קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה זכויות בדירה ללא הסכם מכר כתוב: הקדמה: לפני תובענה במסגרתה עותרת התובעת מס' 2 (להלן: "התובעת") לפסק דין המצהיר כי היא רכשה מהנתבעת מס' 1, חברת ל. ב. א נכסים בע"מ (להלן: "ל. ב. א נכסים" או "החברה"), המנוהלת על ידי הנתבע מס' 9, עודד דסאו (להלן: "דסאו"), את הזכויות בדירת מגורים מס' 79 הנמצאת בבניין ברח' דגניה 14 טבריה, הידועה כחלק מחלקה 13 בגוש 15075 (להלן: "הדירה" או "דירת המגורים"). במסגרת התובענה, עותרת התובעת להורות על רישום הערת אזהרה לטובתה בגין זכויותיה בדירה, וכן להורות, לאחר רישום הבית כבית משותף, על רישומה כבעלים של הדירה. יצוין ויודגש כי התובעת אינה מחזיקה בהסכם חתום, אף שטוענת כי הסכם חתום היה בנמצא, אך לא בידיה, הכל כפי שיפורט בהמשך. התובענה הוגשה נגד חברת ל. ב. א נכסים, הרשומה כבעלת המקרקעין עליהם מצויה דירת המגורים; נגד דסאו, הנתבע מס' 9, מנהלה של החברה; נגד הנתבעים מס' 2 ו-3, שהטילו עיקול על זכויותיה של החברה במקרקעין; נגד הנתבע מס' 4, בנק לאומי, שהטיל עיקול על זכויות החברה במקרקעין (התביעה נגדו נמחקה בהמשך); נגד הנתבע מס' 5, שהטיל אף הוא עיקול על זכויותיה של החברה במקרקעין; נגד הנתבע מס' 6, זוכה בתיק הוצאה לפועל, שרשם ביום 20/6/06 שעבוד ברשם החברות על זכויותיה של החברה במקרקעין (על פי הנטען, בגין חוב אישי של הנתבע מס' 9 כלפיו); נגד הנתבע מס' 7, עו"ד ריבליס יניב, שהתמנה ככונס נכסים על זכויות החברה במקרקעין בתיק ההוצאה לפועל האמור (להלן: "כונס הנכסים"); נגד הנתבעת מס' 8, שהטילה עיקול על המקרקעין ביום 17/2/09; ולבסוף, נגד רשם המקרקעין. במקור הוגשה התביעה על ידי תובעת נוספת, היא התובעת מס' 1, רויטל אברמוביץ (להלן: "רויטל"), אשר לאחר סיום שלב שמיעת הראיות הודיעה כי היא מסכימה לדחיית תביעתה ללא צו להוצאות, תוך שתינתן לה שהות לפינוי דירתה. העובדות המתוארות בכתב התביעה: על פי כתב התביעה, התובעת, שלומית שאול, הינה גרושתו של יהושע שאול ז"ל, שקיפח את חייו בתאונת דרכים מיום 6/3/10 יחד עם חברו, מיקי ג'ינו ז"ל, בן זוגה לשעבר של רויטל, התובעת הנוספת, שבינתיים תביעתה נדחתה בהסכמה. לתובעת ולגרושה המנוח ילדה משותפת כבת 9 שנים. מכתב התביעה עולה כי מיקי ג'ינו ז"ל ודסאו, הנתבע מס' 9, היו מכרים ותיקים. על פי הנטען, בשלהי שנת 2005 הציע דסאו למיקי ג'ינו ז"ל לרכוש נכסים שבבעלות החברה בניהולו, ובתוך כך שתי דירות בבניין בטבריה שמספרן 79 ו-80, הן הדירות נשוא התובענה. מכתב התביעה עולה כי לאחר ששתי הדירות הוצגו למיקי ג'ינו ז"ל ולרויטל, הוחלט על רכישת הדירות. על פי הנטען בכתב התביעה, ניהול המשא ומתן התבצע בין מיקי ג'ינו ז"ל לבין דסאו, ורויטל היתה מעורבת בשלבי המשא ומתן וידעה את הפרטים הרלוונטיים. לאחר סיום המשא ומתן סוכם כי עבור דירה מס' 79 (דירתה של התובעת), ישולם סך של 135,000$ ואילו עבור דירה מס' 80 ישולם סך של 70,000$. בכתב התביעה שזורה כחוט השני הטענה לפיה לאור יחסי האמון בין מיקי ג'ינו ז"ל לדסאו והיכרותם הממושכת, לא הועלו פרטי העסקה על הכתב, אלא הצדדים סמכו זה על מילתו של זה. כן נטען שבמהלך חודש פברואר 2006, ומשהחליטו לרכוש את דירה מס' 80, פנו רויטל ומיקי ג'ינו ז"ל ליהושע שאול ז"ל והציעו לו לרכוש מהחברה את הדירה הנוספת, דירה מספר 79. התובעת טוענת כי עוד באותו חודש הגיעה בעצמה לדירה ונוכחה כי זו אינה ראויה למגורים. על פי הנטען, לאחר שהחליטה לרכוש את הדירה, ערכה בדירה שיפוץ מקיף אשר כלל עבודות מטבח, עבודות בחדר ארונות, הנמכת תקרה בגבס, תיקוני צבע, ועוד. במקביל, התבצעו שיפוצים בדירה מס' 80. על פי כתב התביעה, ביום 7/5/06 ובסמוך למועד סיום השיפוצים, נפגשו רויטל ומיקי ג'ינו ז"ל יחד עם דסאו, והעבירו לידיו סך של 19,500 יורו, כתשלום ראשון לרכישת הדירות. על פי הנטען, נתבקש דסאו להכין את ההסכם לרכישה הדירות על שם רויטל, תוך שהוסכם (מבלי שהדברים קיבלו ביטוי בכתב) כי כל עוד לא יסתיים שלב רישום הדירות, תיוותר חלק מהתמורה בידי הקונה, והתמורה תועמד כהלוואה בריבית גבוהה, כדי להבטיח ביתר שאת את קיום העסקה מצדו של דסאו (זאת על אף האמון שהתקיים ביניהם - כמפורט לעיל). בכתב התביעה טוענת התובעת כי זכור לה שבסוף חודש מאי 2006 העביר לה יהושע שאול ז"ל זיכרון דברים לחתימתה, לפיו דירה מס' 79 תימכר לה תמורת 135,000$. על פי הנטען, התובעת חתמה על מספר עותקים והעבירה העתקים אלה ליהושע שאול ז"ל. נטען כי רויטל הותירה בידיה עותקים של זיכרון הדברים, החתומים על ידי התובעת. בהמשך, כך על פי הנטען, התקיימה פגישה משולשת בין דסאו לבין מיקי ג'ינו ז"ל ויהושע שאול ז"ל ובמעמד זה נחתם זיכרון הדברים על ידי דסאו. מכתב התביעה עולה כי במעמד החתימה, העביר מיקי ג'ינו ז"ל לדסאו סך של 120,000$, כך שלאחר עריכת התחשבנות כספית בין מיקי ג'ינו ז"ל ליהושע שאול ז"ל, נותרה יתרת תשלום של 20,000$ עבור דירה מס' 80 ויתרת תשלום של 35,000$ עבור דירה מס' 79. בכתב התביעה נטען עוד כי אין בידי התובעת עותק מזיכרון הדברים החתום, עקב פריצה שבוצעה בדירתה של רויטל, אשר שמרה בדירתה את זיכרון הדברים של התובעת. כן נטען כי החל מחודש מרץ 2006, מתגוררת התובעת בדירה יחד עם ביתה (בסיכומיה, טוענת התובעת כי במהלך שמיעת הראיות, התברר לה כי התמורה עבור הדירות שולמה במלואה. כמו כן, במהלך עדותה ביקשה התובעת לטעון כי בניגוד לתאריכים המצוינים בתצהירה, למעשה ההסכם נחתם בפברואר ובחודש מאי החלה להתגורר בדירה). כפי שצוין קודם, במהלך הדיונים בבית המשפט, הסתיים עניינה של התובעת מס' 1 בפסק דין, במסגרתו הוסכם כי תביעתה תידחה ללא צו להוצאות וניתנה לה שהות לפינוי דירתה. התובעת, מנגד, עמדה על תביעתה ועתרה לכך שייקבע כי נעשתה עסקת מכר וכי הזכויות בדירת המגורים - שלה הן. טענות התובעת: בראש ובראשונה טוענת התובעת כי יש להכשיר את דבריהם והתנהלותם של מיקי ג'ינו ז"ל ויהושע שאול ז"ל, במסגרת החריגים לעדות השמיעה "RES GESTA". לטענת התובעת, הוכח כי בפגישות שהתקיימו עמו, שולמה לדסאו מלוא התמורה עבור הדירות ונחתם זיכרון