קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעד הצהרתי לביטול מסמכים / תביעה לביטול מסמכים: מבוא ורקע עובדתי תביעה לשלושה סעדים הצהרתיים בדבר בטלותם של שלושה מסמכים, בהתאמה: יפוי-כח מיום 18/3/09 (להלן "יפוי-הכח"); הוראות בלתי חוזרות מיום 26/3/09 (להלן "ההוראות הבלתי חוזרות"); ו"הסכם למכירת דירה", שהתובע אינו מגדירו במדויק בסעיף שבו הוא מתאר את הסעד המבוקש הנ"ל (סעיף 43.3 לכתב התביעה), אולם לפי כתב התביעה גופו מדובר בחוזה מיום 11/5/09 שצורף לכתב התביעה כנספח "ו" (להלן "חוזה המכר"). חוזה זה הוא החוזה בו נמכרה לנתבעת 1 (להלן גם "הרוכשת") דירת התובע, דירה בת 4 חדרים המוכרת כדירה מס' 5 ברח' הנביאים 5א' בעיר בת-ים, חלקה 253/5 בגוש 7154 הרשומה על שם התובע (להלן "הדירה"). עוד עותר התובע בסעיף 44 לכתב התביעה לכך שבית המשפט יורה על "השבת המצב לקדמותו, ובתוך כך להורות לנתבעים 2 - 3 להשיב את כל הסכומים שהתקבלו בידם ו/או העתידים להתקבל בידם כתמורה על פי הסכם המכר, לידי הנתבעת 1" (סעיף 44 לכתב התביעה). סעד נוסף שנכלל בסעיף 45 לכתב התביעה אינו רלבנטי עוד, משום שהוא מופנה לנתבעת שנמחקה בינתיים (לשכת רישום המקרקעין). לחלופין ו"במידה ובית המשפט ... לא יראה לנכון לבטל את עסקת המכר" עותר התובע בסעיף 46 לכתב התביעה לכך שבית המשפט יורה "לנתבעים 1 - 3 להעביר לתובע את כל סכומי התמורה אשר התקבלו ו/או עתידים להתקבל בגין מכירת הדירה". התביעה נגד הנתבעת 1 - העתירה לביטול חוזה המכר העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן כדלהלן: ברבע הראשון של שנת 2009 היה התובע שרוי במצוקה כלכלית. הוא לא עבד כלל מזה זמן. הוא נטל הלוואות חוץ בנקאיות (המוכרות גם כ"הלוואת בשוק האפור") ולא עמד בתשלומי הפירעון. הוא לא עמד מזה כמה חודשים לפחות בתשלום ההחזר החודשי של הלוואה שקיבל בעבר למימון רכישת הדירה, והדברים הגיעו לכדי מינוי כונסת-נכסים לדירה מטעם הבנק המלווה במסגרת הליכים למימוש המשכנתא שנקט הבנק ואף ניתן כנגד התובע צו לפינוי הדירה, בה התגורר התובע יחד עם בת-זוג. על רקע המצב המתואר לעיל, כאשר צו לפינוי הדירה כבר תלוי כנגדו, נתקל התובע במודעה בעיתון שפרסם הנתבע 2, עו"ד דניאל כהן, לפיה הוא מתמחה במקרקעין ובהוצאה-לפועל. במודעה הופיע מספר טלפון ליצירת קשר עם משרדו של עו"ד כהן, אולם אין חולק כי לא היה זה מספר הטלפון במשרדו של עו"ד כהן השוכן בראשון-לציון אלא מספר הטלפון של הנתבע 3 (להלן "גבעתי"), שהחזיק משרד בגבעתיים ובו עסק, לגרסתו, בתיווך במקרקעין. בעת פרסום המודעה ובמועד בו התקשר התובע על-פי המודעה, היה גבעתי מצוי בקשרי עסקים עם עו"ד כהן ועמד להתחיל סמוך לאחר מכן את התמחותו בעריכת דין במשרדו של עו"ד כהן. מסתבר כי בתקופה הרלבנטית עו"ד כהן היה עו"ד יחיד במשרדו ואף לא העסיק מזכירה. לגרסת עו"ד כהן, הוא גם עמד לצמצם את היקף עבודתו בהדרגה מתוך כוונה לחדול בהמשך כליל מפעילות, על רקע אישי. לאור כל אלה בחר, לדבריו, לפרסם את מספר הטלפון של גבעתי במודעה המתוארת לעיל, וזאת על-מנת שגבעתי יהיה זה שחוסך ממנו את הטרחה והזמן הכרוכים במתן מענה טלפוני לפניות שתגענה בעקבות המודעה ויערוך "סינון ראשוני" של הפונים כך שרק אותם פונים שעניינם אכן מתאים לטיפול על-ידי עו"ד כהן יגיעו למשרדו וישוחחו עמו. התובע נענה למודעה, התקשר למספר הטלפון שהופיע בה ומצא עצמו משוחח עם גבעתי. בעקבות שיחה זו היו שיחות נוספות, חלקן פנים אל פנים, בין התובע לבין גבעתי בעוד התובע אינו נפגש עם עו"ד כהן ואינו משוחח עמו. במהלך השיחות והמגעים שבין התובע לגבעתי חותם התובע על יפוי-הכח מיום 18/3/09 ועל כתב ההוראות הבלתי חוזרות מיום 26/3/09. עו"ד כהן מאמת את חתימת התובע על יפוי-הכח ולשם כך מגיע התובע למשרדו של עו"ד כהן, אולם אין חולק כי עו"ד כהן לא שאל לפשר יפוי-הכח ולא שוחח עם התובע גם אז, וממילא לא יעץ לו דבר מטוב ועד רע. יפוי-הכח מוגדר על פי לשונו כיפוי-כח "בלתי חוזר", והוא מסמיך את גבעתי לבצע כל דיספוזיציה בדירה, לרבות מכירתה לצד שלישי, בשם התובע. בכתב ההוראות הבלתי חוזרות נאמר כי כל עודף התמורה ממכירת הדירה העולה על 450,000 ₪ יועבר לגבעתי. בהמשך לחתימת התובע על שני מסמכים אלה פועל גבעתי למכירת הדירה לצד שלישי. במסגרת פעילותו זו הוא מפרסם מודעה בעיתון, שבתחילתה מופיעה המילה "מציאה" פעמיים רצופות, באות מוגדלת ודגושה ובצירוף כמה סימני קריאה לאחר כל אחת מהמילים "מציאה", במודעה זו מוצעת הדירה במחיר של 850,000 ₪ (להלן "המודעה למכירת הדירה"). הנתבעת 1 (להלן "הרוכשת") נתקלת במודעה, פונה לפי הפרטים שפורסמו בה ומגיעה לגבעתי. לאחר מו"מ היא מסכימה לרכוש את הדירה תמורת 820,000 ₪, כאשר לדבריה ההפחתה בסך 30,000 ₪ מהמחיר המופיע במודעה נובעת מאומדן עלות שיפוץ הדירה שנמסר לה על ידי קבלן שיפוצים שהיא הביאה לדירה במהלך המו"מ. החוזה נחתם על ידי גבעתי כמיופה-כוחו של התובע (המוכר) ועל-ידי הרוכשת. תיאור מעמד כריתת חוזה המכר וההתפתחויות שמאז כריתתו ועד לפרוץ המשבר ביחסי הצדדים יובא במסגרת הדיון בעתירת התובע להצהיר על בטלותו. לחוזה קדם זכרון דברים שנחתם מצד המוכר על ידי גבעתי בשם התובע. לאחר כריתת החוזה נערכה תוספת לחוזה. זכרון הדברים אינו רלבנטי לדיון משום שהרוכשת אינה מבקשת להסתמך עליו ומשום שברגע שנכרת חוזה מאוחר יותר אין עוד כל נפקות לזכרון הדברים. התוספת לחוזה אף היא אינה משנה דבר לענייננו משום שהשאלה בהקשר של חזה המכר היא האם יש לו תוקף, כאשר מטיעוני הצדדים הנוגעים בדבר ברור שהתשובה אינה מושפעת מקיומה ומתוכנה של התוספת. ביום 16/6/2009 לכל המאוחר, כלומר כחודש לאחר שחוזה המכר נכרת, פנה התובע למשרד עורכי-דינו הנוכחיים. התובע לא נתן מענה מלא ונהיר לשאלה מה הביא אותו לפנות אליהם. כבר באותו יום שולח התובע הודעה לעו"ד כהן ולגבעתי (נספח י"א לכתב התביעה) בדבר ביטול כל יפוי-כח שנתן להם, ובה הוא מודיע גם כי מעתה הוא מיוצג "בכל דבר ועניין" על ידי בא-כוחו הנוכחי, עו"ד רמי קוגן. באותו יום שולח גם עו"ד קוגן הודעה (נספח י"ב לכתב התביעה) לעו"ד כהן בה הוא מודיע כי הוא מייצג את התובע "בכל דבר ועניין הנוגע לדירתו ברח' הנביאים 5א' בבת ים", מודיע על ביטול כל הוראה, הנחיה או יפוי כח שנתן התובע בקשר עם הדירה ומבקש כי עו"ד כהן לא יעשה מעתה כל פעולה בקשר עם הדירה, ועוד הוא מבקש כי עו"ד כהן יעביר אליו "כל מסמך" שנחתם על ידו בשם התובע בקשר עם הדירה וכן כל מסמך אחר שברשותו בקשר עם הדירה. המהלך הראשון שעשו עורכי-דינו הנוכחיים של התובע בשמו והמתייחס ישירות לחוזה עצמו היה משלוח מכתב מיום 21/6/2009 (נספח י"ג לכתב התביעה) לעורכת-הדין דפנה מנגד, עורכת-דינה של הנתבעת 1 בקשר עם חוזה המכר, בו נאמר כי מעתה עורכי דין אלה הם המייצגים את התובע וכי יש לפנות אליהם (ולא לכל אדם אחר) בכל דבר ועניין הנוגע לדירה "לרבות מכירת הדירה ומימושו של הסכם המכר שנחתם בין מר דואק ומרשתך (הנתבעת 1 - ש.