קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בין אחים בעלי מניות בחברה: האחים מרדכי ושלום לבית כהן מסוכסכים ביניהם, סכסוך המתמשך על פני שנים. כך העיד התובע מרדכי כהן ( עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 20-24: "זה אח שלי, זה דם שלי, איזה אח? אח שיבגוד בי, אני אהבתי אותו והערצתי אותו בתור אח שלי, נתתי לו הכל, אמרתי לו קח תהיה שליט... נתתי לי תעשה הכל, לבד. האמנתי בו והוא בגד בי". וכך מנגד, העיד הנתבע, שלום כהן (עמ' 42 לפרוטוקול, ש' 26-28): "הוא [מרדכי] עבד עם אבא שלי בחנות חייטות, הרבה שנים, כשאבי נפטר הוא נישל את אמא שלי מהחנות ולא היה נותן לה את הכספים שהגיע לה..." נישול ובגידה הם ביטויים קשים המעידים על עומקו של הסכסוך. סכסוך עמוק שכזה בין שני אחים מתברר, כרגיל, בבית המשפט לענייני משפחה. במקרה שלפניי כיוון שהאחים לבית כהן אגדו את עסקם המשותף בשלב כלשהו במסגרת חברה בע"מ, ג'רסי מפעלי מתכות בע"מ, מתנהלות התובענות בבית המשפט המחוזי בעילה של עושק המיעוט. כפי שיובהר ויפורט בהמשך הדברים, מדובר בסכסוך משפחתי ויש אולי לחזור ולשקול האם אין זה מן הראוי כי סכסוכים מסוג זה יתבררו בבית המשפט לענייני משפחה, גם כאשר העסק המשפחתי מאוגד כחברה (כמובן כל עוד אין בעלי מניות שאינם בני משפחה). עניינן של התובענות שלפני בסכסוך שנתגלע בין שני אחים, הם התובע והנתבע 1, אשר הינם בעלי המניות העיקריים בחברה היא הנתבעת 4. טענות התובע הינן, בתמצית, כי הנתבעים רקחו מזימה לסלק את ידו מהנתבעת 4, תוך מעשי גזל, קיפוח ומרמה. 1. רקע הדברים א. הצדדים התובע, מרדכי כהן (להלן: "התובע"), והנתבע 1, שלום כהן (להלן: "הנתבע") הינם אחים, מייסדי הנתבעת 4, ג'רסי מפעלי מתכות בע"מ (להלן: "החברה") ושותפים עיקריים במניותיה. התובע מחזיק ב- 40% ממניות החברה והנתבע ב-58% מהמניות. הנתבעת 2, דליה כהן, הינה רעייתו של הנתבע, המחזיקה במניה אחת בחברה וזאת החל מיום 15.7.99. הנתבע 3, צדוק כהן, הינו בנם של הנתבע והנתבעת 2, המחזיק, אף הוא, במניה אחת בחברה וזאת החל מיום 15.7.99. ב. החברה בשנת 1976 הקימו התובע והנתבע, ביחד עם גיסו של התובע, מר משה ג'רסי ז"ל (להלן: "משה") עסק לצביעת מתכות. לצורך כך, רכשו השותפים שטח מקרקעין באזור התעשייה חולון, הידוע כגוש 6737 חלקה 260 (להלן: "המקרקעין"), אשר הועמד לרשות העסק (יצוין כי בינתיים אוחדו המקרקעין עם שטחים נוספים וכיום הם מהווים חלק מחלקה 17 בגוש 6802). בין הצדדים נחתם ביום 6.10.76 הסכם שותפות, בו נקבע, כי הנתבע ומשה יעבדו בעסק וכי רווחי העסק יתחלקו בין שלושת השותפים, כאשר הנתבע ומשה יקבלו גם משכורת בעבור עבודתם בעסק (הסכם השותפות מיום 6.10.76 צורף כנספח א' לתצהיר התובע). בשנת 1988 החליט הגיס, משה, לעזוב את העסק והתובע והנתבע רכשו את חלקו, כך שלאחר הרכישה החזיק התובע ב-40% מהעסק והנתבע ב- 60% מהעסק. לפיכך, חתמו הצדדים על הסכם שותפות חדש ביום 29.12.88, בו הוסכם, כי הוא מבטל את הסכם השותפות הקודם משנת 1976 וכי הוראותיו יחולו עד לחתימת הסכם חדש בין הצדדים. עוד הוסכם, כי הנתבע ינהל את העסק ויעבוד בו תמורת שכר מתוך הוצאות העסק שיוסכם בין התובע והנתבע ובכל מקרה לא יפחת מהשכר הנוכחי, כי התובע לא יהיה זכאי לעבוד בעסק וכי חלקיהם של התובע והנתבע בעסק יהיו 60% לנתבע ו-40% לתובע (ראו סעיף 16 להסכם השותפות מיום 29.12.88, צורף כנספח ג' לתצהיר התובע). במהלך שנת 1993 החליטו התובע והנתבע להקים חברה בעירבון מוגבל ובאמצעותה לנהל ולתפעל את העסק. ביום 20.12.93 ייסדו הצדדים את החברה, אשר נקראה בתחילה בשם "אחים ג'רסי בע"מ" וביום 13.12.94 שונה שמה ל"ג'רסי מפעלי צביעת מתכות בע"מ". בתזכיר החברה נקבע, כי לתובע 40% ממניות החברה ואילו לנתבע 60% ממניותיה (תקנון החברה ותזכירה צורפו כנספח א' לתצהיר הנתבע). לגרסת התובע, בעת ייסוד החברה, לא נחתם, אמנם, הסכם חדש בין הצדדים, אולם הוסכם בין הצדדים, בעל פה, כי התובע והנתבע ישמשו יחדיו כמנהלים יחידים בחברה; כי לתובע ולנתבע יהיו יחד זכויות חתימה בחברה באופן שווה, אולם זכויות החתימה יהיו בידי הנתבע על מנת לאפשר ניהול שוטף של החברה. עוד הוסכם, לטענת התובע כי הנתבע הוא זה שימשיך ויעבוד בחברה, כאשר התובע לא יעבוד בה באופן שוטף, אך יהא זכאי לתשלום משכורת ויתפקד כדירקטור ומנהל וכן כי משכורתו של התובע וזכויותיו לדיבידנדים יהיו יחסיים תמיד למשכורתו של הנתבע ולזכות הנתבע לדיבידנדים וזאת לפי יחס המניות בין השניים (60:40). ג. הסכסוך וההליכים המשפטיים ענייני החברה ויחסי האחים התנהלו על מי מנוחות, מעת הקמתה בשנת 1993 עד לחודש פברואר 1998, אז הופחת התשלום החודשי שקיבל התובע מהחברה עד לאותה עת, מ- 20,000 ₪ (ברוטו) ל- 12,000 ₪ (ברוטו). כאשר התובע פנה לנתבע, על מנת לברר את פשר העניין, הבהיר לו הנתבע כי החברה אינה רווחית כבעבר. על רקע האמור, פרץ משבר אמון חמור בין האחים, שבעקבותיו דרש התובע מהנתבע, כי ימציא לו נתונים ומסמכים שיאששו את טענת הנתבע ואף הטיח בו כי החברה אינה מנוהלת כראוי. לגרסת התובע, מבדיקה חלקית שערך בסמוך למועד זה, התברר לו, כי הנתבע "מנפח" את הוצאות החברה ומשתמש בחברה לצרכיו שלו, ללא ידיעתו של התובע. כך, בין היתר, לטענת התובע, הוציא הנתבע לשני בניו משכורות מהחברה, אף שבאותה עת היו חיילים בשירות סדיר וכלל לא עבדו בחברה ואף רכש שני רכבים יוקרתיים מכספי