קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין התנכלות המשטרה: התובע טוען כי במהלך השנים 2003 - 2004 עבר מסכת התנכלויות על ידי משטרת ישראל וזאת בשל סירובו, לדבריו, לשמש כמקור מודיעיני של המשטרה. התובע טוען כי במסגרת התנכלויות אלו עוכב שוב ושוב, נערכו בביתו חיפושים שלא כדין, ושיאה של ההתנכלות היה במעצר שווא, והגשת כתב אישום כנגדו, על לא עוול בכפו. מכוח טענות אלו דורש התובע פיצויי בסך 500,000 ₪ וזאת על בסיס עוולות נזיקיות שונות, לרבות פגיעה בשמו הטוב, כליאת שווא, הסגת גבול במטלטלין, נגישה ועוד. רקע עובדתי: התובע הוא יליד 1968 ותושב רח' בר יוחאי שבשכונת קטמון בירושלים. עוד בטרם החלו האירועים המתוארים בתובענה זו, ביולי 1998, חלה התובע במחלת הבכצ'ט (BEHCET ) הגורמת בין היתר לקרישי דם חוזרים ברגליו של התובע ומגבילה את הליכתו. התובע הוכר כנכה על ידי הביטוח הלאומי בשיעור 100%, דרגת אי כושר 75% ודרגת שירותים מיוחדים של 50%. כפי שהתברר מהעדויות שנשמעו בפניי, התובע נולד וגדל במשפחה שחלק מחבריה הינם עבריינים שחוזרים ונכנסים לבתי הכלא, בגין עבירות סמים ורכוש. התובע עצמו נישא לאישה ללא כל עבר פלילי המנהלת אורח חיים נורמטיבי, ונולדו להם שלושה ילדים. על פי רישומי המשטרה התובע היה מוכר למשטרה מתחום עבירות הרכוש והסמים ומבחינת בילוש מחוז ירושלים - מרחב מוריה, הוא היה יעד מודיעיני הנתון תחת מעקב, מחשש לביצוע עבירות על ידו. התובע עצמו טען בתביעתו ובתצהירו כי אין לו כל עבר פלילי. בהסכמת הצדדים הרישום הפלילי של התובע הוגש לבית המשפט, ועל בסיסו הבהיר התובע כי בין הגילאים 18-25 לחייו הורשע בשתי עבירות רכוש ובעבירת איומים אך מעולם לא הורשע בעבירות סמים. מוסכם על הכל כי משנת 1995 ועד היום אין לתובע כל רישום פלילי. מרישומי המשטרה עולה כי במהלך השנים 2003-2004, אכן עוכב התובע מספר פעמים, ונערך על גופו חיפוש. במהלך אותה תקופה נערך גם בביתו חיפוש, שבמהלכו השוטרים תפסו ציוד חשמלי בחשד שהוא גנוב. הציוד הוחזר לידי התובע בסופו של יום. יצויין כי בכל המקרים בהם חיפשה המשטרה סמים אלו לא נמצאו, לא על גופו של התובע, לא ברכבו ולא בביתו. בעקבות החיפוש בביתו, ותפיסת הציוד החשמלי, הגיש התובע ביום 17.8.03 תלונה למח"ש, אך משזומן למתן עדות, ולא הגיע למשרדי מח"ש התלונה נגנזה. יש לציין כי בשל חלוף הזמן, והעדרם של רישומי מחשב מסודרים מאותה עת, היה קשה לצדדים לדייק במועדי העיכוב והחיפוש אך מוסכם על הכל כי ארעו. אף מהמסמכים שהוצגו בפניי לא ניתן היה לדעת מהו התאריך המדויק של כל אירוע ואירוע, וזאת בשל רישומים לקויים או העתקים לא ברורים. ביום 2.1.04 עבדו האחים אברהים, נידאל ונביה אבו סרור (להלן: "האחים"), בניקיון ברח' בר יוחאי, בו התגורר כאמור התובע. יצויין כי האחים הינם