קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להחזרת כספים ששולמו לעורך דין: עורך-דין התקשר בהסכם עם חברה לליווי פרוייקט בנייה אותו יזמה ולרבות רישום בית משותף וייחוד הדירות על שם הרוכשים. לימים נקלעה החברה להליכי פירוק בטרם השלימה את רישום הזכויות. במסגרת הליכי פירוק אלו מונה אותו עורך דין להשלים את רישום הבית המשותף ורישום זכויות הרוכשים. במהלך פעילותו, פונה אחד מרוכשי הדירות לעורך הדין ומבקש לקבל ממנו אישור בדבר זכויותיו בדירה וכן לרשום כי זכויות אלו נמכרו לצד ג'. האם רשאי עורך הדין להתנות את מתן אישור הזכויות בתשלום חוב שנותר אותו רוכש חייב לו עת נרכשה הדירה מהחברה, בטרם הליכי הפירוק? האם מוגבל עורך הדין בגובה הסכומים הנדרשים על ידו לרישום העברת הזכויות מכוח צו הפקוח על מחירי מצרכים ושרותים (החלת החוק על שירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין), התש"ז - 1999? אלו, בתמצית, השאלות העומדות להכרעה בפני בתיק זה. העובדות ראשיתה של המסכת העובדתית הרלוונטית אי אז, בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. באותם שנים פעלה חברה בשם מישנאל חברה להשקעות ולבניין בע"מ (להלן: "משנאל"). מישנאל פעלה בישראל ובחו"ל ובמסגרת פעילותה, יזמה פרויקט לבניית מספר בניינים למגורים בראשון לציון, פרויקט אשר זכה לכינוי "מדורגי אל-על" (להלן: "הפרויקט"). במסגרת אותו הפרויקט נכלל אף בניין בן 8 קומות ו- 43 דירות, אשר יועד להיבנות על גבי המגרש אשר סומן במספר 1 (להלן: "הבניין"). בניין זה נבנה ומצוי כיום בדרך חיל החימוש 8 בראשון לציון. לטיפול בעניינים המשפטיים השונים הכרוכים בפרויקט, התקשרה מישנאל בהסכם עם משרדו של הנתבע, עורך הדין מיכאל דעואל. בהתאם להתקשרות זו, מונה הנתבע ללוות את הפרויקט ולטפל בעניינים כגון התקשרויות עם רוכשי דירות בפרויקט, השלמת פעולות איחוד וחלוקת המגרשים בהם נבנה הפרויקט, רישום בתים משותפים ורישום זכויות רוכשי הדירות. ביום 28.6.90 נכרת הסכם בין התובע ורעייתו דאז, רחל בניימין ז"ל, מצד אחד, לבין מישנאל מצד שני (להלן: "הסכם הרכישה") ולפיו רכשו התובע ורעייתו דאז את הזכויות בדירת מגורים בבניין, דירה בת חמישה וחצי חדרים בקומה ה' ואשר סומנה כדירה מס' 18 בתרשים אותו הכינה מישנאל (להלן: "הדירה"). יצוין כי גב' רחל בנימין ז"ל נפטרה ובפטירתה עברו מלוא זכויותיה בדירה לתובע. במסגרת הסכם הרכישה נקבעה מערכת זכויותיהם וחובותיהם של התובע ומישנאל בקשר עם רכישת הדירה. ביחס לנתבע, נקבע בהסכם הרכישה (סע' 25) כי יינתן לנתבע ייפוי כח בלתי חוזר "לביצוע רישום הזכויות" על שם התובע וכן נקבעה בהסכם הרכישה התחייבות התובע לשלם לנתבע תשלומים שונים כהשתתפות בשכר טרחתו בכל הכרוך בביצוע הסכם הרכישה, רישום הזכויות וכד' (סע' 24 בהסכם הרכישה) וחובתו לשלם לנתבע כספים במקרה של העברת זכויותיו בדירה עד להשלמת רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין (סע' 26 בהסכם הרכישה). מספר שנים לאחר רכישת הדירה, בשנת 1993, נקלעו עסקיה של מישנאל לקשיים והחלו להתנהל כנגדה הליכי כינוס נכסים ופירוק (תיק פש"ר 1198/03 בביה"מ המחוזי בת"א). במסגרת הליכי פירוק אלו, מונה למישנאל כונס נכסים (עו"ד דוד גאון; להלן: "הכונס"), אשר הוסמך, בין היתר, לחתום בשם מישנאל על המסמכים הדרושים לשם העברת הזכויות בדירות אשר נבנו על ידה. השנים חלפו עברו, הליכי הפירוק של מישנאל לא הושלמו ואף רישום הזכויות בפרויקט לא הושלם כך שהדירה אותה רכש התובע לא נרשמה על שמו. כל שנרשם בלשכת רישום המקרקעין בקשר עם זכויות התובע בדירה, הייתה הערת אזהרה לזכותו על זכויות מישנאל, הערת אזהרה אחת מתוך מספר הערות אזהרה שנרשמו בלשכת רישום המקרקעין (כאמור בנסח אשר צורף כנספח א' לחוזה מכירת הדירה, נספח א' לכתב התביעה). הליכי הפירוק של מישנאל נמשכו ובמהלך 2003, או בסמוך לכך, ניתן כנגד מישנאל צו פירוק וכונס הנכסים הרשמי ("הכנ"ר") מונה כמפרק זמני למישנאל. בעקבות מינוי המפרק הזמני למישנאל, פנה הכונס לבית