קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה כספית בגין דמי שימוש: התובע ורשות הפיתוח, אשר מקרקעיה מנוהלים על ידי מינהל מקרקעי ישראל, שותפים בשתי חלקות מקרקעין כדלקמן: חלקה 43 בגוש 18856 ששטחה הכולל הוא 6,074 מ"ר, מתוכם בבעלות התובע 1234 מ"ר . חלקה 37 בגוש 18859 ששטחה הכולל הוא 10,286 מ"ר ובבעלות התובע 6,857 מ"ר. (להלן: "המקרקעין"). התביעה כאן מוגדרת כתביעה כספית בגין דמי שימוש, שכן החלקות הנ"ל נמצאות בשימושו של קיבוץ מורן, ועל פי כתב התביעה, נעשו בהן עבודות פיתוח ללא הסכמתו של התובע. בכתב התביעה טוען התובע, כי הוא זכאי לדמי שימוש משנת 1993 ועד לשנת 2003, וזאת לאחר שבגין שנים קודמות ולאחר הליכים שונים בין הצדדים, קיבל התובע דמי שימוש מהנתבעת במיוחד לאור זכות השימוש הבלתי הדירה אשר העניקה הנתבעת לקיבוץ מורן. הסכום הנתבע על ידי התובע על פי הערכת השמאי, מר אמון כמאל, מסתכם ב-890,045 ₪ . התובע צרף לכתב תביעתו את נסחי הרישום של החלקות, וכן התכתבות בינו לבין נציגים של הנתבעת - אנשי מינהל מקרקעי ישראל במחוז הצפון. כתב התביעה הוא לקוני מאוד ואין בו פרטים נוספים מעבר לאמור לעיל. הגנתה של הנתבעת: א. יש לדחות את התביעה על הסף בגין התיישנותה בכל הקשור לדמי השימוש הנתבעים בין השנים 1993-1998. ב. יש לדחות את התביעה לגופו של עניין שכן התביעה סתמית, אינה מבוססת על שומה כלשהי, ואיננה מבהירה לפי אילו קריטריונים חושבו דמי השימוש הנתבעים. טענה נוספת בפי הנתבעת היא, כי כל ההתכתבות אשר צורפה לכתב התביעה, היא התכתבות אשר נוהלה במסגרת משא ומתן ויש להוציאה מתיק בית המשפט. הנתבעת טוענת כי התובע מתנהג בצורה חסרת תום לב, כאשר הוא מעלים מבית המשפט מסמכים מהותיים הקשורים להליכים הקודמים בינו לבין הנתבעת, ומתייחסים לנסיבות המיוחדות במסגרתן רכש התובע זכות בעלות בחלקים מן החלקות. התובע רכש את חלקו במקרקעין בשנת 1984. החזקה במקרקעין הועברה לקיבוץ מורן על ידי הסוכנות היהודית וממ"י כבר בשנת 1979, ובטרם רכש התובע את חלקו במקרקעין וממשפחת אבו חילו עימה ערך המינהל הסכמים לרכישת וחילופי מקרקעין. לדעת הנתבעת, יש לחשב את דמי השימוש, ככל שזכאי להם התובע, על פי פסק הדין של כב' השופט יצחק כהן, בע"א 304/08, בית המשפט נצרת, סעיפים 14,15 לפסק הדין, דהיינו: יש לחשב את דמי השימוש על פי שווי השימוש במקרקעין כשימוש חקלאי ללא התחשבות בהשבחות שנעשו בהן וללא המחוברים אשר הוקמו על ידי הסוכנות ו/או הקיבוץ. כך גם המליצה כב' השופטת שטרסברג כהן בפסק הדין בת"א 1941/84, בית המשפט המחוזי בחיפה, וכך קבע גם כב' השופט רניאל בת"א 14347/04 של בית המשפט השלום בחיפה. טענה נוספת בפי הנתבעת היא, כי על פי פסיקת בית המשפט יש לחייבה רק במחצית דמי השימוש הראויים היה ויקבעו כאלה, שכן מחצית אחרת צריך לשלם הקיבוץ, כפי שנקבע בפסק הדין של כב' השופט רניאל בת"א 14347/04. הנתבעת צרפה לכתב הגנתה את פסקי הדין של בית המשפט, המחוזי בנצרת ע"א 304/95 של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 1941/84, ושל בית משפט השלום בטבריה בת"א 1215/92 1017/94. ב"כ הנתבעת מצטט במסגרת כתב ההגנה חלקים מפסקי הדין המתייחסים בין השאר לרקע לרכישת התובע את המקרקעין בשנת 1984, וטוען כי, התובע מושתק מלטעון טענות או עובדות הסותרות את הקביעות השיפוטיות אשר נקבעו בפסקי דין אלו, דהיינו בסיס חישוב דמי השימוש המגיעים לתובע. אחת מטענות ב"כ התובע היא, כי למרות מה שנאמר בפסקי הדין, הרי היתה התחייבות של פרקליטות המדינה כי בהערכת דמי השימוש, יקחו בחשבון גם את הפיתוח. יתר על כן הסכומים אשר נתבעו על ידו הם סכומים אשר היתה הסכמה לגביהם ואף הוצעו על ידי הנתבעת