מ.) ביום 11/5/09" (ההדגשה הוספה). המהלך הבא היה מכתבו של עו"ד קוגן בשם התובע לעו"ד כהן ולגבעתי, עם העתקים לעו"ד דפנה מנגד (אשר מייצגת את הנתבעת 1 בחוזה המכר) ולעו"ד רינה סופר (שמונתה ככונסת-נכסים על הדירה לצורך מימוש המשכנתא שרבצה עליה) מיום 23/6/09 (נספח י"ד לכתב התביעה), בו מודיע עו"ד קוגן (בפעם השנייה, ללא כל התייחסות להודעה מיום 16/6/09 וללא הסבר של כפילות זו) על ביטול יפוי הכח מיום 18/3/09 ומבקש מעו"ד כהן ומגבעתי לא לבצע כל פעולה בשם התובע, לרבות פעולה במישרין או בעקיפין בקשר עם הדירה, מכירתה ו/או העברת כל זכות בה". חשוב לשים לב כי המכתב עצמו אינו מופנה לרוכשת או לעורכת-דינה, אשר רק מוזכרת כמי שנשלח אליה העתק של המכתב, ואין בו טענה לפיה חוזה המכר אינו תקף אלא רק דרישה מעו"ד כהן ומגבעתי שלא לפעול בקשר למכירת הדירה בשמו של התובע. זאת, כאמור, יומיים לאחר שעו"ד קוגן כותב לעוה"ד מנגד כי הוא מייצג את התובע וכי יש לפנות מעתה אליו בכל דבר ועניין, לרבות "מימושו של הסכם המכר" מיום 11/5/09. לשון אחר: גם כאשר עו"ד קוגן יודע היטב על קיומו של חוזה המכר ואף את תאריכו, הוא אינו פועל לבטלו ואינו טוען דבר כנגד תוקפו - לא ביום 21/6/09 ואף לא ביום 23/6/09, בו הוא מבטל בפעם השנייה יפוי כח שנחתם עוד בחודש מרץ אך אינו אומר דבר כנגד תוקף חוזה המכר, מלכתחילה או מכאן ולהבא. ביום 24/6/09 כותב עו"ד קוגן בשם התובע שוב לעו"ד מנגד, והפעם - לראשונה - הוא טוען לביטול או בטלות חוזה המכר וכן לכך שהחוזה נחתם על פי מסמכים מזויפים (מכתב זה נעלם כלא היה מסיכומי התובע). ביום 29/6/09 נענה עו"ד קוגן ע"י עו"ד מנגד כי אינה מסכימה, בשם הרוכשת, לביטול חוזה המכר. רק ביום 1/10/09, שלושה וחצי חודשים(!) לאחר שהחל לייצג את התובע בקשר לפרשה, פונה עו"ד קוגן במכתב ללשכת רישום המקרקעין בחולון (נספח י"ז לכתב התביעה), והפעם טענתו היא כי חתימת התובע על המסמכים שמכוחם נרשמה הערת אזהרה על הדירה לטובת הרוכשת זויפה(!). הוא מבקש "לבטל לאלתר" את הערת האזהרה. הפעם אין הוא טוען כי חוזה המכר אינו תקף ואינו אומר דבר וחצי דבר על תוקפו של החוזה, אלא רק מעלה טענת זיוף ביחס לבקשה לרישום הערת אזהרה אם הוגשה בקשה כזו הנחזית לשאת את חתימת התובע וביחס ליפוי-כח, אם הבקשה נושאת חתימה בשם התובע על פי יפוי-כח. מטענת הזיוף, בין שהיא מתייחסת לבקשה לרישום הערת האזהרה ובין שהיא מתייחסת לכל אחד מהמסמכים האחרים בפרשה זו, לא נותר עוד דבר והיא כלל לא נטענה ולא הוזכרה בתצהירו של התובע ובסיכומיו. התחנה הבאה במסעו של התובע מאז החל להיות מיוצג על ידי עו"ד קוגן (וממילא מאז שאינו נתון עוד להשפעת מי מהנתבעים) היא הגשת התביעה ביום 24/11/09. יחד עם הגשת התביעה הוגשה גם בקשה לצו מניעה זמני שיאסור, בין השאר, מימוש חוזה המכר. בכתב התביעה ובבקשה לצו מניעה זמני נטען כי פרטי חוזה המכר לא הובאו לידיעת התובע, שלא חתם על החוזה ועל שטרי המכר (שנחתמו על ידי גבעתי על פי יפוי-הכח). המעניין הוא שבכתב התביעה ובבקשה לצו מניעה זמני אין טענה לפיה ביטל התובע את חוזה המכר (להבדיל מביטול יפוי-הכח), ואף אין טענה לקיומו של איזה מהפגמים ברצון הקבועים בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, המקימים זכות לבטל חוזה (ושוב - להבדיל מטענות כאלו ביחס להוראות הבלתי חוזרות) או בדבר הפרת חוזה המכר המקימה זכות לביטולו, או בדבר הסכמת הרוכשת לביטולו. כל שנטען שם הוא כי בעת שפנה התובע באמצעות עו"ד קוגן, לא היה נגרם כל נזק מביטול חוזה המכר עם מתן ההודעות על ביטול יפוי-הכח (סעיף 31 לבקשה לצו מניעה זמני). בבקשה לא רק שאין כל טענה כנגד תוקפו של חוזה המכר, אלא אין בה גם כל טענה כנגד הרוכשת (הנתבעת 1), והוא הדין בכתב התביעה. ניתן צו מניעה זמני. התובע העיד בדיון קדם-משפט שהתקיים ביום 24/12/09 בפני כב' הנשיאה גרסטל (עמ' 6 - 11 לפרוטוקול), ובעדותו אמר בין השאר כי כלל לא נכח במשרדו של עו"ד כהן במעמד החתימה על הסכם המכר, וכי לא חתם יפוי-כח בלתי חוזר לטובת הרוכשת מאותו תאריך. כן העיד אז שהוא ראה את עו"ד מנגד, באת כח הרוכשת בחוזה ובאותו דיון, לראשונה בדיונים בבית המשפט (עמ' 6 ש' 4-11). בישיבת ק"מ נוספת שהתקיימה בפני ביום 6/7/2010 העיד שוב התובע. גם הפעם אמר שלא היה נוכח בשום שלב באירוע שבו נחתם חוזה המכר ובלשונו "לא הייתי שם", וכי לא חתם על אף אחד מהמסמכים "מלבד מסמך ראשוני שנחתם על ידי ומר גבעתי בפגישה הראשונה שלי איתו" וכי אף פעם לא היה במשרדו של עו"ד כהן, כאשר בנקודה אחרונה זו תיקן דבריו ואמר שהיה שם "פעם אחת עם מר גבעתי שהלכנו לקחת משהו מהמשרד, לא מעבר לזה" (עמ' 24 ש' 7 - 15, ושוב בעמ' 24 ש' 29 - 30). גם מטענה זו לא נשאר דבר, משום שבמהלך עדותו בפניי בשלב שמיעת הראיות ביום 8/11/2010 אישר שראה את הנתבעת 1 פעם אחת במשרדו של עו"ד כהן לפני תחילת ההליכים המשפטיים, וכן אישר כי היה נוכח פעמיים במשרדו של עו"ד כהן וכי במעמד חתימת חוזה המכר במשרדו של עו"ד כהן נכחה גם עו"ד מנגד (עמ' 39 ש' 2 - 11; שם, ש' 19 - 26). בתשובה לשאלות בית המשפט לגבי הבנתו את הסיטואציה כאשר פגש את הנתבעת 1 במשרדו של עו"ד כהן השיב התובע כי אז הבין כבר ש"לא יהיה מוצא ממכירת הדירה", וכאשר נשאל אם הבין באותו מפגש שהוא מוכר את הדירה באותו מעמד השיב "הייתי במצב לחוץ ולא ידעתי מה קורה", ובהמשך אמר "לא כל כך דקדקתי בנושא של מכירת הדירה (כך! - ש.