החברה. ביום 15.7.99 התקיימה ישיבת מועצת מנהלים בחברה, שבמהלכה דרש התובע, כי ישונו זכויות החתימה בחברה, באופן שיידרשו שתי חתימות כדי לחייב את החברה, אך הנתבע התנגד לכך. באותה ישיבה קיבל הנתבע את הסכמת הדירקטוריון להעביר שתיים ממניותיו לנתבעת 2 (אשתו) ולנתבע 3 (בנו) ומניות אלה אכן הועברו בפועל. גם התובע קיבל את הסכמת הדירקטוריון להעברת מניות לבנו, אולם המניות לא הועברו בפועל. לאחר דין ודברים בין הצדדים, הוסכם כי לתובע תינתן האפשרות לבדוק את כל מסמכי החברה, לרבות הדוחות הכספיים, על מנת שניתן יהיה להעריך את שווי המניות והמקרקעין ולגבש הצעה למכירת חלקו של התובע לנתבע. לצורך כך, התקיימה ביום 17.10.99 פגישה עם רואה החשבון של התובע, רו"ח שלמה ביטן. לגרסת התובע, הנתבע הורה שלא לאפשר לרואה החשבון לצלם חומר כלשהו והחומר שהועבר לעיונו של רואה החשבון מטעמו היה חלקי בלבד. בסמוך לאחר אותה פגישה, שלח הנתבע לתובע הזמנה לאסיפה כללית שלא מן המניין של בעלי המניות בחברה, שעתידה הייתה להיערך ביום 4.11.99, כשעל סדר יומה, בין היתר: סיום כהונת דירקטורים ומינוי דירקטורים בחברה וכן קביעת שכרם של הדירקטורים בחברה. לטענת התובע, המדובר בישיבה שעתידה הייתה לקפח את התובע, אשר מהווה מיעוט בחברה, באופן שיחדל מכהונתו כדירקטור בחברה ותופסק קבלת שכרו מהחברה. על רקע האמור, הוגשה ביום 3.11.99 תובענה לבית המשפט לענייני משפחה כנגד הנתבע והחברה עם בקשה למספר צווי מניעה זמניים (תמ"ש 89330/99) . בית המשפט לענייני משפחה נעתר להוצאת צו מניעה כנגד קיום האסיפה הכללית וביום 4.11.99 התקיים דיון במעמד הצדדים, בו הוחלט על העברת התיק לבית משפט זה. כן הוסכם בין הצדדים על מועד חדש לכינוס האסיפה הכללית, הוא יום 24.11.99. ביום 11.11.99 הועברה התובענה לבית משפט זה כת"א 28799/99. התובע ניסה למנוע את קיום הישיבה באמצעות בקשות לצווים זמניים אך בקשותיו נדחו (בש"א 61571/99). ביום 24.11.99, התכנסה אסיפת בעלי מניות שלא מהמניין, שבסיומה הוחלט על שחרורו של התובע מתפקידו כדירקטור בחברה, כמו גם על הפסקת זכותו לקבלת תשלומי שכר קבועים מהחברה, כפי שנעשה עד לשלב זה. כן הוחלט, על מינוי הנתבע כדירקטור ומנהל יחיד של החברה. התובע לא נטל חלק בישיבה האמורה. לאחר כשלון התובע למנוע את קיום האסיפה הכללית נראה כי עניינו של התובע בתובענה שהגיש הלך ופחת ורק ביום 5.4.05 (כחמש שנים לאחר הגשתה), התנהל דיון מקדמי בתובענה לפני כב' השופטת לבהר שרון. במהלך הדיון האמור, הביעה כב' השופטת מורת רוח מחוסר המעש שנקט התובע למן הגשת התובענה ועד לאותו מועד. עם זאת ולנוכח העובדה שמרבית הסעדים בתובענה הפכו לבלתי רלבנטיים בשל חלוף הזמן ומשהסתבר כי התובענה הינה כספית בעיקרה, התירה כב' השופטת לבהר שרון לתובע להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה וזאת בתוך 45 יום מאותו מועד. התובע לא הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה במועד כפי שהתיר לו בית המשפט. חלף הגשת בקשה כאמור, הגיש התובע ביום 20.6.05 תובענה נוספת כנגד הנתבע, החברה ונתבעים 2 ו-3, היא ת"א 1801/05, אשר עניינה הוא "תיקון העוול שנעשה לתובע מזה שנים רבות והשבת הכספים שהתובע היה זכאי לקבל במשך שנים אלה הנאמדים בסך העולה על שלושה מליון שקלים וכן השבת התובע למעמדו החוקי בחברה ממנה נושל שלא כדין ובדרכי מרמה חמורים", כך לטענת התובע. הדיון בשתי התובענות אוחד ונקבע לפני. להשלמת התמונה העובדתית אוסיף, כי כיום מקובלת על הצדדים חוות הדעת הכלכלית של רו"ח יגאל נחום מטעם התובע, לפיה שווי החברה נכון לסוף שנת 2006 הוא 800,000 ₪. עוד אציין, כי כל ניסיון לפשר בין הצדדים, באמצעות מכירת חלקו של התובע לנתבע ולהיפך, נכשל לחלוטין ונראה כי מדובר בסכסוך עמוק וארוך שנים. 2. טענות הצדדים א. ת"א 28799/99 (להלן: התובענה המקורית) בתובענה המקורית טען התובע טענות וביקש סעדים שמרביתם הפכו ללא רלבנטיים כבר בשנת 2005 עת התובענה הגיעה לדיון מקדמי ראשון. כך, למשל טען התובע, כי הנתבע מסרב לאפשר לו להיות בעל זכות חתימה במשותף בחברה וזאת למרות משבר האמון בין הצדדים ולמרות שהתובע חתום כערב בחשבון הבנק של החברה והנתבע יכול לגרום לתובע הפסדים כספיים ניכרים בעקבות משיכת שיקים ללא בקרה וללא שליטה של התובע. התובע הוסיף וטען כי הנתבע מסרב לאפשר לו לקבל מסמכים ופרטים שוטפים על ניהול החברה ופעילותה, תוך כדי מתן הוראות לרואה החשבון ולעובדי החברה שלא למסור מסמכים ולא לשתף פעולה עמו וזאת למרות שהוא זכאי לקבל מסמכים ומידע מתוקף היותו דירקטור ובעל מניות בחברה. התובע הוסיף וטען טענות לעניין הפסקת תשלום שכרו ועוד. כפי שציינתי, מרבית הסעדים שהתבקשו בתובענה המקורית היו צווי עשה וצווי מניעה מסוגים שונים שהפכו עם הזמן לבלתי רלבנטיים. הנתבע טען, בתובענה המקורית, כי מעולם לא הוסכם בין הצדדים כי ניהול החברה יעשה על ידם במשותף וכי התובע מעולם לא נטל חלק פעיל בניהול החברה ולא עבד בחברה או בשותפות קודם להקמת החברה. למעשה, התובע אינו מכיר את עסקי החברה, לקוחותיה, ספקיה, או כל גורם אחר בה, למעט המאזן עליו חתם בתום כל שנה. הנתבע טוען עוד, כי מעולם לא נקבעה בין הצדדים חלוקה שווה של מניות, דיבידנדים, ניהול, אחריות או כל זכות או חובה אחרת בחברה. לטענתו, מאז ומעולם הייתה החלוקה בין הצדדים, כך שבידי התובע היו 40% מהמניות ובידי הנתבע 60% מהמניות. הנתבע