסתם, הכחיש כל מעורבות וכל הבטחה - אך איני מקבלת את גרסתו, כפי שעוד יפורט בהמשך. יתרה מכך. במקרה זה אף הוכח כי בסמוך לאחר החילול חופרי הארץ עוד היתה פעילה וסולבנטית וניתן היה לגבות ממנה כספים, ולמצער מבעליה - שהקים חברה נוספת ואשר חשבון הבנק שלה התנהל אף הוא בבנק. אמנם שתי המחאות חוללו מחמת א.כ.מ., אך יש לזכור כי שלוש המחאות נוספות חוללו מחמת העובדה שהוטל עיקול על החשבון וניתנה לגביהן הוראת ביטול. אינני יודעת כיצד בדיוק ניתן לתת הוראות ביטול לגבי המחאה שעוקלה והיה מעניין אף לדעת מתי הוטל העיקול על חשבונה של חופרי הארץ ביחס למועד בו נמסרו ההמחאות לידי הבנק, אך החשוב הוא ששוכנעתי שבתקופה הרלבנטית ניתן היה עוד לגבות כספים מחופרי הארץ, לאור הטעמים המצטברים דלהלן. ראשית, מטר הודה כי מצבה של חופרי הארץ בהתחלה היה טוב וכי הוא לא זוכר מתי "מצבה הורע" (עמ' 13 שורה 13). עו"ד באבא אף העיד כי מטר סיפר לו כי לגבי החשבון של חופרי הארץ יש בטוחות רבות כגון ציוד מכני כבד שמשועבד לחשבון (עמ' 18 שורה 30), וכאשר מטר נשאל אם נכונה הטענה לגבי הבטוחות והערבונות שהיו לגבי חשבונה של חופרי הארץ הוא השיב : "אני לא זוכר אילו בטוחות הם נתנו" (עמ' 18 שורה 22). שנית, דאמוני מצהיר כי היו עוד המחאות של חופרי הארץ בנוסף להמחאות נשוא הדיון שחוללו, וכי לאחר מאמצים ולחצים שהופעלו על מנהלה של חופרי הארץ, בסיועו של מטר, שולמה תמורתן - וראו את סעיפים 10.9 ו-10.10 לתצהירו שם הוא טוען כי אחרי הרבה ישיבות בבנק, חופרי הארץ שילמו לו סך של כ-100,000 ₪ - תשלום אחד של 28,000 ₪ ותשלום שני של 72,000 ₪, בדרך של העברה מחשבונה של חופרי הארץ לחשבונה של הנתבעת, וראו אף את חקירתו בעמ' 17 שורות 17-23, לאמור: "אני כל הזמן פניתי למנהל הבנק ושאלתי אותו מה עושים. הוא היה מרים טלפון, הוא אמר לי תחכה, הוא אמר לי להיות סבלני ושהוא יגבה בשבילי את הכסף, ואז אני ראיתי העברה של 28,000 ₪ שזה עבר מהחשבון של חופרי הארץ לחשבון שלי ואני מאמין שזה בגלל המאמצים שעשה מנהל הבנק". מטר מכחיש שהגביה היתה בסיוע שלו וטוען שהוא לא התערב ביחסים שבין שתי הלקוחות שלו (טענה שאני לא מקבלת) ובכל אופן, הוא מאשר ששאר ההמחאות של חופרי הארץ נפרעו (סעיף 20) - וזוהי אינדיקציה ליכולתה לשלם, ולו חלק מההמחאות, לאחר ש"מופעל עליה לחץ". שלישית, דאמוני אף הצהיר כי מנהלה של חופרי הארץ הקים באותה העת חברה נוספת אשר אף היא ניהלה את חשבונותיה בסניף של הבנק (טענה אשר לא נסתרה), והליכי גביה עשויים היו להיות מופנים גם כלפי מנהלה של חופרי הארץ. רביעית, אפנה לכך כי הנתבעים ביקשו לראות דפי חשבון של חופרי הארץ, על מנת להוכיח את מצבה (הטוב יחסית) בעת חילול ההמחאות, אך הבנק סירב לגלותם. בקשה שהוגשה בהקשר זה נדחתה, שכן היה זה אחרי שהסתיימו כל ההליכים המקדמיים, אך לדעתי - לא רק שהבנק היה צריך להעתר מיוזמתו לבקשה אלא שהוא היה חייב להציג מטעמו ראיות לכך שלא ניתן היה לגבות כספים מחופרי הארץ וכי לא היה טעם בנקיטת הליכים למולה. משמע, שאם נסכם נקודה זו - מסקנתי היא