אלא שבגלל המחלוקת לעניין הריבית, לא הגיעו לכלל הסכם. בנוסף נטען כי אין כל מקום לטענת ההתיישנות . על פי החלטתי מיום 12.12.06, היה על התובע להמציא את עותק המסמכים המעידים על התחייבות פרקליטות המדינה. יש לומר כבר עתה כי הוצג מכתב מאת עו"ד ציון אילוז סגן בכיר לפרקליטת המדינה, אשר אינו תומך בטענת ב"כ התובע אלא טוען כי השומה לקחה בחשבון את התכנון כדבריו בבית המשפט העליון, אך לא את הפיתוח ואין כל התחייבות של המדינה לקחת בחשבון השמאות את הפיתוח. פרשת התביעה: התובע הגיש תצהיר עדות ראשית, אשר גם אליו צרף התכתבות עם המינהל וכן העיד מטעמו מר אמון כמאל - שמאי מקרקעין. על פי חוות דעתו, דמי השימוש הראויים להם זכאי התובע לתקופה שבין 1919-2003 מסתכמים ב- 890,054 ₪. מר אמון העיד כי את השומה הכין על סמך יעוד המקרקעין על פי התוכנית החלה במקום, תב"ע 19336/ג', המייעדת את השטח למגורים א', אך גם בהנחה שהייעוד הוא חקלאי. מר כמאל העיד, כי לא קרא אף אחד מפסקי הדין, אשר דנו בסכסוך בין הצדדים, וכי את חוות דעתו הכין על סמך היכרותו את המקרקעין, אנשים שקנו /מכרו מקרקעין במקום והתייעצות עם שמאים אחרים והתייחס לשתי חלופות. קרקע בלבד ללא מבנים וללא פיתוח בהתחשב ביעודה שבתוקף. הקרקע בהנחה שיעודה חקלאי ללא מבנים וללא פיתוח. כאמור השומה על פי חוות דעתו המסתכמת ב- 890,045 ₪, היא על פי היעוד בתוכנית, אך אם מדובר ביעוד חקלאי הרי, נראה לו סביר לחשב 50% מהסכום הנ"ל. התובע: בתצהיר עדות ראשית מטעמו, חוזר התובע על כך, כי למרות שהוא נרשם כבעלים בקרקע בשנת 1984 ו-1985, החזקה נתפסה בחלקים השייכים לו ועבודות הפיתוח נעשו ללא הסכמתו. טענת התובע כלפי הנתבעת היא, כי למרות שהיא מכירה בחובתה לשלב לו דמי שימוש על פי הדין והפסיקה, וההליכים הקודמים, והיא עצמה הזמינה שמאות מן השמאי הממשלתי, לא שילמה לו עד עצם היום הזה (פרט למה שנפסק בע"א 304/08 הנ"ל), ולמעט סכום אשר הושג בהסכם פשרה בתיק נוסף שהתקיים בין הצדדים בבית המשפט השלום בעכו. טענת התובע כי הסכום של 890,045 ₪, מבוסס על פסק הדין בת"א 304/98, ובהתחשב בהסכמות שקיבלו ביטוי בפניית עו"ד אביגדור פלדמן מיום 15.4.03, ובתשובת פרקליטות המדינה מיום 20.5.03. על סמך זה פנה פעמים רבות החל מיום 21.7.03 אל הנתבעת אך לשווא. התובע מציין בתצהירו כי נודע לו שהיתרי הבניה שקיבל הקיבוץ ניתנו בשנת 1985, ולמרות שהוא כבר היה הבעלים ברישום שתי החלקות, בהיתרים נחשבה הנתבעת כבעלים בלעדי בחלקות, ולא נדרשה הסכמתו לבקשות להיתרים. בחקירתו הנגדית, אישר התובע כי במסגרת מו"מ עם המינהל הוצע לו סכום של 464,000 ₪, אך הוא סירב להצעה כי דרש גם ריבית על הסכום. פרשת ההגנה: מטעם ההגנה העידה גב' פטריציה פרץ, ממונה מחוזית לחליפין והשקעות אצל הנתבעת, בזמן מתן העדות, אשר טיפלה בנושא נשוא התביעה. גב' פרץ אישרה כי אכן הוצעו לתובע דמי שימוש בהתאם לחוות דעת השמאי הממשלתי מר סיזר, אך מאוחר יותר התברר כי נפלה בה טעות, שכן הביא בחשבון מצב תכנוני, בניגוד להנחיות פסקי הדין. עם זאת, למרות הטעות, היה המינהל מוכן לשלם סכום זה בתנאי כי בכך יסתיים הסכסוך בין הצדדים. התובע סרב, והנתבעת ראתה עצמה כמשוחררת מחוות דעת זו, ופנתה לקבל חוות דעת חדשה נכונה על פי הנחיות פסקי הדין. גב' פרץ צרפה לתצהיר עדות ראשית מסמכים כדלקמן: נספח א': ממכתבה מיום 4.8.03, המאשר את פניית התובע מיום 21.7.03. נספח ב': מכתב מיום 5.1.04, המינהל אינו מתכחש לחוב, וביקש להכין שומה, היות ונקבעו עקרונות בפסקי הדין והסכום שנדרש אינו מבוסס על עקרונות אלו. נספח ג': מכתב מאוגוסט 2004 המפרט את שומת השמאי הממשלתי, הסכום אותו יש לשלם לתובע בגין השנים מ-1993-2005 - 396,160 ₪. בנספח זה מועלית טענת ההתיישנות, ונאמר, כי אם התובע יסכים להסתפק בסכום זה לא תטען טענת התיישנות. עם זאת אם יתקיים הליך משפטי תעמוד הנתבעת על טענה זו. נספח ד': דמי שימוש בציורף הצמדה 464,124 ₪ נכון ליום 20.4.2004. נספח ה': הסכמה עקרונית של התובע מ-11.10.04 לסכום המוצע אך דרישה להוספת הפרשי ריבית. נספח ו': העברת נושא המחלוקת בעניין הריבית להנהלת המינהל. גב' פרץ הדגישה, כי כל אותם מכתבים שצירף התובע היו במסגרת מו"מ בינו למינהל מתוך ניסיון להגיע להסכמה מחוץ לכותלי בית המשפט, ומשכך אין זה ראוי להגישם לבית המשפט, אך היא ראתה עצמה נאלצת להגישם ולהתייחס אליהם, שכן כך עשה התובע. . בתצהירה של גב' פרץ אף היא סוקרת את פסקי הדין, וטוענת טענות משפטיות. לעניין חלקי התובע נאמר על ידה: סעיף 6: "ברצוני להבהיר כי המינהל אינו עושה שימוש בחלקי התובע, אלא מדובר בחלקים שהועברו ברשות בלתי הדירה לשימושו של קיבוץ מורן, כפי שנקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת". גב' פרץ סוקרת בתצהירה את תולדות המו"מ בינה לבין התובע, ומדגישה כי כל העת עמדה הנתבעת על כך כי עומדת לה הגנת ההתיישנות, אלא שהיתה נכונה במסגרת הסכם מחוץ לכותלי בית המשפט לוותר על טענה זו, אך לא אם ייגרר הסכסוך לבית המשפט . מר דאו הוא שמאי מקרקעין באגף שומת מקרקעין של משרד המשפטים, אשר התבקש על ידי הנתבעת לשום את דמי השימוש הראויים של המקרקעין על פי יעודן החקלאי לשנים 1998-2003, בהתאם לפסק דין של כב' השופט רניאל, דהיינו על פי יעוד חקלאי בלבד. על פי התוכניות החלות על המקרקעין כפי שקיבל ממחלקת התכנון במינהל מקרקעי ישראל צפון, יעודן הוא למגורים, דרכים, ושצ"פ. (תוכניות ג/3333, ג/9339). חוות דעת זו סומנה נ/2. מר דאו לא מצא עסקאות להשוואה של קרקעות חקלאיות באזור, אך מכיוון שיש גידולים של עצי זית, ניתן להשכירם בסך 200-250 דולר לשנה, וזאת על סמך דמי שימוש בשוק החופשי. עם זאת, מר דאו מציין מכיוון שהחלקות אינן מהוות קרקע למטעים, הרי בהתחשב בטיבן החקלאי מדובר לדעתו ב-80 דולר לשנה. מר דאו מציין, כי המינהל גובה דמי שכירות סמליים בגבולות 100 ₪ לשנה. על כן, על פי דעתו מגיע לתובע דמי שימוש על פי העקרונות שקבע השופט רניאל, 80 דולר לשנה בין השנים 1995-2003, על פי השער היציג בכל שנה. ובסה"כ 22,622 ₪ נכון ליום 4.9.06 יום מתן חוות הדעת. יש לציין כי קודם לכן הכין מר דאו שומה, אשר לפי עקרונות של כב' השופטת שטרסברג כהן, יש להעריך את החלקה ללא השבחות, אך על פי היעוד התכנוני ומצא כי לפי המקובל דמי השימוש הראויים הם 5% משווי המקרקעין לשנה. בחוות דעת זו מ- 15.7.04 (העותק שהוגש לבית המשפט נ/א/1 אינו חתום) מר דאו רק קבע מהו שווי השטח הנישום בכל שנה, אך לא חישב מהם דמי השימוש הראויים והשאיר חישוב זה לאחרים. בחקירתו הנגדית של מר דאו לעניין אופי החישוב אמר כדלקמן: "ש. האם אין קשר או האם בהכרח לא חייב להיות קשר בין שווי קרקע לחישוב דמי שימוש ראויים. ת. השאלה לאיזה יעוד. השווי החקלאי אין בהכרח קשר. ש. איך אתה גוזר דמי שימוש ראויים אם אתה לא מתחשב בשווי של הקרקע. ת. זה לא בכפוף לתכנון אני מוציא את הפרק התכנוני מהתחשיב. אני קובע לפי דמי שימוש בפועל. לפי התועלת הכלכלית שנעשית על פי השימוש החקלאי ולא שימושים נוספים. חוכר סביר לא ישלם דמי שימוש עבור אותה קרקע שנותנת תועלת כלכלית פחותה יותר. ש. אתה חושב שבעל קרקע יסכים. ת. זה משפטי אני לא יכול לדעת. זה לשימוש חקלאי בלבד, מה שניתן להפיק ממנו תועלת זה לשימוש חקלאי בלבד. הקריטריונים לפי השימוש החקלאי של אותה קרקע ציינתי את זה בסעיף 9.6 . אני מבין שעשית שומה שהבסיס שלה היא התפוקה של הייצור החקלאי באותה