קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין עוולת מטרד ליחיד: 1. לפניי תביעה למתן צו מניעה קבוע ולתשלום פיצוי בגין עוולת מטרד ליחיד לפי סעיף 44 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. 2. התובע ונתבע מס' 1 מתגוררים בסמיכות בעיר שפרעם, בדירות המרוחקות כ-10 מטרים אחת מהשניה. לטענת התובע, בשנת 2008 החל נתבע מס' 1 יחד עם אחיו שהוא נתבע מס' 2, לנהל עסק של מכונאות ופירוק חלקי חילוף לרכב, מתחת לדירתו של נתבע מס' 1 וברחבה הסמוכה לדירה (להלן "העסק"). העסק הופעל ללא רשיון עסק כמתחייב מהוראות חוק רישוי עסקים, התשכ"ה-1968, בשטח המוגדר כשטח מגורים, ופעל במשך מרבית שעות היממה על פי הנטען. יצוין כי בשנים 1998 ו-2002 הורשע נתבע מס' 2 בניהול עסק ללא רשיון עסק באותו המקום, וניתנו נגדו צווי סגירה לעסק. 3. בשנת 2008 חזר העסק כאמור לפעול אולם תחת ניהולו של נתבע מס' 1 על פי הנטען. פניות התובע אל הנתבעים בבקשה לחדול מהשימוש הנ"ל, לא נענו. אי לכך הוגשה התביעה דנן ובה עתר התובע למתן צו מניעה קבוע ולתשלום פיצויים בסך של 46,000 ₪ בגין עוולת מטרד ליחיד. 4. הנתבעים הודו בהפעלת העסק אך טענו כי העסק פועל על פי רשיון עסק כדין. אולם במסגרת הדיון בבקשה למתן סעד זמני התברר כי טענתם הנ"ל חסרת כל בסיס, וביום 27.7.09 ניתן צו מניעה זמני שאסר על הנתבעים להמשיך ולנהל את העסק עד למתן החלטה אחרת. 5. לטענת התובע, הנתבעים המשיכו להפעיל את העסק תוך הפרת הצו הזמני שניתן, ומשכך הוא הזמין חוקר לצורך התקנת מצלמה אשר תתעד את הפעילות שלהם, אולם משהבחינו בכך, כיסו הנתבעים את המקום בברזנט, דבר שסיכל את עבודת החוקר. 6. ביום 1.9.09 הגיש התובע בקשה לבזיון בית המשפט בטענה כי הנתבעים המשיכו לנהל את העסק בהתעלם מהצו הזמני שניתן, אולם בהתבסס על תמונות של המקום אשר הוצגו על ידי הנתבעים במהלך הדיון בבקשה, הסכימו הצדדים כי הבקשה לבזיון תימחק תוך שמירה על זכותו של התובע להגישה מחדש במידה ויתעורר צורך בכך. 7. ביום 5.12.10 הסכימו הנתבעים למתן צו מניעה קבוע, והשאלה שנותרה להכרעה היא האם הוכיח התובע את יסודותיה של עוולת מטרד ליחיד ואת הנזקים שנטענו על ידו? 8. העדויות מטעם התובע העיד התובע בעצמו, ומטעם הנתבעים העיד נתבע מס' 2. 9. דיון סעיף 44 (א) לפקודת הנזיקין שעניינו בעוולת מטרד ליחיד קובע כדקלמן: "מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק. " בע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ, פ"ד ל (3) 785, נקבע כי מהות ההפרעה לפי סעיף 44 (א) הנ"ל נקבעת לפי שני מאפיינים. האחד "הפרעה של ממש" שמשמעה הפרעה מוחשית ולא קלת ערך, מהותית ולא חולפת, כאשר יחסי הגומלין בין שני המאפיינים הנ"ל הוא יחס הפוך. והמאפיין השני הוא "שמידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת ערך, נמדדת על פי אמת המידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם", כאשר