קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין עבודות אלומיניום: כללי בפני תביעה כספית מצד חברה קבלנית, לתשלום התמורה עבור עבודות אלומיניום שביצעה לפי הזמנת הנתבעת 1. התביעה מתייחסת לשני פרויקטים: עבודה בבית משפ' אמיר, ועבודה בבית משפ' אליאס. בגין העבודה בבית משפ' אמיר, דרשה התובעת סך 40,000 ₪ (כולל הצמדה וריבית; ס' 7 לכתב התביעה). תביעה זו מבוססת על הסכם מיום 6.5.2007 (נספח א'1 לכתב התביעה). לגבי פרויקט אליאס, נתבעו 10,000 ₪ (כולל הצמדה וריבית, ס' 10 לכתב התביעה), וזאת לפי הזמנת עבודה מיום 13.8.2007 (נספח ד' לכתב התביעה). הנתבע 2 נתבע באחריות נזיקית אישית וכן מכח דיני הרמת המסך (ס' 16 לכתב התביעה). ההסכם בפרויקט אמיר מתייחס לעבודות בשווי 65,000 ₪. התובעת תבעה סך 35,000 ₪ (כולל מע"מ), בהתאם לעבודות שביצעה בפועל (ס' 6 לכתב התביעה). הנתבעת טענה כי אישרה לבצע עבודה בשווי 26,897 ₪ בלבד (ס' 7.16 לכתב ההגנה). לגבי פרויקט אליאס, הנתבעת אישרה את החוב, ואולם טענה כי יש לקזז ממנו 850 ₪+מע"מ, מחמת שנדרשה לתקן את התריס שנפל (ס' 12.6-12.2 לכתב ההגנה). טענתה העיקרית של הנתבעת היא, כי היא זכאית לקזז מסכומי החוב בשני הפרויקטים הנ"ל את הפיצוי המוסכם המגיע לה, לשיטתה, לפי הסכם נוסף שנכרת בין הצדדים, לביצוע עבודות בבית משפ' מטלון (ר' הסכם נספח א' לכתב ההגנה). לפי הנטען, התובעת סיימה את העבודות בפרויקט מטלון באיחור של ארבעה חדשים. מכח תנית פיצוי מוסכם, דרשה פיצוי בסך 1,000 ₪ ליום איחור, ובסה"כ 120,000 ₪ (ס' 27-22 לכתב ההגנה). התובעת השיבה כי הנתבעת אינה זכאית לקיזוז זה, שכן מדובר ב"טענת סרק" שהעלתה לראשונה בכתב ההגנה. הנתבע 2 שלל כל אחריות אישית לחוב הנטען, וטען כי בכל מגעיו עם התובעת פעל כאורגן של הנתבעת 1. במישור הדיוני: מטעם התובעת הצהיר מר יצחק פרץ, בעלים ומנכ"ל. מטעם הנתבעים הצהיר הנתבע 2. המצהירים נחקרו בפני. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב. דיון סכום החוב בפרויקט אמיר - בין הצדדים נקשר הסכם לביצוע עבודות בסך 65,000 ₪+מע"מ (נספח א'1 לתצהיר התובעת). בפועל, לא בוצעו עבודות התריסים, ואלה הופחתו מדרישת התשלום (ר' סיכום "מצב קיים בפרויקט", מיום 28.8.2007, נספח ג' לתצהירו של מר פרץ). סך התשלום שפורט במסמך הנ"ל עומד על 30,303 ₪, לפני מע"מ. הנתבע 2 הודה "בביצוע עבודות בסדר גודל הזה והזמנתיו להתחשבנות איתי" (עדותו בפ' ע' 29 ש' 25). הנתבע 2 טען שלא הסכים לסכום של 30,303 אלא "משהו בסביבות 26 אלף" (פ' ע' 29 ש' 23). הנתבעים לא הציגו תחשיב נגדי או אסמכתא לגיבוי טענתם בענין סכום החוב. אני מקבלת את עמדת התביעה