המשפט של פירוק, בית המשפט המחוזי בתל אביב, בבקשה להורות על סיום הליכי הכינוס כנגד מישנאל ועל שחרור הכונס מתפקידו. באותה בקשה (מוצג ת/1) ציין הכונס את החשש הקיים לפגיעה ברוכשי הדירות ממישנאל בהעדר כתובת לטיפול בענייניהם ולפיכך עתר למתן ייפוי כוח לנתבע. ייפוי כוח אשר יינתן לנתבע על ידי הכונס. בהחלטה מיום 21.11.04 אושרה בקשת הכונס, הכונס שוחרר מתפקידו אך טרם שחרורו ועל יסוד אישור זה חתם הכונס, בשם מישנאל, על ייפוי כוח בלתי חוזר לנתבע. ביום 28.11.07 חתם התובע על הסכם מכר (להלן: "הסכם המכר") למכירת הדירה לבני הזוג ארז ולימור דינה (להלן: "הרוכשים"). באותו שלב בו נמכרה הדירה, טרם הושלם רישום הדירה בפנקס הבתים המשותפים וכך לא ניתן היה לוודא מתוך עיון בפנקסי לשכת רישום המקרקעין כי התובע הוא הוא בעל הזכויות בדירה או כי זכויותיו נקיות מכל עיקול, שעבוד או חבות לצד ג'. הדרך היחידה אשר עמדה בפני התובע לקבלת אישור בדבר זכויותיו בדירה הייתה פנייה לנתבע ובקשת "אישור זכויות". דהיינו, מסמך פורמאלי המאשר את זכויות התובע בדירה. בסמוך לחתימת הסכם המכר, פנה לפיכך התובע לנתבע ובקש ממנו "אישור זכויות". בתגובה, במכתב מיום 29.11.07, העביר הנתבע לתובע פירוט המסמכים המצויים בתיקי הנתבע בקשר עם התובע. במכתב זה, הדגיש הנתבע כי אין מתכתבו בגדר ב"אישור זכויות" אלא רק "שיקוף של ממצאים העולים מעיון בתיקנו". עוד הדגיש הנתבע כי התובע נותר חב לנתבע שכר טרחה בסך 1,000 ₪ אשר הורתו בהסכם הרכישה מיום 28.6.90. הנתבע הודיע לתובע כי עד אשר לא ישולם חוב זה, בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית ומע"מ, לא תטופל כלל בקשת התובע להעברת זכויותיו בדירה לרוכשים. בנוסף, הודיע הנתבע לתובע כי במסגרת הטיפול בהעברת הזכויות יש לשלם לו שכר טרחה נוסף בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ ובאם מבקשים הרוכשים אף שתירשם הערת אזהרה לטובת בנק אשר העניק להם הלוואה, יהא עליהם לשלם לנתבע שכר טרחה נוסף בסך השווה ל- 0.5% מסכום ההלוואה אך לא פחות מ- 2,500 ₪ בצירוף מע"מ. במהלך חילופי מכתבים אשר נמשכו מספר חודשים מחה התובע על דרישות הנתבע והפציר בו לחזור מהן, אך לשווא. הנתבע עמד על דרישותיו. במצב זה, שילם התובע לנתבע סך של 24,811 ₪ ביום 23.7.08. על גבי החשבונית אשר הוציא הנתבע בגין תשלום זה נכתב כי התשלום מהווה השלמת חוב "שכ"ט ישן", דהיינו אותו שכר טרחה שמקורו בהסכם הרכישה (21,999 ₪) וכן תשלום עבור הטיפול בהעברת הזכויות לרוכשים (2,812 ₪). בעקבות תשלום זה הושלם טיפול הנתבע בהעברת זכויות התובע בדירה לרוכשים. בסמוך לאחר מכן, ביום 9.12.08, הוגשה תביעה זו אשר בטבורה דרישת התובע להשבת הכספים ששילם לנתבע וחיוב הנתבע בפיצויים. עם הגשת כתב ההגנה הוגשה גם התביעה שכנגד. טענות הצדדים לטענת התובע, לא הייתה כל הצדקה לדרישות התשלום של הנתבע, אשר הוצגו בפני התובע בחוסר הגינות ובלא כל אחיזה במציאות. ביחס לדרישת תשלום יתרת שכר טרחת הנתבע לפי הסכם הרכישה, טוען התובע כי הנתבע ניצל את מעמדו כמי שמונה לטפל בהעברת זכויות בפרויקט ומסירת אישורי זכויות לבעלי הדירות. ניצול מעמד זה, כך טוען התובע, היה פסול שלכן על הנתבע להשיב את הכספים אשר גבה במעשהו זה. אשר לדרישת התשלום עבור העברת זכויות התובע בדירה לרוכשים, טוען התובע כי במינוי אשר ניתן לנתבע על ידי בית המשפט במסגרת תיק הפירוק של מישנאל, מגולמת חובתו לגבות אך ורק את הסכומים אשר מותרים בגבייה על ידי חברה משכנת וסכומים אלו מוגבלים לפי חוק. בפועל וביחס לשני הסכומים האמורים, כך לפי הנטען, עשה הנתבע שימוש לרעה בתפקיד לו מונה על ידי בית המשפט לגביית סכומים העולים על המגיע לו. הנתבע הבהיר כי לא ימסור "אישור זכויות" ולא יאפשר את ביצוע הסכם המכר, שלכן, בלית ברירה, בכדי להימנע מהפרת הסכם המכר כלפי הרוכשים, שולמו לנתבע מלוא הכספים אשר דרש. התובע עותר לפיכך להשבת מלוא הכספים אשר שילם לנתבע ולפיצוי בסך 20,000 ₪ על עוגמת הנפש אשר חווה. בסך הכל עותר התובע לחיוב