חרשים אילמים. על פי המתואר בכתב האישום, התובע ועימו שני נאשמים נוספים, היכו את האחים, ואת אביהם שהוזעק למקום. בתחילה המכות היו באמצעות הידיים אך לאחר מכן תוך שימוש בחגורות, אבנים, סכינים, שרשראות ברזל ופטיש עץ בעל ראש ברזל. לאחר שהאב איבד את הכרתו, ברחו הנאשמים והתובע בתוכם מהמקום. השוטר רועי סוויסה הוזעק למקום, ולאחר חקירה ראשונה של האחים זיהה את התובע כחשוד במעשה. על פי כתב האישום, כאשר השוטרים הגיעו לביתו של התובע הוא ניסה לברוח מהמקום. התובע נעצר ומעצרו הוארך מספר פעמים, כך שבסופו של דבר שוחרר למעצר בית רק בחלוף שלושה וחצי חודשים. לטענת התובע, במהלך מעצרו היה כשבועיים ללא נעלים, נדרש לשבת מקופל שעות ארוכות, וכל זאת בקור עז. לדבריו בשל מעצרו הממושך, ותנאי מעצרו הקשים הוחמרה מחלתו. כנגד התובע ושני נאשמים נוספים הוגשו לבית המשפט המחוזי, כתבי אישום, בתיק ת.פ. 306/04. התובע הואשם בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין התשל"ז-1977.. כב' השופטת שידלובסקי אור דנה בין היתר, באריכות, בשאלת הזיהוי של התובע על ידי קורבן העבירה, ובטענת האליבי שהועלתה על ידו וקבעה כי יש לזכות את התובע מחמת הספק, משתי העבירות שיוחסו לו. הנאשמים האחרים הורשעו בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. טענות הצדדים בקליפת אגוז: לטענת התובע במועד שאינו זכור לו פנו אליו אריק בוחבוט מפקד היס"מ בירושלים ורועי סוויסה שהינו שוטר במרחב מוריה, וביקשו שיסייע למשטרה במתן מידע כנגד שכניו וחבריו. לדברי התובע, סירב לבקשה זו ומאותו מועד החלו שוטרים שונים לעכב אותו, לערוך חיפוש בביתו ושיאה של ההתנכלות היה במעצרו והגשת כתב אישום נגדו ללא עילה. התובע דורש פיצויי בגין ההתנכלות הנמשכת של המשטרה. לדבריו שמו הטוב נפגע, והמשטרה ביצעה עוולות רבות כנגדו, כגון נגישה, תקיפה, כליאת שווא, הסגת גבולה, שליחת יד, וגזל. בנוסף טוען התובע כי תנאי המעצר החריפו את מחלתו, ועל הנתבעת לפצותו בשל כך. המשטרה מצידה מכחישה כי הוצע לתובע להיות מקור מודיעיני וכי שוטריה לא התנכלו לו בכל דרך שהיא. לטענת המשטרה בהיות התובע בעל עבר פלילי, מתחום עבירות הסמים והרכוש, הרי שהוא היה תחת מעקב וכל פעולה שנקטה המשטרה כנגדו היתה כדין. מהלך הדיון: היות ומדובר במסכת עובדתית המורכבת ממספר אירועים שונים הרי שאדון באירועים אחד לאחד, תוך שאבחן את העוולות שהתובע מיחס למשטרת ישראל בגין כל אירוע ואירוע. אך בטרם אפנה לדון בפעולות המשטרה, אדון במספר שאלות העוברות כחוט השני בתובענה שבפני. השאלה הראשונה העומדת להכרעתי הינה: האם אכן היה ניסיון לגייס את התובע כמקור מודיעיני? השאלה השנייה הינה: מדוע נחשב התובע כמוכר למשטרה כבעל עבר בעבירות סמים ורכוש, או כפי שציינו שוטרים אחדים כנרקומן? פניית המשטרה