שהיה על הבנק להשיב לנתבעים את ההמחאות ולו הדבר היה מתבצע היתה יכולה הנתבעת להוציאן לפועל וסיכויי הגביה נחזים להיות לא רעים בכלל. ניתן כמובן לשאול את עצמינו - מדוע לא הגישה הנתבעת תביעה חוזית / נזיקית רגילה כלפי חופרי הארץ (שכן, היא ביצעה עבורה עבודות שתמורתן לא שולמה), אך בהקשר זה אני מקבלת את עמדת דאמוני שאמר שלפחות בשלב הראשון הוא האמין להבטחתו של מטר לפיה הוא יסייע לו בגבייה ושעליו להמתין בסבלנות. בהקשר זה אפנה לת"א (שלום ת"א) 45438/94 בנק לאומי נ' אמנון אורפז, מאגר נבו, שם דן בהמ"ש בהמחאה שלגביה בוצע נכיון ואשר חוללה, תוך חיוב חשבונו של הלקוח, וכך נפסק: "... חיובו של הלקוח או הצד להסכם הנכיון, משמעותו ביטול הסכם הנכיון. הלקוח מחוייב להחזיר לבנק את מלוא הכספים שנתקבלו על ידו, ואף למעלה מכך. במקרה כזה, זכאי הלקוח לקבל לידיו את הממסרים ולחזור אל הצד לממסר. זוהי גם, אנלוגית, תוצאת ההוראות הכלליות שנקבעו בדיני החיובים. ... תוצאה זו מתחייבת גם על פי עקרונות כלליים של דיני עשיית עושר ולא במשפט. עם חיוב חשבון הלקוח, נדמה הלקוח למי שפרע את החוב, במצב זה זכאי החייב שפרע לביטחונות של הנושה ולזכויות אחרות הקשורות לחוב. פרעון על ידי הלקוח מעניק לו את הזכות לסברוגציה כלפי החייב על פי השטר. ממילא קשה לקבל תוצאה בה הבנק מחייב את הלקוח, ובבד בבד שומר לעצמו את הזכות לתבוע על פי השטר (פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (ירו', 1998) 380)". ממשיך שם בהמ"ש ודן באפשרות האחרת שקיימת לבנק והיא שלא לחייב את החשבון של הלקוח בסכום ההמחאה שחוללה, דרך פעולה המכונה בהמ"ש "דרך הממסר", שאז המצב הוא אחר, לאמור: "בחירת הבנק בדרך הממסר מלמדת שהבנק מעדיף לדבוק בהסכם הנכיון ולא לגלגל את המראות לאחור. בעליית הבנק על מסלול זה גלום סיכון מבחינתו. עסקת הנכיון נותרת על מכונה, ועל כן אם לא יצליח הבנק להפרע מהצד לשטר, הוא עלול למצוא עצמו במצב של הפסד. " ובהמשך: "אין מקום לאפשר לבנק, לבחור בדרך המאפשרת לו ליהנות מכל העולמות, אלא אם כן ניתנה על כך הסכמה מפורשת של הלקוח. הבנק אינו יכול לבחור בטקטיקה בה הוא מבקש להפרע מהצד לממסר, ובד בבד לשמור על יכולתו להפרע מהצד להסכם הנכיון. ... על כן התכלית ההסכמית, מחייבת למנוע סכון כפול של הלקוח. סכון כזה יווצר אם תתקבל עמדת הבנק, לפיה הוא רשאי לפעול בשתי הדרכים בו זמנית. הלקוח עלול להיות מחויב כלפי הבנק אם התביעה כלפי הצד לממסר לא תעלה יפה, מבלי שהוא עצמו יכול לנקוט בהליכים משלו כלפי הצד לממסר. " אף אם ההמחאות נותרו בידי הבנק כבטוחה או ערובה - היה צורך להוציאן לפועל - ניתן אולי לומר (ע"פ ההלכה הנוהגת וע"פ הוראות החוזה בין הצדדים) כי היות וחשבונה של החברה היה באותה העת ביתרה שלילית - אזי זכאי היה הבנק שלא להשיב את ההמחאות לידי הנתבעים אלא להמשיך ולהחזיק אותן כערובה או כבטוחה. יחד עם זאת, אף במקרה שכזה, קמה החובה לפעול לגבי ההמחאות על פי אמות מידה של תום לב וסבירות. אף אם הבנק לא חייב לממש את ההמחאות מיידית, אלא שהוא "רק" רשאי לעשות