מוסיף וטוען, כי כל ההסכמות שבע"פ אותן מפרט התובע לא היו ולא נבראו וכי לחברה יש תקנון ותזכיר ולפיהם ועל פי החלטותיה היא מתנהלת מעת לעת. עוד טוען הנתבע, כי אמנם שולמו לתובע תשלומים חודשיים בדרך של משכורת, אך זאת מכוח היותו אחד הבעלים בחברה ולא עבור עבודתו בפועל בחברה, שכן כלל לא עבד בחברה. הנתבע מוסיף וטוען, כי במקביל להפחתת התשלום החודשי המגיע לתובע הופחת שכרו של הנתבע באותו היחס, מ- 30,000 ₪ (ברוטו) ל- 18,000 ₪ (ברוטו), זאת לאור מצבה הכספי של החברה. הנתבע טוען עוד, כי לאורך כל שנות פעילות החברה קיבל התובע את כל המסמכים הרלבנטיים למעקב אחר מאזני החברה. לבסוף טוען הנתבע, כי ההחלטות שהתקבלו במסגרת האסיפה הכללית מיום 24.11.99 התקבלו כדין, בהתאם לתקנון החברה ותזכירה. ב. ת"א 1801/05 (התובענה השנייה) התובע טוען, במסגרת התובענה השנייה, כי הנתבעים נקטו במעשי גזל, קיפוח ומרמה חמורים שלא כדין על מנת לסלק את ידו מהחברה, כך שעל אף היותו מייסד החברה ושותף עיקרי בה, הזכאי לקבלת שכר, דיבידנדים או לתשלומים חודשיים קבועים, הרי שמזה שנים ארוכות נשללות ממנו זכויות אלו שלא כדיון ובחוסר תום לב קיצוני. התובע טוען עוד, כי על אף שמעמדו בחברה הינו איתן ואינו שנוי במחלוקת, ממשיכה החברה להתנהל כעסק חי ונושם לכל דבר ועניין באמצעות שלוחיה הנתבעים, תוך שהתובע שותף בחובות ובסיכוני החברה בלבד ולא בהצלחותיה ו/או בזכויותיה. כך, בין היתר, החברה ממשיכה לקבל ולהוציא כספים, לחלק משכורות, לחלק רווחים בין שותפיה, להתקשר בהסכמים, לפתוח חשבונות בנק וליהנות ממתן אשראים מגורמים שלישיים. לבסוף טוען התובע, כי לנישולו מהחברה יש להוסיף את עובדת נישולו ממעמדו כשותף ובעל זכויות במקרקעין וכי טרם זכה להשתתף בתקבולי דמי השכירות המתקבלים בגין המקרקעין. במסגרת התובענה השנייה תובע התובע פיצוי בגין גזל תשלומי שכר ודיבידנדים, שנכון ליום הגשת התביעה סכומם עולה, לטענתו לכדי 1,320,000 ₪, תוך מתן סעד הצהרתי, לפיו חובת הנתבעים לשלם לתובע את התשלומים המגיעים לו חלה מקדמת דנא ועד בכלל. עוד נתבע במסגרת התובענה השנייה תשלום דמי השכירות שנגזלו מהתובע, לטענתו, אותם מעריך התובע בסך 8,000 ₪ לחודש ובסך הכל 739,200 זאת לתקופה שבין השנים 1998-2005, תוך מתן סעד הצהרתי כי חובתם של הנתבעים לשלם לתובע דמי שכירות כאמור חלה מקדמא דנא ועד בכלל. התובע מוסיף ותובע פיצוי בגין שימוש שלא כדין בחלקו של התובע במוניטין החברה, אותו מעריך התובע בסך מיליון ₪, תוך מתן סעד הצהרתי כי חובתם של הנתבעים לשלם לתובע עבור חלקו במוניטין חלה מקדמא דנא ועד בכלל. ולבסוף, פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו, אותה מעריך התובע בסך 500,000 ש"ח. הנתבעים טוענים, במסגרת התובענה השנייה, בראש ובראשונה, כי לא היה כל מקום להגשת התובענה וכל שיש בה הוא ניסיון לעקוף את החלטת בית המשפט מיום 5.4.05 בת"א 28799/99, לפיה הותר לתובע לתקן את כתב תביעתו בתוך 45 יום. לשיטתם, היות והתובע היה ער לאיחור בתיקון תביעתו וכנראה הניח, בצדק, כי לא תינתן ארכה נוספת, בחר להגיש תביעה חדשה, תחת תיקון התובענה, כנדרש. הנתבעים טוענים עוד, כי התביעה הוגשה מבלי שהתובע קיבל אישור לפיצול סעדים וכי גם מטעם זה דין התובענה סילוק על הסף. הנתבעים מוסיפים וטוענים להעדר יריבות, ככל שהתביעה עוסקת בנתבעים 3 ו-4, זאת משום שנתבעים אלו מחזיקים, כל אחד, במנייה בודדת של החברה. ממילא, מועד תחילת אחזקתם במניות החברה מאוחר לכל המועדים להם טוען התובע כמועדים בהם הוסכמו הסכמים שבעל פה כלשהם, אשר לטענתו הופרו ומהווים את הבסיס לתביעתו. עוד טוענים הנתבעים, כי זכאותו של התובע לדיבידנד כבעל מניות אינה מוכחשת, ברם זכאות עקרונית כזו אין פירושה חובה כי החברה תחלק דיבידנד בפועל. לטענתם, החברה אינה מחלקת רווחים לבעלי מניותיה, כי מצבה הכלכלי אינו מאפשר זאת. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי אין ממש בטענת התובע, לפיה הינו זכאי לקבלת תשלומים חודשיים, זאת משום שאין על החברה כל חובה לשלם זאת, ואין בין הצדדים הסכמה לעניין זה. הנתבעים טוענים עוד, כי אף אחד מהנתבעים לא שלל מהתובע את זכות הבעלות החלקית אשר יש לו במקרקעין בו עושה החברה שימוש. לטענתם, גם הנתבע אינו מקבל דמי שכירות מהנכס, זאת משום שהצדדים הסכימו בשעתו להקל על החברה ולהעמיד את המקרקעין לרשותה ללא תמורה. לבסוף טוענים הנתבעים, כי התובע הוא שנהג בסחבת לכל אורך הליך ההידברות בין הצדדים וכי הוא מעולם לא הציע הצעה נגדית עניינית והגיונית להצעת הנתבע לרכישת מניות התובע בחברה. לשיטתם, הגשת התביעה נועדה ליצור על הנתבע לחץ נוסף ולהשגת יתרון לא הוגן במו"מ שבין הצדדים, גם במחיר פגיעה בחברה ושיתוקה. 