אל התובע בהצעה להפוך למקור מודיעיני: לתובע משנה סדורה לפיה עקב סירובו המתמיד להפוך למקור מודיעיני, ולשתף פעולה עם המשטרה במסירת מידע אודות חבריו ושכניו, החלה כלפיו מסכת של התנכלויות מכוונות. המשטרה הכחישה מכל וכל כי היה ניסיון כאמור. הכחשה זו עולה הן מכתב ההגנה שהוגש על ידי המשטרה, והן מתצהירי השוטרים אריק בר (בוחבוט), אורן זרירי ורועי סויסה. שלושת השוטרים הכחישו כי הציעו לתובע להפוך למקור מודיעני, טענו כי הדבר כלל אינו בסמכותם, שכן הם היו ביחידת הסיור ולא ביחידת המודיעין., כמו כן אף הכחישו את טענת התובע כי איימו עליו שאם לא יספק מידע "יתפרו לו תיק". מחקירתו הנגדית של אריק בר עולה, כי בהיותו קצין סיור במרחב מוריה, תיחקר את התובע לאחר שיצא מדירה שהיה חשד כי מתנהל בה סחר סמים, והפנה את התובע ליחידת המודיעין בכדי שייתן מידע נוסף. לדבריו התובע סירב לפנות ליחידת המודיעין, וגם לא הייתה הנחייה של יחידת המודיעין לגייסו, ובזאת הסתיים העניין מבחינתו ( עמודים 32-33 לפרוטוקול מיום 10.10.10). מחקירתם הנגדית של אורן זריזי ורועי סויסה גם עולה, כי לא היה ניסיון מסודר לגייס את התובע ולהפכו למקור מודיעיני. בנסיבות העניין המתוארות, ניתן אולי מדוע סבר התובע שהוא קיבל הצעה להפוך למקור, שכן התובע אינו יודע את שיטות העבודה של המשטרה, ואת חלוקת התפקידים הפנימית בין שוטרי הסיור לשוטרי המודיעין. יחד עם זאת, להתרשמותי לא נעשה ניסיון לגייס את התובע, אלא לכל היותר מדובר בגישוש ראשוני בלבד. יודגש גם, כי טענת התובע לפיה השוטרים איימו עליו ב"תפירת תיק" מרגע סירובו להצעה, לא הוכחה. התובע ניסה להרים את נטל הראיה באמצעות העדת אשתו.אשתו של התובע אכן העידה, כי התובע סיפר לה שפנו אליו וביקשו ממנו לשתף פעולה, ואף אותה עיכבו לאחר הגשת כתב התביעה, וביקשו לקבל ממנה מידע על השכונה (שורות 21 ואילך בעמוד 21 לפרוטוקול, שם). טענה זו הועלתה לראשונה בחקירתה הנגדית של העדה, ולא היה לה זכר בתצהירה, ועל כן אני מייחסת לה מהימנות נמוכה, וזאת גם בהתייחס למכלול עדותה של העדה. העדה העידה לראשונה בחקירתה הנגדית כי התובע נדבק בזיהום כלשהו במהלך מעצרו, והדביק אותה עד שנזקקה לטיפול רפואי (שורות 8-25 בעמוד 24 לפרוטוקול, שם). לטענה זו לא היה זכר לא בתצהירו של התובע, ולא בחקירתו הנגדית, וכזכור התובע לא טען כי סבל מזיהום אלא טען להחרפת מחלת הבכצ'ט, שאינה מחלה מדבקת. עוד טענה העדה כי היה חיפוש ברכב של התובע שבמהלכו הרכב ניזוק, והיא הגיעה למקום וצילמה את הנזקים (שורות 1-15 בעמוד 25 לפרוטוקול, שם). העדה טענה כי הצילומים של הרכב מצויים בביתה אך הצילומים לא הוגשו לבית המשפט, ולטענה זו לא היה זכר בתצהיר התובע או בתצהיר העדה. התרשמותי היא שהעדה נטתה לדרמטיזציית יתר בעדותה, אף כי אין ספק בעיני