דברים לגבי דירה מס' 79. בתוך כך, הודה דסאו כי שולם לו במזומן סך של 19,500 יורו, תוך שהסבריו לגבי סכום זה היו מלאי סתירות, ובנוסף, העד שלמה שוקרון, שעל פי הנטען נתן ערבות אישית לביצוע כל התחייבויותיו של דסאו לפי זיכרון הדברים, העיד - בניגוד לאינטרס האישי שלו - כי נוכח במועד בו נחתם הסכם בין הצדדים ושולמה לדסאו יתרת התמורה, וכן העיד על הסיכום הראשוני בין הצדדים בדבר חישוב סך של 19,500 יורו ששולם לדסאו כחלק מהמקדמה עבור העסקה. התובעת טוענת כי דסאו הודה שנתן הסכמתו העקרונית למכירת הדירות, ואולם אין לקבל את הסתייגויותיו, לרבות לעניין השעבודים (שהוטלו לאחר הסיכום ביחס לדירת התובעת), לעניין המחיר ולעניין זהות הקונה עמו נערכה המכירה. לטענת התובעת, אין יסוד לגרסתו של דסאו בחקירתו לפיה הדירות היו משועבדות ולכן לא יכול היה למכור אותן למיקי ג'ינו ז"ל. בנוסף, אין כל היגיון בטענה שהמכירה לא בוצעה על אף הסכמת שני הצדדים לנוכח קיומו של שעבוד, שכן לא היתה כל מניעה כי הצדדים יגיעו להסדר עם בעל השעבוד, כך שהלה יקבל את תמורת הדירות ובכך תשולם ההלוואה או חלקה וניתן יהיה להשלים את עסקת המכר. בנוגע לאירוע הפריצה לביתה של רויטל, במהלכו נגנבו מביתה מסמכים שונים, לרבות - כך על פי הנטען - ההסכמים החתומים המעידים על העסקה, טוענת התובעת כי בין מסמכים אלה נגנב מהדירה גם ההסכם החתום לרכישת דירה מס' 79 - דירת המגורים בה היא מתגוררת. לטענתה, לאחר שנודע לדסאו כי אין בידה הסכם כתוב, זיהה הזדמנות לקבל לידיו את הדירה בחזרה. עוד טוענת התובעת כי דסאו היה עד ההגנה היחיד שזימנו הנתבעים, וכי עדותו של דסאו מלאה סתירות ואינה קוהרנטית. בנוסף, מציינת התובעת כי טענתו של דסאו לפיה החברה השכירה את הדירות ולא מכרה אותן, לא נתמכה בכל ראיה. לטענת התובעת, מבירור שערכה בעירייה עולה כי בתקופה הרלוונטית, לא הומצא לעירייה ולו הסכם מכר אחד של מי מדיירי הבניין עם חברת ל.ב.א נכסים, וכל רישומי העירייה בדבר זהות בעלי הדירות נעשו על בסיס מסמך החתום על ידי החברה ומופנה למחלקת המיסוי והגבייה בעירייה, שבו נרשם כי דירה מסוימת נרכשה על ידי הרוכש ויש לחבר הדירה לרשת המים ולהסדיר תשלומי הארנונה, בדומה למסמך הקיים לגבי דירתה של התובעת, ואשר אותר במחשבי העירייה רק לאחר ניסיונות ממושכים. על פי הנטען, העובדה כי התובעת רשומה בעירייה כבעלת הדירה אומרת דרשני ומלמדת כי העירייה קיבלה אישור להעברת הבעלות בדירה על שם התובעת, על כל המשתמע מכך. התובעת טוענת כי במספר פסקי דין שניתנו כנגד דסאו, בהליכים שונים שנוהלו נגדו, מסתמן כי מדובר באדם חסר תום לב אשר מתנהל לפי "דפוסי התנהגות קבועים", תוך שהוא גורם נזק לאנשים רבים, וכל זאת מבצע כסף. לטענת התובעת, הוכח שזיכרון הדברים שהעתקו הלא חתום צורף לכתב התביעה, אכן נחתם לבסוף על ידי הגורמים המוסמכים בחברה ועל ידי דסאו והעד שוקרון כערבים, ולפיכך מדובר במסמך מחייב. עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי דסאו קיבל לידיו עבור החברה את מלוא התמורה שנקבעה בהסכם. לטענתה, עסקת המכר דנא עומדת בדרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ומשלא עמדה החברה בהתחייבויותיה לפי ההסכם, לרבות העברת הזכויות על שם התובעת כשהן נקיות מכל עיקול ו/או שיעבוד ו/או זכות צד ג', כי אז יש להורות על אכיפת ההסכם ופיצוי התובעת. לחילופין, טוענת התובעת כי על בית המשפט לקבוע שהתקיימה "דרישת כתב מרוככת", ועל כן, מאחר ומדובר במקרה יוצא דופן ממנו עולה "זעקת ההגינות", יש להיזקק לעיקרון תום הלב כדי להתגבר על דרישת הכתב, ולקבוע כי נכרת בין הצדדים הסכם מחייב עליו הסתמכה התובעת, תוך שינוי מצבה לרעה. בהקשר זה, מבהירה התובעת כי הוכח שנחתם בין הצדדים הסכם מחייב, בין היתר בהתבסס על עותק זיכרון הדברים הלא חתום שצורף לכתב התביעה, בהתבסס על המסמך בו אישר דסאו כי קיבל סך של 19,500 ש"ח ממיקי ג'ינו ז"ל, בהתבסס על רישומי העירייה בדבר היות התובעת בעליה של דירת המגורים, בהתבסס על המסמכים הנוספים שנמצאו לאחרונה בעירייה (דיווח החברה לעירייה על התובעת כרוכשת דירת המגורים), בהתבסס על עדותו של שוקרון, בהתבסס על הודאתו של דסאו בקיום הפגישות הנטענות ובמיקומן הנטען, בהתבסס על הודאתו של דסאו כי הסכים עקרונית למכירת הדירות, וכן בהתבסס על העובדה שדסאו לא המציא מסמך המאשר טענותיו לקיומה של שכירות. עוד טוענת התובעת לאשמתם של החברה ודסאו בכך שהתנערו מהסכם המכר, על אף שדסאו קיבל לידיו את מלא תמורת הדירה. לטענת התובעת, המסמכים הקיימים והנסיבות מתיישבים עם הסכם מכר ולא עם הסכם שכירות, על אחת כמה וכמה מקום בו החברה מעולם לא פנתה אליה בדרישה לשלם דמי שכירות. לטענתה, ניתן לראות במגוריה בדירה משך מספר שנים ובעובדה כי שיפצה את הדירה ונהגה בה מנהל בעלים, משום הסכמה מצד החברה כי הדירה נמכרה לה, בבחינת הסכם שבהתנהגות. עוד מדגישה התובעת כי הדירה נשוא התובענה היא דירת המגורים היחידה עבורה ועבור ביתה, וכי רכשה את הדירה בתום לב וחיה בה משך מספר שנים ללא הפרעה. לדידה, פינויה ופינוי בתה מהדירה יהווה פגיעה בזכויות היסוד שלהן. לחילופי חילופין, טוענת התובעת כי יש לראות בזכותה בדירה כזכות שביושר, שכן מדובר במקרה קשה ובלתי צודק בו הועברו כספי התמורה לפי ההסכם, ועל כן, יש לראות את אקט הרישום כעשוי, ובנוסף, יש לקבוע כי העיקול שהוטל אינו תופס. כמו כן, כופרת התובעת בטענת השיהוי שהועלתה וטוענת כי עשתה כל שלאל ידה כדי למנוע שיהוי ולפתוח את ההליך מוקדם ככל שניתן. לבסוף, טוענת התובעת כי בהתנגשות בין זכויותיה לבין זכויותיו של הנתבע מס' 6, הזוכה בתיק ההוצאה לפועל בו התמנה כונס הנכסים, גוברות זכויותיה המעין קנייניות בדירת המגורים על זכותו האובליגטורית של הנתבע מס' 6, כשבמועד חתימת ההסכם, המשכון אף לא היה רשום ברשם החברות ולא היתה לה כל דרך לדעת אודותיו, בעוד שהנתבע מס' 6 יכול היה לבדוק אם מדובר בנכס תפוס, אם לאו, וזאת לא עשה. אשר לנתבעים אשר רשמו עיקולים במועדים מאוחרים למועד ההתקשרות הנטענת בין התובעת לחברה, טוענת התובעת כי על פי הפסיקה, זכותו של מעקל מאוחרת