3. דיון בטענות המקדמיות א. פיצול סעדים ואחור בתיקון כתב התביעה עיון בשתי התובענות מעלה, כי למעשה עסקינן בתובענות המבוססות על עילת תביעה אחת, הנסמכת על הסכמות שבעל פה, אשר, כביכול, הושגו בזמנו בין התובע והנתבע. בתובענה הראשונה מתבקשת אכיפתן של אותן הסכמות אגב תשלום כספים לתובע ואילו בתובענה השנייה מבקש התובע לקבל כספים מכוח אותן הסכמות, כביכול. על כן היה, לכאורה, מקום לדחות על הסף את התובענה השנייה, הן בשל העובדה שלא התבקש וממילא לא ניתן פיצול סעדים, הן בשל העובדה שהתובענה השנייה הוגשה בניגוד להחלטת בית המשפט בתובענה הראשונה. עם זאת, לאור הסכסוך החריף בין הצדדים, ולאור הזמן הארוך שחלף מאז הגשת התביעה הראשונה, בחרתי לדון בטענות התובע לגופן. עם זאת, הדברים לעיל יובאו בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות. ב. העדר יריבות בין התובע לנתבעים 2 ו-3 דינה של התובענה השנייה להידחות כנגד הנתבעים 2 ו-3 כבר בשלב זה. לתובע לא עומדת עילת תביעה כנגד נתבעים אלה. עילת התביעה בת"א 1801/05 נסמכת על הסכמות בעל פה, אשר, לטענת התובע, הושגו בזמנו בין התובע לבין הנתבע וכן על עילה של קיפוח המיעוט. בנוגע להסכמות הנטענות, הסכמות אלה, ככל שהושגו, התקבלו, לפי הנטען, ע"י התובע עצמו, בטרם הפכו נתבעים 2 ו-3 לבעלי מניות בחברה ולפיכך הם אינם יכולים להיות שותפים לכל הסכם כזה או אחר. זאת ועוד. נתבעים אלה מחזיקים, כל אחד, במנייה אחת ומשכך לא ניתן לטעון כנגדם טענות בדבר אופן ניהול החברה וקיפוח המיעוט. אשר על כן, דין התובענה בת"א 1801/05 כנגד נתבעים 2 ו- 3, להדחות. אדגיש לעניין זה כי מהעדויות והראיות עולה כי השניים לא היו שותפים למהלך כלשהו לו טוען התובע, וגם מסיבה זו דין התביעה כנגדם להדחות אף לגופו של עניין. 4. האם היו הסכמות בעל-פה בין הצדדים ואם כן מה כוחם הנורמטיבי כאמור לעיל, טענתו המרכזית של התובע, השזורה כחוט השני לאורך שתי התובענות שהגיש, הינה כי יש לבחון את מסגרת היחסים בין הצדדים לאור ההסכמות בעל פה שגיבשו הצדדים בסמוך להקמת החברה. לשיטתו של התובע, אותן הסכמות שבעל פה מקימות לו את הזכות לנהל את החברה במשותף עם הנתבע, תוך קבלת שכר חודשי קבוע מהחברה. ברם, התובע כלל לא הוכיח את קיומן של אותן "הסכמות שבעל פה" והעובדה שהצדדים נהגו להסדיר את יחסיהם בהסכם כתוב עד לאותה עת אינה מתיישבת עם גרסתו (ראו, לעניין זה, חקירתו הנגדית של התובע, פרוטוקול מיום 29.10.07, עמ' 13 ש' 14 עד עמ' 14 ש' 3, שם אישר את שורת ההסכמים שנעשו בין הצדדים - כולם בכתב; פרוטוקול מיום 13.5.10, עמ' 31 ש' 10-18 גם שם אישר כי נערכו הסכמים וכי עורכי דין היו מעורבים בכך). משכך, גם אין לקבל את טענת התובע, לפיה לא נחתם הסכם חדש לאור יחסי האמון ששררו בין הצדדים (ראו חקירתו הנגדית של התובע, פרוטוקול מיום 13.5.10, עמ' 29 ש' 7-18). בסיכומיו מוסיף וטוען התובע, כי הסכם השותפות מיום 29.12.88 עודנו בתוקף וכי גם מכוח הוראות סעיף 16 להסכם זה, עומדת לו הזכות לנהל את החברה במשותף עם הנתבע. לשיטתו של התובע, הזכות לקבוע יחד עם הנתבע את שכרו של הנתבע מתוך הוצאות העסק, היא הנותנת שלמרות שהתובע לא היה מנהל בפועל בעסק, הוא היה זכאי להיות שותף בניהולו העסקי-פיננסי של העסק. טענה זו אין לקבל. במקרה שלפניי התאגדו הצדדים, בשלב מאוחר בחיי העסק, במסגרת חברה בע"מ. לחברה אישיות משפטית נפרדת ופעילותה מוסדרת באמצעות תקנון ותזכיר, המהווים את המערך הנורמטיבי "הפנימי" המסדיר את חייה ופעילותה של החברה. משכך, ככל שקיימת סתירה בין הוראות התקנון והתזכיר לבין הסכם השותפות משנת 1988, הרי שהוראות התקנון והתזכיר הן אלה המחייבות, שכן החברה אינה רשאית לפעול אלא על פי האמור במסמכי היסוד שלה. כך ככלל, כך בפרט במקרה זה בו ההתאגדות כחברה הייתה מאוחרת להסכם השותפות. ממילא, גם לאור הוראות הסכם השותפות עצמו, הוראות התזכיר והתקנון מהוות, הלכה למעשה, הסכם חדש, אשר הוראותיו גוברות על ההסכם הקודם. במצב דברים זה, עת כלל לא הוכחו אותן הסכמות נטענות שבעל פה ושעה שאין כל רלבנטיות להוראות הסכם השותפות מיום 29.12.88, יש לבחון את טענות התובע לקיפוחו לאור מסמכי היסוד של החברה ובמסגרת דיני החברות הכלליים. 5. קיפוח המיעוט א. בעלי מניות רוב (שליטה) ובעלי מניות מיעוט בעיית הנציג בדיני החברות מתעוררת בראש ובראשונה בין המנהלים לבעלי המניות. אולם, בעיה זו מתעוררת גם במישור היחסים שבין בעלי המניות לבין עצמם. כל בעלי המניות (בניגוד למנהלים) השקיעו מהונם בחברה. בעלי מניות השליטה משקיעים יותר משאבים בכדי לרכוש את השליטה. כתוצאה מהבעלות בשליטה הם זכאים להפיק טובת הנאה מהחברה באופן פרופורציונלי להחזקתם במניותיה. לאור זאת, לבעל השליטה יש אינטרס לפעול לרווחיותה של החברה. במקרה שכך פועל בעל מניות השליטה, מתמזג האינטרס הפרטי שלו עם טובת החברה וטובת יתר בעלי המניות. עם זאת כיוון שבעל השליטה מכוון את פעולות החברה ושולט במנגנוני קבלת ההחלטות בה, יש סכנה כי יפעל לטובתו האישית ויפיק רווחים באופן לא שוויוני, יותר מאשר חלקו היחסי בחברה. אירית חביב סגל, דיני חברות א' (2007, להלן: חביב-סגל, דיני חברות), בפרק העוסק בחובות בעלי המניות (עמ' 592), עמדה על פעולות שבעל שליטה יכול לנקוט בהם כדי להעביר לעצמו יותר מאשר חלקו היחסי מעושרה של החברה: "קיימות דוגמאות רבות לפעולות שיכול בעל השליטה לערוך בשמה של החברה, בעצמו או על-ידי נציגיו בהנהלה, ואשר כרוכות בחלוקה לא שוויונית. הדוגמא הפשוטה ביותר לפעולות מסוג זה היא הקצאת משכורות גבוהות במיוחד לנושאי המשרה בחברה, כאשר חלקם הם בעלי שליטה בה, יחד עם מדיניות של אי חלוקת דיבידנדים." התובע, במקרה שלפניי טוען כי הנתבע 1 נוקט בדיוק בדרך פעולה זו של חלוקת משכורות לעצמו ולמשפחתו ואי חלוקת דיבידנדים. לאור חששות אלה נקבעו, הן בחקיקה (בגלגוליה השונים של פקודת החברות ולאחר מכן בחוק החברות ), הן בפסיקה חובות על בעלי מניות השליטה כלפי בעלי מניות המיעוט. ההסדר בחוק הישראלי מורכב הן מההסדר האנגלי המגן על המיעוט במסגרת הדוקטרינה של קיפוח