מ.). לא חשבתי שזה מה שיקרה מכל הסיפור הזה. לא הכוונה שלי למכור את הדירה שזה הנכס שיש לי בעולם כולו" (עמ' 40 ש' 21 - 28). הוא גם לא הכחיש, בטענה שאינו זוכר, את חתימתו על גבי טופס מש"ח (הצהרה על המכירה למנהל מיסוי מקרקעין). למותר לומר שמדובר בגרסה שלא רק שזכרה לא בא בכתב התביעה ובבקשה לסעד זמני, אלא שהיא גם נוגדת חזיתית את דברי התובע בעדותו תחת אזהרה בשני דיוני קדם-משפט כפי שהובאו לעיל. מכל מקום גם בפני עצמם אין בדברים אלה, גם אם הם אמת, כדי להקים עילה לביטול החוזה. זהו גם ההסבר לכך שגרסת התובע בנוגע לנסיבות החתימה על חוזה המכר (בכל אחת מהגרסאות הסותרות בעליל שמסר בנדון כמובא לעיל) אינה זוכה לכל אזכור שהוא(!) בסיכומי התובע, והדברים כאילו לא היו מעולם. מתברר אם כן גם מפי התובע עצמו כי הוא נכח בפגישה במשרד עו"ד כהן שבה השתתפה גם הנתבעת 1 וכן עו"ד מנגד מטעמה ושבמהלכה נחתם חוזה המכר, אף כי הוא לא חתם על החוזה עצמו אשר נחתם בשמו על ידי גבעתי על פי יפוי-הכח. לפי עדות הנתבעת 1, שאני מאמין לה והמשתלבת היטב במכלול הראיות בנקודה זו, היא פגשה בו מספר פעמים, לרבות בבואה לראות את הדירה כשהוא ואף בת-זוגו נוכחים בה. בת-זוגו של התובע לא הובאה להעיד מטעמו, ולא ניתן לכך הסבר. כממצא שבעובדה נקבע בזה, על כן, שהתובע פגש בנתבעת 1 כמה פעמים לפני ואחרי כריתת חוזה המכר לרבות בדירה עצמה, ידע שהיא הרוכשת, וחתם במשרד עו"ד כהן באותו מפגש בו נחתם חוזה המכר על יפוי-כח בלתי חוזר לטובתה לצורך חוזה המכר ועל-פי הוראותיו וכן על הטפסים הנדרשים להצהרה למנהל מיסוי מקרקעין על המכירה. עוד הוברר בעדותו של התובע בתיק העיקרי כי בניגוד לגרסתו הקודמת כאילו לא מכר מעולם דירה עד למכירה לרוכשת שאנו דנים בה כאן, הוא מכר בעבר דירה קודמת בגבעתיים אותה ירש, כדי לממן את רכישת הדירה כהגדרתה בפסק-דין זה. התובע אינו פסול-דין, אין לו אפוטרופוס וככל הידוע אין הוא סובל מכל מגבלה שכלית או נפשית, ומכל מקום לא הוכח ואף לא נטען כי כושרו השכלי או בריאותו הנפשית היו לקויים בעת כריתת חוזה המכר או בסמוך לכך (עמ' 34 ש' 20 - 27). מהאמור לעיל עולות המסקנות הבאות: כאשר התובע בוחר, על רקע שאותו לא מצא לנכון לפרט, לפנות לעורכי-דין שאינם קשורים בכל צורה שהיא לנתבעים ולפרשה שאנו דנים בה, פונים אותם עורכי-דין ומבקשים להמשיך ב"מימוש" החוזה באמצעותם במקום באמצעות הנתבעים 2 ו-או 3. כל זאת לפני שהם מקבלים מעו"ד כהן, לבקשתם, את המסמכים שנערכו בפרשה. מכאן כי כבר מפי התובע באו לידיעתם קיום החוזה ומהותו כחוזה מכר כמו גם זהות הרוכשת ואף זהות עורכת-דינה, והתובע לא הביא לידיעתם דבר שהיה בו כדי להצדיק התנערות מהחוזה, הכחשת תוקפו או נקיטת יוזמה לביטולו. רק בחלוף כמה ימים (וכמה מכתבים) לאחר מכן משנים לפתע עורכי-דינו של התובע את טעמם ללא כל הסבר, וטוענים לזיוף חתימת התובע (אף שגם אז אינם טוענים כל טענה המתייחסת ישירות לחוזה עצמו או לתוקפו). טענה זו נכללה גם במכתבם של עורכי-דינו של התובע ללשכת רישום המקרקעין. כפי שכבר נאמר לעיל, התובע זנח כליל את טענת הזיוף (לא לפני שהוגשה חוות דעת מומחה מטעם גבעתי ולפיה אין שחר לטענת הזיוף). למותר לומר כי להעלאת טענת זיוף נודעת חומרה רבה. מקל וחומר שמדובר בטענה חמורה כאשר היא מועלית כנגד עורך-דין ובפני לשכת רישום המקרקעין, ששיטת העבודה בה על-פי דין מבוססת על אימות חתימה על בקשות ועל שטרי עסקה על-ידי עורכי-דין. העלאת טענה כה חמורה ללא בסיס, כפי שמסתבר בדיעבד, היא מעשה שלא ייעשה מצד התובע. לאחר דברים אלה פונה התובע לבית המשפט, מבקש (ומקבל) סעד זמני ולאחר מכן מוסר במהלך קדם המשפט, פעמיים, עדות שכיום ברור גם מפיו שלו עצמו שאינה אמת. למרות כל זאת הוא דבק בעמידה על הסעד של ביטול חוזה המכר ואף בהמשך תוקפו של הסעד הזמני המונע המשך מימוש חוזה המכר. בכתב התביעה לא ניתן למצוא עילה שעליה מבוססת העתירה בדבר בטלות חוזה המכר, פרט לטענה שחוזה זה נחתם "באמצעות" יפוי-הכח הבלתי חוזר, שלגביו נטען שנחתם ושנעשה בו שימוש באופן פגום ביותר (לכך עוד נשוב במסגרת הדיון בעתירות האחרות הכלולות בתביעה). טענה זו, לפיה הפגם שנפל כנטען ביפוי-הכח (בין בעשייתו ובין בשימוש שנעשה בו) שמכוחו חתם גבעתי על חוזה המכר בשם התובע מאיין גם את תוקפו של חוזה המכר, נעלמה כליל מסיכומי התובע ולפיכך נזנחה על ידו. בסיכומיו מבצע התובע, אם כך, תפנית נוספת בנוגע לעילות שעליהן הוא מבקש לבסס את העתירה לסעד המצהיר על כך שחוזה המכר "בטל ומבוטל". הוא זונח כליל(!) את הטענות שהעלה בעניין זה בכתב התביעה, ואף אינו מאזכר אפילו במילה את הגרסאות הסותרות שמסר בהזדמנויות השונות בהן העיד תחת אזהרה בתביעה זו. הפעם הוא טוען כי בטלות החוזה (צריך להעיר שלכל אורך הדרך נעשה שימוש מוטעה על ידי התובע במונח "בטלות", שהרי אין טענה שהחוזה בטל מעיקרא ובחזקת "לא נעשה דבר", אלא יש טענה שהחוזה בוטל) מבוססת על הפרתו היסודית על ידי הרוכשת, ועל ביטול החוזה על ידי הנתבעת עצמה. טענות אלה אינן נזכרות כלל בכתב התביעה ובתצהירי עדותו הראשית של התובע ת/1 ו-ת/2, ואף לא נזכרו מטוב ועד רע בעדותו של התובע באף אחת מההזדמנויות (הרבות) שבהן העיד. אין לקבל טענות התובע בסיכומיו בדבר ביטול החוזה מחמת הפרתו הנטענת על ידי הרוכשת ובדבר ביטול החוזה על ידה, קודם כל מהטעם שמדובר (לגבי כל אחת מטענות אלה) בשינוי חזית טוטאלי מצד התובע. אין מדובר בהרחבת חזית "רגילה" המתרחשת מקום שבעל דין מנסה להביא ראיות להוכחת טענות שלא טען בכתב טענותיו, אלא בטענות שזכרן לא בא כלל עד לסיכומים והן אף סותרות את הגרסאות שמסר התובע עצמו בפני בית המשפט. היות וטענות אלה עלו לראשונה בסיכומים גם לא ניתן לדרוש או לצפות שהנתבעים יתנגדו להן בעוד מועד, שכן לא היו יכולים לדעת שהן צפויות לעלות עד לשלב הסיכומים וזה כבר אינו שלב ל"התנגדות" במובן הרגיל, המושמעת בעת שבעל-דין מבקש להביא ראיה בלתי קבילה, לרבות ראיה לטענה שהיא בגדר הרחבת חזית. גם לגופו של עניין אין בטענות אלה כל ממש. ההפרה היסודית הנטענת על ידי התובע בסיכומיו, גם לו היתה כזו, אינה מביאה מכח עצמה לביטול החוזה. תוצאתה של הפרה יסודית (בהקשר לביטול חוזה, להבדיל מתוצאות אחרות שאינן רלבנטיות לדיון בתביעה) היא שבידי הצד הנפגע הברירה להודיע על ביטול החוזה תוך זמן סביר מעת ההפרה היסודית, והוא אינו חייב לתת ארכה לתיקון ההפרה טרם הביטול. דין הוא שלא ניתן להצדיק הודעת ביטול בנימוקים שלא נכללו בה: ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבניין בע"מ, סעיף 11 לפסק-הדין, מפי כב' השופטת (כתוארה אז) ביניש; ע"א 8729/96 