נסוגה מפני זכותו של רוכש ראשון בזמן, וזאת גם אם הרוכש לא רשם לזכותו הערת אזהרה. כן מדגישה התובעת את הנזק הקשה העלול להיגרם לה לו תפונה מהדירה עם בתה, לאחר ששילמה את התמורה החוזית במלואה, השקיעה כספים בשיפוץ הדירה והתגוררה בה משך שנים. טענות הנתבעים מס' 1 ו-9: אקדים אחרית לראשית ואבהיר כבר כאן כי לאור התוצאה הסופית אליה הגעתי בפסק דין זה, לא מצאתי לנכון להתעמק בשאלת מעמדו ותפקידו של דסאו בחברה, הנתבעת מס' 1, כיוון שלשאלה זו ייתכן וקיימת חשיבות רק מקום בו יוכח כי נערך הסכם בכתב המקנה זכויות ומטיל חובות על הצדדים בקשר עם דירת המגורים. כפי שעוד יבואר בהמשך, קיומו של הסכם שכזה לא הוכח במקרה דנא, כך ששאלת הגדרתו המדויקת של תפקידו של דסאו בחברה אינה מתעוררת. הנתבעים מס' 1 ו-9 טוענים כי התובעת מעולם לא רכשה מהם שום זכות בדירת המגורים נשוא התובענה, לא המציאה ראיות לקיומה של התחייבות חוזית כלשהי כלפיה, ולא היתה זכאית לרשום הערת אזהרה לטובתה. לטענת הנתבעים מס' 1 ו-9, הסכם המכר אותו הציגה התובעת, אין בו כדי לסייע לה, כיוון שמדובר במסמך מזויף שלא ברור מי ערך אותו, וגם העד שוקרון מטעם התובעת לא תמך בגרסתה בנקודה זו. עוד טוענים הנתבעים מס' 1 ו-9 כי גם המסמך הנוסף שהוצג (המסמך שעל פי הנטען אותר בעירייה), אינו אותנטי, שכן העדה חגית עורקבי, נציגת המכירות של החברה והאחראית לתפעול הדירות והשכרתן, הכחישה את הטענה כי נערך ונחתם על ידה, ובנוסף, המסמך אינו נושא את חותמת החברה ומספרה, המסמך אינו נושא חותמת נתקבל מטעם העירייה, ולא הוברר האם אכן הוגש לעירייה, כשהתנגדות התובעת להמצאת מלוא התיק מהעירייה, מדברת בעד עצמה. כן טוענים הנתבעים מס' 1 ו-9 כי עברו הפלילי של יהושע שאול ז"ל, שהורשע בעבירות מרמה, מעיב על "זיכרון הדברים" עליו מבקשת התובעת להסתמך. כמו כן, על פי הנטען, במספר הזדמנויות בהן נבדקו נכסיו של יהושע שאול ז"ל (הן על ידי משטרת ישראל והן על ידי בנק ממנו ביקש ליטול הלוואה), לא צוין כי למנוח זכויות בדירת המגורים. לסיכום, טוענים הנתבעים מס' 1 ו-9 כי מדובר בתביעת סרק, שכל מטרתה למשוך זמן, שלא כדין, עד לפינוי התובעת מדירת המגורים. אי לכך, מבקשים הנתבעים 1 ו-9 לדחות את התביעה, תוך חיוב התובעת בהוצאות משמעותיות. טענות הנתבע מס' 6: לטענת הנתבע מס' 6, התובעת בעצמה הבהירה כי לא היתה מעורבת בתהליך הרכישה, ובנוסף, לא הציגה הסכם מכר חתום, והעד מטעמה היה בלתי מהימן ואין לסמוך על עדותו, ולפיכך, דין תביעתה להידחות. על פי הנטען, העדה חגית ערקובי העידה כי התובעת לא חתמה עם החברה על הסכם מכר, וכי לו היה נחתם הסכם, היתה החברה מדווחת על כך לעירייה, ומצרפת העתק של הסכם הרכישה. עוד טוען הנתבע מס' 6 כי טענותיו של דסאו, אשר הכחיש מכל וכל את קיומה של העסקה הנטענת, לא נסתרו, ומנגד, גרסתה של התובעת אינה מתקבלת על הדעת ומצביעה על חוסר תום לב מצדה, מה גם שגרסתה הינה בבחינת עדות שמיעה שאין ליתן לה כל משקל. הנתבע מס' 6 ממשיך וטוען כי התובעת השתהתה בהגשת תביעתה ונמנעה מלרשום לטובתה הערת אזהרה, ויש ליתן לכך את המשקל המתחייב. לסיכום, טוען הנתבע מס' 6 כי הואיל והתביעה נעדרת עילה ו/או בסיס משפטי ועובדתי, יש לדחותה, תוך חיוב התובעת בהוצאות ממשיות. טענות כונס הנכסים: לטענת כונס הנכסים, יש לדחות את התביעה הואיל והתובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את קיומו של הסכם עם החברה, הרשומה כבעלים של דירת המגורים, והסתמכותה כל גרסת התובעת הנוספת, רויטל, שחזרה בה מתביעתה, אינה יכולה לסייע לה. בהקשר זה, ממשיך כונס הנכסים וטוען כי התובעת לא הציגה הסכם חתום, לא רשמה הערת אזהרה, לא שילמה מס רכישה, לא דיווחה על העסקה לרשויות המס בזמן אמת ולא הוכיחה תשלום תמורה לחברה. על פי הנטען, התובעת אף פעלה באופן פסול לייצור ראיות לצורך ההליך דנא ואף הסתמכה על זיכרון דברים מזויף ו"מפוברק" וראיות כוזבות נוספות, על כל המשתמע מכך. עוד טוען כונס הנכסים כי התובעת נמנעה מלהביא עדים רלוונטיים לתמיכה בגרסתה ונמנעה מלהציג ראיות להוכחת טענותיה, ויש להפעיל עובדה זו לחובתה. כונס הנכסים טוען כי מכלול המסמכים והראיות מביאים למסקנה כי זכות השעבוד המוכחת של הנתבע מס' 6 עדיפה וגוברת על פני כל טענה של התובעת, שכן זכותו של הנתבע מס' 6 רשומה כדין, בעוד שהתובעת כלל לא הוכיחה זכות חוזית, לא כל שכן זכות מעין קניינית. על פי הנטען, בנסיבות אלה, דינה של התובעת כפולשת לדירת המגורים, שלא ברשות הבעלים, ומשכך, קמה כנגדה עילת תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים. כמו כן, טוען כונס הנכסים כי התובעת לא הוכיחה את טענתה בדבר מתן אמרת חוץ של נפטר ומדובר בעדות מפי השמועה שאינה נתמכת בסיוע חיצוני, ועל כן יש ליתן לה את המשקל המתחייב, על אחת כמה וכמה מקום בו הינה מיוחסת לאדם שהורשע בעבירת מרמה בנסיבות מחמירות. לטענת כונס הנכסים, במהלך עדותה, הודחה התובעת על ידי בא כוחה, שהתערב בחקירה והנחה את התובעת בתשובותיה, חרף אזהרות בית המשפט, ויש בכך כדי לפגום במשקל עדותה, מה גם שבעדות ניכר חוסר מהימנותה של התובעת, שגם הוא מלמד על כך שגרסתה הינה גרסת כזב. בנוסף, לטענת כונס הנכסים, תביעתה של התובעת לוקה בשיהוי ניכר, שכן ידעה כי כונס הנכסים פועל למימוש הדירות עוד בחודש 3/10 וחרף זאת הגישה את תביעתה רק בחודש 9/10, וגם לעובדה זו יש ליתן את המשקל המתחייב. כונס הנכסים סבור כי מהראיות בתיק עולה חשד לביצוען לכאורה של עבירות פליליות, כך שאף אם התרחשה "פעילות כספית" כלשהיא, הרי שזו נעשתה בין גורמי פשיעה ועל רקע פלילי. אשר לעדותו של העד שלומי שוקרון מטעם התובעת, טוען כונס הנכסים כי גרסת העד אינה הגיונית ואינה מהימנה, מה גם שמעדותו של העד עולה כי אין כלל יריבות בין התובעת לחברה, וכי זכות השעבוד של הנתבע מס' 6 גוברת על זכותה הערטילאית של התובעת, שלא הוכחה. בנוגע לגרסתו של דסאו, טוען כונס הנכסים כי גרסתו לפיה החברה לא קיבלה תמורה בגין מכירת הדירה לא נסתרה, ועדותו לעניין זה אף נתמכת בראיות חיצוניות, כשגם עדותה של חגית עורקבי מטעם החברה מחזקת את גרסתו של דסאו לפיה