בחינה זו נעשית על פי מבחן אובייקטיבי. וכך נכתב בפסק הדין בהקשר זה: "אין בפנינו איפוא אמת-מידה אבסולוטית הישימה בכל אתר ובכל עת, אלא עלינו להציג זה לצד זה את מידת ההפרעה (הממשית) ואת זכות השימוש וההנאה הסבירים של התובע והנפגע ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן, בחינתה של הסבירות נעשית על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, היינו על-ידי ההערכה של מהותה ועצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכל אובייקטיבי ........ טיב הנכסים והשימוש שנעשה בהם, הסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה - כל אלה הם גורמים בעלי חשיבות הקובעים את השימוש האפשרי בנכסים וההנאה שאפשר להפיק מהם". 10. בענייננו, הנתבעים הודו כי הם ניהלו, בתקופה הרלוונטית לתביעה, מתחת לביתו של נתבע מס' 2, עסק "קטן" כדבריהם בתחום חלקי חילוף לרכב (ראה סעיף א(1) לתצהיר נתבע מס' 2 (נ/1), אם כי לטענתם, העסק שימש לאיחסון חלקי חילוף לרכב אשר נרכשו על ידם והונחו בחצר הבית, כאשר פעולת העמסת והורדת החלקים מתבצעת פעם בחודש, בטווח זמן קצר. כך שלשיטתם, אם נוצר רעש, המדובר ברעש חולף ואינו מתמשך, הגורם להפרעה קלת ערך ובלתי מהותית. אולם לא שוכנעתי בטענתם הנ"ל. אמנם התובע לא תמך את טענתו בדבר השימוש במכשירים חשמליים הנעשה על ידי הנתבעים בעסק (כגון מקדחות, משחזות, משורים חשמליים וכו') בכל ראייה שהיא, אולם מעדותו של נתבע מס' 1 במסגרת הדיון בבקשה למתן סעד הזמני התברר כי אין המדובר אך ורק בפעולות אחסון, אלא גם, ולעיתים כדבריו, בפעולות פירוק (עמ' 7 ש' 29-28 לפרוטוקול). נתבע מס' 2 העיד כי פעולות הפירוק של הרכב שעליהם העיד נתבע מס' 1 התבצעו על ידם באמצעות "מפתחות, כלים, פלאיירים, מברגים וכל מיני דברים" כדבריו, אך לא באמצעות מכשירים חשמליים, אולם לא שוכנעתי בטענה זו משיקולי הגיון ושכל ישר. מאידך, גם אם הייתי מקבלת טענה זו, הרי לא יכול להיות ספק כי עבודות פירוק חלקי רכב באמצעות פטישים ו/או כלים אחרים לא חשמליים, גורמים לרעש בלתי סביר שאינו תואם סביבת מגורים, ובנסיבות אלה אינני מקבלת את טענת הנתבעים כי המדובר בהפרעה קלת ערך ובלתי מהותית. יצוין כי בעניין שוורץ נפסק כי מידת ההטרדה היא ענין שבעובדה, וכי יש מקרים בהם טיבו של המטרד וטבעו מאפשרים הסקת מסקנה גם על ידי מי שאיננו מומחה לדבר. יודגש כי התובע הינו אדם מבוגר יליד 1934 הסובל ממחלות שונות, והרעשים שנוצרו מהעסק לא איפשרו לו לנוח בדירתו כפי שהצהיר והעיד בבית המשפט. על כן, הנני קובעת כי אין בפנינו הפרעה קלת ערך כפי שניסו הנתבעים לטעון, אלא בהפרעה של ממש לשימוש סביר בדירתו של התובע. 11. מסקנה זו מתבקשת גם על ידי בחינת מהות ההפרעה בראייה אובייקטיבית, שכן על פי פרשת שוורץ, מידתה של ההפרעה כקלה או כממשית, נמדדת על פי מיקומם וטיבם של המקרקעין, ובענייננו, אין מחלוקת כי ניהול העסק נעשה בלב אזור מגורים שאינו מיועד לשימוש תעשייתי. 