חלקה. ש. מה קורה אם החלקה היא כבר לא חקלאית. ת. אין לי הוכחה שהיתה על הקרקע מטעים, על כן אי אפשר לדעת בוודאות לכן אי אפשר לקבוע אם היתה חקלאית או לא. כשכתבתי הסתייגות בסעיף 9.6 שבה קבעתי שמה שניתן כרנטה כלכלית הגבוהה ביותר באזור הנדון הנחתי שהיתה קרקע טרשית אני כשמאי לאור הכרותי בשטח הנחתי שהקרקע היתה טרשית. ש. אתה ביקרת בשטח. אתה מכיר את שתי החלקות". עמ' 19-20 בישיבה מיום 8.1.09 שורות 19 עד שורה 5 בהתאמה. מר דאו הדגיש, כי השומה המאוחרת נעשתה על פי פסק הדין של כב' השופט רניאל. סיכומי התובע: יש לציין תחילה, כי התובע הגיש סיכומיו באיחור רב מאוד מחמת סיבות אישיות של ב"כ התובע. התובע טען, כי אין מקום לטענת ההתיישנות של המדינה. המדינה אימצה את העיקרון שאין זה ראוי שהיא או גוף המייצג אותה תטען להתיישנות דיונית, כאשר הזכות המשפטית איננה מתיישנת. המדינה מעולם לא התכחשה לזכותו של התובע לקבל דמי שימוש ראויים והמחלוקת היתה מאז ומתמיד לגבי גובה דמי השימוש בהתחשב בערך הקרקע ובאופן השימוש בה. לדעת ב"כ התובע העלאת טענת התיישנות בהקשר תיק זה יש בה אי ניקיון כפיים ואף חוסר תום לב. כך יש גם לדחות את טענת הנתבעת לכתב ההגנה, כי כתב התביעה אינו מעלה עילה. ידוע לכל, מתוך מערכת היחסים הנמשכת בין הצדדים, ומתוך כך שהנתבעת שילמה דמי שימוש ראויים בשנים הקודמות, והתנהל בין הצדדים משא ומתן ארוך, כי לתובע יש עילת תביעה כנגד הנתבעת. ב"כ התובע טוען כי הבסיס לדמי החישוב מסתמך על שיטת החישוב של הנתבעת עצמה ובהתאם לשומות והעקרונות אשר סוכמו בין הצדדים בהליכים קודמים. בעניין הטענה שהיה השתק פלוגתא על סמך פסקי הדין הקודמים בהליכים בין הצדדים, סבור ב"כ התובע כי יש לדחות טענה זו, שכן בהליכים הקודמים בית המשפט לא התבקש לפסוק בעניין דמי השימוש הראויים, אלא אמר את דבריו בדרך אגב, ואילו בענייננו זו התביעה העיקרית, ולכן לא נוצר מעשה בית דין, למעט פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר קבע כי לתובע מגיעים דמי שימוש ראויים וציין את דרך החישוב. למעשה מה שהנתבעת הציעה לפני הגשת התביעה מתבסס על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת, ובצירוף הסכמת המדינה כמופיע במכתב מיום 20.5.03, התובע טוען כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת אומץ על ידי בית המשפט העליון אשר הציע להשלים את חישוב דמי השימוש בהכללת רכיב התכנון, ועל סמך זאת נערכה חוות דעת השמאי מטעמו מר אמון כמאל חסן. חוות דעתו מבוססת על יעוד הקרקע ללא מבנים ופיתוח, ועל העיקרון המוסכם בין הצדדים, בהתאם להנחיית בית המשפט העליון ובהתאם להסכמת המדינה ובצירוף השומה של השמאי אבנר סזיר. יש לדחות את עדותו של השמאי מטעם הנתבעת מר סימון דאו, שכן חוות דעתו הוכנה לצורך תיק אחר, דהיינו התיק שעניינו פירוק השיתוף, ובפני מר דאו לא היו כל פסקי הדין בהליכים הקודמים, אלא רק החלטת כב' השופט רניאל בעניין פירוק השיתוף. היות והשמאי מר דאו לא היה מעודכן בהחלטות בתי המשפט לעניין קביעת השומה הנכונה וגם לא היה מודע להסטוריה של היחסים בין הצדדים, אין הוא יכול לסייע בחישוב הנכון והצודק של דמי השימוש הראויים להם זכאי התובע. מר דאו הכין את שומתו על סמך ההנחה, כי יעודם של המקרקעין הוא חקלאי, עובדה שאיננה נכונה, הוא לא שם את שווי הקרקע, מה שמנוגד לכללי השמאות, ועל כן חוות דעתו גם משום כך פגומה ואין להתייחס אליה. לעניין עדותה של הגב' פרץ טוען ב"כ התובע שאינה רלוונטית לנושא הסכסוך, טענתה היחידה היתה כי הנתבעת טעתה בבסיס החישוב של דמי השימוש, אי אפשר היה להבין מגב' פרץ מהו בסיס החישוב של דמי השימוש ועיקר עדותה היתה בעניינים משפטיים. סיכומו של