ש' כאכון מלונות ונופש בע"מ נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים, פד"י נה(1) 673, 679. בכל המכתבים של עורכי-דינו של התובע שבהם ניסה התובע להתנער מחוזה המכר (לאחר שבמכתב הראשון דובר דווקא על מימוש החוזה), ואף בכתב התביעה, אין זכר לטענה בדבר הפרה (בכלל, והפרה יסודית בפרט) של החוזה מצד הרוכשת. ממילא אין בהם הודעה כי מחמת הפרה כזו ניתנת הודעת ביטול של החוזה. מכאן שעד להגשת התביעה (שבה לכל המאוחר התגבשו עילותיה) ועד בכלל לא ניתנה הודעת ביטול של החוזה בגין ההפרה הנטענת מצד הרוכשת (הנתבעת 1). די בטעם זה, אפילו עמד בפני עצמו, כדי להביא לתוצאה לפיה גם אם הופר החוזה על ידי הרוכשת וגם אם בהפרה יסודית עסקינן, הרי שהתובע לא מימש את ברירת הביטול הנובעת מהפרה זו תוך זמן סביר והוא אינו יכול לעשות כן לראשונה בסיכומיו. אשר לטענה כי הנתבעת 1 הסכימה, כביכול, לביטול החוזה הרי שגם טענה זו נולדה לראשונה, בחטא גמור, בסיכומי התובע. כפי שכבר נאמר לעיל, לשווא נחפש את זכרה של טענה זו או את העובדות הנטענות במסגרתה בכתב התביעה, בבקשה לסעד זמני, בשני תצהירי העדות הראשית של התובע ובעדותו. יתרה מכך: לגופה הטענה אינה אמת. היא מבוססת על ציטוט חלקי, סלקטיבי ומטעה של הראיות. התובע מסתמך על דברי הנתבעת 1 בעדותה בעמ' 68 לפרוטוקול, בשורות 5 ו-13. בשורה 5 דיברה הנתבעת 1 על כך ש"רציתי לבטל עסקה", ולא ניתן להציג את הדברים כאילו אמרה שההסכם בוטל, כנטען בסעיף 6.4 לסיכומי התובע. חבל, בלשון המעטה, שדברים מוצגים באופן מסולף. כאשר קוראים את המשך עדותה של הנתבעת 1 בעמ' 68 ש' 25 עד עמ' 69 ש' 5 נוכחים לדעת שהנתבעת 1, שהעברית שבפיה אינה מושלמת, הסבירה כי בחודש אוגוסט היה שלב שבו נוכח הסכסוכים בין התובע לבין גבעתי היא ביקשה לבטל את החוזה, פנתה לגבעתי והוא החזיר לה שיק שמסרה בידיו על סך של 30,000 ₪; אולם לאחר מכן, ביום 8/9/09, היא העבירה לידיה הנאמנות של עו"ד דפנה מנגד סכום של 278,000 ₪ שנועדו להיות מועברים לבנק שלטובתו היתה רשומה משכנתא על הדירה לשם פירעון כל חובו של התובע לבנק והסרת המשכנתא. גם כאן מוצאים דברי התובעת מהקשרם בצורה המביאה להצגת תמונה מסולפת ומטעה בעליל. הראיות במלואן מלמדות כי פרט לאותה הבעת רצון רגעית של הנתבעת 1 לחזור בה מהחוזה, היא המשיכה גם לאחר-מכן בקיום חיוביה בכך שהוציאה סכום ניכר של קרוב ל-300,000 ₪, אשר יצא מידיה ומיועד לשמש לקידום הרכישה. יתרה מכך: התיזה של התובע היא, כי גבעתי לא היה רשאי לפעול בשמו של התובע לפני ובעת כריתת החוזה, ומקל וחומר שלא היה רשאי לעשות כן לאחר שהוא והנתבעת 1 (באמצעות עורכת-הדין מנגד שייצגה אותה) קיבלו הודעות בכתב בדבר ביטול כל יפוי-כח שניתן לו; אולם בניגוד גמור לתיזה זו, בכל הנוגע לרצונה הרגעי של הנתבעת 1 לבטל את החוזה, לפתע טוען התובע כי גבעתי הוא בעל דברה של הנתבעת 1 בשמו גם בחודש אוגוסט, זמן רב אחרי ההודעות על ביטול יפוי-הכח. התובע אינו יכול לאחוז את המקל בשני קצותיו: גם לטעון, מחד, כי גבעתי אינו רשאי בכלל, ולמצער אינו רשאי מאז הודעות הביטול של יפוי-הכח שנתן לו התובע שניתנו בחודש יוני, לייצג את ענייניו של התובע בכלל ובקשר לדירה ולחוזה המכר בפרט; וגם לנסות, מאידך, להסתמך על הודעת ביטול מצד הרוכשת מחודש אוגוסט שנמסרה לגבעתי עבורו ובשמו של התובע ועל פעולה של גבעתי בעקבות זאת של החזרת השיק בסך 30,000 ₪ לנתבעת 1. תמיהה גדולה נוספת שהתובע אינו טורח להתייחס אליה היא זו: אם אמנם מימוש חוזה המכר הוא אינטרס של גבעתי, ואם, כנרמז בסיכומי התובע, הנתבעת 1 קשורה אליו בדרך כלשהי ומשתפת עמו פעולה, כיצד זה מסכים גבעתי לביטול החוזה ואף משיב לה את הסכום או השיק שמסרה בידיו?! נתון זה מערער כליל את המבנה של האינטרסים והקנוניה בין הנתבעת 1 לגבעתי שהתובע טוען לה לכל הפחות במרומז, אולם הדבר אינו מפריע לתובע דווקא להסתמך על הנתון הזה. המסקנה העובדתית היא כי הנתבעת אמנם ביקשה לחזור בה מחוזה המכר בחודש אוגוסט אולם סופה שחזרה בה מבקשה זו, שכלל לא באה לידיעת התובע ולא זכתה להסכמתו. הסכמה כזו נדרשת כתנאי לתוקפה של חזרת הנתבעת 1 מהחוזה מאחר ולא מדובר בהודעת ביטול חד-צדדית שהדין מקנה לנתבעת 1 את הזכות לתיתה, אלא בבקשה להסכים לביטול את החוזה אשר אינה יכולה להיות תקפה ללא הסכמת הצד שכנגד. על כן אין כל ממש, גם לגופו של עניין, בטענה שהנתבעת 1 ביטלה את חוזה המכר או הסכימה לביטולו. התוצאה הכוללת היא כי התובע לא הצביע על כל עילה המזכה אותו בסעד שביקש כלפי הנתבעת 1, שהוא ביטולו או בטלותו של חוזה המכר. חלק זה של התביעה נדחה, לפיכך, והמשמעות היא גם שהתביעה נגד הנתבעת 1 נדחית. כל סעד זמני שניתן בקשר לחוזה המכר פוקע בזאת החל מעתה. כל זאת בכפוף להשפעת ההכרעה ביחסי התובע וגבעתי על האופן בו על הנתבעת 1 לפעול מעתה לביצוע החוזה, כפי שיפורט בהמשך. התביעה כנגד הנתבע 2 חוששני שכאן בא התובע עצמו לכלל טעות גמורה בהבנת מהות תביעתו, הסעדים המבוקשים במסגרתה והיריבות שבינו לבין הנתבע 2 בקשר לסעדים אלה. אף אחד מהסעדים המבוקשים בתובענה אינו מופנה כלפי הנתבע 2. התובע, בסיכומיו, טוען כי עמדתו של הנתבע 2 מתחמקת וכי הוא מנסה להתנער מאחריותו הנטענת למעשיו של גבעתי נוכח הנסיבות העובדתיות של המקרה; אלא שטענה זו היא טענה שאין מקומה בתביעה הנוכחית כלל, וממילא אין מקום שפסק-הדין יתייחס לטענה זו ויכריע בה. התביעה הנוכחית אינה כוללת בכל מקרה הטלת אחריות כלשהי על מי מהנתבעים, והתובע אינו תובע בגדרה פיצוי על כל נזק שהוא. כל שמבוקש בתביעה זו הוא לקבוע כי שלושה מסמכים משפטיים - חוזה המכר, יפוי-הכח וכתב ההוראות הבלתי חוזרות, אינם תקפים. בין שהתביעה או כל חלק ממנה מתקבלים ובין שלא, אין מקום לכך שעו"ד דניאל כהן (הנתבע 2) יהיה בעל דין בתביעה משום שהוא אינו צד לאף אחד מהמסמכים הללו. שאלת אחריותו של הנתבע 2 לכריתתם ולתוכנם אינה רלבנטית כלל לשאלת תוקפם. ככל שעדותו של עו"ד כהן דרושה לבירור התביעה, אין בכך כדי לעשותו בעל דין דרוש בה. בכתב התביעה אמנם התבקש גם צו המורה לנתבע 2 (כמו גם לנתבע 3) להשיב לנתבעת 1 או להעביר לתובע (לפי ההכרעה בשאלת תוקף חוזה המכר) כל סכום שקיבל במסגרת חוזה המכר, אלא שלפחות בנוגע לנתבע 2 נזנח סעד זה כליל לאחר שהוברר כי לא הועברו לידי הנתבע 2 כספים כלשהם במסגרת מימוש חוזה