בנקודה זו, ומעמידה את גובה החוב בגין פרויקט אמיר ע"ס 30,303 ₪ (נכון ליום 28.8.2007), בתוספת הצמדה וריבית כחוק ממועד זה ועד לתשלום בפועל, ובתוספת מע"מ כחוק. סכום החוב בפרויקט אליאס - לפי חשבונית 195 מיום 13.8.2007, עלות העבודה היא 8,000 ₪+מע"מ (נספח ד' לתצהירו של מר פרץ). הנתבעת הודתה בסכום החוב (למשל, בס' 60 לסיכומיה), אך ביקשה לקזז ממנו שני סכומים כדלקמן: א. קיזוז בגין "תיקון התריס שנפל" (ס'12 לכתב ההגנה) -- הנתבעת לא חזרה על דרישה זו בסיכומיה. לגוף הענין, הנתבעת לא הציגה אסמכתא לתשלום בגין התיקון, ואף לא העידה את מר יוסי ימין, אשר לפי הנטען ביצע את התיקון (ס' 12.5 לכתב ההגנה). אני דוחה את טענת הנתבעת בנקודה זו. ב. קיזוז בגין תריס חניה שלא סופק בפרויקט מטלון - בתצהירו הוסיף הנתבע 2 טענת קיזוז חדשה (שלא הופיעה בכתב ההגנה), ולפיה הוסכם בין הצדדים כי מהחשבון בפרויקט אליאס יקוזז סכום שהנתבעת שילמה לתובעת עבור תריס בפרויקט מטלון, ואשר לא סופק בפועל (ס' 30 לתצהירו). הנתבע הפנה למכתב מיום 28.10.2007, בו כתב לתובעת: "כמוסכם ביננו, בוצע תריס גלילה בבית מטלון עם ספק אחר. תריס זה מקוזז אל מול העבודה שבוצעה בבית אליאס בהרצליה פיתוח" (נספח נ'3 לתצהיר הנתבע). התובעת הכירה בזכאותה של הנתבעת לזיכוי בגין התריס, ואף רשמה זיכוי בחשבונית 491 מיום 31.12.2007 (נספח נ/4 לתצהיר הנתבע). ב"כ הנתבעים טען כי מדובר ב"פיקציה חשבונאית" (ס' 17.6 לסיכומי הנתבעים). לא השתכנעתי כי אמנם כך הדבר. אם הזיכוי לא סיפק את הנתבעת, והיא סברה כי מגיע לה זיכוי בסכום גבוה יותר, היה בכוחה לדרוש זאת בזמן אמת, עם קבלת הזיכוי או בסמוך לכך. בפועל, הסיכום שהוגש באוקטובר 2007 בענין הקיזוז (נ/3) יושם בזיכוי שבוצע בדצמבר 2007 (נ/4). בזמן אמת, הזיכוי סיפק את הנתבעת, והיא לא העלתה כל טענה כנגדו (לא אז, ואף לא בכתב ההגנה דנא). אני דוחה את דרישת הנתבעת בנקודה זו. ג. אשר על כן, סכום החוב בפרויקט אליאס יעמוד על סך 8,000 ₪ (ליום 13.8.2007), בתוספת הצמדה וריבית כחוק ממועד זה ועד לתשלום בפועל, ובתוספת מע"מ כחוק. קיזוז בגין פיצוי מוסכם בפרויקט מטלון בהסכם בין התובעת לנתבעת בענין פרויקט מטלון, סוכם כי התובעת תחל בעבודות ביום 15.2.2007 ותסיים את העבודות עד ליום 1.5.2007 (נ/7, בע' 2). התובעת קיבלה על עצמה לשלם לנתבעת פיצוי מוסכם, היה ותאחר לסיים את העבודות (שם): "הקבלן [התובעת] מצהיר כי בגין כל יום איחור מצידו ישלם סכום של 1,000 ₪ אשר תהיה לחברה [הנתבעת] זכות לקזז מהסכום הסופי המגיע לקבלן, אך לא רק. לחברה נשמרת הזכות לגבות את הסכום בדרכים נוספות". הנתבעת טענה כי התובעת אחרה