12. בניסיון לרוקן את טענותיו של התובע מכל תוכן, הפנה ב"כ הנתבעים בסיכומיו לעובדת קיומם של תחנת דלק, פנצ'ריה, מפעל לאלומיניום מעבר השני של הכביש, וכן בית ספר לנהיגת טרקטורונים המנוהל על ידי בנו של התובע על פי הנטען. אולם לא שוכנעתי בניסיונו הנ"ל משלושה טעמים: הראשון הוא שעובדת קיומם של גורמי רעש נוספים, אינה מאיינת את קיומה של עוולת מטרד ליחיד עקב ניהול העסק על ידי הנתבעים, אם כי ייתכן ותהיה לה השפעה על היקף הנזק הנטען. הטעם השני הוא שלא הוכח, באמצעים אובייקטיביים, מה מידת הרעש המגיע לדירתו של התובע כתוצאה מהפעלת העסקים המדוברים ביחס לרעש הבוקע מהעסק. הטעם השלישי הוא שאין בהפעלת עסקים כמו תחנת דלק ו/או מפעל לאלומיניום מעבר השני של הכביש, והפועלים, כפי שסביר להניח, על פי היתרים דין, כהרי הפעלת עסק של חלקי חילוף לרכב, ללא רישון עסק כדין, בסמוך מאוד לדירתו של התובע. לעניין ניהול בית ספר לטרקטורונים על ידי בנו של התובע בחצר ביתו של התובע, טענה זו לא הוכחה על ידי הנתבעים. 13. הנתבעים טענו כי התובע לא הוכיח כל נזק, ומשכך אין הוא יכול להיפרע פיצויים על פי סעיף 44 (א) לפקודה. בא כוחם הפנה בסיכומיו גם, ובין היתר, לבעיות שמיעה שמהן סובל התובע לטענתו, כפי שהתרשם ממנו במהלך מסירת עדותו בבית המשפט. בפקודת הנזיקין הוגדר נזק כ"אובן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה". בענייננו, שוכנעתי כי השימוש שנעשה בעסק על ידי הנתבעים גרם לתובע נזק -פגיעה בנוחות- שבגינו הוא זכאי לפיצוי מאת הנתבעים. לגבי שיעור הפיצוי - בהתחשב בתקופת קיומו של המטרד שנמשך על פי תקופה של כשנה וחצי, ומאידך בעובדה שההפרעה לא היתה מתמשכת, שכן פירוק החלפים נעשה מדי פעם כדברי הנתבעים אשר לא נסתרו, וכן בהתחשב במיקום דירתו של התובע בסמוך לכביש ראשי שאף הוא מהווה גורם רעש טבעי, הנני מעמידה את הפיצוי שישולם לתובע על סך של 20,000 ₪. 14. במידה ולתובע טענות בדבר הפעלת העסק על ידי הנתבעים לאחר התקופה שאליה מתייחסת התביעה, פתוחה בפניו הדרך להגיש תביעה חדשה, שכן מדובר בהפרה מתמשכת היוצרת עילה תביעה נמשכת. 15. לסיכום, התובע הוכיח את יסודותיה של עוולת מטרד ליחיד בכל הנוגע להפעלת העסק על ידי הנתבעים לפי סעיף 44 (א) לפקודת הנזיקין לרבות בעניין הנזק, ומשכך זכאי הוא לפיצוי בגין עוולה זו. 16. אשר על כן, הנני מחליטה לקבל את התביעה ומחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע את הסך של 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, הנני נותנת בזאת צו מניעה קבוע האוסר על מי מהנתבעים לנהל ו/או להפעיל עסק של מכונאות ופירוק חלקי חילוף לרכב, מתחת לדירתו של נתבע מס' 1 וברחבה הסמוכה לדירה. הנתבעים ישלמו לתובע אגרת משפט בשערוך ליום תשלומה בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מטרד