המכר. התוצאה היא כי התביעה כנגד עו"ד דניאל כהן (הנתבע 2 ) נדחית במובן זה שלא ניתן כל סעד כלפיו. התביעה כנגד הנתבע 3 גם לאחר עדותו הארוכה של גבעתי (הנתבע 3) רב הסתום על הנגלה. גבעתי אישר שהוא חייב סכומים גדולים וכי מתנהלים נגדו הליכי הוצאה לפועל בהיקפים גדולים (עמ' 114 ש' 23 - 32), אולם באותו זמן עצמו הוא גם גורם לכך שמאות אלפי ₪, לפחות על פי גרסתו, משולמים על פי מתווה שכולו פרי מחשבתו ופועלו של גבעתי לפירעון חובותיו של התובע. כדי להסביר כיצד זה הוא יוזם ומבצע מהלך כזה בעודו חייב חובות אישיים כבדים, הוא אומר שהכספים ששולמו הם כספיה של חברה בשם "מיקי מאיר", שלדבריו בנו הוא בעליה אף שהוא עצמו פועל לבדו בשמה (עמ' 114 ש' 21-22; עמ' 120 ש' 3-27; עמ' 121 ש' 7, ש' 20, ש' 22-23). בנו של גבעתי לא הובא למתן עדות ללא הסבר מניח את הדעת, אף שבית המשפט שאל שוב ושוב מדוע (עמ' 120 ש' 28 - עמ' 121 ש' 23). גבעתי גם הורשע, על פי הודאתו בעדותו, לפחות בעבירה אחת מתחום המרמה (עמ' 113 ש' 23 - עמ' 114 ש' 8) וכן תלוי נגדו תיק חקירה פתוח בגין חשד לקבלת דבר במרמה (עמ' 115 ש' 12-15), אף שניכר שעשה מאמץ להציג את הדברים בדרך מצמצמת ככל האפשר. הסיטואציה שבה נוצר הקשר בין התובע לגבעתי היא סיטואציה שיש להתעכב על פרטיה. עובר לקשר הראשון בין השניים, התובע אינו עובד מזה כמה חודשים לפחות ואין לו כל מקורות הכנסה. רכושו היחיד הוא הדירה, עליה רובצת משכנתא שנרשמה להבטחת הלוואה ששימשה למימון חלק מרכישת הדירה, אלא שהתובע אינו מצליח לעמוד בתשלום ההחזרים השוטפים של ההלוואה והדברים הגיעו לכדי כך שהבנק שהמשכנתא רשומה לטובתו פתח בהליכי מימוש המשכנתא בהוצאה לפועל שבמסגרתם מונתה עורכת-הדין רינה סופר לכונסת-נכסים לצורך המימוש, ולבקשתה אף ניתן צו פינוי כנגד התובע מהדירה על ידי ההוצאה לפועל. התובע צובר גם חובות נוספים, ובהם חוב לחברה שעיסוקה במתן הלוואות חוץ-בנקאיות (מה שמוכר בשם "שוק אפור"). חובות אלה מביאים לקיומם של עיקולים על הדירה. מצבו אינו טוב בלשון המעטה, ומוצא אינו נראה באופק. על רקע זה נתקל התובע במודעה באחד העיתונים, בה מציג עצמו הנתבע 2, עו"ד דניאל כהן, כמי שמתמחה בהוצאה לפועל ובמקרקעין. אלו בדיוק שני התחומים בהם יש לתובע בעיה חריפה. התובע מחליט להתקשר למספר טלפון המופיע במודעה, אלא שהוא אינו מגיע למשרדו של עו"ד כהן. במקום זאת הוא משוחח עם גבעתי, שמספר הטלפון שלו הוא המופיע במודעה, ובהמשך נפגש עמו כשברקע נופלת עליו אימת צו הפינוי. הדברים מפורטים בתחילת פסק-הדין. המצב העובדתי הוא כי גבעתי מוסר לתובע שעו"ד כהן אינו מוצא שיש בידו לסייע לתובע, וזאת לאחר שגבעתי מתקשר לעו"ד כהן, מתבקש על ידו לברר עם התובע האם יש ביכולתו לשלם משהו על חשבון חוב המשכנתא ונענה בשלילה. גבעתי העביר את המידע לעו"ד כהן שהגיב כי אם אלו פני הדברים אין הוא רואה טעם לקבל את עניינו של התובע לטיפולו. ניתן היה לצפות שגבעתי יודיע לתובע כי כאן נפרדות דרכיהם מאחר והתובע כלל לא ביקש לפנות לגבעתי, עליו לא ידע דבר וחצי דבר, אלא מבוקשו היה להגיע לטיפולו של עו"ד כהן והתברר כי עו"ד כהן סבור שאין בידו לסייע. גבעתי לא עשה כן. גבעתי סבר שגילה כאן הזדמנות לעשיית עסקה שסופה רווח מהיר וגדול, והוא פועל במהירות ובתחכום כדי לקשור את הקצוות כך שהזדמנות זו שנפלה לידיו אכן תבוא לכלל מימוש. תוך ימים אחדים נערכת סדרת מסמכים: יפוי-הכח מיום 18/3/09, בו מיפה התובע את כוחו של גבעתי לעשות כל דיספוזיציה בדירה, כאשר ביפוי-הכח (הן בכותרת והן בסעיף 9) נאמר כי הוא בלתי חוזר; חוזה בין התובע לבין חברת מיקי מאיר בע"מ מיום 18/3/09 (נספח א' לתצהיר גבעתי) על-פיו מתחייבת החברה הנ"ל לתת לתובע הלוואה בסך 250,000 ₪ כנגד משכנתא על הדירה (החוזה בין אותה חברה לבין גבעתי נחתם, בשם החברה, על ידי גבעתי, אולם הוא לא בוצע כלשונו); ו"כתב הוראות בלתי חוזרות" מיום 26/3/09, בו מורה התובע "באופן בלתי חוזר" כי מהתמורה שתתקבל ממכירת הדירה יועברו לגבעתי כל כספי התמורה שמעבר לסך של 450,000 ₪, ואילו הסך של 450,000 ₪ ישמש לפירעון החובות הרובצים על הדירה ורק ההפרש בין החובות לבין 450,000 ₪ יועבר לידי התובע. פחות מחודשיים לאחר חתימת ה"הוראות הבלתי חוזרות" כבר נמכרת הדירה תמורת 820,000 ₪, לאחר שבמודעה שגבעתי ניסח ופרסם לשם מכירתה נאמר כי היא מוצעת תמורת 850,000 ₪ והיא הוגדרה במודעה כ"מציאה". כך נוצר מצב בו התובע מאבד את השליטה על הדירה הלכה למעשה, ונעשה "שבוי" בידיו של גבעתי; אלא שמה שחמור יותר הוא כי התוצאה הכוללת היא שגבעתי נעשה זכאי למאות אלפי ₪ בעוד התובע צפוי להישאר כאשר חובותיו אמנם נפרעים אולם נותר בידיו סכום שניתן לאמוד אותו בעשרות אלפי ₪ בלבד, שהם כל רכושו לאחר שדירתו היחידה ששימשה למגוריו נמכרה. ייאמר כבר כעת: גבעתי עשה רושם בלתי מהימן בצורה מובהקת ביותר. התרשמותי החד משמעית מעדותו היא כי כל אימת שהדבר מתאפשר הוא מנסה, בתחכום רב, לערפל ולטשטש את העובדות ולהתחמק מכל פרט שאינו נוח לו, והיכן שאין אפשרות כזו הוא אינו מהסס לומר דברים העומדים בניגוד לאמת העובדתית. כדי להבין את מערכת המסמכים ואת תוצאתה צריך לתת את הדעת לנתונים הכספיים, הן אלו שהתבררו בדיעבד והן אלו שנטען כי היו ידועים וצפויים מראש. בדיעבד ידוע כי ה"הוראות הבלתי חוזרות" מבטיחות לגבעתי רווח של 370,000 ₪ מעבר לפירעון חובותיו של התובע, שהם מעל ל-45 אחוזים(!) ממחיר הדירה. גבעתי טוען כי בעת שנערך כתב ה"הוראות הבלתי חוזרות", היה שווי הדירה לדעתו 600,000 ₪ (או 620,000 ₪) בלבד - עמ' 122 ש' 14-23. גם לו הייתי סבור שאמת בפי גבעתי בנקודה זו היה קשה לקבל מצב בו רבע ממחיר הדירה עובר לידי גבעתי כרווח גרידא (שם), מעל ומעבר לסכומים שישמשו לפירעון חובות התובע מתוך התמורה. לשם השוואה, כמתווך היה גבעתי זכאי לשני אחוזים בלבד (בתוספת מע"מ) מהתמורה מכל צד (בהנחה ששני הצדדים היו מזמינים ממנו שירותי תיווך שבגדרם היתה נקשרת העסקה ביניהם). לעיצומו של עניין אני סבור שטענת גבעתי לפיה הערכתו היתה כי שווי הדירה עומד על 600,000 ₪ אינה אמת הן במובן זה שלא זה היה השווי, והן במובן זה שגבעתי ידע היטב בזמן אמת שהשווי גבוה בהרבה. ההתקשרות בין גבעתי לתובע השתכללה במחצית השניה של חודש מרץ 2009 (המסמכים שנערכו בגדרה נושאים את התאריכים 18 ו-26 