הנתבע בתשלום סך של 45,390 ₪. לטענת הנתבע אין בסיס לתביעה, על שני ראשיה העיקריים. אשר לתשלום יתרת שכר הטרחה בגין הסכם הרכישה, טוען הנתבע כי מאחר ובמסגרת ההסכם שבין התובע למישנאל התחייב התובע, בין היתר, לשלם את שכר טרחת הנתבע, הרי שלמעשה נוצר קשר חוזי עקיף בין התובע לנתבע. לפי הסכם הרכישה, אמור היה התובע לשלם לנתבע את מלוא שכר טרחתו עד למועד קבלת החזקה בדירה, אך לבקשתו, ניתנה לתובע דחייה בתשלום שכר הטרחה. התובע ניצל דחייה זו ונמנע מהשלמת שכר הטרחה כך שנותר חייב לנתבע סך של 1,000 ₪. סכום זה, לפי הסכם הרכישה, נושא ריבית פיגורים בשיעור 1.5% לחודש. תחילה הקל הנתבע עם התובע ותבע אך ורק הפרשי ריבית על הקרן הלא צמודה ולא על הפרשי ההצמדה, אך כעת, נוכח התנהגות התובע, עותר הנתבע לתשלום מלוא החוב ובשל זאת הגיש תביעה שכנגד בסך 57,508 ₪. לנוכח טענת ההתיישנות שהעלה התובע, טוען הנתבע כי חוב איננו מתיישן לעולם וכי רק הזכות הדיונית לתבוע אותו בערכאות מתיישנת. לפיכך, לשיטת הנתבע, הייתה זו זכותו המלאה לפעול לגביית חוב שכר הטרחה גם בחלוף שנים כה רבות מאז אמור היה התובע לשלמו. כל עוד לא שולם החוב, טוען הנתבע, הייתה זו זכותו לסרב ליתן לתובע שירותים משפטיים וכך אכן עשה, תוך שהוא מבהיר לתובע את מקור דרישתו לתשלום. בנוסף, טוען הנתבע כי לפי הסכם הרכישה נקבע בסעיף 26 (ב) (7) כי עבור שירותים משפטיים נוספים ישולם לנתבע שכר טרחה בסך 750 ₪ בתוספת הצמדה למדד ובתוספת מע"מ. סכום זה בדיוק נתבע מהתובע, בסך כולל של 2,812 ₪. הנתבע כופר בניסיון לייחס לו מעמד של "חברה משכנת" וטוען כי זכותו המלאה לקבוע את השכר הנדרש עבור שירותיו, אפילו לא נקבע היה מראש בהסכם הרכישה. בסך הכל טוען הנתבע כי פעל כדין לגביית שכרו ומוחה נמרצות לא אך על עצם הגשת התביעה אלא גם על לשונו המשתלחת של התובע, אשר מבקש לייחס לו "סחיטה ועושק פליליים". בנוסף, הגיש הנתבע תביעה שכנגד ובמסגרתה עתירה לחיוב התובע בתשלום יתרת שכר טרחתו על יסוד הסכם הרכישה, בצירוף הפרשי הצמדה בשיעור 1.5% לחדש, בניכוי הסכום ששולם ובסך הכל - 57,058 ₪. בכתב ההגנה שכנגד טוען התובע כי יש לדחות את התביעה שכנגד שכן עילת התביעה התיישנה, בגין השיהוי בהגשתה ובהכחשה גורפת של כל חוב לנתבע או הסכמה בדבר שיעורי ריבית להן טוען הנתבע. ביחס להסכם הרכישה טוען התובע שזה פקע משנקלעה מישנאל להליכי פירוק ועל כל פנים הקשר של התובע עם הנתבע נובע מהמינוי אשר קבל הנתבע מבית המשפט במסגרת פירוק מישנאל ומינוי זה איננו כולל כל סמכות "לעשוק את הדיירים", בפרט כאשר הנתבע התרשל באי השלמת רישום הדירה בטאבו במשך שנים רבות. דיון התביעה להשבת שכר הטרחה חלקה הראשון של התביעה עוסק בתשלום אשר שולם לנתבע ואשר תואר בחשבונית מיום 23.7.08 (נספח ח' לכתב התביעה) כך: "יתרת שכ"ט ישן". בחינת טענת התובע לפיה יש לחייב הנתבע בהשבה, שכן אסור היה לנתבע להתנות הטיפול בהעברת הזכויות בדירה בתשלום זה, מחייבת ראשית לכל הגדרת מעמדו של הנתבע במישור יחסיו מול התובע. על פי דין, נעזרים בתי המשפט מעת לעת בעשיית מלאכת השיפוט, בבעלי תפקיד הממונים על ידם כגון: מפרקים, כונסי נכסים, נאמנים בהליכי פשיטת רגל, מנהלי עיזבון, אפוטרופוסים וכיו"ב. בעלי תפקיד אלו משמשים בדרך כלל לביצוע פעולות שונות, לעיתים נקודתיות ולעיתים מתמשכות, תחת פיקוחו של בית המשפט. בעל תפקיד הממונה על ידי בית המשפט מכונה "פקיד בית המשפט" (Officer of the Court) ומהווה למעשה את זרועו הארוכה של בית המשפט. מהו מעמדו של הנתבע בנסיבות העניין? מקור מינויו של הנתבע באותה עתירה אשר הגיש הכונס ביום 31.8.04 (ת/1). הנה אשר הסביר הכונס באותה בקשה, כאשר בביטוי "עורכי הדין" הכוונה למשרדו של הנתבע: 7.6 רוכשי הדירות בפרויקט חתומים על חוזים עם מישנאל חברה להשקעות ובניין בע"מ ומישנאל שירותים (1988) בע"מ על פיהם הוטל על עורכי הדין האמורים לטפל ברישום זכויותיהם ... 