שהתובע עבר אירועים קשים, וכפי שעוד יפורט היא עצמה אכן סבלה מהתנהלות המשטרה. התובע לא העיד את חבריו שהיו נוכחים בחיפושים ברכב או באירועים אחרים, שבהם לטענתו נדרש לשתף פעולה עם המשטרה, ולא "יתפר לו תיק", עובדה הפועלת אף היא לרעתו. מכאן שלכאורה התובע סיפר על דרישה זו רק לאשתו, אך גם במכתב שאשתו של התובע ניסחה למח"ש ביום 17.8.03 (נספח א' לתצהיר התובע) לא נטען כי התובע חושש מ"תפירת תיק", אלא שהתובע סובל מהתנכלויות. יצויין כי לאחר שליחת המכתב למח"ש לא התייצבו, לא התובע ולא אשתו למתן עדות בפני חוקרי מח"ש ולפיכך התלונה נגנזה. מכאן שטענתו הבסיסית של התובע, לפיה נרדף על ידי שוטרי סיור מסוימים בשל סירובו לשתף פעולה ולתת מידע על חברים ושכנים, דינה להדחות. מדוע נחשב התובע כ"מוכר למשטרה"? 26. מעיון בדוחות הפעולה שהוצגו בפני, כמו גם מעדויות השוטרים עולה כי התובע "מוכר למשטרה". כך למשל העיד מר רועי סוויסה, שהיה שוטר סיור בשעתו : "ש. כשאתה אומר בסעיף 4 לתצהירך שהתובע היה מוכר למשטרה, מה זה אומר? ת. כל פרק זמן הבילוש או המודיעין מוציאים רשימת יעדים על אנשים מסויימים, בנושאי רכוש וסמים וכיו"ב, לכל סמל אזור יש תיק שטח בו יש את כל החומר לגבי מוסדות בתי הספר, דוכני פיס וכלל אנשים בעלי רקע פלילי בסמים וכו'. התובע היה ברשימת היעדים. ש. בתור מה? ת. בנושאי סמים ורכוש למיטב זכרוני. ש. יש לך מושג על בסיס (מה ד.פ.) מכניסים אדם לרשימת היעדים? ת. קטונתי, אני הייתי שוטר סיור ולא מודיעין ולא בילוש". 27. בהמשך הדברים נשאל העד: "ש. זה יהיה נכון לומר שבאף אחת מהפעמים שעצרת אותו, עצרת אותו לסמים ולבדיקת הרכב, לא מצאת שום דבר. ת. מדובר בחשד בלבד". 28. כשרס"מ אורן זריזי, מהבילוש, נשאל כיצד הוא יודע שלתובע יש עבר בתחום הרכוש והסמים השיב "על סמך ניסיון מעשי בשטח, מעקבים, התנהגויות, מעשים שלו, אנשים שהוא מסתובב איתם". ( שורות 27-28 בעמ' 34 לפרוטוקול) 29. הקצין אריק בר (בוחבוט) העיד כי הוא מכיר את התובע, אביו ואחותו של התובע היו בעלי עבר פלילי בתחום האלימות סמים ורכוש. בהמשך הדברים העיד הקצין כך : "ש. אם אגיד לך שברישום הפלילי של התובע אין אירוע ב-10 שנים שקדמו לשנת 2004, מאיפה אתה מכיר את התובע? ת. אני שמח לשמוע שאין לו ר.פ. אבל לא בדקת ידיעות מודיעיניות? ש. יש בידיך ידיעות מודיעיניות שאתה יכול להציג? ת. אינני איש מודיעין המחזיק בידיעות מודיעיניות. אני יכול לקשר אותך לאנשים שנבדקו יחד איתו. ...." 