המיעוט, הן מההסדר בארה"ב המסדיר את הסוגיה במסגרת חובות אמון של בעלי שליטה (לפירוט בעניין זה ראו: חביב-סגל, דיני חברות, 594). סעיף 192(ב) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") קובע את החובה לפיה: "בעל מניה יימנע מלקפח בעלי מניות אחרים". סעיף 191 לחוק קובע מה הדין במקרה של קיפוח בעלי מניות: "א) התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה. ב) הורה בית המשפט כאמור בסעיף קטן (א), יובאו בתקנון החברה ובהחלטותיה השינויים המתחייבים מכך, כפי שיקבע בית המשפט, ויראו שינויים אלה כאילו נתקבלו כדין בידי החברה; עותק מן ההחלטה יישלח לרשם החברות, ואם החברה היא חברה ציבורית - לרשות ניירות ערך." בע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ. תעשיות מזון מטוסים (נתב"ג) בע"מ, פ"ד נ(1) 238, 244 (מיום 2.6.96, להלן: עניין בכר), נדון סעיף 235 לפקודת החברות [נוסח חדש] תשמ"ג-1983, שקבע הוראה דומה להוראת סעיף 191 (סעיף 235 קבע: "היו ענייניה של חברה מתנהלים בדרך שיש בה משום קיפוח של חלק מחבריה"). סעיף זה בפקודה החליף סעיף קודם שעסק בעושק המיעוט. בית המשפט, בפסק דין המהווה עד היום את פסק הדין המרכזי בסוגיה, קבע כי: "זהו סעיף של קביעת נורמה כללית וגמישה, להתערבות בית המשפט לשם קביעת נורמה של הוגנות גם בתחום המסחרי של ניהול חברה". ובהמשך: "הביטוי 'קיפוח', שהחליף את הביטוי 'עושק המיעוט', הביא עמו פרשנות ליברלית המקלה על המיעוט שקופח לזכות בסעד כנגד הרוב המקפח. הקיפוח פנים רבות לו, לעתים מתוחכמות ולעתים גבוליות ועל סף הראציונאל העסקי. רבות עמלו מלומדים ובתי-משפט על הגדרת המונח 'קיפוח', בניסיון לתת ביסוס תיאורטי לשכל הישר ולתחושת ההוגנות העומדים מאחורי הסעיף. קיפוח המיעוט בחברה הוא בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במיתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות מיעוט בה. ... במקרה של קיפוח, מסור לבית המשפט שיקול-דעת נרחב, לעניין קביעת העקרונות הנורמטיביים בסוגיה זו, והסעדים ההולמים. ההכרעה נעשית בכל מקרה לגופו, וכך נוצק תוכן למסגרת הכללית שנקבעה בחוק." (שם, עמ' 246-245). על משמעותו של המושג "קיפוח", עמד בית המשפט גם בע"א 275/89 דוידזון נ'  אורנשטיין, פ"ד מו (1) 125, 131 (מיום 15.12.91): "סקירה על תולדות חקיקתו של הסעיף האמור והשוואתו להוראות הדין האנגלי המקבילות מצויה בספרה המצוין של ד"ר צ' כהן, בעלי המניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות (לשכת עורכי הדין, תשנ"א) 284 ואילך; לצורך המקרה שלפנינו אין לנו צורך להתייחס לסוגיה האמורה לכל היקפה. ודי אם נאמר, שמקובלת עלינו פרשנותה (בעמ' 306 ואילך), שהדיבור "קיפוח" בסעיף 235 רחב מהדיבור "עושק המיעוט"... המחברת סוברת (בספרה הנ"ל, בעמ' 303), וגם לכך אנו מסכימים, ש'קיפוח יתקיים כל אימת שתהיה פגיעה בציפיות הלגיטימיות של הצדדים, אפילו אין בהתנהגות המשמשת בסיס לתביעה משום הפרת זכות...'". ובפסק דינו של כב' הנשיא (בדימוס) ברק בעניין ע"א 2773/04 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' מאיר עטר ו-35 אחרים (מיום 14.12.06): "תכליתו של סעיף זה להבטיח יעילות והגינות בניהול ענייני החברה. הוא נועד להבטיח כי ענייני החברה יתנהלו ביעילות על ידי הרוב. אך בד בבד ביקש הסעיף להבטיח כי הרוב יפעל בהגינות כלפי המיעוט. השאיפה היא לאיזון בין שימוש בכוח השליטה של הרוב לבין הגנה על המיעוט באופן שיש בו כדי להבטיח ניהול יעיל והגון של החברה. איזון זה, מטבע אופיו, הוא איזון עדין. מכאן שימוש המחוקק במושג השסתום של "קיפוח". יציקת התוכן למושג זה נעשית על ידי בית המשפט ממקרה למקרה לאור מכלול הנסיבות בהתאם לתכלית האיזון העומדת ביסוד הסעיף ותוך פיתוח מבחני עזר, כגון מבחן הפגיעה בציפיות הלגיטימיות של בעלי המניות". הנה כי כן, המבחנים לקיפוח הורחבו והפכו גמישים יותר; כיום לא נדרש המיעוט להוכיח פעולה העולה לכדי עושק מכוון, או כוונת זדון סובייקטיבית; די אם מבחינה אובייקטיבית מוכח, כי הפעולה אכן מקפחת את המיעוט. פעולה כזו, המקפחת את המיעוט, היא פעולה שמבצעים הרוב או בעלי השליטה, אשר פוגעת באופן בלתי סביר באינטרסים וציפיות לגיטימיות של המיעוט, קרי: הרוב או בעל השליטה מנצלים את כוחם באופן שאינו עולה בקנה אחד עם חובת האמון שלהם כלפי בעלי המניות שבמיעוט. ככלל, נכונותו של בית המשפט להירתם לעזרת המיעוט גדולה יותר, כאשר מדובר בחברות פרטיות, שכן, בחברות אלו קיים פתח גדול יותר לשרירות כוחו של הרוב וניצול המיעוט (ראו רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ ואח' נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ ואח' (מיום 12.1.05)). זאת, הן בהעדר פיזור השקעה, יכולת גדולה של הרוב להשפיע וכן בהעדר אפשרות למכור את המניות בשוק (exit). במקרה שלפניי, כפי שציינתי בפתח הדברים, מדובר בשני אחים. בסכסוך בתוך המשפחה. יש לבחון את ההלכות לגבי קיפוח המיעוט, בכדי לא לאפשר לבני משפחה לעשות שימוש בכלים התאגידיים כדי לפגוע זה בזה. ב. האם בענייננו פגע הנתבע, באופן בלתי סביר, באינטרסים ובציפות של התובע? התובע טען, כאמור כי הנתבע 1 העביר לידיו עושר מהחברה יותר מחלקו היחסי בה ע"י כך שהפסיק לשלם משכורות לתובע, אף על פי שהתובע ייעץ לחברה והיה זכאי לשכר; על ידי תשלום משכורות לבניו של הנתבע 1; על ידי רכישת רכבים