כן - אזי ששיקול דעתו כפוף לחובותיו כלפי הלקוחה שלו וכלפי הערבים. במקרה הספציפי דכאן, שוכנעתי שהבנק חייב היה לנסות ולממש את ההמחאות על דרך של הצגתן לפרעון בלשכת ההוצל"פ, על מנת להקטין את נזקיו הוא ואת נזקיהם של הנתבעים, ולמעשה ההסברים שסיפק מטר לגבי אי פעולתו של הבנק היו רחוקים מלהניח את הדעת. ראשית, מטר הסביר כי אי פתיחת תיקי ההוצל"פ נבעה משיקול כלכלי, דהיינו - מהרצון לחסוך את העלויות כגון אגרות ושכ"ט עוה"ד, שכרוכות בפתיחת הליכי הוצל"פ (סעיף 24 לתצהירו). לא יעלה על הדעת שלא לממש בטוחות כגון שטרות בסך כולל של 160,000 ₪ בשל עלויות ניהול תיקי ההוצל"פ, מה גם שיש להניח שאת העלויות הבנק ממילא היה מגלגל לחשבון הנתבעים - מכח התניה בהקשר זה הקיימת בהוראות פתיחת החשבון הדביטורי. שנית, כאשר נשאל מטר שוב מדוע הבנק לא ניסה לגבות את ההמחאות הוא השיב: "לפי מיטב זכרוני ניסיתי לגשר ביניהם על מנת שישבו ויתחשבנו ואם מגיע לו אז מגיע לו" (עמ' 10 שורה 30), ובהמשך: "בתור שני לקוחות של הסניף, אני ניסיתי לגשר ביניהם. זו היתה אולי הטעות שלי" (עמ' 15 שורה 5). תחילה, יש בדברים סתירה חד משמעית ביחס לטענות הקודמות של מטר לגבי כך שהוא לא התערב כלל וכלל. מעבר לכך, נדמה לי שנסיונות התיווך של מנהל הסניף היו אולי הגיוניים בשלב מסויים, אך לאחר חלוף פרק זמן קצר ביותר, שעה שהחוב לא שולם - היה צורך להציג את ההמחאות לביצוע (ואולי הדבר היה מסייע לגישור). שלישית, אי הגשת ההמחאות לביצוע מעוררת תמיהות נוספות שעה ששתי המחאות נוספות של חברת אפק פנורמה, אשר אף לגביהן בוצע נכיון ואף הן חוללו - הוגשו לביצוע בלשכת ההוצל"פ (אם כי רק באוקטובר 2010 - עמ' 14 שורה 4). לכן, אני מוצאת שאי הגשתן של ההמחאות להוצל"פ עמדה בניגוד לחובת הבנק לשמור על האינטרסים של הנתבעים, ללא שסופק הסבר מניח את הדעת לאי הקטנת הנזק - ומתעורר החשש שהבנק העדיף לשמור על האינטרס של חופרי הארץ על פני האינטרס של הנתבעים. בהקשר זה אפנה לת"א (מחוזי י-ם) 1291/98 בנק דיסקונט לישראל נ' מכבסות מעוז ציון בע"מ, מאגר נבו (2003), שם נדונה תביעה של בנק לגבי יתרות חובה בסכום של למעלה ממיליון ₪ ובין היתר התברר עניינן של 50 המחאות שהופקדו בחשבון הנתבעים דשם ואשר חוללו. לגבי מרבית ההמחאות נפתחו הליכי הוצל"פ, אך הבנק לא הצליח לגבות את אותן ההמחאות בשל נסיבות שונות. ביהמ"ש דוחה את הטענות של הנתבעים דשם לגבי נזקים שנגרמו עקב האיחור בפתיחת הליכי ההוצל"פ, אך לגבי 5 ההמחאות שלגביהן הבנק לא החל כלל בהליכי הוצל"פ לגבייתם - נקבע שיש להפחית את סכומן מסכום התביעה (סעיף 22 לפסק הדין, בעמ' 9). פס"ד נוסף רלבנטי הינו ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, מאגר נבו (2010), העוסק בהמחאות שהופקדו וחל עליהם עכבון, אך אני מוצאת שיש לגזור מהדברים שם גזירה שווה, לאמור: "חשוב להדגיש כי ככל שנשוא העיכבון הוא שיקים, דיני השטרות כפי שהודגש קודם לכן - אשר חלים אף הם על סיטואציה זו - קובעים כי יש להציג את השיק לפרעון תוך זמן סביר, ולמעשה עיכוב השיקים בידי