דירת המגורים לא נמכרה לתובעת. מטעמים אלה, סבור כונס הנכסים כי יש לדחות את התביעה, תוך חיוב התובעת בהוצאות מיוחדות, בשים לב לכך שניתנה לה בעבר הזדמנות לחזור בה מטענותיה המופרכות ולחסוך בהוצאות (הזדמנות שהתובעת הנוספת בחרה לנצל), וחרף זאת עמדה על ניהול ההליך עד תום. בקשת התובעת לצירוף מסמכים והזמנת עדים: בשלב מתקדם מאוד של שמיעת התיק, ולמעשה לאחר תום שמיעת העדויות ולאחר שהתובעת הודיעה כי אינה מסכימה לכך שתביעתה תידחה, בדומה לתביעתה של התובעת מס' 1, עתרה התובעת בבקשה להורות על צירוף מסמכים שהצליחה לאתר במחשבי העירייה, ובמידת הצורך להורות על הזמנת עדה נוספת (חגית עורקבי שעל פי הנטען שימשה כמנהלת מכירות בחברה וחתמה על אחד מהמסמכים שנמצאו בעירייה) ולהורות על בדיקת מומחה לכתב יד. התובעת טוענת כי לא ידעה על קיום המסמכים, שכן הבדיקות הראשוניות שנערכו בעירייה העלו חרס, ורק לאחר בדיקה נוספת, מקיפה ומדוקדקת יותר, נמצאו המסמכים. לטענת התובעת, המסמכים שמבוקש לצרפם הינם מסמכים מהותיים שעשויים לשפוך אור על העובדות המונחות לפני בית המשפט, באופן שניתן יהיה למנוע עיוות דין ובתוך כך להגיע לחקר האמת, ועל כן, יש להיעתר לבקשה, קל וחומר מקום בו המסמכים אותרו רק עתה (שלא בשל מחדל מצד התובעת) ובשל ההשפעה שעשויה להיות להם על גורל התיק וגורלה של התובעת. התובעת מוסיפה וטוענת כי לו יינתן צו כנגד העירייה כמבוקש, כי אז יתברר שגרסתו של דסאו לפיה רישומי העירייה בדבר זהות בעלי הדירות מבוססים על חוזי רכישה שהעבירה אליהם החברה בצירוף טופס הנושא חותמת החברה ומספר ח.פ - הינה גרסה שיקרית. מנגד, לטענת כונס הנכסים, דין הבקשה לצירוף ראיות להידחות, שכן בקשה זו הוגשה בניגוד לדין ולהסכמה דיונית שהושגה, והיא אינה כוללת פירוט של הנימוקים המצדיקים את המחדל בהצגת המסמכים, מה גם שאין משקל ראייתי ממשי למסמכים אותם מבקשת התובעת לצרף. לשיטת כונס הנכסים, בנסיבות אלה ומקום בו מדובר בנכס משועבד המצוי בהליכי מימוש, יש להעדיף את העיקרון של הקפדה על הליכי סדרי דין תקינים על פני פתיחת הדיון מחדש, כשעל פני הדברים נראה כי ממילא אין התוצאה המשפטית צפויה להשתנות בעקבות צירופן של הראיות הנוספות. לאחר הגשת הבקשה לצירוף מסמכים ובטרם הכרעה בבקשה, הוחלט להזמין חזרה לעדות את דסאו, על מנת שייחקר בעניין המסמכים שהתובעת ביקשה לצרפם כראיה מטעמה. כן נחקרו באותו הקשר העדה חגית עורקבי מטעם החברה והתובעת. בסיומה של הישיבה שיועדה לבירור שאלת צירופם של המסמכים הנוספים, נקבע כי בקשתה של התובעת תוכרע במסגרת פסק הדין. לדעתי, דין הבקשה לצירוף ראיות ולהזמנת עדים נוספים להידחות, בין לנוכח השלב המאוחר של ניהול התיק בו אנו מצויים והסכמתם הדיונית של הצדדים בדבר המתווה לניהול התיק (לפיו ויתרו על הבאת עדים נוספים לאחר שמיעת עדויות התובעות, העד שוקרון ודסאו), ובין לגופו של עניין, הואיל ואין במסמכים החדשים כדי להביא לשינוי ההכרעה הסופית במחלוקת בין הצדדים. ככלל, ניהולו התקין של ההליך הדיוני מחייב כי בית-המשפט ישמור על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות, ובכללם העיקרון לפיו אין להגיש ראיות חדשות לאחר סיום שלב ההוכחות (ראה רע"א 1297/01 גיל מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה (4) 577 (2001)). שיקולי בית המשפט לעניין הגשתן של ראיות נוספות לבית המשפט באיחור פורטו ברע"א 2137/02 אליהו ממן נ' פז חברת נפט בע"מ (לא פורסם, , 30/7/02) כדלקמן: "בשאלת הגשתן של ראיות נוספות, יתחשב בית המשפט, בין היתר, באופי הראיה הנוספת, האם היא "פשוטה"; מהו השלב אליו הגיע המשפט; ככל שהמשפט מצוי בשלב מתקדם יותר כן יטה בית המשפט שלא לקבל את הראיה; יש לבחון גם האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר (ראו: ע"א 188/89 פיאד אחמד עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז (1) 661, 665)". כן ראה ע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן-נון, פ"ד מו (3) 738 (1992): "לעניין זה ייתן בית המשפט דעתו לאופי הראיה הנוספת, כגון אם הייתה ראיה "טכנית" ופשוטה (למשל: ע"א 714/88 [2], בעמ' 95: הגשתה של תעודת זהות להוכחות רווקות; ע"א 27/51 [3], בעמ' 1175-1176). גורם אחר שעשוי להשפיע הוא השלב אליו הגיע המשפט, וככל שיקדם כן ייטב. כך, למשל, בע"א 189/66 [4]: בית המשפט התיר לתובע להשמיע עדות נוספת - לאחר הכרזתו "אלה עדיי" - הואיל והנתבע טרם החל בהבאת ראיותיו הוא. והטעם לכך: הרשאת הבאתו של עד נוסף "אינה משבשת דבר בסדר-הדין התקין" (שם, בעמ' 479, מפי השופט ברנזון). כן יינתן משקל לשיקול, אם יכול היה בעל הדין להביא את הראיות בשלב קודם, ומה טעם לא הובאו הראיות בזמן הראוי". בראש ובראשונה מצאתי לנכון להדגיש כי הדיון לפניי התקיים לפי מתווה דיוני מוסכם ובמסגרת הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים ביום 21/10/10, במהלך הדיון בבקשה לצו מניעה זמני, בה הוסכם כי לאחר חקירתן הנגדיות של התובעות ושמיעת עדותם של דסאו ושוקרון, יוגשו סיכומים בכתב ויינתן פסק דין בתיק העיקרי. מטרתו של ההסדר הדיוני האמור היתה לזרז ולייעל את ההליך לקראת הכרעה סופית בתיק העיקרי, בהינתן הנזק הכבד שעלול להיגרם לכל אחד מהצדדים מהימשכות ההליכים. במועד זה, היה על התובעת לשקול היטב את סיכויי הצלחת תביעתה, על רקע המסמכים המצויים בידה אותה עת, ובהתאם לכך, למסור את עמדתה ביחס להסדר הדיוני המוצע. משהודיעה כי היא מסכימה לניהול ההליך על פי המתווה המוסכם, חזקה כי שקללה את סיכוייה וסיכוניה וסברה כי די במסמכים שבידה כדי לעמוד בנטל המוטל עליה להוכיח קיומו של הסכם מכר. דברים אלה יפים גם ביחס לנתבעים, אשר אף הם מסרו את הסכמתם להסדר הדיוני לאחר שבחנו את סיכויי טענותיהם, על סמך התמונה הראייתית הכוללת שהיתה קיימת בפניהם באותה נקודת זמן. יודגש כי ככלל, מבחינה דיונית, התובע הוא שפותח בהצגת ראיותיו ועדיו ורק לאחר מכן מתחילה פרשת ההגנה. כך גם היה במקרה דנא, התובעת הביאה תחילה את ראיותיה ועדיה, ורק לאחר שהסתיים שלב זה החלה פרשת ההגנה. בבקשתה הנוכחית, עותרת התובעת