30. בחקירתו החוזרת השיב העד: "התובע מוכר לי כאדם נקי מסמים, משפחתו היתה נגועה בסמים והוא היה אדם נורמטיבי, כשפגשתי בו החיפוש שנעשה בסעיף 7, הופתעתי לגלות שמדובר בנרקומן, הוא ברגע שזיהה אותי התבייש מאוד בנושא". כזכור לתובע אין רישומים פליליים הנוגעים לשימוש בסמים כלל, והתובע העיד כי תקופה מסוימת נפל לשימוש בסמים לצורך שיכוך הכאבים הנגרמים על ידי מחלת הבכצ'ט, אך מעולם לא נתפס מחזיק סמים. 32. מכאן שנראה כי לתובע היה דימוי ותיוג של "עבריין" או " מוכר למשטרה" מכוח מקום מגוריו, עם רקע של שתי עבירות בגיל צעיר, משפחת המוצא שלו וחבריו, אך דימוי זה לא היה מעוגן במציאות. אשוב ואתייחס לנקודה זו כאשר אדון בחיפוש שנערך בביתו ובתפיסת מכשירי החשמל מביתו, שכן לטעמי אלו קרו בשל אותו דימוי, ולא בשל חשד לביצוע עבירה כלל. האם מעצרו של התובע היה מעצר שווא, והאם ההליכים הפלילים שהתנהלו כנגדו היו בגדר עוולה? 33. התובע טוען כי מעצרו לתקופה של מספר חודשים היה מעצר שווא, והגשת כתב האישום בנסיבות העניין מקיימת את יסודות עוולת הנגישה, וזאת נוכח העובדה שזוכה. אין בידי לקבל טענות אלו. 34. טענותיו המשולבות של התובע בעניין זה מבוססות על ההוראות הבאות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] : " 26. כליאת שוא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיסיים או על ידי הופעה כבעל סמכות. ..... 60. נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת -של הליך נפל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".   35. התובע היה עצור במשך כ-3.5 חודשים וזאת עד ששוחרר למעצר בית. כנגד התובע הוגש כתב אישום ולאחר הליך משפטי קבע בית המשפט כי יש לזכות את התובע מחמת הספק. בית המשפט שבחן את מלוא הראיות שהוצגו בפניו, לא קבע כי לא היה צריך להגיש כתב אישום כלל, לא מתח ביקורת על המשטרה או הפרקליטות בעניינו של התובע, ואף ציין במפורש כי הזיכוי הינו מחמת הספק בלבד. לא נמצא כי החקירה התנהלה בחוסר תום לב, או שעמדו בבסיסה שיקולים זרים, ואף עולה כי טענת האליבי של התובע נבדקה כדבעי (ראה ע"פ 7862/96 יוסף רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481). 36. מכאן שלא מצאתי כי מדובר בהליך נפל שנוהל בזדון או כי המעצר היה שלא כדין, אלא שההליך התנהל תחת ביקורת שיפוטית, וזיכויו של התובע שהיה מחמת הספק בלבד. 37. נוכח כל אלו, הרי שטענות התובע בעניין כליאת שווא ועוולת הנגישה נדחות. האם מחלת התובע הוחרפה בשל המעצר? 38. לטענת התובע במהלך המעצר הוחזק במשך כשבועיים ללא נעלים, ושהה בתנאים פיזיים קשים שהחריפו את מחלתו כשלוש-ארבע שנים לאחר המעצר. 39. אין כל ספק, כי אף אם אדם עצור כדין, הרי שתנאי המעצר חייבים להיות אנושיים ודי בכך שחירותו נשללת. על כן עצור צריך לקבל מזון, ביגוד, מיטה, טיפול רפואי ועוד. התובע לא הוכיח באילו תנאים היה עצור, אך נכונה אני לקבל את טענתו שבמסגרת מעצרו בחודשי החורף היה חשוף יותר לקור ולשהייה ללא תנועה, מאשר במהלך חייו הרגיל. 