הבנק בלא הגשתם לגביה עומדת בניגוד לחובת הבנק לפני דיני השטרות ... כאמור בנק מחזיק שיקים שהופקדו בידיו לשם גבייתם, ובעקבות חוב הוא מעכב אותם בידיו, ויש לו אף זכות לממשם. ככל שחשבון הלקוח מצוי ביתרת חובה, והוא הלכה למעשה לא קיים את החיוב לבנק במועדו, אזי ברור הוא שבפני הבנק פתוחה הדרך לממש את השיקים ולדרוש את ביצוע האמור בהם בהתאם לדיני השטרות ודיני המשכון. הבנק רשאי לממש את השיקים, אך האם יש לו חובה לעשות כן ? ... ברע"א 9025/03 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' בן פורת, פ"ד נט(3) 919 (2004) נדונה סוגיה זו ונקבע כי לאור תפיסות היסוד של שיטת המשפט הישראלית - תום לב, סבירות וכיוצא באלה, לא יכול בנק להשתהות עד אין קץ מתוך נוחותו, ולא לממש את הנכס הממושכן המצוי בידיו, שכן אין מקום לאפשר ניצול לרעה של כוח הנושה המובטח ונשייתו, תוך שאי מימוש הבטוחה גורם לגידול בחוב כלפי הבנק ולצמצום בחלקם של שאר הנושים. ... כמו כן, במקרה בו הנכס הממושכן הינו שיק שהופקד בבנק לשם גבייתו יש להביא בכלל חשבון את חובת האמון של הבנק כלפי הלקוח, וכן את דיני השטרות העלולים להביא לכך שלאור חלוף הזמן יתקיימו נסיבות אשר ישחררו את הבנק הנמשך מחובתו לפרוע את השיק, ואף ייתכן וחלוף הזמן יפטור במידת מה את המושך או המסיבים מאחריותם על פי השטר (ראו בן-אוליאל, עמ' 378). על כן ייתכן ובמקרה שהנכס הממושכן הוא שיקים נכיר בחובה של הבנק לממשם, אם ההשתהות במימוש אינה סבירה ועלולה לגרום נזק ליכולת הפרעון של אותם שיקים.  הבנק בהתאם לזכותו עיכב בידיו שיקים שהופקדו על ידי טואשי לשם גבייתם. רק כשנה ותשעה חודשים לאחר חילול השיק הראשון ושלושה עשר חודשים לאחר חילול השיק האחרון החלו הצדדים להידבר בסוגיה זו, וזאת בעקבות פניית בא כוחם של טואשי אשר הדגיש בפני בא כוח הבנק כי כל יום שחולף מגדיל את הנזק לטואשי ומקטין את הסיכויים להצלחת הגבייה של השיקים. עד לפניית בא כוחם של טואשי לא נראה כי הבנק עשה איזו שהיא פעולה אקטיבית למניעת נזק לשיקים, וליכולת גבייתם. מפניית בא כוחם של טואשי החל להתנהל משא ומתן של מספר חודשים בין הצדדים שלא נשא פרי, ובא כוחם של טואשי עמד על דרישתו לקבלת השיקים. על אף זאת נמנע הבנק מלפעול למניעת נזק לשיקים ולא עשה כל פעולה אקטיבית, למרות חובת הנאמנות המוטלת עליו ודרישת בא כוחם של טואשי, כפי שפורט לעיל. גישה זו של "שב ואל תעשה" - לא ניתן לקבל. מצב בו שיקים מעוכבים בידי הבנק במשך שנים, והבנק לא עושה כל פעולה לשם הבטחת סיכויי גבייתם נוגד את החובה הבסיסית המוטלת על הבנק. יתרה מכך ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים אותנו כי סיכויי גבית שיק עלולים להיפגע, ככל שאנו מתרחקים על ציר הזמן ממועד פירעונו. " (ההדגשות אינן במקור). מקרה דומה נוסף היה בש"א (שלום חיפה) 1033/05 נסראלדין סעיד בניין בע"מ נ' בנק לאומי ובעקבותיו ע"א (מחוזי חיפה) 3741/06 נסראלדין סעיד בניין בע"מ נ' בנק לאומי, מאגר נבו. אף שם דובר על המחאות שנמסרו לבנק במסגרת עסקת נכיון, אשר חוללו ואשר לא