קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בשל פעולות כוחות הביטחון: בכתב התביעה שהוגש ביום 15.7.2010, עותר התובע לפיצוי כספי בסך של 202,500 ₪, בגין נזקים שלטענתו, נגרמו לביתו שבכפר זוואתא שבנפת שכם ולנזקים שנגרמו לתכולתו, במהלך אירוע שהתרחש ביום 19.7.2007, שבו ביו מעורבים כוחות הביטחון. הנתבעת (המדינה) מבקשת לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנותה, וזאת משהוגשה לאחר חלוף יותר משנתיים. לטענתה, לפי סעיף 5א בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, על תביעות שעילתן כנטען בכתב התביעה, חלה תקופת התיישנות בת שנתיים, הניתנת להארכה בשנה נוספת בנסיבות מיוחדות, אשר לא התקיימו במקרה הנדון. לחלופין מבקשת הנתבעת, שתינתן לה ארכה להגשת כתב ההגנה מטעמה. התובע חולק על עמדת המדינה. השאלה השנויה במחלוקת 2. סעיף 5א בחוק, שעניינו "תביעות בשל פעולות כוחות הביטחון באזור", קובע בסעיף משנה (3) לאמור: "לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא הייתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת לא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים". לצד הוראה זו נקבעה חובת ההודעה בסעיף 5א(2), הקובעת שבית המשפט אף לא יידון בתביעה כאמור, אם לא ניתנה מטעם הנפגע הודעה בכתב על המעשה נושא התובענה, בהתאם להוראות תקנות הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) (הודעה בכתב על נזק), תשס"ג-2003, וזאת בתוך שישים יום מיום האירוע, או במועד מאוחר יותר כאמור בהוראה זו. 3. אין מחלוקת שהתביעה הוגשה לאחר שחלפו יותר משנתיים מיום האירוע, ושהוגשה כמעט בחלוף שלוש שנים. כך גם אין מחלוקת שהתובע לא הגיש הודעה במועד שנקבע בסעיף 5א(2) בהתאם להוראות התקנות. השאלה היא אפוא, אם התקיימו נסיבות המצדיקות להאריך את תקופת ההתיישנות בשנה נוספת. טענות התובע 4. בתגובתו לבקשת המדינה לדחיית התביעה על הסף טען התובע, שבמקרה הנדון התקיימו הנסיבות שלפיהן "לא הייתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה" בת השנתיים שנקבעה בסעיף 5א. לפיכך לטענתו, על בית המשפט לקבוע שישנה הצדקה להארכת תקופת ההתיישנות בשנה נוספת. 5. על-פי העובדות הנטענות בכתב התביעה ובתגובה האמורה, אשר חרף העובדה שנאמר בה (בפסקה 17), שהיא נתמכת בתצהיר, לא צורף אליה כל תצהיר, חודשים ספורים לאחר האירוע, שהתרחש ביום 19.7.2007, נפגש התובע עם נציגי הנתבעת במת"ק (מינהלת תאום וקישור) שבאזור מגוריו. באותו מפגש, כך לטענת התובע, הובטח לו, "כי העניין נמצא בטיפול, וכי הוא יקבל פיצוי הולם בגין הנזק שנגרם לו, למשפחתו ולביתו". פנייתו של התובע בכתב אל הנתבעת, שבה דרש פיצוי בגין הנזקים שלטענתו נגרמו לו, הייתה באמצעות בא-כוחו, רק ביום 12.10.2009, כשנתיים ושלושה חודשים לאחר האירוע (נספח ת/4 של כתב התביעה). תשובה לפנייה זו נשלחה אל התובע ביום 25.10.2009, ובה נאמר שלא ניתן לטפל בפנייתו, מהטעם שהתיישנה (נספח ת/6). על כך השיב בא-כוחו של התובע במכתב נוסף מיום 18.11.2009, כי האיחור בפנייתו נבע מכך שכאמור במכתבו הקודם, לאחר האירוע הוזמן על-ידי המת"ק שבאזור מגוריו כדי לדון עימו בפיצוי שיינתן לו בגין הנזקים שנגרמו לו (נספח ת/7). משלא זכה לכל מענה, שלח בא-כוחו של התובע מכתב נוסף ביום 21.1.2010 (נספח ת/8). למכתב זה השיבו נציגי הנתבעת במכתב מיום 1.2.2010, שבו נאמר שמבדיקה שנערכה על-ידי הנתבעת לא נמצאו תימוכין כלשהם לכך שלתובע הובטח פיצוי כלשהו, וכפי שנאמר במכתב הקודם, התביעה התיישנה. עוד נאמר במכתב זה, שהאירוע שבמהלכו, לטענת התובע נגרמו נזקיו, "חוסה תחת הגנת 'פעולה מלחמתית' המקנה למדינה פטור מאחריות בנזיקין". רק כעבור למעלה מחמישה חודשים נוספים, ביום 15.7.2010, הוגשה התביעה הנדונה. 