לסיים את העבודות בפרויקט מטלון בארבעה חדשים, ועל כן חבה בפיצוי מוסכם בסך 120,000 ₪ (ס' 27 לכתב ההגנה). אני מקבלת את טענת הנתבעת, לפיה היא רשאית לדרוש קיזוז של הפיצוי המוסכם לפי הסכם מטלון במסגרת התחשבנות כספית בין הצדדים מכח הסכמים אחרים. מדובר בצדדים זהים בכל שלוש העסקאות העומדות לדיון (מטלון, אמיר, אליאס). העסקאות נכרתו בסמיכות זמנים: ההסכם בענין מטלון נכרת בפברואר 2007 או בסמוך לפני כן (כעולה מהמועד החוזי שנקבע לתחילת העבודות; ר' נספח נ/7 לתצהיר הנתבע). החוזה בפרויקט אמיר נכרת ביום 6.5.2007 (נספח א'1 לכתב התביעה). החוזה בפרויקט אליאס נכרת ביום 13.8.2007 (נספח ד' לכתב התביעה). בחוזה מטלון הוסכם, כי הנתבעת תהא רשאית לקזז את סכום הפיצוי המוסכם מהסכום הסופי שיגיע לקבלן לפי אותו הסכם (בע' 2 להסכם); ואולם בד בבד עוגנה זכות הנתבעת "לגבות את הסכום בדרכים נוספות". לפיכך -- ובניגוד לטענתו של מר פרץ (שטען: "דרך העבודה הרגילה שלנו היא לא לערבב בין פרויקטים"; עדותו בפ' ע' 7 ש' 6-5) -- נשמרה זכותה של הנתבעת לגבות את הפיצוי המוסכם במגוון הדרכים העומדות לרשותה, ולא רק על דרך קיזוז פנימי להסכם. כידוע, אחת מן הדרכים לגבות חוב היא בקיזוז שלא מתוך אותה עיסקה, אלא מתוך עסקאות אחרות (סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). הנתבע הודה שלא הוציא הודעת קיזוז בטרם הוגש כתב ההגנה דנא (עדותו בפ' ע' 30 ש' 25-19). הוא הסביר, כי באותה עת היה תלוי במר פרץ לביצוע תיקונים בפרויקט מטלון: "... מר פרץ החזיק את מר מטלון כבן ערובה, המון ליקויים בבית המדהים שעיצבנו, רשתות נופלות, גומיות יוצאות. היו תריסים מיוחדים שהוא קונה מגרמניה ומרכיב, המנעולים הסתובבו הפוך. הייתי חייב את מר פרץ, שיבוא לסיים הליקויים והוא לא בא. לא רציתי להתחיל עמו בתביעות משפטיות, לא רציתי ללכת לכיוון הקיזוז כי הייתי בן ערובה, אני והלקוח שלי" (פ' ע' 31 ש' 8-4). 12. האם הנתבעת החמיצה את ההזדמנות לקזז? התשובה לכך היא שלילית. הודעת קיזוז יכולה להינתן גם במסגרת כתב הגנה, וכמהלך של התגוננות מפני תביעת חוב (ר': א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית,2009) בע' 84; ע"א 636/89 כחולי נ' בנק ברקליס-דיקונט, פ"ד מה(3), 265, 281). במקרה דנא, הנתבעים אמנם השתהו בדרישתם לפיצוי מוסכם, שהרי לא העלוה בסמוך לאיחור בביצוע העבודות. ואולם השיהוי אינו מאיין את הזכות החוזית לפיצוי מוסכם, כל עוד היא מופעלת בתקופת ההתיישנות. ככל זכות חוזית, גם הזכות לפיצוי מוסכם מתיישנת כעבור 7 שנים מצמיחתה (ר' ס' 5(1) וס' 6 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958; והשוו: ת"א (מחוזי ת"א) 1371/89 סמואל נ' אמת בונים הנדסה לבנין בע"מ (בפירוק), מיום 30.11.06, בס' 47 לפסה"ד). 