יקרים לשימושו האישי של הנתבע מכספי החברה; על אי תשלום דמי שכירות ע"י החברה לנכס בו מופעל העסק השייך לתובע ולנתבע ועל אי חלוקת דיבידנדים. אעמוד על כל אחת מהטענות הנ"ל. בפתח הדברים יש להדגיש כי על התובע להוכיח את הקיפוח (ראו לעניין הנטל המוטל על התובע להוכיח קיפוח בעניין בכר לעיל, בעמ' 249, ע"א 10406/06 עצמון נ' בנק הפועלים (מיום 28.12.09, פיסקה 72 לפסק הדין, וכן ע"א 8304/06 אהרן שכטר נ' אירונאוטיקס מערכות הגנה בע"מ (מיום 9.2.11, דבריו של כב' השופט א' גרוניס, בעמ' 9 לפסק הדין). ובפירוט לטענות התובע באשר לקיפוח הנטען. (1) הפחתת שכר העבודה מהראיות שהובאו לפני עולה, כי התובע מעולם לא ניהל את החברה ולא עבד בה, אין לו כל ידע מקצועי בתחום עיסוקה של החברה והוא אף אינו מכיר את לקוחותיה. כל ידיעתו של התובע באשר לפעילות החברה מתמצת בהיכרותו עם המאזן השנתי עליו חתם מדי שנה עד לפרוץ הסכסוך בין הצדדדים. התובע טען כי היה יועץ בחברה ואחראי על הבנקים (עדותו בעמ' 14 לפרוטוקול, ש' 16. התובע נשאל אם אי פעם עבד במפעל והשיב בשלילה (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 18). התובע נשאל אם הכיר את לקוחות החברה והשיב כי הוא מכיר את הלקוחות רק מדפי המאזן (עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 22). עוד נשאל התובע במה בדיוק התבטא הייעוץ לחברה והשיב (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 6-9): "בהכל, אם היה צריך לעשות משרדים, הסכמתי ואמרתי כן, אם זה גדרות התייעצו אתי וישבו אתי והכל היה בסדר במשך 20 שנה....התייעצנו ודיברנו ועשינו, ואם היה צריך להתחייב אני הייתי אומר שאני מאחורי זה." מעדות זו עולה כי התובע לא נתן ייעוץ לחברה במסגרתו היה זכאי לשכר, אלא כי בנושאים של הוצאות מיוחדות היו נועצים בו ומקבלים את ברכתו. התובע חזר וטען כי עבד פעמיים בשבוע: הייתי בא פעם, פעמיים בשבוע, אני הייתי עושה ונותן עצות (עמ' 29 לפרוטוקול, ש' 23-24). התובע אישר כי לא עסק מעולם בעסקי החברה ולא הבין בכך, עם זאת לא הבהיר בשום שלב אילו עצות נתן. הנתבע מכחיש כי התובע היה מעורב בצורה כלשהי בניהול החברה. הנתבע נשאל מדוע התובע קיבל תלושי שכר אם מעולם לא עבד בחברה, והשיב (עמ' 46 לפרוטוקול, ש' 24-26): " זו הייתה דרישתו [של התובע] בהתחלה, ושאלנו את יועץ המס שלו שניתן להוציא לו תלוש שכר ופעלנו לפי מה שיועץ המס אמר ושילמנו על זה מס. הוא רצה לשלם מס הכנסה וביטוח לאומי דרך שם, גם את העסקים שלו וגם מה שהרויח מהחברה". זאת ועוד. לתובע שתי חנויות בגדים בבעלותו, אשר גוזלות את כל זמנו ומרצו (ראו חקירתו הנגדית של התובע, פרוטוקול מיום 29.10.07, עמ' 14 ש' 17-22; פרוטוקול מיום 13.5.10, עמ' 30 ש' 32 עד עמ' 31 ש' 3). הנה כי כן, השכר החודשי שקיבל התובע לא שולם לו בגין עבודתו בחברה, אלא מכוח היותו אחד הבעלים בחברה. משכך, לא קמה לתובע זכות קנויה לקבלת שכר עבודה או משכורת כלשהי מהחברה. מעבר לכך, לא ניתן לנתק את סוגיית הפחתת השכר ממכלול העובדות שהתבררו, לפיהן הפחתת שכרו של התובע החל מחודש 2/98 התרחשה על רקע מצבה הכלכלי של החברה באותה עת וכי במקביל להפחתת שכרו של התובע, הופחת גם שכרו של הנתבע וזאת באותו היחס (ראו עדותו של מר משה סגל, מנהל החשבונות של החברה ונספח ג' לתצהיר הנתבע). יצוין, כי מצבה הכלכלי של החברה באותה עת הושפע מהליכים שהתנהלו נגדה בבית המשפט לעניינים מקומיים, אשר בגדרם אף הוצא צו סגירה כנגד פעילות החברה וזאת בעקבות העדרו של רישיון עסק תקף (תיק בית המשפט לעניינים מקומיים צורף לתיק בית המשפט בהתאם להחלטתי מיום 29.4.10). עוד הושפע מצב החברה מהמשבר הכלכלי החמור, אשר שרר אותה עת במדינה ובעולם כולו ואשר פגע קשות בעסקים רבים, כדוגמת החברה. (2) אי חלוקת דיבידנד אין מחלוקת, כי לתובע זכות לקבל דיבידנד מהחברה, בהיותו בעל מניות. ברם, זכות כאמור כפופה, מטבע הדברים, ליכולות הכספיות של החברה. מהראיות שהובאו לפני עולה, כי לאורך זמן לא עמדו לחברה רווחים, אלא הפסדים וודאי שלא עמדו לחברה עודפי כספים לחלוקה כדיבידנד (ראו לעניין זה את המאזנים והדוחות המבוקרים של החברה, מאז שנת 1998 ועד לשנת 2010, צורפו כנספח יג לתצהיר הנתבע). (3) מעשי גזל, קיפוח ומרמה טענת התובע לגזל כספים שהשקיע בחברה הופרכה לנוכח עדותו של מנהל החשבונות של החברה, מר משה סגל, אשר פירט בתצהירו את יתרות הזכות של התובע בחברה לאורך השנים, כשהן מגובות בכרטסת של התובע בחברה (ראו חקירת הנגדית של מר סגל, פרוטוקול מיום 27.5.10, עמ' 37 ש' 25 עד עמ' 38 ש' 17). עוד הסתבר במהלך חקירתו הנגדית של התובע, כי מזה שנים רבות התובע אינו ערב לכל חוב של החברה (ראו פרוטוקול מיום 13.5.10, עמ' 22 ש' 19-24). לא זאת אף זאת, במהלך חקירתו הנגדית של התובע לא עלה בידו להצביע ולו על מקרה אחד שיש בו משום גזל, קיפוח, מרמה, שימוש לרעה בכספים וערבויות או פגיעה בזכויותיו. הלכה למעשה, כל טענות התובע בשתי התובענות שלפני מתמצות בהפחתת שכרו, החל מחודש 2/98 (ראו פרוטוקול מיום 29.10.07, עמ' 16 ש' 7-17; פרוטוקול מיום 13.5.10, עמ' 24 ש' 29 עד עמ' 25 ש' 11; עמ' 25 ש' 25-28; עמ' 27 ש' 13-16, ש' 23-24; עמ' 28 ש' 3-5; עמ' 31 ש' 8-9, ש' 19-30; עמ' 32 ש' 1-6). (4) אי המצאת מסמכים ודוחות כספיים לא הובאו לפני כל ראיות לתמיכה בטענת התובע, לפיה הנתבע מנע ממנו קבלתם של מסמכים ודוחות כספיים, נהפוך הוא; התובע אישר בהזדמנויות שונות במהלך חקירתו, כי קיבל מסמכים מהחברה וכך גם עולה מעיון בנספחים אשר צורפו לתצהירו (ראו עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 15 עד עמ' 17 ש' 2; עמ' 24 ש' 13-22; עמ' 25 ש' 12-14, 20-24). התובע נשאל היכן קיבל את שלל המסמכים שצרף לתצהירו, בין השאר סמסכים הנוגעים למשכורות ששולמו לבניו של הנתבע, ומסמכים על רכישת רכבים. התובע השיב (עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 1-5: "ש. ...