40. הן המומחית הרפואית מטעם התובע, פרופ' חייצ'ק והן המומחה הרפואי מטעם הנתבעת, פרופ' ולדן, העידו כי חוסר תנועה יכולים לגרום להחמרת מחלת הבכצ'ט. אך המומחים חלוקים במספר שאלות: ראשית, איזו הגבלת תנועה יכולה לגרום להחמרת המחלה, שנית, האם הייתה החרפה במחלה אצל התובע, ולבסוף ככל שהייתה החרפה 3-4 שנים לאחר המעצר, האם הגורם לה הוא המעצר. 41. לאחר שבחנתי את חוות דעת המומחים ושמעתי את עדויותיהם, הרי שעדיפה עליי חוות דעתו של פרופ' וולדן כך שאני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל, ולא הוכיח כי יש קשר סיבתי בין ההחמרה במחלתו לבין המעצר. 42. בעוד שפרופ' חייצ'ק סברה, כי די בישיבה ממושכת כדי לגרום להחרפה של המחלה גם שלוש או ארבע שנים לאחר הגבלת התנועה, הרי שפרופ' ולדן העיד כי נדרש חוסר תנועה מוחלט במשך זמן ממושך , כך שישיבה בת שלוש שעות היא גורם מינורי בפקקת ואינה משמעותית ( שורה 31 בעמוד 6 לפרוטוקול, שם). פרופ' חייצ'ק העידה כי " אם אצטרך לחפש עיתוי שיתחיל את הסיפור בבטן אז המעצר הממושך והישיבה יכלו לעשות זאת...". לא די באמירה זו, כדי להוכיח את הקשר הסיבתי הנדרש בין החרפת המחלה למעצר. יתכן כי היו גורמים נוספים להחרפה ואף יתכן שמדובר במהלך טבעי של המחלה. מעדות זו אף ברור שפרופ' חייצ'ק עצמה סבורה שהמעצר והישיבה יכלו לגרום להחרפה 3-4 שנים לאחר המעצר, אך אין לה בטחון בכך. 43. פרופ' ולדן אף בחן את הרישומים הרפואיים של התובע לפני המעצר, תוך כדי המעצר ולאחריו, ומצא כי הטיפול הרפואי בתקופת המעצר היה סביר, וכי לא חלה החמרה לאחר המעצר. בחוות דעתו השווה המומחה בין מספר ביקורי הרופא לפני המעצר ולאחריו ולא מצא כי חל שינוי בתדירות הביקורים. פרופ' וולדן גם ציין כי התובע לא התלונן בפני רופא בית המעצר על תנאי המעצר עצמם, לרבות העובדה שהוא נמצא בלי נעלים. על כן אני קובעת כי תנאי המעצר לא היו כפי שטען התובע. 44. בחוות דעתה של הפרופ' חייצ'ק לא מצאתי התייחסות לרישומים הרפואיים ולתדירות התלונות לפני ואחרי המעצר, והפרופ' חייצ'ק אף ציינה כי לא ידוע לה אם נבדק על ידי רופא בתקופת המעצר. נראה כי ביקורי התובע אצל הרופא תוך כדי המעצר לא הוצגו בפני הפרופ' חייצ'ק, אך המומחית התעלמה מכך שלאחר המעצר פחתה תדירות הביקורים של התובע אצל הרופא, והייתה אף נמוכה מזו שבתקופה שלפני המעצר. 45. מחוות דעתו של פרופ' וולדן עולה, כי התובע נבדק על פי בקשתו במהלך המעצר 21 פעמים. כך שהתובע נבדק כל מספר ימים למעשה, רופא בית המעצר היה ער למחלתו וטיפל בו כראוי. אף כי הביקורים החוזרים והנשנים יכולים להוות אינדיקציה לקשיים בריאותיים, הרי שלאחר שחרורו מהמעצר לא פנה התובע בתדירות גבוהה לקבלת טיפול רפואי, ולא אושפז בגין מחלת הבכצ'ט עד להחמרה שחלה בחלוף כ-4 שנים. מכאן שמבחינת מאזן ההסתברויות קשה ולא ניתן לקבוע כי ההחמרה קשורה למעצר. 