7.8 עד היום פעל הכונס על שתי החברות האמורות ככל שהתבקש על ידי משרד עורכי הדין הנ"ל בחתימה על מסמכים הדרושים לשמירת זכויותיהם של רוכשי הדירות בפרויקט האמור. עתה, עם סיום תפקידו של הכונס ושחרורו מתפקידו, קיים חשש כי אם לא יינתן למשרד עורכי הדין הנ"ל ייפוי כח בלתי חוזר על ידי שתי החברות האמורות שבכינוס, יפגעו זכויותיהם של רוכשי הדירות בפרויקט האמור וזכויות הבנקים והמוסדות הכספיים שהלוו להם כספים לצורך רכישת הדירות. 7.9 אשר על כן, כב' בית המשפט מתבקש להורות לכונס - בטרם סיום תפקידו זה - או למפרק הזמני, לייפות בשם כל אחת משתי החברות הנ"ל שבכינוס, באופן בלתי חוזר, את כוחם של עורכי הדין ... לפעול בשם כל אחת משתי החברות הנ"ל ככל הנדרש למטרות דלעיל, וזאת על מנת להגן על זכויות רוכשי הדירות בפרויקט האמור...וזאת על מנת שיהיה להם תוקף גם לאחר שחרור הכונס מתפקידו... לאור כל האמור לעיל, מתבקש כב' בית המשפט לשחרר את הכונס מתפקידו ולהורות לו כמבוקש בעתירה לעיל. מקור המינוי לנתבע מצוי לפיכך בהחלטת בית משפט של פירוק והנתבע למעשה מונה להיות בא-כוחה של מישנאל על פי החלטת בית המשפט במסגרת תיק הפירוק המתנהל כנגד מישנאל. כך גם טוען הנתבע עצמו (סע' 16 בכתב ההגנה): "ביום 21.11.2004 החליטה כב' השופטת ורדה אלשייך לאמץ את הצעת כונס הנכסים וכתוצאה ייפה כונס הנכסים את כוחו של עו"ד דעואל, באופן בלתי חוזר, לחתום בשם החברות הנ"ל..." אומנם, כפי שמציין הכונס בבקשתו, הנתבע טיפל באותם עניינים בדיוק גם טרם ניתנה ההחלטה לשחרור הכונס ולמתן ייפוי הכוח לנתבע ואף טרם נקלעה מישנאל לפירוק. כך גם ניתן לתהות על מעמד הנתבע בתקופה שבין תחילת הליכי הפירוק ועד למינוי שניתן לו בהחלטה כאמור, אך עניין זה איננו רלוונטי שכן עסקינן במעמדו לאחר שמונה על ידי בית המשפט. אם כן, החלטת בית המשפט מיום 21.11.04 בתיק פש"ר 94/97 היא היא מקור סמכויותיו של הנתבע בכל הנוגע לפעילותו בקשר עם מישנאל בכלל והפרויקט בפרט. ודוק, ניכר כי בד בבד עם מתן ייפוי הכוח לנתבע סיים הכונס את תפקידו ולמעשה שוחרר מכל קשר נוסף לפירוק. משמע, במינוי הנתבע נותר הוא לבדו מול בית המשפט. הכונס קבל את אישור בית המשפט למינוי ואת אישור בית המשפט לשחרורו מתפקידו ככונס. לא נותר איפה לנתבע אלא את בית המשפט. כלפיו עליו לפעול ואת הוראותיו עליו לקיים במסגרת המשך הליכי הפירוק של מישנאל. מסקנה זו מתחזקת כאשר בוחנים את תכלית מינויו של הנתבע, על יסוד המפורט בבקשת הכונס (ת/1). כאשר התקשר הנתבע עם מישנאל למתן שירותיו, נעשה הדבר, מן הסתם, במסגרת פעילותה העסקית של מישנאל ובכדי לקדם את עסקיה. התקשרות רגילה בין עו"ד ללקוח כמוה מוצאים מדי יום ביומו. התקשרות במסגרתה מבקשת החברה לקדם את הפרויקט אותו יזמה ומבקש הנתבע ליתן שירותיו ולהשתכר בגינם. מאידך, למינוי הנתבע על ידי בית המשפט תכלית שונה לחלוטין. למינוי הנתבע אין דבר עם קידום האינטרסים של מישנאל ואף לא עם האינטרסים של הנתבע. תכלית מנוי הנתבע הינה רצונו של בית המשפט (על יסוד עתירת הכונס) למנוע פגיעה בצדדים שלישיים אשר התקשרו עם מישנאל. מניעת פגיעה בזכויות רוכשי הדירות בפרויקט ובזכויות הבנקים. מניעת פגיעה זאת, תיעשה הן בהשלמת רישום הדירות והן בטיפול בהעברת הזכויות עד לרישום. בית המשפט של פירוק שווה לנגד עיניו את אותם צדדים שלישיים אשר איתרע מזלם להתקשר עם חברה אשר נקלעה לפירוק ובקש למנות מי מטעמו אשר ישמור על זכויותיהם. כך בדיוק הסביר הכונס את עתירתו למינוי הנתבע. נאמנותו של הנתבע נתונה איפה לבית המשפט ולבית המשפט בלבד. פעילותו מיועדת להביא ליישום השאיפה למנוע פגיעה בצדדים שלשיים דוגמת רוכשי הדירות והבנקים. הנה איפה, מקור סמכותו של הנתבע במינוי שניתן לו בעקבות החלטת בית משפט של פירוק, דין וחשבון נותן הנתבע אך ורק לבית המשפט שכן הכונס סיים תפקידו ותכלית המינוי אותה בקש בית המשפט להגשים בעצם המינוי הינה שמירת זכויות צדדים שלישיים. כל אלו סממנים מובהקים של בעל תפקיד מטעם בית המשפט. ובמילים אחרות, בזה המינוי הפך הנתבע לבעל תפקיד מטעם בית המשפט. לפקיד בית המשפט. ל- officer of the Court. מה משמעות