13. במקרה דנא, ומכח התשתית הראייתית שתנותח להלן, מתברר כי איחור התובעת בביצוע העבודות בפרויקט מטלון הסתיים במחצית חודש אוקטובר 2007. כתב ההגנה דנא הוגש ביולי 2009 - בתוך תקופת ההתיישנות. הנתבעת רשאית לעורר בהליך דנא את דרישתה לפיצוי מוסכם, על דרך הקיזוז. 14. לגופו של ענין, הנתבע טען כי התובעת לא עמדה בלוח הזמנים לביצוע עבודותיה בפרויקט מטלון (ס' 54-52 לתצהירו). בתמיכה לטענה זו הציג שורת מכתבים שכתב לתובעת בזמן אמת. במכתב מיום 7.10.2007 כתב: "להזכירך ולאחר עיכובים של חודשים רבים, התחייבת סופית לבצע את כל העבודות בבית מטלון עד ליום 15.10.2007. נא להתארגן ולשים קץ לסחבת ולאיחורים" (נ/8). מר פרץ השיב ביום 11.10.2007: "יתכן איחור של מס' ימים באספקה וההתקנה של הצלונים בבית מטלון. העיכוב נגרם ע"י רשויות המכס..." (נ/9). הנתבע השיב, כי "לאור כך שעיכבתם אותנו חדשים באספקת הצלונים, העדכון בימים על אספקתם מעורר גיחוך, אולם בשיחה טלפונית שערכתי עמך ביום ד' 10/10/07 עדכנת אותי על העיכוב והבטחת כי הצלונים יותקנו ביום א' 14/10/07 או לכל המאוחר ביום ב' 15/10/07" (נ/10). הנתבע פנה אל התובעת פעם נוספת ביום 24.10.2007 (חלק מנספחי נ/13). ממכתב זה עולה כי בינתיים הצלונים סופקו, וכי נותרו טענות בענין אופן הרכבתם (ובענין עבודות נוספות). 15. הנתבעים הציגו מכתבים רבים נוספים, בהם התלוננו על עיכובים בעבודת התובעת. כך, במכתב מיום 18.4.2007, הנתבע כתב: "מזה כחודשיים אנו מבקשים מכם לבוא ולהשלים משקופים עיוורים... אך טרם נענו. אי לכך אנו מתעכבים במלאכות רבות בבנין... נא טיפולכם המיידי בנושא" (ר' נספחי נ/13). בתשובה בכתב יד ע"ג המכתב, כתב מר פרץ: "אני לא מבין מה זה המכתב הזה ומה אתה מכין באמצעותו? נלקחו מידות למשקופים..." (שם). פרט לתשובה זו, תלונות נוספות לא זכו למענה. במכתב הנתבע מיום 26.7.2007 נרשם כי העבודה בקומת הגג ובקומה א' התחילה, אך "אינה ממשיכה ברצף ולכן אינה מתקדמת". במכתב מיום 25.10.2007 מופיעה תלונת הנתבעת על התנפצות זכוכית בדלת אלומיניום. במכתב הנתבע מיום 11.11.2007 (נ/11) טען כי קיימים ליקויים בצלונים. במכתב נוסף מיום 11.11.2007 רשם הנתבע: "מזה כ- 4 חודשים אנו מבקשים להחליף את הזכוכית משקוף לאטום, אך חוץ מאטימות בתיקון הבעיה הכל נשאר שקוף" (חלק מנספחי נ/13). במכתב מיום 26.12.2007 טען הנתבע כי התובעת "מדירה רגליה מבית מטלון" וכי נותרו ליקויים שיש לתקן (שם). פניה נוספת מופיעה במכתב מיום 15.1.2009: "מזה תקופה ארוכה מאוד אנו פונים אליכם לבוא ולתקן ליקויים ולספק חסרים בבית מטלון, אפקה. עד עצם היום הזה לא נענינו תוך שאתם מנצלים ניצול ציני את לקוחותינו ומחזיקים בהם כשבויים, עובדה אשר גורמת לנו פגיעה בשמנו הטוב כקבלנים ראשיים" (נ/14). 