הושבו לידי הנתבעים. במסגרת בקשת הרשות להגן - נדחתה טענת המבקש (הלקוח של הבנק) שביקש לפטור אותו מתשלום החוב בשל קיומן של ההמחאות היות ונקבע כי הסיכויים של הבנק לגבות את ההמחאות טובים כמו סיכוייו של הלקוח, ולכן לא היתה חובה לתת את ההמחאות בידי הלקוח לצורך גבייתן. עוד מצוין שם שלגבי שתי המחאות, אי נקיטת הליכים אולי נחזית להיות סבירה כיון שהמושכות נקלעו לפירוק אך כי לגבי המחאות אחרות היה על הנתבעים להוכיח כי חוסר המעש מצד הבנק מצדיקים אחת מן השתיים - החזרת הציקים לידי הנתבעים או זיכוי חשבונם בסכום השיקים. במקרה שם בהמ"ש קובע שהנתבעים לא הוכיחו עובדתית את משמעות חוסר המעש - אך לגישתי, במקרה שלנו כן הוכחו הסיכויים לגבות את ההמחאות מחופרי הארץ ולכן פס"ד זה מהווה אסמכתא נוספת לכך שהבנק היה חייב להשיבן לידי הנתבעים או לפעול לגביהן בעצמו. אסיים בציטוט מת"א (תל אביב) 219439/02 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מיכאלי אריה, מאגר נבו, אשר מדבר בעד עצמו, לאמור: "כאמור, אין למעשה חולק שהשיקים "לנכיון" ניתנו על ידי הלקוח לבנק כבטחון לאשראי שהוא קיבל מהבנק. ... בהיות השיקים בטוחה שנועדה להבטיח תשלום הלוואה, אני סבורה כי יש להחיל עליהם ועל אופן מימושם ע"י הבנק, את אותו הגיון שמוחל על מימוש בטחונות אחרים על ידיו - בשינויים המחוייבים. ... שאלת הקף חובתו של נושה לפתוח בהליכי מימוש בטוחה, היא שאלה שנדונה במספר פסקי דין. מחד גיסא קיימת הגישה לפיה שעבוד מקנה לנושה זכות בלבד (ולא חובה) לפעול למימושו. עפ"י גישה זו, אין מקום לחיובו של נושה לפעול למימוש בטוחה שבידיו, במועד כלשהו, והנושה רשאי לבחור את הזמן והאופן שבו הוא בוחר לממש את הבטוחה. גישה זו נסמכת על הוראות ס' 23 לחוק המשכון ... ועל ס' 18 א' לחוק המשכון הקובע: "לא קויים החיוב במועדו רשאי הנושה לממש את המשכון". רשאי - ולא חייב. בהמשך מסביר בהמ"ש כי קיימת גם גישה שונה, תוך הפניה לרע"א 9065/03 בנק המזרחי המאוחד נ' בן פורת ואח', אליו מפנה בהמ"ש גם בפס"ד טואשי הנ"ל, וממשיך וקובע כי - תוצאה לפיה נושה בעל שעבוד רשאי שלא לפעול כלל לצורך מימוש שעבוד, בלא כל סיבה סבירה לכך, ואף בחוסר תום לב, תוך שהוא גורם נזק לחייב (כתוצאה מירידת ערך השעבוד וכתוצאה מהצטברות ריבית על החוב), וכאשר החייב אינו יכול לפדות את השעבוד בעצמו, איננה תוצאה סבירה, וודאי ובוודאי כאשר הנושה הוא בנק, שביחס אליו נקבעו חובות אמון נרחבות ע"י ההלכה הפסוקה. ... אני סבורה כי גם לגבי החייב, הלקוח של הבנק, קיימת לבנק חובה, אם הוא אינו מוותר על הבטוחה - לשמור על ערכה, ולא להביא להפחתה משמעותית בערכה או לפקיעתה המוחלטת. למרות שאני סבורה, כאמור, כי זכות הבנק להשתהות או להמנע ממימוש בטחונות אינה צריכה להיות בלתי מוגבלת, יש לזכור כי מדובר במקרים חריגים מאוד בלבד, בהם ביהמ"ש יקבע כי הבנק הפר את חובתו. כדברי כב' השופט רובינשטיין, ביהמ"ש צריך יהיה לבחון בזהירות האם ההשתהות חורגת מגבולות הסביר, ומשליכה על תום הלב. מבחינה זו, שונה יהיה המקרה בו הבנק השתהה בהליכי המימוש - אך פתח בהם בסופו של דבר, ממקרה בו לא קויימו כל הליכי מימוש כלל. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לקבוע ביחס למקרה כמו המקרה דנן, בו מחזיק הבנק שיקים כבטחון לחוב אשראי של הלקוח שלו, את הקביעות הבאות: אם פתח הבנק בהליכי מימוש, נדירים מאוד יהיו המקרים בהם ביהמ"ש יקבע כי הבנק פעל באופן בלתי סביר או בחוסר תם-לב. עם זאת, באותם מקרים בהם הבנק לא פעל כלל, ולא נקט הליכי מימוש כלשהם, הרי בחלוף פרק זמן סביר (עניין שיש לבחון אותו לפי מכלול נסיבות המקרה) - יעבור הנטל לבנק, להסביר מדוע הוא נמנע מנקיטת הליכים למימוש הבטוחה, מימוש שדחייתו מכבידה על החייב בכך שעל חובו ממשיכה להצטבר ריבית. הבנק יכול לתת הסברים להמנעותו מלפעול, וביהמ"ש יכול לבחון את ההסברים בראי הכללים בדבר תם לב, חובת האמון של הבנק כלפי לקוחו מחד גיסא - והכללים בדבר חרותו של בעל המשכון לפעול ע"פ שיקול דעתו - מאידך גיסא. אולם, אני סבורה כי בהעדר כל הסבר שהוא למחדלו של הבנק לפעול, ניתן לקבוע כי הבנק לא פעל בתם לב, וכי ניתן לקזז מחוב הלקוח כלפיו, את הנזק שנגרם לו כתוצאה ממחדלו של הבנק לפעול." לסיום - מתייחס בהמ"ש לקבוצה של שיקים אשר לגביהם הבנק לא פעל כלל וקובע כי הנטל להסביר מדוע לא בוצעה כל פעולה לגביהם עובר אל כתפי הבנק, אשר לא הרימו, וכי - "אם אכן הבנק סבר כי לשיקים אין כל ערך, הוא לא הבהיר מדוע הוא לא השיב אותו לידי הנתבע, על מנת שהוא ינסה לממשם. הבנק אינו רשאי, לדעתי, לאחוז בחבל בשתי קצותיו - היינו מחד גיסא לא לבצע כל פעולה שהיא על מנת לנסות לגבות ולו חלק מסכומי השיקים שניתנו לו לבטחון, ומאידך גיסא - לא להשיב את השיקים הללו לידי הנתבע, וזאת ללא כל הסבר לסיבות בשלהן הוא נמנע מלפעול. אם יש לשיקים ערך כלשהו בעיני הבנק, מוטל עליו לנסות להביא ערך זה לידי ביטוי, באופן סביר ותוך זמן סביר. אם אין להם כל ערך בעיניו, עליו להשיב אותם לנתבע, כבקשתו." לכן, ניתן לסכם ולומר שהוכח שעסקינן בעסקת נכיון והיה על הבנק להשיב את ההמחאות לנתבעים לאחר כשלון העסקה. אף אם היתה לבנק הזכות להותירן בידו - היה עליו לפתוח לגביהן תיקי הוצל"פ, כשעוד היתה תועלת ותכלית למהלך שכזה. מחדליו של הבנק עולים כדי הפרת חובותיו כלפי הנתבעים (ובאשר לחובות הבנק ראו כדוגמא את אחד מפסקי הדין המנחים - ע"א 5893/91 בנק טפחות נ' צבאח, פ"ד מח (2) 573, וברי כי כיום חובות מוגברות אלו אינן במחלוקת ואין טעם להכביר לגבי הפסיקה שחוזרת וקובעת את העקרונות כאמור). נניח שהמדובר בהמחאות "לבטחון" - כפי שצויין לעיל, קיימת גם אפשרות שההמחאות ניתנו בידי הבנק כבטוחה. אומר כי אפשרות זו אינה נראית לי סבירה במיוחד שכן אם ההמחאות היו אמורות לשמש כבטוחה - צריך היה להסביר בדיוק מתי הן הופקדו לתוך החשבון, ומן הסתם היה צריך להיות תיעוד במסמכים לגבי התרעות שנשלחו טרם מימוש הבטוחה והפקדתם. בנוסף, יש לתמוה מדוע הן הופקדו כאשר היה ברור לבנק שאין להן ערך, שכן אין לגביהן כיסוי מספיק או שקיים לגביהן עיקול או שהן בוטלו (ואבהיר - אם עסקינן בעסקת