יש להגדרת מעמדו של הנתבע בנסיבות העניין? כפקיד בית המשפט, ניתנת לבעל התפקיד סמכות לפעול או לבצע פעולות שונות. סמכות זו - חובה בצידה. החובה לפעול על פי כללי התנהגות נוקשים כמצופה מכאלו הפועלים במינוי בית המשפט. כך, חייבים בעלי התפקיד לפעול באובייקטיביות במילוי תפקידם, בלא משוא פנים, בנאמנות לבית המשפט בלבד ובציות להוראותיו. חדשות לבקרים ממונה בעל התפקיד לבקשת מי מבעלי הדין ולעיתים בעל התפקיד הינו עורך דין אשר עובר למינוי חב חובת נאמנות ללקוחו, אותו בעל דין אשר חתר ופעל למינויו. גם במקרה שכזה, מרגע שמונה אסור לבעל התפקיד לפעול לקידום האינטרסים של הלקוח. הנה כך נקבע: "בסופו של דבר, כונס נכסים הינו "פקיד בית המשפט" (officer of the court) ומחויבותו הינה כלפי בית המשפט ולא כלפי מי מבעלי הדין, והוא אף לא מהווה שלוח של בעל הדין שביקש למנותו" (רע"א 6707/08 יואב ינאי נ' עו"ד מאיר קטן, [27.11.08]) ועוד נקבע: "סבורני כי גם דינה של טענת המבקש לפיה כונסי הנכסים נמצאים בניגוד עניינים מובנה, הואיל והם מייצגים הן את יורשי העיזבון והן את נושי העיזבון, להידחות. תפקידו של כונס הנכסים, מעצם הגדרתו, הינו לכנוס נכסים ולממשם על מנת לפרוע את חובות החייב לנושה שהביא למינויו. חרף זאת, במשפט הישראלי הוכר כונס הנכסים כבעל מעמד של פקיד בית המשפט הפועל בשמו (Officer of the Court) [ראו למשל: ע"א 522/72 מדינת ישראל נ' כונסי נכסים של וולטקס צמרון תשלובת טקסטיל בע"מ (בפירוק ובכינוס נכסים), פ"ד כז(2) 393, 398-399 (1973); רע"א 2077/92 אדלסון נ' רייף, פד"י מז (3), 485, 499 (1993)]. על כונס נכסים מוטלת החובה למלא את תפקידו באופן אובייקטיבי ובאופן שיניח את דעתו של בית המשפט כי מילא תפקידו כדין [ע"א 1034/92 רמות זכרון בע"מ (בכינוס נכסים) נ' וולף (, 20.1.1993); ע"א 141/74 פפרבוים נ' שריזלי, פד"י ל (1) 20, 26 (1975)]. כבר מטעם זה, איני מוצא ממש בטענת המבקש לפיה כונסי הנכסים במקרה זה נמצאים בניגוד עניינים מובנה הנוגד את תקנת הציבור." (רע"א 10420/07 אלברט כהן נ' מצליח מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, [28.4.08]) הלכות אלו מתייחסות לכונסי נכסים אך הלכות דומות נקבעו גם ביחס לבעלי תפקיד אחרים (למשל: ע"א 1211/96 עו"ד יורם ל. כהן מפרק אדאקום טכנולוגיות בע"מ נ' נשיונל קונסלטנטס (נטקונסלט) בע"מ, פ"ד נב (1) 481, 497). כך איפה, גדר הסמכויות המוענקות לבעל התפקיד משתנה ממקרה למקרה אך מסגרת החבות המוטלת על בעל התפקיד כוללת תמיד מערכת כללי יסוד של התנהגות, המשותפת לכל בעל תפקיד, יהא תוארו אשר יהא ואף בהעדר תואר מיוחד. כולם "פקידי בית המשפט", כולם זרועו הארוכה של בית המשפט, כולם מחויבים לפעול בתום לב, בהגינות, באובייקטיביות ומתוך מחויבות כלפי בית המשפט. כאמור, גם כאשר ממונה בעל התפקיד לתפקידו מטעם מי מבעלי הדין הרי מצופה ממנו שלא לפעול לטובת זה אשר יזם את המינוי. אם כן, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שמצופה מבעל התפקיד שלא לפעול לטובת האינטרסים האישיים שלו עצמו. נאמנותו של בעל התפקיד נתונה, בהגדרה, לבית המשפט בלבד וחובתו להגשים בפעולותיו את התכלית לשמה מונה. זו ודאי שאיננה קידום האינטרס האישי של בעל התפקיד. אין זה עניין של מה בכך לצפות מאדם לפעול באובייקטיביות, באמינות, במהימנות ובהתעלמות מאינטרסים אישיים. זו זו הסיבה לכך שלא כל האדם מתאימים למינוי כבעלי תפקיד מטעם בית המשפט. זו הסיבה לכך שבתי המשפט, הממנים בעל תפקיד שישמש ידם הארוכה, מקפידים למנות אנשים מנוסים שניתן לבטוח בהם ולסמוך הן על יכולתם המקצועית והן על יושרם האישי. לכן בדרך כלל ימונו לתפקיד זה עורכי דין או רואי חשבון, בעלי ניסיון ובקיאות בתחום נשוא המינוי. אנשים הכפופים לכללי אתיקה ולדין משמעתי, אשר יש להניח כי יבצעו תפקידם כראוי ובנאמנות. כעת, משהובהר מעמדו המיוחד של הנתבע כפקיד בית המשפט ומשהובהרה החובה המיוחדת הנובעת ממינוי שכזה, לפעול למימוש תכלית המינוי, באובייקטיביות ובהתעלמות מאינטרסים