6. לאור העובדות האמורות, טען התובע ארבע טענות שלפיהן לטענתו, ישנה הצדקה להאריך את תקופת ההתיישנות: האחת, התובע שלח הודעה כנדרש על-פי התקנות, וכי סיבת העיכוב במסירת ההודעה נעוצה בציפייתו לקבלת פיצוי לאחר פגישתו עם נציגי הנתבעת. עוד טען בעניין זה, כי בית המשפט רשאי "מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדון בתובענה בשל מעשה שהודעה עליו לא נמסרה במועד" (סעיף 5א(2)(ד)). השנייה, התובע אינו קורא עברית, ואין לו ניסיון קודם בהגשת תביעות, ואף לא ידע על מניין תקופת ההתיישנות הקבוע בחוק. השלישית, העיכוב נבע מסחבת אצל הנתבעת, ולכן מוצדק לדון בתביעה חרף אי הגשת הודעה במועד שנקבע. הרביעית, התובע היה טרוד בשיקום הריסות ביתו ובהשבת המצב לקדמותו, ולכן לא התפנה לטיפול בזכאותו לפיצוי. טענות הנתבעת 7. בא-כוחה של הנתבעת מפנה למספר החלטות ופסקי-דין שנדרשו לשאלת התיישנותן של תביעות לפי הוראת החוק הנדונה. לטענתו, הוראה זו, הקובעת הסדר התיישנות מקוצר, היא הסדר מיוחד, שאינו מאפשר את הארכת תקופת ההתיישנות, אלא בנסיבות מיוחדות כאמור בהוראת החוק, אשר אינן מתקיימות במקרה הנדון. עוד נטען על-ידי הנתבעת, שאמנם התביעה הוגשה בטרם חלפה השנה השלישית מאז האירוע נושא התביעה, אולם יש לתת את הדעת גם לכך שהוגשה כמעט בחלוף השנה השלישית (ארבעה ימים בטרם חלפה). דיון 8. האירוע נושא התביעה התרחש על-פי הנטען בכתב התביעה ביום 19.7.2007. התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות בת השנתיים, ביום 15.7.2010, ארבעה ימים לפני תום השנה השלישית מאז האירוע. בנסיבות אלו, השאלה הטעונה הכרעה היא, אם יש בנסיבות העניין כדי להצדיק את הארכת תקופת ההתיישנות בשנה נוספת. הצדקה אשר קמה במקום שבו שוכנע בית המשפט "כי לא הייתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה" בת השנתיים. שאלה נוספת היא, אם ניתן לדון בתביעה, "מטעמים מיוחדים שיירשמו", הגם שהודעה על האירוע לא נמסרה במועד שנקבע בחוק ובהתאם לתקנות. 9. ככל שהדברים אמורים בעובדות, ובעניין זה אניח שאך בשל תקלה לא צורף תצהירו של התובע, התומך בעובדות הנטענות בתגובה מטעמו, איני סבורה שיש לקבל את הטענה שהתובע אמנם נפגש עם נציגי הנתבעת במת"ק שבאזור מגוריו. טענות התובע בעניין זה נעדרות כל פירוט ביחס למועד הפגישה, למקום המדויק שבו נערכה ולגורמים שעימם נפגש, וממילא שגם אין כל פירוט באשר לתוכן הדברים שנאמרו לתובע, ככל שנאמרו. גם קשה להניח שהבטחה כלשהי שעניינה פיצוי כספי, הייתה נאמרת בעל-פה על-ידי גורם מוסמך מטעם המדינה, מבלי שיהיה לכך תיעוד כלשהו בכתב, ומבלי שנמסר מסמך כלשהו לתובע. העובדה שנראה שאמנם לא הובטח לתובע דבר, אף מתחזקת באמור במכתב נציגי הנתבעת אל בא-כוחו של התובע מיום 1.2.2010 כי "בדיקותינו עד כה לא העלו כל תימוכין לכך