16. מר פרץ טען כי הנתבע כתב "מכתבים מבושלים שאין להם קשר למציאות" (פ' ע' 15 ש' 29). אין בידי לקבל טענה זו. לו סבר כי המכתבים אינם משקפים אמת - היה בכוחו לענות, ולו בתמצית, ולהעמיד דברים על דיוקם. אך פרט לתשובה נקודתית ע"ג אחד המכתבים, בענין המשקופים העיוורים (ר' תשובתו למכתב מיום 18.4.2007) -- לא טרח לענות. 17. הנתבעת הגישה מכתב שקיבלה ממזמין העבודה (עו"ד מוריאל מטלון), מיום 14.1.2009, ולפיו: "מאז שנכנסנו לבית פנינו פעמים אין ספור כדי לתקן את הליקויים בעבודות שביצעה וסיפקה חברת פרפקט. עד היום, פרט לתיקון אחד דחוף שבוצע - לא בוצעו התיקונים הללו" (ר' נספח אחרון נ/13). הנתבעים ביקשו להגיש את תצהירו של מר מטלון. התובעת בחרה להתנגד להגשת התצהיר, שהוגש באיחור (ר' בקשה מס' 8 ותשובת התובעת מיום 17.5.2011). לו סברה כי אין ממש בטענת הנתבעים אודות האיחור בביצוע העבודות, מדוע התנגדה לתצהיר? 18. זאת ועוד: מן התשתית עולה כי התובעת קיבלה מראש את חלק הארי של תמורת העבודה בגין פרויקט מטלון (ס' 51 ונספח נ/4 לתצהיר הנתבע). הנתבע טען כי בנסיבות אלה לא אצה לה הדרך להשלים את העבודה במועד (ר' עדות הנתבע בפ' ע' 24 ש' 28: "... הוא [מר פרץ] לא עשה חשבון כי שילמתי לו את הכסף מראש"). התובעת טענה כי הנתבעת שילמה לה את יתרת התמורה באיחור (ס' 41א לסיכומיה); ואולם טענה זו מתייחסת אך לסכום המע"מ (ר' השאלה שהוצגה לנתבע בחקירתו, פ' ע' 23 ש' 15-14). עיון במכתב הנתבע מיום 26.12.2007 מלמד כי הנתבעת הכירה בחובתה לשלם מע"מ, אך דרשה שהתובעת תוציא חשבונית (נספח י'3 לתצהירו של מר פרץ). 19. התובעת טענה כי סיימה את העבודות בבית משפ' מטלון כבר ביולי 2007 "כשלאחר מכן נותרו בעיקר פינישים/תיקונים והרכבת מוצרים כגון רשתות וכיו"ב..." (ס' 34א לסיכומיה, ס' 42 לתצהירו של מר פרץ, והמכתבים ח'1-4 לתצהירו). התובעת לא הציגה כל אסמכתא להוכחת מועד הסיום. המכתבים אליהם הפנתה (נספחי ח'1-4 לתצהירו של מר פרץ) אינם אלא מכתבי הנתבע, בהם הוא מאיץ בה להתקדם. אף אין זה ברור מהם אותם "פינישים" אשר התובעת נטלה לעצמה חירות לדחות את סיומם מעבר למועד החוזי. 20. יושם אל לב כי גם לשיטת התובעת, היא סיימה את העבודות בבית מטלון רק ביום 15.7.2007 (ר' ס' 42 לתצהירו של מר פרץ). מר פרץ היפנה למכתבי הנתבעת מחודש יולי 2007, בהם התובעת מתבקשת לאשר שתגיע לביצוע התקנות ביום 15.7.2007 (ר' נספחים ח'1-ח'3 לתצהירו). 