דבר לטענתו של ב"כ התובע, התביעה כאן מבוססת על שומות וחישובים שנקבעו בהחלטות קודמות ויש לקבלה. הנתבעת ניסתה לכפות על התובע פירוק ושיתוף בדרך של רכישת חלקיו בשתי החלקות ומשלא הצליחה בכך היא מכשילה כל דרישה לתשלום דמי שימוש ראויים. כאמור, הבסיס לחישוב הוא פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת, סיכום שהתגבש לאחר הצעת בית המשפט העליון, ולכן יש לקבל את התביעה ולפסוק דמי שימוש ראויים בהתאם לשומת השמאי מטעמו של התובע. הערה: יש לציין כי לא צורפה החלטת בית המשפט העליון בה נאמרו לכאורה דברים אלו, לא לכתב התביעה, לא לתצהיר עדות ראשית ולא לסיכומים. חיפוש אחר החלטה כזו באתר של בית המשפט העליון ביחס לתיק זה העלה החלטות פרוצדוראליות שונות ובכלל זה מחיקת הערעור לבקשת התובע. באף אחת מהן, לא מצאתי דברים אלו. סיכומי הנתבעת: הנתבעת טוענת כי על פי פסקי הדין השונים, הרי התובע זכאי לדמי שימוש ראויים על פי יעודם החקלאי והמקורי, וללא התחשבות בפיתוח ובהשבחת הקרקע על ידי המינהל והסוכנות היהודית. פסקי הדין בהם נקבע עיקרון זה הם כדלקמן: א. פסק הדין בת"א 1941/84 מיום 23.1.90. אשר ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת תביעת המינהל לאכיפת שלושה הסכמי חליפין עם משפחת אבו חילו, מהם קנה התובע את המקרקעין. התובע היה צד להליך. ב. ת"א 1215/92 ו-1017/94 בית המשפט השלום בטבריה במסגרת התביעה של התובע כנגד קיבוץ מורן לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השנים 1986-1993 המינהל היה צד שלישי. ג. פסק הדין בע"א 304/98 שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת במסגרת ערעור על פסק הדין של בית המשפט השלום בטבריה. ד. פסק הדין בתיק 1434/04 מיום 5.1.06 על ידי בית המשפט השלום בחיפה במסגרת תביעת המינהל כנגד התובע ופירוק השיתוף. בית המשפט המחוזי בנצרת קבע, כי יש לחשב את דמי השימוש לפי שווי השימוש במקרקעין כשימוש חקלאי ללא התחשבות בהשבחות שנעשו בהן וללא המחוברים אשר הוקמו על ידי הסוכנות ו/או הקיבוץ . השומה של מר סזיר נערכה מתוך טעות בניגוד לכללים שקבע בית המשפט, כאשר התחשבה במצב התכנוני העדכני של המקרקעין (ללא פיתוח והשבחה) במקום לשום את המקרקעין על פי היעוד החקלאי. בניגוד לדברי ב"כ התובע, כב' השופט רניאל קבע כי יש השתק פלוגתא, ולפיו בקביעת דמי השימוש יש להביא בחשבון שימוש במקרקעין כשימוש חקלאי ללא התחשבות בבינוי ובפיתוח שנעשו על ידי הקיבוץ. אכן הקביעות הן חריגות אך יש לכך סיבה והסבר: אומר ב"כ הנתבעת את הדברים כדלקמן: "למעלה מן הנדרש יובהר כי אכן מדובר בקביעות חריגות ובלתי שגרתיות, באשר ייעודן הנוכחי של המקרקעין הינו למגורים א', אך אלה נובעות מקביעות חלוטות אחרות של בתי המשפט אודות הנסיבות הקיצוניות לא פחות וחסרות תום הלב במסגרתן נרכשו מלכתחילה הקרקעות על ידי התובע, תוך שיתוף פעולה עם צד ג' (בעל הקרקע הקודם) במטרה להתעשר שלא כדין משינויי ייעודן ופיתוחן הנרחב על ידי המינהל והסוכנות (שינוי ייעוד ופיתוח שלא היה לו בהם כל חלק). על כך ניתן לקרוא לעומק בפסקי הדין המצורפים". ב"כ הנתבעת טוען, כי יש להוציא מן התיק את כל ההתכתבויות בין הצדדים במסגרת משא ומתן. הצעה אשר הוצעה במסגרת זו על פי חוות דעת השמאי סזיר היתה מוטעית ולמען האמת אילו התובע היה מסתפק בה ולא תובע עוד הפרשי ריבית הוא היה מקבל את דמי השימוש הראויים אשר מלכתחילה גבוהים ממה שמגיע לו על פי הפסיקה. לעניין טענת ההתיישנות טוען ב"כ הנתבע, כי לאורך כל המשא ומתן הוסבר לתובע כי המינהל עומד על טענה זו. התביעה הוגשה בשנת 2006, ולכן התביעה בגין השנים 1993-1998 צריכה להידחות מחמת ההתיישנות. אין לקבל את הטענה כי