שלמרשך הובטח פיצוי כלשהו". בנסיבות אלו, נראה כי אין מנוס מן המסקנה שפנייתו הראשונה של התובע בעניין נזקיו הנטענים הייתה רק ביום 12.10.2009, כשנתיים ושלושה חודשים לאחר האירוע, עת נשלח מכתבו הראשון של בא-כוחו אל הנתבעת. הוראת סעיף 5א(2)(ד), המסמיכה את בית המשפט "לדון בתובענה בשל מעשה שהודעה עליו לא נמסרה במועד", וזאת "מטעמים מיוחדים שיירשמו", מתייחסת להודעה על האירוע שבעטיו לכאורה נגרם נזק, אשר נשלחה באיחור. בענייננו, הנתבעת לא טענה כי גם בשל משלוח ההודעה באיחור אין לדון בתביעה, אלא לטענתה, הטעם המצדיק את דחייתה נעוץ רק במועד המאוחר שבו הוגשה התביעה לבית המשפט. מאחר שגם בעת משלוח ההודעה התביעה כבר התיישנה, ומאחר שטענת המדינה מתייחסת רק להתיישנות התביעה, ולא למועד המאוחר שבו נשלחה ההודעה, אין עוד רלוונטיות למועד משלוח ההודעה. התובע גם לא הצביע על נימוק שמצדיק את המשלוח המאוחר של ההודעה, אפילו התקבלה טענתו שלכאורה נפגש עם נציגי הנתבעת לאחר האירוע. טענה שכאמור, לא התקבלה. 10. נותרת אפוא השאלה הראשונה, והיא אם יש בנסיבות העניין הצדקה להארכת תקופת ההתיישנות. הוראת סעיף 5א(3) נדונה בפסקי-דין ובהחלטות רבות שבהם עמדו בתי המשפט על תכליתה של קביעת תקופת ההתיישנות הקצרה. כפי שכבר נקבע פעמים רבות, וכפי שנאמר בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק לטיפול בתביעות בשל פעולות כוחות הביטחון ביהודה ושומרון וחבל עזה, התשנ"ז-1997. הצ"ח 2645 מיום 23.7.1997, בעמ' 497), תקופת ההתיישנות הקצרה נקבעה על רקע הקשיים שעמדו בפני המדינה בעיקר בהיבט הראייתי, בעת שנאלצה להתמודד עם תביעות שהוגשו בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מפעולות של כוחות הביטחון באזורי יהודה, שומרון ועזה. באותם פסקי-דין גם נקבע, כיצד תפורש ההוראה שלפיה בית המשפט רשאי להאריך את תקופת ההתיישנות בשנה נוספת "אם שוכנע כי לא הייתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתקופה האמורה". על-פי פסיקה זו, יש לפרש זאת כך, שעלה בידי התובע להראות שנסיבות אובייקטיביות שלא היו בשליטתו, הן אשר מנעו ממנו את האפשרות הסבירה להגיש את תביעתו במועד (ראו למשל את פסקי-הדין הבאים: ת"א (מחוזי ירושלים) 8141/06 עזבון נאיף סאלם סייד אחמד נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (2.7.2007) , בפסקה 6, שניתן על-ידי כבוד השופטת חנה בן-עמי; בש"א (מחוזי נצרת) 1575/05 אחמד מוחמד רשיד נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (22.1.2006), שניתן על-ידי כבוד השופט בנימין ארבל; ת"א (מחוזי ירושלים) 3280/09 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' עיזבון המנוח מוחמד שאוריה (31.1.2010) , בפסקה 7, שניתן על-ידי כבוד השופט יצחק ענבר; ת"א (מחוזי ת"א) 2333/08 עיזבון דיב אסעד נ' מדינת ישראל (11.4.2010) , בפסקאות 10-6, שניתן על-ידי כבוד השופטת דליה גנות). 