נכיון - ההמחאות הופקדו פרק זמן מסויים לפני מועד פרעונן - ואז, יכול להיות שכאשר הן הופקדו היה להן כיסוי ולא היה עיקול, והמצב "הדרדר" בפרק הזמן שבין עסקת הנכיון לבין מועד הפרעון של כל אחת מהן. מנגד, אם עסקינן בהמחאות ששימשו כבטוחה - הן מן הסתם הופקדו בסמוך ליום הפרעון. דא עקא, שבמועד זה הבנק כבר ידע - והיה צריך לדעת - שהן תחוללנה. אין כל הגיון להפקיד המחאה שאמורה להיות בטוחה ואמורה לכסות על יתרת חוב בחשבון, כאשר הבנק יודע שהיא תחזור עוד באותו היום או למחרת - וראו את בש"א (מחוזי ת"א) 22130/04 יורו דיסקונט בע"מ נ' אילן שמעוני, כונס נכסי ג.א. צומן בע"מ, מאגר נבו, באשר לחובת הבנק לברר אם יש כיסוי להמחאות טרם ביצוע עסקה נכיון). לכן, כבר ציינתי שלשיטתי המדובר היה בעסקת נכיון, אך אף אם ההמחאות כן שימשו כבטוחה - היה צריך לפעול לצורך מימוש הבטוחה ולפתוח לגביהן תיקי הוצל"פ. אין לי בהקשר זה אלא לחזור על שנאמר לעיל ולהוסיף כי יש עוד לזכור כי ככל שהתביעה מתייחסת לדאמוני ולמבארכי, עסקינן בשני ערבים לחוב של החברה. בהקשר זה, ידוע כי חובת הנאמנות של הבנק כלפי ערבים מוגברת עוד יותר, ומחייבת את הבנק לעשות כל שניתן כדי לממש בטוחות שמסר החייב העיקרי לצורך פירעון החוב. ערבים יכולים להישמע בטענה כי יש להפחית מן הסכום הנדרש מהם את הסכום בו יכול היה הבנק להקטין את יתרת החוב לו פעל כנדרש לצורך מימוש הבטוחות. לו ההמחאות נועדו להיות בטוחה או ערבון, אפנה עוד לשנאמר בע"א 1570/92 בנק המזרחי נ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369, כדלקמן: "סעיף 6(ב) של חוק הערבות קובע "גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על ידי כך לערב נזק, מופטר הערב כדי סכום הנזק". ... יש להניח כי משטר זה חל גם על פגיעה אחרת, שאינה מגיעה לכלל פקיעה גמורה של הערובה. כך, למשל, גריעה מערכה הכלכלי של הערובה, יכול להחשב לפקיעה חלקית, או לפקיעה לשיעורין. ... הפגיעה אינה מובילה לשחרור הערב, אלא לשחרורו החלקי על פי עוצמת הפגיעה ... ואולם ההתמקדות בתוצאת ההפרה, מלמדת על קיום החובה. לערב זכות כלפי הנושה בכל הנוגע לשמירת הערובה. זכות זו מתחייבת מכך שהערב, לאחר מילוי ערבותו, זכאי לקבל לידיו את השעבוד בו הובטח החיוב הנערב (סעיף 12 לחוק) ... הנושה חייב לשמור גם על האינטרס, ליתר דיוק, הצפייה, שיש לערב ביחס לאפשרות להיפרע מן הבטוחה ... מבחינה זו, נתפס הנושה כנאמן של הערב, בכל הנוגע לשמירת הערובה... חובה זה של הנושה, נקרא לו "הרגיל", מתעצמת כאשר מדובר בבנק. יש ליתן את הדעת למערכת היחסים השוררת בין הבנק לבין הערב. הערב מצוי בעמדת נחיתות מול הבנק ... מכאן שעל הבנק מוטלת חובת השגחה על השעבודים השונים". ניתן לעשות אנאלוגיה בין הדברים שנאמרו שם לעניינינו ולומר שהבנק כשל בשמירתו על הערובה וכי התנהלות הבנק הביאה לגריעה מערכה של הערובה המגולמת בהמחאות. אשר על כן, לסיכום, אומר ששוכנעתי כי הבנק הפר את חובותיו כלפי הנתבעים. מהו הנזק ? בת"א (מחוזי י-ם) 1291/98 בנק דיסקונט לישראל נ' מכבסות מעוז ציון