מכיוון שהמינהל מייצג את המדינה הוא אינו זכאי כמו כל בעל דין אזרחי אחר לטעון את טענת ההתיישנות, יתר על כן המינהל מעולם לא הודה בזכות הנטענת לתשלום דמי שימוש ואם התובע "ישן על זכויותיו" אין בכך כדי לחייב את המדינה לשלם בגין תביעה שהתיישנה. הרי גם המינהל בעצמו כאשר אינו תובע במועד דמי חכירה, אינו זכאי לתשלום דמי חכירה בגין התקופה בה לא תבע. טענה אחרת היא, כי ממילא ניתן לחייב את הנתבעת רק במחצית דמי השימוש, שכן על פי הפסיקה על קיבוץ מורן לשלם את דמי השימוש ביחד עם המדינה בחלקים שווים. התובע לא ביקש לתקן את כתב התביעה מחד, ומאידך לא ענה כל תשובה לטענה זו בסיכומיו. חוות דעתו של השמאי אמון כמאל אינה יכולה לסייע בידי התובע, שכן היא אינה ערוכה על פי העקרונות אותם קבעו בתי המשפט, אלא על סמך הייעוד הנוכחי של החלקות למגורים א', יתר על כן חוות הדעת לא נערכה על פי עקרונות שמאיים משלא הוצגו עסקאות דומות למשל, וממילא אי אפשר להסתמך עליה. לעומת זאת יש לקבוע, היה ושאר טענות המינהל תדחנה, כי דמי השימוש הראויים נקבעו כדין על ידי השמאי סימון דאו אשר פעל לפי אמות המידה שנקבעו בפסקי הדין, כאשר הערך הכלכלי נמדד על פי ערך מטעי עצי זית שהוא הערך הכלכלי הגבוה ביותר בשימוש חקלאי באזור זה. זאת למרות שיתכן כי לפני הפיתוח, השימוש החקלאי היה פחות ערך, היות והיה מדובר בקרקע טרשית בלתי מעובדת. סיכומו של דבר, הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה, או לחילופין לחייב בדמי שימוש על פי חוות דעתו של מר דאו ועל פי שימוש חקלאי בלבד. דיון: תיק זה הוא חלק מסכסוך בין הצדדים הבא לפתחם בתי המשפט בצפון הארץ מזה שנים רבות למעשה משנת 1984. הרקע העובדתי הראשוני לסכסוך, והנסיבות החריגות אליהן מתייחס ב"כ הנתבעת, מתוארים על ידי כב' השופט ממן, בשבתו בבית המשפט השלום בטבריה בת"א 1215/92 ו-1017/94 מיום 14.9.98: "התובע נחקר ארוכות בשאלה האם ידע, לפני שרכש את החלקות, כי נעשות בו פעולות פיתוח נרחבות וכי למעשה הוקם עליהן קיבוץ. הוא הכחיש כי היה מודע לכך, אולם עלי לדחות את טענתו בשתי ידיים ואין לי כל קושי לקבוע כי כמו בני משפחת אבו חילו גם הוא ידע על פעולות הפיתוח והקמת הקיבוץ. התובע הוא מהנדס בניין המתגורר בכפר רמה הסמוך למקום, ושימש מהנדס המועצה המקומית ראמה, ועל כן עשה כל מה שביכולתו כדי להציג את עצמו כמי שקנה תוך עצימת עיניים. אפילו באמת עצם עיניו מלראות מה הוא קונה, הרי בנסיבות אלה עצימת עיניים כמוה כידיעה ממש. אין להעלות על הדעת כי לא ביקר בקרקע שהוא עתיד לרכוש ואני קובע ללא היסוס כי ידע מה מתרחש בקרקע. פירוש הדברים הוא שהתובע רכש את הקרקע ביודעין שהוקם עליה, ישוב ולאחר שבירר עם בני משפחת אבו חילו אשר מסרו לו את ההיסטוריה של הסכמי החליפין עם ממ"י לרבות ההסכמה שנתנו לממ"י לתפוס חזקה במקום. שום אפשרות אחרת אינה מתקבלת על הדעת. יש בפנינו מניעות מהסוג המובהק ביותר, הכוללת ויתור מדעת על זכויות. הועלתה על ידי ב"כ הנתבע והסוכנות הטענה שהתובע רכש את הקרקע מאבו חילו במטרה לעשותו צד תמים לכאורה ולחלץ בכך דמי שימוש שנמנעו מאבו חילו בויתור על החזקה לטובת ממ"י. תמהני, מדוע לא תבע התובע לדין את המוכרים - בני משפחת אבו חילו על שהסתירו ממנו את המידע החשוב שללא ספק היה ברשותם והוא שמסרו את החזקה בחלקה 43 וכי הוקם קיבוץ על גבי חלקה 37. לא בכדי לא נחתם חוזה מכר בין התובע לאבו חילו, שאז בוודאי היה צריך לכתוב דבר מה בעניין החזקה. הימנעות זו מוכיחה כמאה עדים כי התובע לא בא בידיים נקיות לבית המשפט". קביעות עובדתיות אלו אומצו על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת בפסק דין אשר ניתן בע"א 304/98 ביום 