21. ודוק: המועד לסיום העבודות נקבע במפורש בחוזה. התובעת לא הוכיחה כי האיחור נבע מחמת ש"הנתבעים לא היו מוכנים עם המבנה" (כטענתה בס' 38 לסיכומיה). נספחים ט' ו-י' לתצהירו של מר פרץ לא תומכים בטענה זו. מדובר במכתבים של מפקח הבניה, מר רמי גיל. בנספח י', מר גיל האיץ בנתבעת להזדרז בעבודות האלומיניום (!); במכתב נספח ט' מר גיל ברך על התקנת ויטרינות האלומיניום (!). האחריות לעבודות האלומיניום היתה של התובעת. בוודאי שלא ניתן ללמוד ממכתבי המפקח שהנתבעת היא שיצרה את העיכוב. התובעת לא הזמינה את מפקח הבניה להעיד, אף כי גם לשיטתה מדובר ב"עד מרכזי" (ס' א' בע' 15 לסיכומיה). 22. הנה כי כן, מן התשתית הראייתית עולה שהתובעת אחרה בביצוע עבודות בפרויקט מטלון. משך האיחור הוא למצער חדשיים ומחצה (מיום 1.5.2007 ועד מחצית יולי 2007), כהודאת התובעת. הפיצוי המוסכם עומד על סך 1,000 ₪ לכל יום איחור, ובסה"כ 74,000 ₪. 23. התובעת טענה כי הנתבעת ויתרה על הפיצוי המוסכם, שכן מעולם לא דרשה ממנה לשלמו (ס' 34ז'-יג', ס' 35, ס' 42-43 לסיכומיה). ואמנם, אין ביטוי לדרישת פיצוי מוסכם במכתבים הרבים שהנתבע שלח לתובעת בזמן אמת, ואשר נסקרו לעיל. כך, למשל, במכתב מיום 26.12.2007, הנתבע דרש מהתובעת להחסיר מעסקת מטלון "את סכום דלת הבניה ואת סכום החלון אשר לא בוצע בקיר הצפוני" (נספח י'3 לתצהיר התובעת). נושא הפיצוי המוסכם לא העלה, אף כי האיחור כבר ארע. בנוסף, בשלהי שנת 2007, הודיע מר פרץ לנתבעת על השעית המשך העבודות "בכל הפרויקטים", וזאת "עד לתשלום כל החשבונות" (מכתב מיום 3.12.2007 ומכתב מיום 30.12.2007, נספחים ח'14, ח'15 לתצהירו). בהמשך, ביום 15.1.2008, התחייבה התובעת להשלים את העבודות בפרויקט מטלון ללא התניות, ובלבד שיועבר לה תשלום המע"מ (נספח יא' לתצהיר התובעת). במועדים אלה, הסמוכים לארוע האיחור, הנתבעת נמנעה מלדרוש את הפיצוי המוסכם. כך גם אין חולק שלא ביקשה מהתובעת לחדש את הערבות הבנקאית שקיבלה במסגרת הסכם מטלון, ואשר פגה באוגוסט 2007 (ס' 61 לתצהירו של מר פרץ, שלא נסתר). 24. אכן, הנתבעת העלתה לראשונה את דרישת הפיצוי המוסכם בכתב ההגנה דנא, וכמענה לתביעת החוב כנגדה. אין ללמוד מכך שויתרה על הפיצוי המוסכם. אין חולק כי לא ביצעה ויתור מפורש. בנסיבות הענין, אין ללמוד על ויתור מכללא או בדרך של התנהגות. הנתבע העיד כי התובעת לא השלימה את עבודותיה בפרויקט מטלון, וכי הוא סופג תלונות מן המזמין (ס' 60 ונספח נ/13 לתצהירו). עדות הנתבע לפיה המזמין ממשיך להתלונן - לא נסתרה (שהרי התובעת התנגדה לעדותו של מר מטלון, ונמנעה מלהעיד את מפקח הבניה, מר גיל). כל עוד היה הפרויקט פעיל, לא ניתן למשוך מסקנה של ויתור מהעדר תביעה לפיצוי מוסכם. 