למעשה "לפתוח" את ההסדר הדיוני, כך שיותר לה להגיש ראיות נוספות ולזמן עדים נוספים, וזאת בניגוד להסדר הדיוני לו נתנה הסכמתה ובניגוד לכלל הדיוני הבסיסי הנוגע לסדר הבאת הראיות ושמיעת העדים, וכל זאת שעה שהיתה מיוצגת על ידי עורך דין וניתנה לה הזדמנות נאותה לשקול ולכלכל צעדיה (למעשה, שתי התובעות היו מיוצגות באותה עת - כל אחת מהן על ידי משרד עורכי דין אחר). הטענה כי קיימת "טעות" או "הטעיה" מצדה של התובעת במובן חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), בכל הנוגע להסכמתה להסדר הדיוני, מוטב היה לה כי לא תיטען, שכן התובעת הסכימה להסדר הדיוני לאחר שקילה ובחינה מעמיקות, בעת שהיתה מיוצגת על ידי עורך דין, ולאחר שטענותיהם העיקריות של הנתבעים נפרשו לפניה במלואן, מה גם שלא היתה כל מניעה כי תתנה הסכמתה להסדר הדיוני בכך שיומצאו מסמכים נוספים המצויים בידי צד ג' והדרושים לה להוכחת טענותיה. יושם אל לב כי טענת ההגנה המרכזית של הנתבעים לפיה לא נחתם עם התובעת כל הסכם מכר ביחס לדירת המגורים, הועלתה כעניין מהותי כבר בשלב מקדמי ביותר של ההליך (ראה תשובת המשיבים מס' 6 ו-7 לבקשה דחופה למתן צו מניעה). בנסיבות אלה, היה על התובעת להביא את כל המסמכים התומכים בטענתה בדבר קיומו של הסכם מכר בעת שמיעת הראיות, ומשלא עשתה כן במועד מוקדם, אף שידעה כי העניין שנוי במחלוקת, אין לה להלין אלא על עצמה. כל אותם חיפושים יסודיים שעשתה התובעת רק לאחר סיום שמיעת הראיות, היו צריכים להיעשות זמן רב קודם לכן - עוד בטרם הגשת התביעה ובוודאי שטרם הסכמה להסדר הדיוני - ועריכת חיפושים אלה בשלב כה מאוחר פועלת לחובתה של התובעת ופוגמת במהימנות גרסתה. ודוק: מעיון במסמכי העירייה שהתובעת מבקשת לצרפם כעת עולה כי ניתן היה לאתר את המסמכים בשקידה ראויה אף במועד שקדם להסכמה הדיונית ולשמיעת הראיות, ועובדה היא כי לאחר פניה נוספת, יסודית יותר, נמצאו המסמכים ברישומי העירייה, כך לפי טענת התובעת. כמו כן, יודגש כי התובעת ציינה מפורשות במסגרת חקירתה מיום 16/1/11 כי אין ספק שהסכם הרכישה מצוי בעירייה (עמ' 98 לפרוטוקול), על אף שבמסגרת הדיון בסעד הזמני ציינה כי צירפה את כל המסמכים שברשותה ולא ידוע לה על מסמכים נוספים (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 19-22), כך שעל רקע זה, העובדה כי על אף נחרצותה, לא איתרה את ההסכם עד כה, מדברת בעד עצמה. על התובעת שלפני כ"תובעת סבירה" המבקשת להוכיח קיומה של עסקת מכר בדירת מגורים - לא פחות - היה להוכיח שפעלה כנדרש כדי לנסות ולהוכיח את תביעתה, וזאת לא עשתה. בין היתר, יכולה היתה התובעת לפנות לרוכשי דירות נוספים בבנין המגורים, כדי לבחון את ההסכמים שנחתמו עימם אל מול זיכרון הדברים שעל פי הנטען נמסר לה (לרבות ביצוע ההשוואות המתבקשות לעניין אופן עריכת ההסכם, נוסחו, עיצוב ההסכם מבחינה צורנית, חתימות הצדדים ועוד). כמו כן, יכולה היתה התובעת לפנות מבעוד מועד לעירייה ולדרוש המצאת המסמכים המצויים בידה, ובמידת הצורך להגיש בקשה מסודרת, בשעת אמת, לצורך המצאת כל המסמכים הנדרשים. באופן דומה, יכולה וצריכה היתה התובעת לפעול אל מול חברת החשמל, חברת הגז, בזק, רשויות המס של המדינה ועוד, כדי לנסות ולדלות מסמכים להוכחת תביעתה. דרישתה של התובעת לאפשר לה כעת, לאחר סיום שלב הבאת הראיות, להמציא ראיות נוספות שאין חולק כי במאמץ סביר יכולה היתה לשים עליהן את ידה, אינה הוגנת, משבשת את סדרי ניהול התיק התקינים ויש בה כדי לגרום נזק ניכר לנתבעים, שלא כדין. בהינתן הסכמתם המשותפת של הצדדים במסגרת ההסדר הדיוני, שהתקבל על רקע האינטרס המשותף של שניהם לסיים את ההליך בהקדם, על מנת לצמצם את הנזקים העלולים להיגרם להם, ועל רקע ההלכה הקובעת כי לא בנקל ייעתר בית המשפט לבקשה להגיש ראיות חדשות לאחר סיום שלב ההוכחות, גם מקום בו מדובר בהליך המתנהל באופן "רגיל" (ומקל וחומר לא בהליך המנוהל באופן מזורז על סמך הסדר דיוני מוסכם), אין להיעתר לבקשה. יתירה מכך, היעתרות לבקשתה של התובעת בשלב זה של הדיון עשויה להעניק לתובעת יתרון דיוני ומהותי לא מוצדק בבחינת "מקצה שיפורים", וגם מטעם זה אין להיעתר לבקשה. יודגש כי אף לו יתקבלו הראיות הנוספות כמבוקש, ספק אם יהיה בהן כדי לשכנע בדבר קיומו של הסכם מכר, שכן לא הובהרה מדיניות העירייה לעניין רישום זהותו של בעל דירה וזכויותיו לצרכי חיוב בארנונה ומיסי עירייה - על סמך אילו מסמכים נערך הרישום, האם נדרש כי יומצא הסכם מכר, על בסיס אילו אבחנות מבוצע הרישום (האם קיים הבדל מבחינת הרישום בין שוכר לבין בעלים) ולפי אילו קריטריונים, וכך גם לא הובהר אופן שינוי רישומו של בעל דירה רשום, כך שלא עלה בידי התובעת לשכנע כי יש ברישומי העירייה הקיימים, בהם מופיעה היא כבעלת הדירה, כדי ללמד על כך שמבחינה מהותית - הזכויות בדירת המגורים הן שלה ולא של החברה, וכן לא הובהר די הצורך את "עומק" בדיקת העירייה לגבי מהות הזכויות בדירה, ומידת התאמת רישומי העירייה לזכויות המהותיות של הצדדים. כמו כן, לא הוכח כי המסמכים הנוספים שמבוקש לצרפם, נחתמו בחתימת החברה ו/או דסאו, מה גם שנציגת החברה, חגית עורקבי, אף הכחישה מפורשות את חתימתה על המסמכים. כאן המקום להעיר כי המסמכים בחתימתה של התובעת, אינם יכולים לסייע לה להוכחת קיומו של הסכם המכר, שכן הם חתומים על ידה בלבד והגשתם מנוגדת לכלל כנגד סיוע עצמי. אשר לבקשה ליתן צו לעירייה לגלות מסמכים דומים שהעבירה לה החברה בתקופה הרלוונטית בקשר עם דיירים אחרים, גם בקשה זו דינה דחייה. ניסיונה הנוכחי של התובעת לקבל מידע נוסף מהעירייה באמצעות צו גורף להמצאת מסמכים, שעל פי הנטען המציאה החברה לעירייה בעת הרלוונטית, בקשר עם דיירים אחרים, הינו בבחינת ניסיון "fishing", שאין ליתן לו יד בנסיבות העניין. התובעת לא הראתה כי פעלה אל מול התובעת הנוספת, רויטל, כדי לנסות ולברר האם לגביה קיים רישום בעירייה, והדבר אומר דרשני. בנוסף, התובעת לא הוכיחה שפעלה אל מול רוכשי הדירות הנוספים כדי לקבל מראש את הסכמתם למסירת הפרטים המבוקשים, וגם נתון זה פועל לחובתה ומצדיק דחיית הבקשה. זאת ועוד, התובעת אינה יכולה להסתמך על