אישיים, ניתן לבחון את דרישת הנתבע מהתובע לתשלום שכר טרחתו על יסוד הסכם הרכישה. לאורך ולרוחב טיעוניו, מסביר הנתבע ומנמק את זכותו לגבות מהנתבע את יתרת שכר הטרחה מכוחו של הסכם הרכישה. הנתבע מסביר כיצד התחייב התובע לשלם את שכר טרחתו, כיצד ניתנה לו ארכה לתשלום, כיצד נותר חייב 1,000 ₪ וכיצד נקבעה זכותו של הנתבע לריבית. דא עקא, שנימוקים אלו כולם מבטאים אינטרסים אישיים של הנתבע. אינטרסים לגיטימיים, אולי, אך ודאי שזרים למינוי כפקיד בית המשפט. כפי שהודה הנתבע, לנוכח המינוי שקבל לא יכול היה איש לבצע עסקה במגרשים נשוא המינוי בלא חתימתו בשם מישנאל (עמ' 10 בפרוט'). הנתבע למעשה ניצל את מעמדו כמיופה כוחה הבלעדי של מישנאל כדי להתנות את הטיפול בענייני התובע בסגירת חשבון אישי קודם שיש לו עימו. אני סבור כי עמדתו זו של הנתבע עומדת בסתירה מהותית לחובתו כבעל תפקיד מטעם בית המשפט. באם סבר הנתבע כי התובע חב לו כספים, בין מכוח הסכם הרכישה ובין מכוח כל עילה אחרת, יכול היה הנתבע לפעול למימוש זכויותיו לפי שיקול דעתו. אסור היה לנתבע מכל וכל להתנות את ביצוע התפקיד לשמו מונה בסגירת חשבונות אלו. לא זו בלבד שבכך פעל הנתבע בחוסר אובייקטיביות ומתוך שיקולים שאינם ממין העניין לתפקידו, אלא שבכך סתר הנתבע את התכלית לשמה מונה. במסגרת העתירה למינוי הנתבע הרי מונה להגנה על זכויות רוכשי הדירות. בפועל, לפי עמדת הנתבע, נראה שהנתבע ראה במינוי כלי לאכיפת אינטרסים אישיים. זאת ועוד, כאשר ממנה בית המשפט בעל תפקיד, הרי שגם שכרו נקבע על ידי בית המשפט. לא בעלי העניין אשר יזמו את המינוי, ודאי לא בעל התפקיד עצמו, קובעים את השכר. הנה כך התייחס בית המשפט לשכר טרחתם של מנהלי עיזבון: "שכר הטרחה של מנהלי העזבון נקבע על-ידי בית-המשפט ולא היורשים הם אלה שקובעים אותו (ע"א 474/65, [2], הנ"ל, שם, ע' 95). הסכם בקשר לשכר שנערך בין היורשים לבין מנהלי העזבון, אין בו כדי להוסיף או כדי לגרוע לענין שיקול-דעתו והחלטתו של בית-המשפט, כי המחוקק העניק לבית-המשפט, לצורך קביעת השכר, שיקולי-דעת בלתי-מוגבל (".....שכר כפי שיראה למתאים") ... יתירה מזאת, הייתי אף רואה בחשש את המשך התפתחותה של התופעה שלפיה, מי שנהנה מן העזבון, גם מחליט על שיעור שכרו של מי שמנהל את העזבון כעושה דברו של בית-המשפט ומה גם שתתכן התקשרות כזאת בין חלק מן הנהנים מן העזבון לבין המנהלים. תפקידו של מנהל העזבון, כמי שהוצב לתפקידו על-ידי הזרוע השיפוטית והחב בנאמנות לעזבון בו הוא מטפל תחת עינו הפקוחה של בית-המשפט, איננו מתיישב עם קבלת טובות הנאה לפי שיקול-דעתם של היורשים, כי עניינם איננו תואם בהכרח את התוצאה שתתקבל אם המנהל יכבד את אמות-המידה אשר יש להפעילן מטעם בית-המשפט." (ע"א 153/77 מרים אלואשוילי נ' יוסף סמואל, פ"ד לב (1), 627, 636) כך גם בעניין דנא. את שכר טרחתו של הנתבע קובע אך ורק בית המשפט אשר מינה את הנתבע. גם אם נקבע שכר הטרחה מראש, בהסכם הרכישה או בהסכם עם מישנאל, ההחלטה בעניין נתונה הייתה לבית המשפט. בבקשה במסגרתה מונה הנתבע (סע' 7.10 לבקשה, ת/1) נאמר כי שירותי הנתבע יינתנו "תמורת שכר טרחה שהיה אמור להשתלם על ידי חברת מישנאל (שהייתה אמורה לגבות שכר זה מהדיירים)". לטענת הנתבע בסיכומיו, בכך למעשה אמץ בית המשפט את התחייבותו החוזית של התובע והעלה אותה "למעלת צו שיפוטי בר סמך". טענה זו אינני מקבל. לא זו בלבד שאין באמירה זו בסע' 7.10 בבקשה ולו רמז לכך שהנתבע מתכוון להתנות מתן שירותיו בסכום זה או אחר, בריבית זו או אחרת או בכלל, אלא שהכונס עצמו העיד כי עניין שכר הטרחה של הנתבע כלל לא נדון בינו לבין הנתבע (עדות הכונס בעמ' 3 לפרוט'). להיפך. בסעיף 6.2 לבקשה מציין הכונס את הקשיים בהם נתקלו רוכשי דירות אשר ביקשו למכור דירתם ונזקקו לאישור זכויות, כל עוד לא הושלם רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. אך מוסיף ומציין הכונס כך: "בשל סיבה זו, ולבקשתו של המנהל היחיד של חברת מישנאל: ד"ר יהודה שנהב, לא בקשתי להשתחרר מתפקידי עד עתה והייתי