בע"מ, הקביעה היתה שסך ההמחאות שבכלל לא הוגשו לביצוע ינוכה מהחוב, משמע שגובה הנזק הינו סכום ההמחאות במלואו. אף בת"א (תל אביב) 219439/02 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מיכאלי אריה המסקנה היתה כי כאשר הבנק לא פועל כלל לביצוע ההמחאות, עובר לשכמו הנטל להוכיח שאף אם היה פועל לא ניתן היה לגבותן, והיות והבנק באותו מקרה לא הביא נתונים בהקשר זה - נוכו מהחוב הסכומים של כל ההמחאות הרלבנטיות. בע"א 1570/92 בנק המזרחי נ' ציגלר הנ"ל, הגישה היתה להעריך את גובה הנזק יחסית לעוצמת הפגיעה בערובה. בע"א 2449/08 טואשי נ' מרכנתיל, הגישה היתה ששעה ששני הצדדים תרמו לאי ביצוען של ההמחאות - הנזק יקבע ע"פ אומדן, ובהמ"ש קבע כי הבנק ישא ב-70% מהנזק שנגרם עקב אי הצגת ההמחאות לביצוע והלקוח - ב-30%. לשיטתי, לאור כל האמור מעלה, נסיבותיו של מקרה זה מיוחדת שכן לא רק שהבנק נקט בגישת "שב ואל תעשה", אלא שהוכח כי מנהל הבנק הבטיח שהוא כן "יעשה" וכי הנתבעים הסתמכו על מצג זה. הוכח שמנהל הסניף ניסה להתערב בנסיון לגבות את סכום ההמחאות - אך אף לאחר שהנסיון נכשל - לא נעשה דבר. הוכח אף כי היו סיכויים לגביה במקרה זה (לאור התשלומים שכן בוצו לאחר מכן ולאור החברה החדשה שהוקמה) ולכן - עוצמת הפגיעה היתה קריטית. שיקול נוסף הינו העובדה שמצב החשבון "השתפר" מהמועדים בהם עסקינן ועד מועד הגשת התביעה. נכון הוא כי גם לפני שהופקדו חמש ההמחאות היתה יתרת חוב של כ-80,000 ₪, אך בעקבות חילול ההמחאות היא ירדה עד כדי מינוס 240,000 ₪ לערך. כיון שהבנק טוען שביום הגשת התביעה החוב היה "רק" 130,000 ₪, משמע, שבמהלך הזמן כן הוזרמו כספים לחשבון. אינני יודעת כמובן מה בדיוק ארע בחשבון במשך כל התקופה, אך החוב של כ-240,000 צומצם לכדי 130,000. בנוסף, הוכח כי נגרם נזק גם בשל האיחור הבלתי מוסבר במימוש ההמחאות של אפק פנורמה (בסך של למעלה מ-40,000 ₪, אשר הוצגו לפרעון בהוצל"פ רק בשנת 2010 וספק אם היום ניתן יהא לגבותן). אם לא די בכך אז הוכח שבמהלך כל התקופה שהחשבון היה ביתרת חובה שלילית משמעותית וחרג ממסגרת האשראי שלו - הבנק לא נקט פעולות נגדו והוכח כי במהלך כל התקופה המשיך הבנק לקיים הוראת קבע לגבי העברת כספים מהעו"ש לתוכנית פקדונות בסכומים של כ-10,000 ₪ כל חודש, ומטר לא הצליח להסביר מדוע הוא לא הסביר לנתבעים שלאור היתרה השלילית הוא ממליץ להם להפסיק להפקיד את הכספים (למרות שהוא הודה שהמשך ההפקדות במצב בו היה החשבון היה מהלך שהסב לנתבעים נזק - עמ' 11 שורות 27-28). זוהי דוגמא נוספת למסקנתי לפיה החשבון לא נוהל באופן מיטבי על ידי הבנק, והדבר מהווה שיקול נוסף במסגרת מכלול השיקולים לגבי הנזק. לאור כל האמור לעיל, והיות והסכום הכולל של ההמחאות הינו כ-160,000 ₪, בערכי תחילת 2007, אני מוצאת לזכותם בסכום של כ-130,000 ₪ מתוך סכום זה, דהיינו כ-80% והמשמעות היא שהזיכוי כאמור יכסה את יתרת החוב נכון למועד הגשת התביעה, והתוצאה היא שהתביעה נדחית. לגבי הוצאות המשפט - במכלול הנתונים, מצאתי שלא לעשות צו להוצאות. חוב בחשבוןחשבון בנקבנקחוב