הסכמי מכר בתיקים של רוכשים אחרים כדי להוכיח באופן פוזיטיבי את מהות העסקה שנערכה בעניין דירת המגורים שלה, ואף אם יומצאו חוזים שנערכו עם דיירים אחרים, אין בכך כדי למלא את החסר הראייתי בתביעתה היא. אשר על כן, לנוכח השלב המתקדם ביותר בו מצוי התיק, לנוכח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, וכן לנוכח העובדה שהתובעת יכולה היתה להשיג את המסמכים במאמץ סביר, לאחר שכפירתם של הנתבעים בהסכם המכר היתה ידועה לה כבר בשלב ראשוני של ההליך, אין מקום להיעתר לבקשה לצירוף ראיות ולהזמנת עדים נוספים, מה גם שאף אם הראיות הנוספות היו מתקבלות - לא היה בהן כדי לסייע לתובעת, כמפורט לעיל. התרת צירופם של מסמכים והעדת עדים נוספים היא בבחינת "דחיית הקץ" מבחינת התובעת, תוך גרימת נזקים לנתבעים, שכלכלו את צעדיהם, ומסרו הסכמתם להסדר הדיוני על סמך המסמכים שעמדו לנגד עיניהם באותה עת. נטל ההוכחה: בראש ובראשונה מצאתי לנכון להדגיש את המובן מאליו כי הנטל להוכיח קיומה של עסקת מכר מוטל על התובעת - היא אשר הגישה את התביעה וטענה כי רכשה זכויות בדירת המגורים - בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". אי לכך, הנטל להוכיח את קיומה של העסקה בין הצדדים, מוטל על כתפיה של התובעת, ועליה להוכיח במסגרת זו, באופן פוזיטיבי, את טענתה כי נכרת הסכם מכר מקרקעין מחייב בין הצדדים והוחל בביצוע ההסכם, גם אם אין בידיה להציג את ההסכם עצמו. שאלת קיומו של הסכם מכר - כללי: השאלה העיקרית העומדת להכרעה בענייננו היא האם התגבש הסכם מכר ביחס לדירת המגורים מס' 79, בה מתגוררת התובעת, אם לאו. סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כי התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב. ההלכה שפירשה סעיף זה קובעת באופן ברור כי דרישת הכתב היא מהותית, ולא רק ראייתית (ע"א 9287/07 דנוך נ' נגר (טרם פורסם, , מיום 1/3/11)). ע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. שותפות רשומה נ' מנהלי עזבון המנוח יהושע בידרמן, פ"ד כו(2) 781 (1972)). הטעמים העיקריים לפירוש סעיף 8 לחוק המקרקעין כמהותי ולא כראייתי, הם חשיבות העסקה והרתעת המתקשרים מפני התחייבות חפוזה (ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005), עמ' 382). עם זאת, במהלך השנים רוככה דרישת הכתב ואף נקבע כי במקרים מיוחדים, יכול עיקרון תום הלב להתגבר על דרישת הכתב בעסקאות מקרקעין, ואף לייתר אותה (ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185 (1996)). לעניין זה - עוד בהמשך. כן נקבע כי החתימה על ההסכם אינה משום תנאי שאין בלתו, אשר בלעדיה אין מתקיימת דרישת הכתב בסעיף 8 לחוק המקרקעין, וניתן להכשיר את תקפות המסמך גם בלא חתימת המוכר (ע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ נ' ג'רבי, פ"ד לז(1) 589 (1983)). בע"א 7119/08 חיימי נ' שמיר (טרם פורסם, , מיום 6/9/10) נידונה תביעה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין כעשרים ושש שנים לאחר ההתקשרות בהסכם ומבלי שההסכם צורף לתביעה. בית המשפט העליון מפי כב' השופטת חיות קבע כי נקודת פתיחה זו מציבה קושי לא מבוטל בביסוס עילת התביעה, בייחוד נוכח דרישת הכתב המהותית הקבועה בחוק המקרקעין. עם זאת, נקבע כי: "אין מדובר במשוכה בלתי עבירה במובן זה שהצגת ההסכם הכתוב איננה תנאי בלעדיו אין להוכחת קיומו. כך למשל מקום שיעלה בידי התובע להראות כי הסכם בכתב נוצר ונכרת אך אבד או שאין בידי התובע להציגו מסיבות שונות שאינן בשליטתו, כי אז יוכל התובע להוכיח בראיות משניות אף את תוכנו של ההסכם הכתוב ותביעתו לא תיכשל אך בשל העובדה שהמסמך גופו אינו מצוי בידיו". ובהמשך נקבע: "אכן, אובדן הכתב או השמדתו אינם מאיינים את הפעולה המשפטית שנעשתה כדין על פיו ולכן אובדן המסמך הכתוב או השמדתו אין משמעותם אובדן העילה המשפטית הקמה מכוחו". יוצא שיש להוכיח כי הסכם כתוב היה במציאות, אך מסיבות כאלה או אחרות, אינו בידי התובעת. משמע יש להוכיח התקיימותה של דרישת הכתב המהותית שבסעיף 9 לחוק המקרקעין. משפרשנו את התשתית הנורמטיבית, נעבור כעת לבחון את נסיבות המקרה שלפנינו. מן הכלל אל הפרט: תביעה זו עניינה עסקה להעברת זכויות קנייניות בדירת מגורים, עסקה לגביה קיימת דרישה חוקית כי תעוגן בהסכם בכתב, כמפורט לעיל. אקדים אחרית לראשית ואבהיר כבר כעת כי החוסר בראיות להוכחת קיומה של עסקת המכר מוביל למסקנה הבלתי נמנעת לפיה על אף התוצאה הקשה מבחינת התובעת, אין מנוס אלא לדחות את התביעה. הקושי העיקרי הניצב בפני התובעת הינו העדרו של מסמך חתום. לטענת התובעת, נוסח זיכרון הדברים שצורף לכתב התביעה, משקף את הסכמת הצדדים, אולם גם נוסח זה אינו חתום על ידי מי מהצדדים, והנתבעים אף כפרו באותנטיות שלו וטענו כי מדובר במסמך כזב. מספר תהיות עולות בכל הנוגע לזיכרון הדברים הלא חתום שצורף לכתב התביעה. ראשית, יצוין כי תאריך התשלום הנקוב בזיכרון הדברים הלא חתום (20/8/06), אינו דומה לתאריך המצוין בכתב התביעה (מאי-יוני 2006). גם תאריך חתימת ההסכם "עבר שינוי", ועל אף שזיכרון הדברים עצמו נושא תאריך 31/5/06, במעמד חקירתה של התובעת נטען כי נחתם בחודש פברואר (עמ' 44 לפרוטוקול, שורה 18). בנוסף, בכתב התביעה ציינה התובעת כי נכנסה לדירה בחודש ספטמבר 2006, ואילו במהלך עדותה, שינתה את גרסתה וציינה כי נכנסה להתגורר בדירה במהלך חודש מאי (עמ' 44 לפרוטוקול, שורה 18). ודוק: אין מדובר בסתירה בעניינים של מה בכך, כי אם במספר נושאים מרכזיים ועיקריים המהווים את לב ליבה של העסקה הנטענת - שאלת מועד החתימה על זיכרון הדברים, שאלת מועד התשלום ושאלת מועד כניסת התובעת לדירה. כמו כן, לא ברור מדוע זה קיימת רלוונטיות לנושא הפריצה בביתה של רויטל שעה שאף התובעת טוענת כי הותירה בידי יהושע שאול ז"ל עותק חתום של ההסכם, עותק שכמובן לא הוצג לבית המשפט (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 30-31). יושם אל לב כי דסאו שלל מפורשות את האפשרות כי נחתם בין הצדדים הסכם מכר ביחס לדירה, ואף העדה חגית עורקבי, ששימשה כנציגת המכירות של החברה, חזרה על כך שלא נערך