5.1.06. כב' השופט י. כהן כתב: "שותף אני לקביעות ולתמיהות לעיל והגיונם של דברים מדבר בעד עצמו". לשם מה רכש התובע את חלקי החלקות הנ"ל? היה ברור לו, וכך קבע בית המשפט בטבריה כי "אין בידי התובע אפשרות סבירה להשתמש בחלקותיו הנמצאות בלב השטח הבנוי של הקיבוץ". בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את הערעור במובן זה שחייב לשלם בדמי שימוש את קיבוץ מורן ואת מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית, היות וסבר כי לתובע מגיעים דמי שימוש, מכוח זכות הבעלות אשר נרכשה וששמה בספרי המקרקעין. הקביעות העובדתיות של בית המשפט בטבריה לא השתנו, שלא כטענת ב"כ התובע. אכן, על פי פסקי הדין השונים בעניינו של התובע הוא זכאי לדמי שימוש על פי הייעוד החקלאי. חוות הדעת והעדות של מר אמין כמאל אין בה להועיל לקבוע, מה הם דמי השימוש הראויים, מר כמאל לא נתן כל פרטים מתוכם ניתן היה לקבוע כי התקיימו כללי השמאות כמו הצגת עסקאות דומות להכשרת קרקע חקלאית במקום ושימוש בה. למעשה עיקר חוות דעתו התייחסה לשומה על פי הייעוד בתוכנית ולא יעוד חקלאי ורק בסוף חוות הדעת כתב במספר מילים כי ביעוד חקלאי השווי הוא 50%, אך כאמור לא המציא את הבסיס לקביעה זו, ונראה כי היא נכתבה בעלמא. אני מקבלת את עמדת ,הנתבעת כי כל אשר היה במשא ומתן בין התובע לבין המדינה, חסוי בפני בית המשפט ואין לגזור ממנו כל סעד. לא היה מקום לצרף את כל המסמכים לכתבי הטענות או לתצהיר עדות ראשית ואין לבסס עליהם כל עילת תביעה. משלא עלה יפה משא ומתן בין הצדדים ולא הגיע לכלל הסכם הרי על פי הדין אין להביאם בפני בית המשפט. הלכה פסוקה היא, כי אין להציג מסמכים שהוחלפו בין הצדדים לקראת פשרה במסגרת ההליך השיפוטי. מסמכים אלו אינם קבילים. נקבע ברע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלי שירי, , בפסקה 16: "כלל הוא כי מסמכים ודברים שהוחלפו בין צדדים במהלך משא ומתן לקראת פשרה אינם קבילים במשפט. משמעות הדבר היא כי לא ניתן להגיש את המסמך או להציג את הדבר במשפט, ולא ניתן לקבוע על יסודם ממצאים כלשהם (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח נ' סולל בונה, פד"י מ"ז(1) 311); המטרה שביסוד כלל זה הינה עידוד פשרות ומניעת התדיינויות ממושכות בין כתלי בית המשפט. מטרה זו נגזרת מן התכלית הכללית לעודד מסגרות חלופיות ליישוב סכסוכים בין בעלי דין...". בע"א 172/89 הנ"ל נאמר על ידי הנשיא שמגר, לאחר שקבע שיש מקרים שמסמך יכול להתקבל כראיה במשפט כאשר גובשה הצעה מחייבת שהתקבלה, "ואולם, כאשר המשא ומתן בין הצדדים נכשל, לא ישמשו המסמכים וההצהרות, שהוחלפו ביניהם במהלך המשא ומתן, כהודאת בעל דין כנגדם (שם)". (עמ' 333). כאן, כידוע המו"מ נכשל. אי לכך כל המכתבים אשר צורפו לכתבי הטענות ולתצהירים, אינם קבילים ואין בהם לשמש ראיה. כאמור, אין בפניי החלטה של בית המשפט העליון בה נאמר כי יש להוסיף את מרכיב התכנון כפי שנטען, ואם נאמרו הדברים במהלך מו"מ במטרה להגיע להסכם פשרה, אין בהם כדי לחייב, משהגיע הסכסוך לבית המשפט. התיישנות: אכן, היה נהוג על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, כי אין המדינה טוענת לטענת התיישנות כאשר אין מחלוקת על הזכות המהותית, אלא שהמדיניות המשפטית השתנתה והיום נראית המדינה כבעל דין אזרחי לכל דבר האמורה לשמור על אינטרס וכספי הציבור, ואם יש בטענת התיישנות משום לעשות כן, לא רק שהיא רשאית לטעון את טענת ההתיישנות אלא אף מצווה. החלטת ביניים בת"א 195/01 (מחוזי חיפה) מדינת ישראל - אגף המכס נ' גיל אמפורט בע"מ ואח', , מיום 11.7.06, מפי כב' השופט עמית: "טענת התיישנות כטענת הגנה, הנטענת על ידי המדינה, מעוררת אי נוחות וראוי שתטען