25. יחד עם זאת, הנתבעת השתהתה בדרישת הפיצוי המוסכם. המשפט מעודד צדדים לברר טענותיהם בזמן אמת. יש לזכור כי הצדדים נקשרו בהסכם "אליאס" (ביום 13.8.2007), וזאת בשעה שהאיחור בפרויקט מטלון היה מצוי בעיצומו. לו הציפה הנתבעת את דרישת הפיצוי בזמן אמת, יתכן שהתובעת היתה נמנעת מלהתקשר בחוזה חדש, או דואגת להסדיר ענין זה בהסכמה מפורשת בין הצדדים. 26. דין הוא כי שיהוי אינו מאיין את עצם הזכאות החוזית, העומדת בתוקפה למשך תקופת ההתיישנות (השוו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 446). יחד עם זאת, בנסיבות מתאימות יש בשיהוי כדי לנגוס בהיקף הפיצוי המוסכם, וזאת מתוך ראיה מאוזנת של האינטרסים היחסיים (השוו: ת"א (ראשל"צ) 115/04 רנטו לביא נ' שמואל ויצמן (מיום 18.8.2009)). 27. יש ליתן משקל גם לכך שהתובעת לא הוכיחה נזק בפועל בגין האיחור. הנתבע טען כי "הלקוח אינו מוכן לשלם לנתבעת יתרת הכספים להם זכאית הנתבעת בהתאם להסכם עם הלקוח לאור אי השלמת עבודות ע"י התובעת בניגוד גמור להתחייבותה" (ס' 60 לתצהירו); אך לא הוצגה ראיה התומכת בכך. אמנם, החבות בפיצוי מוסכם אינה מותנית בהיווצרות נזק בפועל, שהרי מקורה הסכמי (למשל: ע"א 748/80 גולדשטיין נ' גוב-ארי חברה לבנין ולהשקעות, פ"ד לח(1) 309, סעיף 5 לפסה"ד). מן הסתם, הצדדים ראו בפיצוי המוסכם כ"שוט" נגד איחור, תוך התחשבות בנזקי המוניטין העלולים להיגרם. יחד עם זאת, העדר נזק עשוי לשמש כשיקול להפחתת גובה הפיצוי המוסכם. כידוע, בית המשפט רשאי להפחית פיצוי מוסכם, "אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" (ס' 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970). העדר נזק בפועל עשוי לשמש אינדיקציה להעדרו של "יחס סביר". הנתבעת אף לא הציגה את ההסכם בינה לבין המזמין (מטלון), כדי להראות מהו סכום הפיצוי המוסכם שהתחייבה בו כלפיו. 28. על רקע השיהוי, והעדר יחס סביר בין גובה הפיצוי המוסכם לנזק הצפוי, יופחת הפיצוי המוסכם בשיעור 20% ויועמד ע"ס 59,200 ₪ בלבד. קיזוזו של סכום זה בולע את סכום התביעה. התוצאה היא שהתביעה נדחית. 29. בנסיבות אלה, אין עוד צורך להידרש לשאלת האחריות האישית של הנתבע 2. למעלה מן הצורך אציין, כי לא מצאתי בסיס להטיל עליו אחריות נזיקית אישית, או להרים כנגדו את מסך ההתאגדות. התובעת נקשרה עם הנתבעת בהסכמים דנא, ולא החתימה את הנתבע על ערבות אישית. לא הוכח כי הנתבע פעל במרמה או שנטל התחייבות בשם הנתבעת, ביודעו שאינה יכולה לקיימה. 30. התובעת תשלם לנתבעים הוצאותיהם בהליך זה בסך כולל של 30,000 ₪. אלומיניום