מאיפה לקחת את המסמכים ת. לא זוכר. כנראה שלקחתי מהמפעל. ש. בקשת במפעל ונתנו לך ת. יכול להיות, לא זוכר" עוד אציין, כי התובע לא הביא לעדות את רו"ח שלמה ביטן, אשר על פי טענת התובע, הגיע למשרדי החברה ושם קיבל חומר חלקי בלבד (ראו סעיף 50-51 לתצהיר התובע). תחת האמור, הסתפק התובע בעדותו שלו. מובן, כי יש לייחס לאי העדתו של רו"ח ביטן את המשמעות הראייתית המתחייבת מכך, באשר הכלל הוא, כי אי הבאת עד רלבנטי יוצרת חזקה, כי עדותו הייתה תומכת דווקא בגרסת הצד שכנגד (ראו ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385, 392; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נגד טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602; ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760). לאור העובדה שהתובע יכול היה, ואף היו בידיו מסמכים, נחלשות טענותיו לקיפוח המיעוט גם בעניינים האחרים. (5) אי תשלום דמי שכירות התובע טוען כי הנתבעים גזלו ממנו את דמי השכירות המגיעים לו בקשר עם המקרקעין המשמש את החברה. לטענתו החברה עושה שימוש במקרקעין ואינה משלמת דמי שכירות. אין מחלוקת על כך כי המקרקעין בבעלות התובע והנתבע. לטענת הנתבע סוכם כי החברה לא תשלם דמי שכירות. הוכח מדוחות החברה כי החברה אינה משלמת דמי שכירות מאז ומעולם לא לתובע ולא לנתבע. עובדה זו תומכת בגרסת הנתבע, לפיה הוסכם בין הצדדים להקל על החברה ולהעמיד לרשותה את המקרקעין ללא תמורה. התובע נשאל האם היה סיכום לפיו מוותרים הצדדים על דמי שכירות. הלן תשובתו, התומכת בגרסת הנתבע (עמ' 29 לפרוטוקול, ש' 22 ואילך: ש. בסעיפים 72-73 לתצהירך אתה מדבר על כך שלמרות שיש לך חלק באדמה אף אחד לא נותן לך שכר דירה. ת. אני לא צריך מאף אחד. אני צריך ממנו. אני לא מחפש אנשים זרים. ש. אתה טוען שהחברה לא משלמת לך שכר דירה. ת. בדיוק. זה היה מוניטין, שכר דירה וגם עבודה שהייתי עושה.... ש. זה נכון שאתם סיכמתם אחרי רכישת האדמה שאתם לא מקבלים דמי שכירות עבור השימוש שהחברה עושה ת. לא, סיכמנו בתנאי שיהיה תלוש, אז לא סיכמנו זאת, לא עשינו החלטות מה יהיה, ברגע שאין לך תמורה אז זה בא על חשבון זה." היינו, אכן כך סוכם, וכם נהגו התובע והנתבע במשך כל השנים. אלא משהופחת שכרם של השניים, בשל מצבה הכלכלי של החברה, חזר בו התובע מהסכמתו זו. כיוון שגם הנתבע אינו מקבל שכר דירה מהחברה, לא ניתן לומר כי מדובר בקיפוח המיעוט. מכלול האמור מביא למסקנה, שהתובע לא קופח בכל הקשור לאי קבלת דמי שכירות. (6) תשלום משכורות שלא כדין לבניו של הנתבע מהראיות שהובאו לפני עולה, כי בניו של הנתבע אכן הועסקו בתקופות שונות בחברה וזאת כצבעים. ברם, הדבר נעשה לפני שירותם הצבאי וככל שהועסקו במהלך שירותם הצבאי, היה זה באישור שלטונות הצבא (ראו נספח ה' לתצהיר הנתבע). עוד עולה מהראיות שהובאו לפני, כי גם בנו של התובע הועסק בעבר בחברה. התובע אישר במפורש כי: "הבן שלי עבד שם [בחברה] כמה שנים טובות, הוא עבד עם תלוש. אני לא יכול לזכור לפני 20, 25 שנה. גם הבנים שלו עבדו וקיבלו משכורות, תעשו השוואות בין המשכורות של הבנים שלו לבן שלי. כאן אין לי תלוש של הבן שלי אבל אפשר להוציא (בעמ' 21 לפרוטוקול, ש' 8-19). היינו, הן בניו של הנתבע, הן בנו של התובע עבדו בתקופה כלשהי במפעל. לא ניתן לאחר עשרות שנים לטעון בעלמא כי משכורותיהם של בניו של הנתבע היו גבוהות ממשכורתו של בנו. זאת בעיקר לאור העובדה שאין כל קושי להוציא תלושי שכר לתקופה הרלבנטית, ובנוסף, התובע, עד שהופחתה משכורתו, בזמן אמת, מעולם לא העלה כל טענה לעניין זה. מכל מקום משהוכח כי גם בנו של התובע הועסק בחברה מספר שנים, לא ניתן לומר כי תשלום המשכורות לבניו של הנתבע מהווים קיפוחו של התובע. (7) רכישת רכבים יוקרתיים על חשבון כספי החברה טענת התובע לפיה הנתבעים רכשו "רכבים יוקרתיים" הופרכה לחלוטין, עת הסתבר כי אחד מאותם "רכבים יוקרתיים" הינו רובוט אקדח אוטומטי מתוצרת חברת WAGNER, המשמש לעבודות צביעה בחברה (ראו, לעניין זה, המסמכים המצורפים כנספח ז' לתצהיר הנתבע) ואילו הרכב "היוקרתי" השני, הינו רכב משומש מסוג "פונטיאק", שנת ייצור 1995, אשר החליף רכב קודם מסוג GMC משנת ייצור 1991, בו הנתבע עשה שימוש במשך 8 שנים (ראו, לעניין זה, המסמכים המצורפים כנספח ו' לתצהיר הנתבע. כן ראו חקירתו הנגדית של התובע, פרוטוקול מיום 13.5.10, עמ' 21 ש' 20-32). (8) האסיפה הכללית מיום 24.11.99 והפסקת כהונת התובע כדירקטור בחברה מהראיות שהובאו לפני עולה, כי האסיפה הכללית שנועדה להתקיים ביום 4.11.99 ואשר התקיימה, בסופו של דבר, ביום 24.11.99, כונסה כדין; הזימונים לאסיפה נשלחו במועד המתאים וכנדרש על פי התקנון, דבר קיומה של האסיפה פורסם בעיתון יומי והזימון לאסיפה נמסר לתובע כבר ביום 10.10.99 (ראו נספח י' לתצהיר הנתבע). בקשת התובע לדחות את הישיבה למועד אחר, לנוכח אי יכולתו