בזהירות ובתום לב. עם זאת, נקבע בפסיקה שאין פגם ערכי בהעלאת טענת ההתיישנות על ידי המדינה... בעבר היתה הנחיה של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה טענת התיישנות לא תועלה על ידי המדינה אלא באישורו, אך הנחיה זו שונתה לאחרונה לכיוון ההפוך. רק במקרה בו מבקשת המדינה לוותר על טענת התיישנות, יהיה על הפרקליט המטפל בתיק לקבל את אישורו של פרקליט המחוז לשם כך". וכן בג"צ 853/10 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' פרקליט מחוז הדרום ואח', . פסק הדין ניתן ביום 27.7.2010. פיסקה 20 לפסק הדין. בענייננו עומדת למדינה טענת ההתיישנות לגבי השנים 1993-1998. דמי השימוש: כאמור, אין לקבל את חוות דעתו של מר אמון המבוססת בעיקרה על עקרונות המנוגדים לבסיס חישוב דמי השימוש, כפי שנפסק בכל פסקי הדין הקשורים ליחסים שבין הצדדים, דהיינו יעוד חקלאי. גם בחוות הדעת של מר דאו אין כדי להועיל לבית המשפט, בתביעה זו אף היא לקונית וחסרה בהשוואה לעסקאות דומות ואינה מפרטת את הבסיס לקביעה, ומתייחסת לשנים 1993-2003, בשעה שנדרשת שומה לשנים 1998-2005. לא מן הנמנע כי הסיבה לכך היות והמשימה אשר הוטלה על מר דאו לא שגרתית: אין באזור חקלאות ממנה ניתן להסיק, ובעבר הרחוק הקרקע היתה קרקע טרשית, אך כך הנחו בתי המשפט. אכן, התובע מטעמיו הוא לא ביקש לתקן את כתב התביעה ולהוסיף את הסוכנות היהודית ו/או קיבוץ מורן כנתבעים נוספים, ועל כן יש לחייב את הנתבע רק כבמחצית מדמי השימוש הראויים, כפי שיפסק. כב' השופט רניאל הכריע בשאלת פירוק השיתוף, וגם הוא לא סטה מהקביעה, כי יש לחשב את דמי השימוש הראויים על פי היעוד החקלאי של המקרקעין. התוצאה היא למעשה, כי אין בפניי חוות דעת או שומה על פיה ניתן לפסוק מהו הסכום אותו יש לשלם לתובע בגין השימוש הראוי כקרקע חקלאית בין השנים 1999-2006. על כן, נכון בעיני לקבוע כי על מנת להשלים את פסק הדין, אמנה מומחה מטעם בית המשפט אשר יגיש חוות דעת לעניין דמי השימוש אותם על המדינה לשלם לתובע בגין השנים 1999-2005, על פי הנחיות בתי המשפט השונים. אפשרות אחרת היא לקבוע כי דמי השימוש יהיו כדמי השימוש אותם גובה המינהל בשטחים חקלאיים אותם הוא משכיר/מחכיר באזור בו נמצא קיבוץ מורן. ככל שיש כאלו או בקרבת מקום, נתונים אלו אמורים להימצא ברשות הנתבעת, ללא צורך בהשקעת כספים נוספים על ידי שני הצדדים במימון חוות דעת מטעם מומחה בית המשפט. יש לכך התייחסות אמנם בחוות דעת מר דאו אך היא אינה מספקת. בהעדר הודעה אחרת בתוך 30 יום, ההחלטה תהיה על מינוי מומחה מטעם בית המשפט. הצדדים מתבקשים להודיע בתוך 30 יום אם יש מומחה מוסכם עליהם, אם לא יואילו להמציא רשימה של 5 מומחים כל אחד ואמנה אחד מהם. היה ולא ימצא אמנה מתוך המאגר העומד לרשות בית המשפט . הערה לפני סיום: כאמור בתחילת הדיון סכסוך זה מובא לפתחם של בתי משפט שונים הן במחוז הצפון והן במחוז חיפה. אי אפשר להתעלם מהרקע לסכסוך. קריאת פסק הדין של כב' השופטת שטרסברג כהן בת"א 1941/84 מלמדת על הדינמיקה שהיתה בזמנו בעת חילופי המקרקעין בין הנתבעת לבין קודמיו של התובע משפחת אבו חילו, כאשר דינמיקה זו הובילה לכאורה לאי השלמת ההסכמים עם משפחת אבו חילו, למרות שנטען כי קיבלה תמורה עבור החלקים בחלקה מן הנתבעת, וכניסתו של התובע בנעליה כבעלים, בתקופת תפר שבין החתימות על ההסכמים השונים. על פסק דינו של כב' השופט רניאל הוגש ערעור אשר עדיין לא התברר. כמדומני שיטיבו הצדדים לעשות, אם ישכילו לשים קץ לסכסוך ביניהם בהסכם אשר יכלול את כל הנושאים העומדים במחלוקת, וביניהם נושא זה של דמי השימוש, ויחסכו בעיקר מעצמם וממערכת המשפט עוד שנים של התדיינויות והוצאות כספיות ניכרות. דמי שימוש