הסכם מכר בין התובעת לבין החברה לעניין דירה מס' 79 ועל כך שלא הונפק כל הסכם מכר מטעם החברה (עמ' 91 לפרוטוקול). ודוק: גם אם דסאו הודה בעצם קיום הפגישות עם מיקי ג'ינו ז"ל ויהושע שאול ז"ל, לרבות מועדי הפגישות הנטענות, אין בכך כדי ללמדנו דבר אודות תוכן השיחות, והרי תוכן השיחות הוא הנתון החשוב באמת להוכחת הנטען בכתב התביעה. מעבר לכך, עדותה של התובעת בכל הנוגע לקיום העסקה, מהותה ועיקריה, מהווה עדות שמועה, הנסמכת על פרטים שלכאורה מסר אדם שנפטר ואינו יכול לאשר את הדברים או להזימם (יהושע שאול ז"ל), על כל המשתמע מכך. הואיל והתובעת - גם לפי דבריה - לא היתה מעורבת במשא ומתן ולא נכחה במועד העברת התשלום הנטען ובמועד חתימתו הנטענת של דסאו על זיכרון הדברים, אין בעדותה בעניינים אלה כדי לסייע לה בהוכחת תביעתה. כאן המקום להעיר כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שהתמלאו התנאים להכשרת הפרטים שעל פי הנטען מסר לה יהושע שאול ז"ל, במסגרת החריגים לעדות השמיעה "RES GESTA", ומלבד טענתה הכללית והסתמית של התובעת בהקשר זה, שנטענה ללא ביסוס עובדתי ומשפטי, לא פורט דבר והתובעת לא העמידה תשתית מספקת להוכחת טענתה, כך שדין הטענה להידחות, בין היתר גם בהתחשב בכך שלא הוכח כי אין חשש לאמיתות תוכן הדברים לאחר שהובהר כי יהושע שאול ז"ל הורשע בעבר בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, על כל המשתמע מכך. יצוין גם כי העד שוקרון מטעם התובעת, שלעניין אמינותו אתייחס עוד בהמשך, שלל מפורשות את האפשרות כי אי פעם נתקל בזיכרון הדברים הריק שצורף לכתב התביעה (עמ' 84 לפרוטוקול, שורות 14-18), נתון האומר דרשני. אשר לטענה לפיה הוכח תשלום התמורה המוסכמת עבור דירת המגורים, לדעתי, לא הוכח תשלום התמורה, חלקה או כולה, בגין קבלת הזכויות בדירה. התובעת בטיעוניה מבקשת להסתמך על המסמך הנושא תאריך 7/5/06, בו אישר דסאו בחתימת ידו כי קיבל לידיו הלוואה על סך 19,500 יורו ממיקי ג'ינו ז"ל, וטוענת כי מדובר בחלק מכספי התמורה עבור רכישת דירת המגורים. לדידי, אף אם אין חולק כי הסך 19,500 יורו שולם לדסאו, לא הוכחה טענת התובעת לפיה מדובר בתשלום על חשבון עסקת מכר בדירה, וטענה זו אף סותרת מפורשות את העובדה שבשני מקומות שונים על גבי מסמך זה נרשם כי מדובר בכספי הלוואה. ודוק: התובעת מודה בכך שלא היתה נוכחת במעמד חתימת המסמך האמור, כך שכל טענותיה ביחס לשאלת התמורה עבור ההלוואה הינן בבחינת עדות שמועה, על כל המשתמע מכך. בהקשר זה יצוין כי מלבד דסאו, ששלל בעדותו כל קשר בין העברת הכספים למכר דירה וטען כי מדובר בכספי הלוואה (עמ' 64 לפרוטוקול, שורות 6-9 ושורות 26-32; עמ' 65 לפרוטוקול, שורות 8-11, עמ' 67 לפרוטוקול, שורות 20-21), אין עדות ביחס למטרת העברת הכספים, כשגם העד שוקרון העיד כי לא היה עד להעברת סכום זה (עמ' 54 לפרוטוקול, שורה 21), ובנסיבות אלה, אף התובעת, אשר הצהירה כי לא היתה מעורבת בהליך הרכישה ו/או בהעברת כספים לדסאו, אינה יכולה לסתור את תוכן המסמך הכתוב במסגרת עדות בעל פה. ביחס לטענת התובעת לפיה שולם לדסאו ו/או לחברה עבור הדירה סך של 120,000$ (וסך נוסף של 50,000$ שלטענת התובעת התברר לה במהלך שמיעת התיק כי שולם אף הוא), מדובר בטענה בעלמא שלא הוכחה, המוכחשת על ידי הנתבעים. התובעת הודתה כבר במסגרת כתב התביעה שלא היתה נוכחת בפגישה המשולשת שהתקיימה בין דסאו, מיקי ג'ינו ז"ל ויהושע שאול ז"ל, אשר על פי הנטען במסגרתה הועברו הכספים. כמו כן, לא עלה בידי התובעת להציג חשבוניות וראיות אחרות המעידות על תשלום כספי התמורה, כולם או חלקם. התובעת אף הודתה במפורש כי לא היתה מעורבת במשא ומתן, וכי לא שילמה בעצמה את התמורה, אלא יהושע שאול ז"ל, הוא ששילם את התמורה מכספו (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 16-17 ושורות 30-31; עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 1-3). יתירה מכך, אם בגין סך של 19,500 יורו נערך בין דסאו לבין מיקי ג'ינו ז"ל מסמך כתוב, כי אז סביר להניח שמקל וחומר, עבור קבלת הסכומים הנוספים של 120,000$ ו-50,000$, שהינם גבוהים בהרבה, היו הצדדים עומדים על עריכת תיעוד בכתב. בתמיכה לטענותיה, ביקשה התובעת להסתייע גם בעדותו של שלמה שוקרון, שנטען כי חתם על זיכרון הדברים כערב של דסאו והחברה לקיום התחייבויותיהם על פי ההסכם. דא עקא, שהעד שוקרון לא הותיר רושם אמין בעדותו, וניכר כי עשה כל שלאל ידו כדי למסור עדות שתסייע לתובעות בהוכחת קיומו של הסכם מכר, באופן שלא תמיד התיישב עם יתר הראיות בתיק. ראה למשל לעניין זה, את עדותו של שוקרון כי ראה בוודאות את מיקי ג'ינו ז"ל חותם על הסכר המכר (עמ' 54 לפרוטוקול, שורות 24-27), וזאת על אף שניתן להיווכח כי זיכרון הדברים שצורף לתביעה אינו מאזכר את שמו של מיקי ג'ינו ז"ל ולא קיים מקום לחתימתו במסגרת ההסכם. גם העובדה כי הסכים לחתום על ערבות לקיום ביצוע העסקה, ששווייה יכול להגיע לסכומים ניכרים, מבלי לדרוש עותק מהתחייבותו, אינה נראית לי הגיונית (עמ' 52 לפרוטוקול, שורות 6-8). יצוין עוד כי לטענת שוקרון, סוכם עמו שישמש כערב לכך שמיקי ג'ינו ז"ל יקבל את הדירות לידיו, שאם לא כן, ייאלץ להחזיר למיקי ג'ינו ז"ל את הסך של 50,000$ ששילם לדסאו, טענה שאין לה כל תימוכין בהסכם, והיא אינה עולה מנוסח ההתחייבות שנטל על עצמו שוקרון לפי זיכרון הדברים שצורף לכתב התביעה. אף טענתו של שוקרון כי לא קרא את זיכרון הדברים לעומק אלא רק עיין בו, אינה נראית מהימנה, בלשון המעטה (עמ' 54 לפרוטוקול, שורות 28-32). יתירה מכך, התנהלותו של העד שוקרון במהלך ביצוע העסקה הנטענת מעלה ניחוח "לא כשר", שכן הלה מסר בעדותו כי קיבל את כספי התמורה עבור הדירה (120,000$) במזומן, בשקית, ללא תיעוד וללא מסמך בכתב (עמ' 61 לפרוטוקול, שורה 26), וגם לנתון זה יש השלכה על שאלת מהימנותו. אם לא די בכך, הרי שגם אי צירופו של העד שוקרון כנתבע נוסף, על אף שעל פי הנטען שימש כערב לביצוע העסקה, אומרת דרשני ומחייבת התייחסות במשנה זהירות לעדותו. בנוגע לעובדה שעל פי המסמכים שצורפו לתביעה, התובעת רשומה ברישומי העירייה כבעלת דירת