46. על כן אני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל ולא הוכיח כי מחלתו הוחמרה בשל המעצר. עיכוב התובע והחיפוש ברכבו: 47. התובע טוען כי עוכב בשדרות הרצל בירושלים שלא כדין, ונערך ברכבו חיפוש שלא כדין. הנתבעת טוענת כי העיכוב והחיפוש נערכו לאחר שהתובע וחבריו שהיו עימו ברכב, נצפו כשהם נכנסים לדירה שהייתה תחת מעקב בחשד שמתנהלת בה תחנת סמים. לטענת הנתבעת החיפוש היה על פי הוראות סעיף 71 לחוק סדר הדין הפלילי ( סמכויות אכיפה מעצרים ) התשנ"ו - 1996. הנתבעת מאשרת כי בחיפוש לא נמצא דבר, אך השוטרים שערכו את החיפוש טוענים כי התובע וחבריו אישרו כי ביקשו לקנות סמים בדירה. 48. עוד טוען התובע כי המשטרה התנכלה לו מיד לאחר החיפוש כאשר ניידת מטעמה עקבה אחריו, ועצרה אותו בגין חציית צומת באור אדום. גם בכך מודה הנתבעת, אך טוענת כי התובע אכן לא ציית לרמזור. יש לציין כי התובע לא ביקש להישפט בגין עבירה זו. 49. התובע לא זימן לעדות את הנוכחים ברכב, ודבר זה נזקף לחובתו, שכן הלכה היא כי "הימנעות מלהביא ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת " (ע"א 143/08 בני חי קרצמן נ' שירותי בריאות כללית, תק-על 2010(2), 2688 , 2693 (2010). חברי התובע היו יכולים לשפוך אור על מטרת נסיעתם, האם החיפוש ברכב בוצע ללא הסכמתם, כפי שטען התובע. עדים אלו גם היו יכולים להעיד האם התובע אכן נקנס על לא עוול בכפו. 50. היות והתובע לא הזמין לעדות את הנוכחים ברכב, ונוכח תצהירי העדים שלא נסתרו בעניין החיפוש, הרי שאני קובעת כי הייתה עילה גם לעיכוב וגם לחיפוש, וכי לא הוכח שדו"ח התנועה ניתן שלא כדין. 51. מכאן שטענות התובע גם בעניין זה נדחות. החיפוש בבית התובע, ותפיסת מוצרי החשמל: 52. ביום 25.6.03 נערך חיפוש בביתו של התובע ובמסגרתו תפסה המשטרה מכשירי חשמל שונים בחשד כי הם גנובים. לאחר מספר חודשים הוחזרו המכשירים לידי התובע ובני משפחתו. 53. מדו"ח החיפוש ומדוחות הפעולה שצורפו לתצהירו של העד אורן זרירי עולה, כי באותו יום נעצרו שכנים של התובע בחשד לאלימות בתוך המשפחה. על פי דו"ח הפעולה אחד מבני אותה משפחה נראה זורק חומר החשוד כסם, ונמסר לשוטרים כי התובע ושכן נוסף נכחו במקום. השכן טען בחקירתו כי החומר לא שלו. על כן ביקשו השוטרים, וקיבלו לטענתם, את הסכמת התובע לערוך חיפוש בביתו. 54. בדו"ח החיפוש נכתב כי החיפוש נערך לצורך מציאת סמים ורכוש גנוב, וכי נתפסו חמישה מוצרי חשמל. דו"ח המוצגים שהוצג בפני היה לא ברור ולא קריא, אך עולה ממנו כי שני המכשירים הראשונים שנתפסו הם טלוויזיה ומכשיר פלאפון. 