לחודש מרץ 2009). כבר ביום 11/5/09 נערך חוזה המכר עם הנתבעת 1, לאחר שגבעתי פרסם קודם לכן מודעה בה הוצעה הדירה למכירה (כ"מציאה") תמורת 850,000 ₪ כאשר המחיר החוזי עומד על 820,000 ₪. לא הובאה כל ראיה לכך ששווי הדירה זינק בכ-200,000 ₪ לפחות, ובאחוזים בכ-33 אחוזים, תוך פחות מחודשיים. ניתן לקבוע כממצא המבוסס על ידע כללי שהוא מן המפורסמות כי שוויה של דירת מגורים, גם כשהיא מצויה במרכז הארץ וגם בתקופה של עליית מחירים כללית בשוק הדיור, אינו מזנק בשיעורים כאלה תוך חודשיים (ופחות מכך) בכלל ובתקופה הרלבנטית בפרט. אם נוסיף לכך את העובדה שגבעתי מציג עצמו כמי שעוסק בתיווך נדל"ן, ברור שהוא ידע היטב גם בזמן אמת כי ההערכה הנטענת של 600,000 ₪ או מעט למעלה מכך במחצית השניה של חודש מרץ 2009 היא מופרכת בעליל, וכי השווי הנכון גבוה בעשרות אחוזים. כאשר נשאל כיצד זה הוא מפרסם מודעה ובה ננקב מחיר של 850,000 ₪ לדירה שפחות מחודשיים קודם הוא העריך שערכה עומד על 600,000 ₪ השיב "יכול בן אדם לא לקנות" (כך!) - עמ' 127 ש' 27-32. תשובה זו בלתי מהימנה בעליל. האינטרס של גבעתי באותו רגע היה למכור ומהר, ולא ייתכן שיפרסם מודעה הנוקבת במחיר העולה בכ-40 אחוזים(!) על שוויה הנכון של הדירה משום שמהלך כזה מקטין כמעט לאפס את הסיכוי למכור את הדירה באמצעות המודעה, שהרי כאשר המודעה נוקבת במחיר בלתי ריאלי בעליל קשה להאמין שמישהו יטרח בכלל להתעניין בדירה. כממצא שבעובדה אני קובע שגבעתי ידע היטב שהשווי הנכון של הדירה במחצית השניה של חודש מרץ 2009 עמד על כ-800,000 ₪ אם לא למעלה מכך, וכל טענה לפיה העריך אז שהשווי נמוך ועומד על כ-600,000 ₪ אינה אמת. יתרה מכך: ההסבר של גבעתי לתנאי ההתקשרות בינו לבין התובע, לפיהם הוא אמור לקבל לידיו את כל עודף התמורה ממכירת הדירה שמעל 450,000 ₪, הוא כי הרווח הגלום בה עומד כנגד הסיכון הגלום בהתקשרות הזו (עמ' 123 ש' 8 וש' 22-23); אולם כאשר עומת על ידי בית המשפט עם הנתונים, הוא מאשר כי חשב שהסיכון מאוד נמוך גם אם שווי הדירה עומד על 600,000 ₪ (עמ' 125 ש' 22 - 28). כל זאת בעוד לתובע אמור להישאר סכום של 50,000 ₪ בלבד ממכירת הדירה, שליש מהרווח הצפוי לגבעתי. יתרה מכך: ניסוח ההוראות הבלתי חוזרות הוא כזה, שאם החובות יעלו על 400,000 ₪ אזי עד לסכום של 450,000 ₪ הסיכון מוטל על התובע דווקא, שהרי גבעתי זכאי לכל היתרה שמעל 450,000 ₪ ואילו הסך של 450,000 ₪ אמור לשמש לפירעון החובות ורק יתרתו, אם תישאר כזו, תועבר לתובע. מכאן שהסיכון שנטל גבעתי הוא רק שהחובות יעלו על 450,000 ₪ (ולא על 400,000 ₪, שהיה לדבריו האומדן עליו הסתמך) בעוד הוא עצמו מעריך, לגרסתו שנמצאה בלתי ראויה לאמון, כי שווי הדירה עומד על 600,000 ₪ כאשר האמת העובדתית היא כי השווי עומד על כ-800,000 ₪ באותה עת וגבעתי יודע את הדבר היטב. כל זאת בעוד התובע זכאי לסכום של עד 50,000 ₪ בלבד כאשר ייתכן גם שיישאר ללא פרוטה, ללא כל תלות בתמורה שתתקבל עבור הדירה וגם אם זו תהיה גבוהה במאות אלפי ₪ מסך כל החובות (וזו אכן המציאות העובדתית). המסקנה היא כי הקצאת הסיכונים בין גבעתי לתובע בלתי סבירה בעליל, וכי אין כל יחס מתקבל על הדעת בין הסיכון שגבעתי נוטל על עצמו, אשר ניתן לומר שלא היה קיים כלל נוכח שוויה האמיתי של הדירה, לבין הרווח המהיר שהוא מבטיח לעצמו; וכן אין כל יחס מתקבל על הדעת בין הסיכון שגבעתי נוטל על עצמו כנגד הסיכוי שהוא מקבל, לבין הסיכון שהתובע לוקח על עצמו כנגד הסיכוי שהוא מקבל (המוגבל ל-50,000 ₪ במקרה הטוב ביותר וללא קשר למחיר שניתן יהיה לקבל עבור הדירה). עוד יש להוסיף כי לא ניתן להבין כלל מדוע אצה לגבעתי הדרך ליטול סיכון כלשהו באשר לגובה החובות. אם לא ידע את ההיקף המלא של החובות, מדוע מיהר להתקשר ולקשור את התובע במסמכים שערך ולא הקדים להם בירור יסודי של גובה החובות, באופן שבו הסיכון יהיה אפס (ואף שלילי, מכיוון שיש להניח שניתן להביא חלק מהנושים לוויתור על חלק מהחוב כנגד תשלום מיידי של מלוא היתרה המוסכמת)? לא שמעתי מפיו של גבעתי כל הסבר מניח את הדעת לדרך בה נקט בעניין זה. גם העובדה שהיה צו פינוי תלוי ועומד כנגד התובע אינה יכולה להסביר מדוע הוקדמה ההתקשרות בין גבעתי לתובע לבדיקת חובותיו של התובע, שהרי אין מחלוקת כי את הצו המיידי ניתן היה לבטל כנגד תשלום סכום צנוע לכונסת-הנכסים כדי "לקנות" פרק זמן לא ארוך שבמהלכו ייבדקו כל החובות, גם אם נכון שהכונסת אמרה כי "אינה רוצה לשמוע" עוד דבר מהתובע משום שלא עמד בהבטחות קודמות כלפיה - נתון שלא הוכח משום שהכונסת לא זומנה להעיד מטעם גבעתי. לכל אלה יש להוסיף את הערפול הגמור באשר למעמדו של גבעתי. לגרסתו, מי שהוציאה את הכספים לתשלום חובות התובע היא חברת מיקי מאיר בע"מ. למרות זאת, כתב ההוראות הבלתי חוזרות, יפוי-הכח ואף חוזה המכר מנוסחים כך שכספי התמורה ממכירת הדירה משולמים לידי גבעתי עצמו, ושמה של חברת מיקי מאיר בע"מ אינו נזכר באף אחד מהם. אין כל הסבר לערפול הזה, לבד מחוסר המהימנות הכללי של גבעתי ולאופן בו הוא מתנהל כאשר הוא "מארגן" כספים בסכום ניכר מחברה שלטענתו אין לו כל חלק בה אולם הוא החותם היחיד בשמה, בעוד הוא עצמו חייב סכומי עתק לנושיו ואינו פורע את חובותיו. דומה שניתן לומר בבירור כי גבעתי עושה שימוש בתורת האישיות המשפטית הנפרדת כדי להתנהל בשני אפיקים מקבילים: אחד אישי, שבו הוא חייב כספים ואינו פורע חובות; ואחד תאגידי, שבו הוא פועל לבדו בשמו של תאגיד שיש לו ככל הנראה כספים זמינים, אולם הטענה היא כי לגבעתי עצמו אין כל זכויות בתאגיד הזה; והוא מקפיד לפזר ערפל סמיך בעניין זה מטעמים ברורים. ביפוי-הכח, בסעיף 9 שלו, נאמר כי יפוי-כח זה (לפיו מוסמך גבעתי למכור את הדירה בשמו של התובע) הוא בלתי חוזר מאחר וזכויות צד ג' שממנו קיבל, כביכול, התובע את התמורה המלאה עבור הדירה, תלויות בו. נכון למועד חתימת יפוי-הכח לא היה בנמצא צד שלישי שנתן לתובע תמורה כלשהי, מלאה או חלקית, עבור הדירה. על כן הוראת סעיף 9 ליפוי-הכח אינה תקפה (והדברים זוכים לאישור מלא מפי הנתבע 2, עו"ד כהן, שהעיד כי בטעות לא הושמט סעיף זה, הכלול בנוסח הסטנדרטי של המסמך, מיפוי-הכח שנחתם בפניו - עמ' 103 ש' 3-8). אשר לזכויותיה של מיקי מאיר בע"מ לקבל את הכספים שבהם פרעה כנטען חלק מחובותיו של התובע הרי שלפי החוזה בין התובע לבין חברה זו, היתה