11. לא שוכנעתי שבעניינו של התובע התקיימו נסיבות אובייקטיביות כלשהן, שלא היו בשליטתו, ואשר מנעו ממנו את האפשרות להגיש את התביעה. הסיבה הראשונה, שעליה הצביע התובע, שעיינה בכך שהניח שיפוצה לאור דברים שנאמרו לו בפגישתו עם אנשי הנתבעת במת"ק לאחר האירוע, כלל לא הוכחה, ונראה שאף נסתרה כאמור, במכתב נציגי הנתבעת. אולם אפילו הייתי מקבלת שאמנם התקיימה פגישה כאמור, ושאמנם הובטח לתובע מה שלטענתו הובטח לו - וכאמור לא שוכנעתי שכך היה - הדבר רק מעורר תמיהה רבה יותר, על שום מה משלא קיבל התובע את הפיצוי שלטענתו הובטח לו, השתהה זמן כה רב, ועל שום מה התמהמה תקופה כה ארוכה עד שהגיש את התביעה לבית המשפט. הסיבה השנייה שנטענה על-ידי התובע, שעניינה טענתו שאינו קורא עברית, ושאין לו ניסיון קודם בהגשת תביעות, וכי אף לא ידע על מניין תקופת ההתיישנות הקבוע בחוק, אינו בגדר נסיבות אובייקטיביות שאינן בשליטתו. כך בייחוד שטענה זו נסתרת בכך שלטענת התובע, לכאורה הובטח לו שיפוצה. אילו הובטח לו שיפוצה, אזי חזקה שגם היה נאמר לו מה עליו לעשות ובתוך כמה זמן, כדי שיזכה בפיצוי. מכל מקום, טענה מעין זו לא הוכרה כנסיבות המצדיקות את הארכת תקופת ההתיישנות (ראו: ת"א (מחוזי ת"א) 2333/08 הנזכר מעלה, בפסקה 7) . כך גם יש לדחות את הסיבה השלישית שעליה הצביע התובע, שלפיה העיכוב בהגשת התביעה נבע מסחבת אצל הנתבעת. לא ברור באיזו סחבת מדובר, והתובע אף לא הצביע על עובדה כלשהי שממנה ניתן ללמוד על סחבת. פניות התובע בכתב, שהוגשו כאמור באיחור ניכר, נענו תוך זמן סביר, והתובע לא הראה שאמנם היו פניות אחרות, כטענתו. לבסוף ראיתי גם לדחות את הסיבה הרביעית, שלפיה טרדות התובע בשיקום הריסות ביתו ובהשבת מצבו לקדמותו, לא אפשרו לו להתפנות לטיפול בזכאותו לפיצוי. טרדות מעין אלו, אינן בגדר נסיבות אובייקטיביות שאינן בשליטת התובע, אשר מונעות טיפול בזכאות לפיצוי. לא זו בלבד, אלא שדומה כי דווקא אותן טרדות, ככל שהיו, אמורות היו להאיץ בתובע לדרוש את הפיצוי, כדי שיוכל לממן את אותו שיקום של הבית. 12. המסקנה שאליה הגעתי היא אפוא, שלא עלה בידי התובע להראות שהתקיימו נסיבות המצדיקות את הארכת תקופת ההתיישנות. בעניין זה ראוי להוסיף, כי מאחר שהארכה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, וכי היא ניתנת רק במקרים מיוחדים ובנסיבות חריגות, ראוי היה לתובע גם לנמק על שום מה הוסיף והשתהה לאחר שדרישתו בכתב נדחתה. פניית התובע אל הנתבעת נדחתה עוד ביום 25.10.2009, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, והתביעה הוגשה רק בחלוף כמעט תשעה חודשים מאז, ביום 15.7.2010. משהוגשה התביעה בחלוף תקופת ההתיישנות, בעוד התובע מצפה לארכה אשר ניתנת רק בנסיבות מיוחדות, ראוי היה שיובא הסבר מניח את הדעת לשיהוי משמעותי זה, אך בפי התובע אין לכך כל הסבר. אפילו יטען התובע כי המתין לתשובה למכתב השני ששלח אל הנתבעת, איני סבורה שיש בכך כדי להועיל לו. מאחר שהתשובה לפנייתו השנייה נשלחה אליו על-ידי הנתבעת ביום 1.2.2010, ולאחריה השתהה התובע, מבלי שנתן הסבר לשיהוי זה, עוד כחמישה חודשים וחצי עד אשר הוגשה התביעה. בנסיבות אלו, שבהן לא הראה התובע נסיבות כלשהן שמנעו ממנו את הגשת התביעה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, ואף לא הראה מדוע הוסיף והשתהה לאחר שנדחו פניותיו אל הנתבעת, אין הצדקה להארכת תקופת ההתיישנות, כפי שביקש התובע. 13. לאור האמור, משהתיישנה תביעתו של התובע, היא נדחית מטעם זה. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 3,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מהיום שפסק הדין יומצא לבא-כוח התובע. חוק הנזיקים האזרחיים