55. המשטרה טענה כי המכשירים נתפסו לאחר שהתובע לא הצליח להציג קבלות בגין רכישתם. אשת התובע טענה כי היו לה קבלות עבור כל המוצרים במקום עבודתה אך המשטרה סירבה להמתין ותפסה אותם. 56. בנקודה זו אין בידי לקבל את גירסת המשטרה או טענותיה, וזאת ממספר טעמים. ראשית, אם השכן נצפה זורק חומר החשוד כסם אסור, לא ברור מדוע חיפשה המשטרה אחר רכוש גנוב דווקא. שנית, לא ברור על בסיס אילו נתונים סברה המשטרה כי מוצרי החשמל הם גנובים. לא מדובר בכמות גדולה וחריגה של מוצרי חשמל אחידים, לא מדובר ככל הנראה במוצרים יקרים במיוחד, ואשת התובע אף ציינה לדבריה בפני השוטרים כי היא עובדת במקום עבודה מסודר, והיא שרכשה את המוצרים. לבסוף אציין כי הטענה לפיה היה צריך התובע להציג קבלות על רכישת המוצרים הינה מקוממת, וטוב היה אילולא נטענה. אין חובה שבדין להחזיק קבלות על רכישת מוצרי חשמל, וספק בעיני כמה אנשים אכן שומרים קבלות אלו בפועל. נראה כי בעניין זה עמד לו לתובע לרועץ דימויו ותיוגו כ"מוכר למשטרה". 57. התובע טוען כי הוא זכאי לפיצויי מכוח עוולות הסגת הגבול במקרקעין, גזל או שליחת יד. הוראות סעיף 31 לפקודת הנזיקין קובעת: "הסגת גבול במיטלטלין היא לקיחת טובין שלא כדין מהחזקתו של אדם אחר, או הפרעה אלימה בהם בהיותם בהחזקתו של אדם אחר; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במיטלטלין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון". בעניינו לא הוכיח התובע כי נגרם לו נזק ממוני ועל כן יסודות העוולה לא מתקיימים. הוראות סעיף 52 מסדירות את עוולת הגזל, שאחד מיסודותיה הינו נטילה "לשימוש עצמו" : "גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין הזכותלהחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת". בעניינו ברי כי השוטרים שתפסו את המכשירים לא עשו זאת לצורכי שימושם האישי או שימוש המשטרה, ועל כן עוולה זו אינה חלה בעניינו. 58. מכאן שהעוולה היחידה שיסודותיה מתקיימים הינה בהתאם להוראות סעיף 49 לפקודה : " עיכוב שלא כדין הוא מניעת מיטלטלין שלא כדין מאדם הזכאי להחזיק בהם מיד". הוראת סעיף 50 לפקודה קובעת כי "חובת ההוכחה על הנתבע שהמניעה היתה כדין" ובעניינו הנתבעת לא הוכיחה כי תפיסת המכשירים החשמליים היתה כדין. על כן ובהתאם להוראות סעיף 51 לפקודת הנזיקין, אני קובעת כי הנתבעת תפצה את התובע בסך של 4,500 ₪. פיצויים אלו נקבעים גם בשים לב לכך, שהתובע טען כי המכשירים הוחזקו על ידי המשטרה מספר חודשים, וטענה זו לא נסתרה. פיצוי בגין עוולה על פי חוק איסור לשון הרע: 59. לבסוף טוען התובע כי התנהלות הנתבעת בכללותה הזיקה לשמו הטוב. טענה זו של התובע נטענה באופן כללי ומבלי שהתובע עמד על יסודות העוולה. כך למשל התובע לא פירט באיזה אופן פורסמה "לשון הרע" או מי הוא אותו הציבור שהיה עד לה. 60. על כן דין טענה זו נדחית. סיכומו של דבר : הנתבעת תפצה את התובע בסך של 4,500 ש"ח. בנסיבות העניין ונוכח מצבו הרפואי והכלכלי של התובע, ובשים לב לאמור בסעיפים 26 -32 לפסק הדין, הרי שכל צד ישא בהוצאותיו. התנכלותמשטרה