החברה אמורה להלוות לתובע רק 250,000 ₪ ובתמורה היתה אמורה לקבל משכנתא על הדירה. מכאן שזכיותיה של החברה אינן אמורות להיות מובטחות באמצעות יפוי-הכח, מה גם שהוא מדבר במפורש על זכויותיו של מי שנתן תמורה עבור הדירה ולא על מי שנתן לתובע הלוואה. גבעתי נשאל האם הסביר לתובע את המשמעויות של המסמכים שהתובע חותם עליהם, אשר לגרסת גבעתי נוסחו על ידי שניהם יחד (וברור לחלוטין שהאמת שונה וכי היחיד שניסח את הדברים היה גבעתי), כמו גם את האפשרות לפעול בדרכים חלופיות. הוא השיב בשלילה. הוא הוסיף כי כל שהסביר לתובע היה כי במצבו עומדות בפניו רק שתי אפשרויות: או שהכונס ימכור את הדירה, ואז יתכן שלא יישאר בידי התובע אפילו הסכום של 50,000 ₪, או שהוא - גבעתי - קונה את הדירה (כך!) ומותיר בידי התובע 50,000 ₪. ההסבר הזה לוקה בהטעיות חמורות. ההטעיה הראשונה היא כי קיים חשש שלאחר שהכונס ימכור (וליתר דיוק הכונסת תמכור) את הדירה, לא יישארו בידי התובע אפילו 50,000 ₪. נתוני האמת ידועים היטב: שווי הדירה עמד על כ-800,000 ₪ בחודש מרץ (בהינתן העובדה שנמכרה תמורת 820,000 ₪ כעבור פחות מחודשיים), ולא על 600,000 ₪ או פחות מכך, כפי שטען גבעתי כי העריך (וכבר נקבע לעיל כי טענת גבעתי לפיה העריך את השווי בסכום זה אינה אמת), וגבעתי ידע זאת היטב. כל החובות, גם מבלי לנהל כל משא-ומתן להפחתתם ומבלי להיעזר בכל גורם חיצוני העשוי לסייע בכך, עומד על פחות מ-500,000 ₪. גם אם ניקח בחשבון הפחתה מקובלת של 10 עד 15 אחוזים ממחיר הדירה עקב מימוש כפוי, וגם אם ניקח בחשבון את שכר הכינוס, עדיין התובע היה צפוי להשאיר בידיו סכום העולה פי כמה וכמה על אותם 50,000 ₪, וברור לחלוטין כי גבעתי ידע זאת היטב ובחר ביודעין למסור מידע והערכות כוזבים לתובע בעניין זה. ההטעיה השניה היא כי התובע צפוי להותיר בידיו 50,000 ₪ כתוצאה מיישום ההוראות הבלתי חוזרות. זהו נתון מטעה משום שלפי ניסוחו של כתב ההוראות הבלתי חוזרות כל שיישאר לתובע מהמכירה הוא ההפרש שבין 450,000 ₪ לבין סך כל החובות, כך שאם החובות יגיעו ל-450,000 ₪ יישאר התובע ללא פרוטה. מכאן כי לפי הדרך בה תיאר גבעתי את המצגים שעשה וההסברים שנתן לתובע עובר לחתימת כתב ההוראות הבלתי חוזרות, הטעה גבעתי את התובע עובר להסכמתו של התובע לחתום על כתב ההוראות הבלתי חוזרות. לפי הוראות סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הטעיה היא עניין אובייקטיבי במובן זה שהדין אינו דורש כתנאי לתחולת הסעיף כל כוונה מצד המטעה, ואפילו אין זה משנה אם המטעה התרשל כאשר הטעה. כדי שתקום לצד הטועה והמוטעה זכות הביטול של החוזה די שהצד השני גרם לכך שהטועה טעה, כלומר הטעה אותו במובן האובייקטיבי של המושג "הטעיה". מכאן כי לתובע הזכות לבטל את ההוראות ה"בלתי חוזרות" מחמת הטעיה. מקל חומר שזו התוצאה בהינתן הממצאים שנקבעו לעיל ולפיהם ידע גבעתי היטב כי הוא מטעה את התובע וכי אותה הטעיה היא שהביאה לכך שהתובע יחתום על ההוראות ה"בלתי חוזרות". עילה נוספת ומרכזית המקימה בידי התובע את הזכות לבטל את התקשרותו עם גבעתי היא עושק (סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). אין ספק שגבעתי ניצל את מצוקתו של התובע ואת חוסר ניסיונו כדי להתקשר עמו בחוזה שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. אשר למצוקה ולחוסר הניסיון, די לקרוא את התיאור של הרקע להתקשרות כדי לראות שהמצוקה של התובע היתה ברורה, גלויה וקשה. אמנם לתובע היה ניסיון במכירת וברכישת דירה, אולם לא היה לו כל ניסיון בהתמודדות עם מצב שבו יש לו חובות, תלוי נגדו צו פינוי וננקטים הליכים למימוש המשכנתא הרובצת על הדירה. בדיוק לכן ביקש לפנות לעורך-דין, אולם מצא עצמו מתקשר עם גבעתי ועם חברת מיקי מאיר בע"מ בחוזים שתוארו לעיל. אשר לתנאי המצטבר הנוסף שלפיו תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל: הניתוח שהובא לעיל בדבר תוכן ה"הוראות הבלתי חוזרות" לעומת נתוני האמת מבחינת היחס בין היקף החובות, שווי הנכס וחלקיהם של התובע ושל גבעתי בעודף השווי שמעל סכום החובות ברור לחלוטין. הוא מבטא מצב בו התנאים של החוזה מבחינתו של התובע גרועים במידה שקשה לתאר חמורה ממנה. כדי להמחיש את הדברים נניח כי גבעתי נותן (או גורם לכך שצד שלישי ייתן) הלוואה לתובע בסכום השווה לכל חובותיו על מנת שכל החובות ייפרעו באמצעות שימוש בכספי ההלוואה, ובמקביל פועל במרץ כדי למכור את הדירה כאשר כספי התמורה משמשים קודם כל להחזר ההלוואה. כפי שידוע בדיעבד, חלפו פחות מחודשיים מאז ההתקשרות בין התובע לגבעתי לבין המכירה, אולם ניקח בחשבון שכספי התמורה אינם משולמים מייד אלא מקצתם מייד והיתרה בחלוף זמן מה. בהנחה שסכום החובות הוא 400,000 ₪, ושמשך הזמן מאז הועמדו כספי ההלוואה לרשות התובע במובן זה שחובותיו נפרעו על ידי המלווה או מכספי ההלוואה ועד שהרוכשת שילמה סכום מצטבר מספיק לכיסוי פירעון ההלוואה (קרן וריבית) הוא 6 חודשים. עדיין, גם לפי שיעור ריבית שנתית של 20 אחוזים (העולה על המותר בהלוואות חוץ בנקאיות), יעמוד סכום הריבית הכולל שיגיע לגבעתי או למלווה על 40,000 ₪. אם נוסיף לכך דמי תיווך בשיעור של 2% בתוספת מע"מ ממחיר המכירה, נגיע לסכום של פחות מ-20,000 ₪ בגין דמי תיווך. מכאן שבתנאים מקובלים (ואף קשים מהמקובל) היה גבעתי אמור להשאיר בידיו, כריבית עבור הלוואה בסך 400,000 ₪ שנתן לכיסוי חובות התובע (ככל שנתן, וכבר ראינו שחוב מרכזי שהוא החוב המובטח במשכנתא נפרע מתוך תקבולי המכירה) וכדמי תיווך עבור שירותי תיווך למכירת הדירה גם יחד, סכום כולל של פחות מ-60,000 ₪ בהנחות מיטיבות עם גבעתי, בעוד סכום של כ-360,000 ₪ ויותר (בהנחה שהתמורה מהמכירה היא 820,000 ₪ והחובות הם 400,000 ₪) אמור להישאר בידי התובע. לעומת זאת, לפי תנאי ההתקשרות כפי שנכרתה בין גבעתי לתובע, היחס הוא הפוך: גבעתי נותר כשבידיו כ-370,000 ₪ על בסיס אותן הנחות, ואילו התובע נותר עם 50,000 ₪ בלבד. אם אלה אינם תנאים "גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל", אין לדעת מהם אכן תנאים כאלה. אכן, גבעתי טען כי ניתוח מספרי גרידא מתעלם ממה שהוא תיאר כ"סיכון" שנטל, אולם כבר ראינו שטענת ה"סיכון" מופרכת בעליל. נמצא כי החוזה שבא לביטוי בכתב ה"הוראות הבלתי חוזרות" ניתן לביטול מחמת פגמים ברצון של הטעיה ושל עושק. עיון בסיכומי גבעתי מלמד