המגורים לצורך גביית מיסי העירייה, לדעתי, אין בה כדי להשלים את החסר הראייתי המשמעותי בהוכחת קיומה של עסקת מכר, והיא אינה מלמדת דבר לעניין מצב הזכויות האמיתי בנכס. על התובעת היה לספק הוכחה באשר לאופן עריכת רישומי העירייה ואופן רישום שם בעל הנכס, לרבות המסמכים הנדרשים לצורך שינוי הרישום, והעובדה שלא עשתה כן פועלת לחובתה, שכן היא זו אשר ביקשה להסתמך על רישומי העירייה לצורך הוכחת תביעתה. בנוסף, טענת התובעת לפיה שיפצה את הדירה לאחר רכישתה, נטענה בעלמא ולא צורפו מסמכים או פרטים אחרים, לרבות פרטי בעלי המקצוע שעבדו בדירה, המאמתים את השיפוץ הנטען, כך שלא הונח יסוד איתן לטענה כי התובעת שינתה את מצבה לרעה בעקבות מצגם של דסאו ו/או החברה, מה גם שאף אם אכן שיפצה התובעת את הדירה והתגוררה בה בפועל, אין בכך כדי להצביע באופן פוזיטיבי על כך שנחתם בין הצדדים הסכם מכר דווקא ואין בכך כדי למלא את החלל הריק לעניין קיומו של הסכם מכר, שלא ניתן להתעלם ממנו בנסיבות המקרה דנא. למעשה, התובעת לא הראתה שבידה או בידי החברה ודסאו הסכם מכר חתום לגבי דירת המגורים, לא הוכיחה ששולמה תמורה עבור הדירה, לא הראתה כי נרשמה לזכותה הערת אזהרה משך שנים לאחר ההסכם הנטען, לא הוכיחה כי דיווחה על העסקה לרשויות המס בשעת אמת ושילמה בגינה את המסים המתחייבים על פי דין, ובאופן כללי, אין בראיות המשניות שהציגה כדי להשלים את החלל הראייתי שנפער בהעדרו של הסכם בכתב. בנקודות רבות התובעת אף לא יכולה היתה להעיד ממקור אישי על הנסיבות שיש בהן כדי ללמד על כך שנחתם הסכם מכר, וגרסתה נסמכת, במידה רבה, על עדות מפי השמועה ועל גרסתה של התובעת מס' 1, רויטל, שבינתיים תביעתה נדחתה, בהסכמה. כל השיקולים הללו, בהצטברם יחד, מובילים למסקנה הבלתי נמנעת כי לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומו של הסכם מכר. האם קיימים "שיקולי צדק" לאכיפת הסכם שלא הוכח כי נכרת? לאחר שקבעתי כי לא הוכח שהתקיימה דרישת הכתב ולא נקשר בין הצדדים הסכם מכר, נותר לבחון את השאלה האם מכוח עקרון תום הלב ניתן להעניק לתובעת את הסעד לו עתרה. ברע"א 3160/08 מזר נ' גאון חב' לבניין והשקעות בע"מ (לא פורסם, , 28/6/09) התייחס בית המשפט העליון מפי כב' השופט מלצר למקרים בהם ייאכף חוזה בשל התנהגות שלא בתום לב במשא ומתן, כדלקמן: "הפעלתו של כלל חריג מיוחד ונדיר זה עשויה לקרות רק כאשר ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים מקיימות כבר כשלעצמן את יסודות גמירת הדעת והמסוימות, ובנוסף לכך יש "פערי כוחות" ניכרים ביניהם והועברה, או היתה נכונות להעביר סכומים נכבדים מתוך התמורה מ"הצד החלש" ל"צד החזק", כאשר "הצד החזק" מונע בחוסר תום לב את חתימתו של ההסכם הפורמלי (עיינו: נ' כהן, "דפוסי החוזים ותום לב במשא ומתן: בין הכלל הפורמלי לעקרונות הצדק", הפרקליט לז 13 (1986), בעמ' 37; נילי כהן "גלגולו של שיכון - תרומתה של השופט בן פורת לעיצובו של תום הלב במשא ומתן" המשפט 26, 13 (2008)). אולם בהיעדר התנאים הנ"ל, הרי שדרך כלל מוטב לו לבית המשפט להיצמד לאותה "התפיסה הבסיסית שבית המשפט אינו כורת לצדדים חוזה שהם עצמם לא כרתו" (עניין קל בנין הנ"ל, בעמ' 300). לפיכך ברוב המכריע של המקרים - אין בית המשפט נוהג לאכוף בפועל חוזה שלא נכרת בין הצדדים, אף אם מצא כי יש לחייב את הצד שנהג בחוסר תום לב בפיצוי הצד הנפגע". לדידי, לא הוכח שהצדדים במקרה דנא ניהלו ביניהם משא ומתן, לא כל שכן לא הוכח כי התקיימו יסודות גמירות הדעת והמסוימות, ובוודאי שלא הוכח כי אכן הופרה חובת תום הלב מצד דסאו ו/או החברה, הן בהתנהלותם אל מול התובעת והן בניהול ההליך. העובדה כי גם בגרסתו של דסאו נמצאו פריכות וסתירות, אין בה כדי ללמד על כך שמדובר במקרה חריג וקיצוני המצדיק אכיפת הסכם שלא הוכח כי נכרת. כאן המקום להעיר כי במהלך שמיעת הראיות אף התברר כי טענתה של התובעת לפיה דירת המגורים נשוא התובענה היא דירת המגורים היחידה עבורה ועבור ביתה, אינה נכונה, וכי למעשה, קיים בית נוסף, למעשה וילה, הרשום על שמה (!), עובדה הפוגמת באמינותה של התובעת ושוללת מן היסוד את טענותיה בדבר הנזק הקשה וה"תוצאות הטרגיות" שייגרמו לה לו תידחה תביעתה. אשר על כן, ועל פי הפסיקה הקובעת כי לרוב לא ייטה בית המשפט לאכוף בפועל חוזה שלא נכרת בין הצדדים, אני קובע כי אין המקרה שלפני נמנה על המקרים הקיצוניים בהם בית המשפט יאכוף חוזה שלא נחתם. סוף דבר: אשר על כל האמור לעיל, אני דוחה את התובענה וקובע כי לא הוכח שנכרת הסכם מכר בין התובעת לנתבעת מס' 1 בנוגע לדירת המגורים נשוא התובענה. התובעת מס' 2 תישאר להתגורר בדירה נשוא המחלוקת בתיק זה (דירה מס' 79) עד ליום 30/4/11, וביום 1/5/11, תמסור לידי כונס הנכסים, עו"ד יניב ריבלס, את המפתחות של הדירה כשהדירה פנויה מכל חפץ ו/או אדם, למעט חפצים המחוברים לדירה חיבור של קבע. מסירת מפתחות הדירה תיעשה בתיאום מראש עם כונס הנכסים, עו"ד ריבלס, במועד ובמקום שיתואמו מראש ושייקבעו על ידי כונס הנכסים.   כל המסים וההיטלים אשר הצטברו על הדירה מיום הגשת התביעה ועד למועד הפינוי בפועל וכן כל התשלומים שבדרך כלל חלים על מחזיק הדירה כגון צריכת חשמל, מים, גז, ארנונה ועד בית וכיוצ"ב, ישולמו על ידי התובעת מס' 2 ועל חשבונה. הסכומים החודשיים שהופקדו על ידי התובעת מס' 2 בתיק בית המשפט, בהתאם להסכמת הצדדים במסגרת הדיון מיום 21/10/10, מלבד הכספים שהופקדו על ידי התובעת מס' 2 במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני, יעברו לידי כונס הנכסים, עו"ד ריבלס.   בשל נסיבותיה האישיות של התובעת, ובכלל זאת היותה אם חד הורית המפרנסת ילדה בגפה, ובשל המשמעות האופרטיבית של פסק דין זה בכל הנוגע לפינויה של התובעת וביתה מדירת המגורים בה הן מתגוררות מזה מספר שנים, מצאתי לנכון לחייב את התובעת בסכום הוצאות מתון יחסית. אשר על כן, תשלם התובעת לנתבעים מס' 1 ו-9 (יחדיו) וכן לכל אחד מהנתבעים מס 6 ו-7 הוצאות משפט כולל שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד תשלומם בפועל. צו המניעה שניתן ביום 16/9/10 מבוטל בזאת. חוזהזכויות בדירההסכם מכר