של ב"כ דאז, עו"ד ביטן, להשתתף בישיבה, התקבלה אצל ב"כ הנתבע רק ביום 31.10.99, ארבעה ימים לפני המועד המקורי לקיום האסיפה ו-21 יום לאחר שהתקבלה ההזמנה אצל התובע. במהלך הדיון שהתקיים לפני בית המשפט לענייני משפחה, הוסכם על ידי הצדדים, כי האסיפה הכללית תדחה ליום 24.11.99 שעה 16:00. ביום 24.11.99 התכנסה האסיפה כדין בהעדר התובע, אשר בחר שלא להגיע לאסיפה. לאחר המתנה בת חצי שעה לתובע ודחיית שעת התחלת האסיפה בהתאם, התקבלה ההחלטה על סיום כהונת התובע כדירקטור והפסקת תשלום השכר החודשי שקיבל מהחברה עד לאותה עת (פרוטוקול האסיפה הכללית צורף כנספח ג' לכתב ההגנה בת"א 1801/05). הסמכות למנות דירקטורים נתונה לאסיפה הכללית, המקבלת החלטותיה מכוח עקרון שלטון הרוב. אמנם, בחברה פרטית קיימת ציפייה של בעלי המניות, כי הם יכהנו גם כדירקטורים וכמנהלים בחברה ואולם מצב הדברים בו קיים סכסוך משפחתי ממשי בין בעלי המניות אינו מאפשר ניהול תקין של החברה, שעה ששני הצדדים הניצים נמצאים כמנהלים. אוסיף, שאף אם הייתה לתובע בתקופת עבר כלשהי, ציפייה לכהן כדירקטור ומנהל בחברה מכוח הסכמי השותפות הקודמים, הרי שציפייה זו חלפה מן העולם משעת ביטול תוקפם של המסמכים הללו ובוודאי שלא יכולה להיות לתובע ציפייה כזו כאשר הסכסוך בין הצדדים התעצם. ברע"א 8235/08 גד אנג'ל נ' שלמה א. אנג'ל בע"מ (מיום 16.4.09), העלה המבקש טענה דומה לפיה הפסקת כהונתו כדירקטור בחברה המשיבה מהווה קיפוח המיעוט. כב' השופטת א' חיות ציינה לעניין זה (סעיף 5 להחלטתה): "למעלה מן הצורך... אוסיף, כי ספק בעיני אם ניתן לעגן בעילת קיפוח של בעלי המניות שבסעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, טענות מסוג אלה שמעלה המבקש, לפיהן מוקנית לו כבעל מניות זכות למינוי כדירקטור בחברה ציבורית ולפיהן על החברה והאורגנים המוסמכים שלה לאפשר לו להמשיך ולכהן כדירקטור". עולה כי אין בעובדת הפסקת כהונת התובע כדירקטור בחברה כדי להוות קיפוח בנסיבות העניין. (9) גזל מוניטין בכתב תביעתו טוען התובע בהרחבה לסכומים המגיעים לו בקשר עם מוניטין החברה. מובן, כי ככל שקיים מוניטין לחברה, שוויו יתגבש שעה שהחברה תימכר לצד ג' כלשהו, דבר שלא ארע עד לשלב זה. כספי המוניטין, ככל שיתקבלו, ישמשו את החברה לסילוק התחייבויותיה, לרבות כלפי בעלי מניותיה. ג. סיכום ביניים לא מצאתי ממש בטענות התובע לקיפוחו על ידי הנתבע. כפי שציינתי, הנטל להוכיח קיפוח מוטל על התובע. יש לזכור, כי עדותו של התובע הנה עדות יחידה של בעל דין. לעניין זה קובע סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), כי פסיקה על סמך עדות יחידה דורשת הנמקה מפורטת. על אחת כמה וכמה יפים הדברים במקרה שלפני, עת נטענות טענות קשות של תרמית והונאה (ראו ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, עמ' 600-599 וכן האסמכתאות הנזכרות שם) וכאשר מדובר בטענות בעל פה בדבר אירועים שהתרחשו זה מכבר (ראו ע"א 6095/97 איטר נ' בנק דיסקונט, פ"ד נו(4) 721, עמ' 735-734). בע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פ"ד מו(1) 733 נקבע, כי בית המשפט רשאי להסתמך על עדות יחידה של בעל דין מקום בו הוא נותן "אמון מלא באמיתותה". כאמור לעיל, גרסתו של התובע לא מצאה כל תימוכין בחומר הראיות והיא אף התאפיינה בחצאי אמיתות ובסתירות כמו למשל בעניין הרכבים שהתברר שאחד מהם הוא מכונה השייכת למפעל. כך גם, בין היתר, הצהיר התובע כי רק הוא השקיע כספים בהקמת העסק מבלי לציין כי שותפיו באותה עת השקיעו, אף הם, כספים כנדרש וכי השותפות מעולם לא התבססה על השקעה כספית של התובע בלבד (ראו, לעניין זה, פרוטוקול מיום 13.5.10, עמ' 20 ש' 22-24; עמ' 28 ש' 18-24). עוד נמנע התובע מלציין, כי חלקו של הגיס משה בשותפות לא נרכש על ידי התובע והנתבע בחלקים שווים, אלא שהנתבע קנה ושילם עבור 80% מחלקו של משה בשותפות ובמקרקעין וכך נוצרה החלוקה בין האחים, כך שלתובע 40% במקרקעין ובמניות החברה ולנתבע 60%. זאת ועוד. התובע צירף לתצהירו תכתובת חלקית בלבד, על מנת ליצור את הרושם כי הצעת הנתבע לרכישת מניות התובע הייתה הצעה חד צדדית וחד פעמית, שעה שהלכה למעשה ניהלו הצדדים בעניין זה משא ומתן ממושך (ראו, לעניין זה, התכתובת המלאה שצורפה כנספח ט' לתצהיר הנתבע. כן ראו פרוטוקול מיום 13.5.10, עמ' 22 ש' 25 עד עמ' 23 ש' 17). עוד אציין, כי אף שהתובע הצהיר במספר הזדמנויות, כי מעולם לא עבד בחברה (ראו, בין היתר, סעיפים 22-23 לתצהיר עדות ראשית מיום 28.8.05 בת"א 28799/09 וכן התצהיר שניתן במסגרת בש"א 61571/99 לקבלת צווי מניעה זמניים), הרי שבמהלך חקירתו לפני טען כי עבד בחברה כ"יועץ" (ראו פרוטוקול מיום 29.10.07, עמ' 14 ש' 15-18; עמ' 15 ש' 1-9, ש' 26-28; פרוטוקול מיום 13.5.10, עמ' 20 ש' 26 עד עמ' 21 ש' 7; עמ' 29 ש' 23-26). 6. סוף דבר אני דוחה הן את התביעה בת"א 2879/99 והן את התביעה בת"א 1801/05. התובע ישלם לנתבעים הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 100,000 ₪. לעניין ההוצאות נלקחו בחשבון הגשת שתי תביעות ללא היתר לפיצול סעדים; הגשת תביעה נוספת חלף תיקון התביעה הראשונה במועד שקבע בית המשפט, דחיות רבות ומיותרות בשל החלפת מייצגים ואת התנהלות ב"כ התובע במהלך ההוכחות, עד כדי הפסקת חקירתו של רו"ח סגל. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. דיני חברותבעלי מניותסכסוך משפחתימניות