כי הוא אף אינו טוען כי לאור התניה בדבר היות ההוראות "בלתי חוזרות", לא ניתן לבטל מחמת פגם ברצון את ההתקשרות בינו לבין התובע. זה אינו מקרה. השימוש במונח "בלתי חוזרות" אינו מעלה ואינו מוריד בהקשר זה, מכמה טעמים. טעם אחד לכך הוא כי "בלתי חוזר" הוא מונח הלקוח מתחום דיני השליחות ופירושו שאין השולח רשאי להביא את השליחות לסיומה רק מחמת רצונו שלא להמשיכה, בעוד בכל הנוגע לכתב ה"הוראות הבלתי חוזרות" אין עסקינן בשליחות כלל אלא בחוזה שאינו חוזה בין שלוח לשולח. טעם שני הוא כי אין עסקינן בביטול רק מחמת שאין התובע חפץ בהמשך תוקף המסמך, אלא בביטול מכח ברירה שהחוק מקנה לתובע. טעם שלישי הוא כי אין לראות בהוראות המסמך בדבר היותו "בלתי חוזר" ויתור על הזכות לביטול מחמת פגם ברצון, משום שויתור כזה אינו אפשרי לוגית: הרי לו ידע התובע בעת ההתקשרות את שהוא יודע עכשיו, לא היה מתקשר כלל בחוזה הזה (שאם לא כן, אין מקום לדבר על פגם ברצון). על כן לא ניתן לייחס לו ויתור על טענות שלא ידע עליהן, משום שנפל פגם ברצונו בעת ההתקשרות. נותר לברר האם הופעלה ברירת הביטול באופן העולה בקנה אחד עם הדין. את ברירת הביטול יש להפעיל תוך זמן סביר, בהודעה לצד השני. אין דרישת צורה פורמאלית להודעת הביטול, ודי במצג חד משמעי המגיע לידיעת הצד שכנגד בדבר רצונו של המבטל בביטול. כבר בחודש יוני 2009 מודיע התובע באמצעות עורכי דינו הנוכחיים כי הוא מבטל כל יפוי-כח שנתן בקשר לדירה ודורש כי כל הקשור במכירה יתבצע באמצעותו, ובכך יש גם ביטול של כתב ההוראות הבלתי חוזרות שלפיו מנותב עיקר כספי המכירה לידי גבעתי. כעבור חודשים ספורים נוקט התובע בהליכים משפטיים של הגשת התובענה הנוכחית ובקשה לסעדים זמניים בגדרה. בנסיבות אלה, ברירת הביטול הופעלה ומומשה כדין. בסיכומיו נאחז גבעתי בדברי כב' הנשיאה גרסטל, בהחלטה שנתנה בבקשה לצו מניעה זמני, לפיהם אם יתברר כי התובע לא אמר אמת בתצהירו ובעדותו בדיון בבקשה לצו מניעה זמני, תהיינה לכך השלכות על התוצאה הסופית בתביעה. גבעתי מותח את הדברים הרבה מעבר למשמעותם המקורית. הליכים משפטיים אינם סוג של התערבות שבה כל עובדה שהתובע טוען לה ויתברר שאינה אמת תביא לדחיית התביעה כולה. הנתון שלפיו חלק של ממש מהעובדות שהתובע טען להן במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני התבררו כעובדות שאינן אמת הביא לכך שתביעתו נגד הנתבעת 1 נדחתה, אולם אין לומר כי די בעובדה זו כדי שגם התביעה כנגד גבעתי תידחה. ההכרעה בתביעה כנגד גבעתי התבססה על מסמכים, על עובדות שאינן במחלוקת ואף על חלקים מגרסת גבעתי עצמו, והיא אינה מבוססת על מהימנות גרסתו של התובע בכלל ושל הגרסה שמסר בתחילת ההליכים בפרט. לא מצאתי בסיכומי גבעתי התייחסות ל"הוראות הבלתי חוזרות". הדבר מפתיע ביותר, שהרי זהו המסמך המגדיר את חלוקת כספי התמורה המתקבלת מהמכירה בין גבעתי לתובע. אין כל הסבר שיכול להניח את הדעת להיעלמותו המפתיעה של כל זכר למסמך הזה מסיכומי גבעתי. אינני מוצא צורך להידרש לשלל טענות נוספות שהועלו, כלאחר יד, בסיכומי הצדדים. כך למשל העלה התובע בסיכומיו רשימה ארוכה של עילות כנגד גבעתי, רובן נטולות כל אחיזה בכתב התביעה ומקצתן אף בלתי רלבנטית בעליל (כך למשל טענת תרמית לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינה ממין העניין כאן, משום שהתרופה בגינה אינה כוללת ביטול מסמכים שנערכו כתוצאה מתרמית). גבעתי מצדו התייחס בסיכומיו לחוזה ההלוואה שבין מיקי מאיר בע"מ לבין התובע, אולם אין לכך מקום: לא הוגשה תביעה-שכנגד, התובע לא ביקש כל סעד לגבי חוזה ההלוואה האמור, וגבעתי אף אינו רשאי לתבוע דבר בשמו-הוא מכח חוזה ההלוואה שהוא אינו צד לו ואינו נזכר בו. התוצאה היא כי יפוי-הכח כהגדרתו במבוא לפסק-הדין, וכתב ההוראות הבלתי חוזרות, בוטלו כדין. מתוצאה זו מתחייב גם שינוי מסוים בהוראות הביצוע שבחוזה המכר שבין התובע לנתבעת 1 במובן זה שההוראות בדבר תשלום כספים לידי בא-כח המוכר, כלומר לידי גבעתי, תבוטלנה. התשלומים שלפי החוזה היו אמורים להשתלם לידי גבעתי ישולמו לידי המוכר (התובע) עצמו באמצעות עורכי הדין המייצגים אותו בתביעה הנוכחית. זאת משום שהוראה זו בחוזה המכר מקורה בהתקשרות שבין גבעתי לתובע אשר בוטלה כדין. אינני מתעלם מכך שכחלק מהמסמכים שנערכו לצורך מימוש חוזה המכר נחתם גם יפוי-כח בלתי חוזר להעברת הזכויות בדירה על שם הנתבעת 1, אולם אין בתביעה עתירה לביטולו או לשינויים בו, ועל כן אינני נותן לגביו כל הוראה במסגרת פסק-דין זה. אשר להיבטים הכספיים של הסכסוך בכל המישורים (החל בתשלומים שטרם שולמו או טרם הועברו לתובע או עבורו על פי חוזה המכר וכלה בטענות כספיות כלשהן בין התובע לנתבעים 2 ו-3 וליחסים שבינו לבין חברת מיקי מאיר בע"מ), הרי משלא נתבקשו סעדים כספיים בתביעה ובהעדר תביעה-שכנגד, אין מקום לדון ולהכריע בהיבטים אלה במסגרת פסק-דין זה. התוצאה הסופית ההכרעה בחלקיה השונים של התביעה היא כמפורט בסעיפים 9, 10 ו-25 לעיל. התובע ישלם לנתבעת 1 הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דינה, יחדיו, בסכום כולל של 25,000 ₪. ביחסי התובע והנתבע 2 החלטתי, לאחר ששקלתי בדבר, שלא לעשות צו להוצאות למרות מורת הרוח על כך שהתובע לא רק הגיש מלכתחילה את התביעה גם כנגד הנתבע 2 אף שראוי היה להימנע מכך בהעדר עתירה לסעדים רלוונטיים של ממש כלפיו, אלא גם על כך שעמד על המשך ההליך כנגד נתבע זה גם לאחר שהתברר שהסעד היחיד שביקש כלפיו אינו אקטואלי; ולמרות מורת הרוח על הטענה החמורה של זיוף שהעלה התובע כלפי הנתבע 2 לפני ההליכים בניגוד גמור לאמת העובדתית. הטעם לכך שלמרות כל אלה החלטתי שלא לעשות צו להוצאות לטובת הנתבע 2 הוא, כי לטעמי כל הפרשה נולדה כתוצאה מ"חטא קדמון" שהנתבע 2 אחראי לו כאשר הוא מפרסם מודעה בה הוא מציע את שירותיו, אולם הפונים אליו מגיעים לגבעתי המנצל את ההזדמנות ועושה איתם "עסקאות" שהתיאור "מפוקפקות" ראוי להן ואף ממעיט מחומרתן, וכאשר בינו לבין גבעתי מתקיימת מערכת יחסים בלתי רגילה בעליל אף שבאותה עת גבעתי אינו עובד במשרדו של הנתבע 2 בכל תפקיד שהוא. גבעתי ישלם לתובע את אגרת המשפט ששילם התובע, וכן ישלם לתובע בגין שכר טרחת עורכי דינו סך של 50,000 ₪. סך זה נותן גם ביטוי למורת הרוח הקשה מהתנהלות גבעתי בפרשה כולה, מתחילתה ועד לעדותו בבית המשפט. מסמכיםסעד הצהרתי