מגיש שירותים אלה לנזקקים לו - ללא תמורה." רוחה של הבקשה אותה הגיש הכונס מעידה על כוונה לסייע בעד אותם רוכשי דירות ששילמו את תמורתן למישנאל ונותרו עם דירות אשר טרם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין. לסייע בעדם. לא להטיל עליהם עול נוסף. את זה אישר בית המשפט המחוזי. לא את הגושפנקה לנתבע לנצל מעמדו לגביית חובות אישיים. ודאי לא חובות אישיים שמקורם לפני כשני עשורים. אין באמירה הכללית בדבר גביית השכר מהרוכשים כדי לאפשר לנתבע לגבות שכר כראות עיניו ורק בהתבסס על הסכמי עבר. לו בקש הנתבע לעשות כן, הייתה זו חובתו לפנות לבית המשפט ולנמק את הבקשה. במצב שכזה סביר כי בית המשפט היה בוחן את התמונה השלמה, שוקל את ענייני כלל הצדדים המעורבים וקובע את שכר הנתבע. הנתבע לא עשה כן ואין לו להלין אלא על עצמו. בסיכומיו, מלין הנתבע על התובע אשר מבקש לכפות עליו ליתן שירותים משפטיים בלא לשלם עבורם או בניסיון לכפות על הנתבע שכר כזה או אחר. טענה זו איננה מציגה את המציאות כהוותה. לא התובע ואף לא כל אחד אחר כפו על הנתבע את קבלת המינוי כפקיד בית המשפט. הנתבע עצמו חתום חתימה מאשרת על ייפוי הכוח שקבל מהכונס ולא טען כלל כי מונה בניגוד לרצונו. עצם הסכמת הנתבע למינוי מגלמת בהכרח את הסכמתו לפעול תחת כללי היסוד לפיהם פועל כל בעל תפקיד מטעם בית המשפט ואלו כוללים ויתור על ניצול המעמד למימוש אינטרסים אישיים מזה והותרת הכרעה בדבר שכר הטרחה לבית המשפט מזה. לסיכום, אני סבור איפה כי הנתבע פעל שלא כדין כאשר התנה את מתן "אישור הזכויות" לתובע בתשלומים המבוססים על הסכם מישנאל. כפקיד בית המשפט אסור היה לנתבע לנצל מעמדו לגביית חובות אישיים וכפקיד בית המשפט אסור היה לו לבסס את שכר טרחתו על הסכמי עבר שערך עם מישנאל. המינימום שהיה על הנתבע לעשות במצב שכזה הוא לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות כך שבית המשפט יכריע בשאלת זכותו לתבוע כספים אלו מהנתבע כתנאי למתן שירותיו לשמם מונה. הנתבע לא עשה כן ובכך שגה. על הנתבע לפיכך להשיב לתובע את הכספים שגבה על יסוד הסכם הרכישה, בסך של 21,999 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום, 23.7.08. התביעה להשבת הכספים אשר גבה הנתבע לטיפול בהעברת הזכויות חלקה השני של התביעה עוסק בתשלום אשר דרש, וקבל, הנתבע עבור הטיפול ברישום העברת זכויות התובע בדירה לרוכשים, בסך של 2,812 ₪. לטענת התובע, יש להחיל על הנתבע את דיני הפיקוח על מצרכים ושירותים במסגרתם נקבעו מגבלות על התשלומים אשר מותר לגבות עבור טיפול זה. במסגרת חוק הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק הפיקוח"), מצא המחוקק לנכון להגביל ולהעמיד תחת פיקוח מחירים של מצרכים או שירותים מסוימים. מכוח חוק הפיקוח, הותקן צו הפקוח על מחירי מצרכים ושרותים (החלת החוק על שירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין) התש"ז - 1999 (להלן: "צו הפיקוח") ובמסגרתו הוחל חוק הפיקוח על "שירותים של נותן שירות לענין ניהול רישום אצלו של זכויות בקשר למקרקעין". "נותן שירות", כהגדרתו בצו הפיקוח, הינו: "אדם, לרבות באמצעות נציגו או בא כוחו, אשר מנהל אצלו רישום של זכויות בקשר למקרקעין... והתחייב בו לטפל ברישום זכויות בקשר למקרקעין בפנקסי המקרקעין". בהתאם לצו הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מרבי לשירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין), התש"ס-1999, הסכום המקסימאלי אשר רשאי "נותן שירות" לגבות עבור טיפול בהעברת זכויות אשר נרכשו מנותן שירות עומד על 300 ₪ בצירוף מע"מ. לטענת הנתבע, אין להוראות צו הפיקוח כל נפקות לענייננו שכן אין הוא בגדר "חברה משכנת". דא עקא, שאין עסקינן כלל בבחינת סיווג הנתבע או מישנאל כ"חברה משכנת" אלא באם הנתבע נכלל בהגדרת "נותן שירות", כהגדרתו בצו הפיקוח. בעניין זה, כבר נקבע בפסיקה שאין כל מניעה מכך שאף עורך דין כמייצג חברה סתם, ולא רק חברה משכנת, יהא בגדר "נותן שירות" ובלבד שהנתונים העובדתיים לצורך זה - הוכחו (בר"ע (חיפה) 1221/04 אליהו כהן עו"ד נ' שאול יואב [20.5.04]). האם הוכח כי הנתבע הינו "נותן שירות" כהגדרתו בצו הפיקוח? הנה הנתונים העובדתיים אשר התבררו בהקשר זה: אף שהתובע רכש את הדירה ממישנאל בשנת 1990, במועד מכירתה והפנייה לנתבע, טרם הושלם רישום הזכויות של רוכשי הדירות בפרויקט בלשכת רישום המקרקעין. עובדה זו מציין הנתבע עצמו במכתבו מיום 29.11.07 (נספח ה' לתצ' הנתבע). לכל אורך התקופה, למעשה מאז תחילת הפרויקט ב- 1986, מלווה הנתבע את הפרויקט ומטפל ברישום זכויות רוכשי הדירות (סע' 7.5 בבקשת הכונס - ת/1). כל עוד לא הושלמו הליכי רישום הזכויות של הרוכשים השונים ממישנאל, מגובות הזכויות ברישום הערות אזהרה על זכויות מישנאל בלשכת רישום המקרקעין אולם רישום הזכויות מתנהל אצל הנתבע בלבד. כך מפרט הכונס בסע' 7.10 בקשתו (ת/1): "השירותים לדיירים שיזדקקו לכך יופנו על ידי מנהל החברה ו/או על ידי המפרק הזמני לעו"ד מיכאל דעואל, המרכז בידיו את רישום הפרצלציה באזור זה ומשרדו פועל על בסיס הסכם שנערך בזמנו עם חברת מישנאל, לצורך ריכוז הזכויות של בעלי הדירות, העברות של זכויות, שעבודים וכד'..." כך גם מפרט הנתבע (באמצעות עו"ד איילת בן זקן ממשרדו) במכתב מיום 30.8.05 (נספח ה' לכתב התביעה): "לשם קידום הליך רישום הבית המשותף וייחוד הדירה שרכשתם לשמכם, אנו בודקים את המסמכים המצויים בתיקנו. על פי הרישומים בתיקנו אתם זכאים להירשם כבעלים של דירה ..." כך גם העיד הנתבע, כי לנוכח המינוי שקבל לא ניתן כלל לבצע עסקאות בדירות אשר נבנו במסגרת הפרויקט, בלא חתימת הנתבע בשם מישנאל (עמ' 10 בפרוט'). בייפוי הכוח הבלתי חוזר אשר ניתן לנתבע באישור בית המשפט, מוגדר הביטוי "רוכש מרוכש" כמתייחס לכל מי שרכש או ירכוש מרוכש דירה במקרקעין נשוא יפוי הכוח ומובהרת סמכותו של הנתבע: "5. לפעול ככל הדרוש וככל המועיל...על מנת לרשום בפנקסי הלשכה את זכות הבעלות של כל רוכש ושל כל רוכש מרוכש בדירה..." כך הוכח איפה, כי הנתבע עצמו משמש "מרשם המקרקעין" לבעלי הדירות בפרויקט. אצלו בלבד הרישום המבטא את זכויות הרוכשים השונים והרוכשים מהרוכשים. בעל דירה בפרויקט, בין אם רכש אותה ממישנאל ובין לאחר מכן בשרשרת העסקאות בגינה, איננו יכול לרשום זכויותיו אלא בספרי הנתבע ואיננו יכול לקבל אישור לזכויותיו אלא מהנתבע. כל עוד פעל הכונס, ניתן היה לפנות בעניין זה גם לכונס, אך מששוחרר מתפקידו - אין אלא את הנתבע. כך בעת פניית התובע לנתבע ב- 2007 וכך עד אשר ישלים הנתבע את רישום הזכויות בפרויקט על שם רוכשי הדירות. הנתבע מהווה לפיכך "נותן שירות" כהגדרתו בצו. לטענת הנתבע מקור התקשרותו עם התובע בחוזה, הוא הסכם הרכישה עם מישנאל. מכאן, טוען הנתבע, שזכותו המלאה לאכוף על התובע את הוראות הסכם הרכישה ולרבות ההסכמה בדבר התשלום לו הוא זכאי בגין מתן שירותים נוספים. הנתבע טוען כי הניסיון למנוע ממנו זכויות אלו מבטא חוסר יושר מצד התובע. עם טענה זו אין בידי להסכים. אכן, בהסכם הרכישה נקבעו הסכומים שישולמו על ידי התובע לנתבע במקרה שבו יבקש התובע למכור זכויותיו בדירה בטרם הושלם רישום הזכויות בגינה בלשכת רישום המקרקעין. אני אף מניח שתניות דומות נקבעו בהסכמי רכישה נוספים בפרויקט. עם מצב זה בדיוק בקש המחוקק להתמודד בהטלת הפיקוח על הטיפול שנותן "נותן שירות" בהעברת הזכויות. הנתבע טוען כי אין מקום להתערבות חיצונית בחוזה אך מתעלם מכך שהתובע לא "בחר" בנתבע ולא "בקש" את שירותיו המקצועיים של הנתבע. הפנייה לנתבע נכפתה על התובע נוכח אי השלמת הרישום בלשכת רישום המקרקעין, בדיוק כפי שהיא נכפית על כל אדם עליו חל הצו. הנתבע, הוא ולא התובע, יכול היה לבחור שלא ליתן שירותיו למישנאל ושלא להסכים למינוי לו עתר הכונס. לנתבע עמדה הבחירה. לא כן לתובע אשר את דירתו רכש ב- 1990 ואשר זכויותיה לא נרשמו. אם כן, התברר כי הנתבע נכלל בהגדרת "נותן שירות" בצו הפיקוח ומשכך, לא היה הוא רשאי לגבות תשלום העולה על 346.50 ₪ (300 ₪ בצירוף מע"מ) בגין הטיפול בהעברת זכויות. הנתבע גבה מהתובע סך של 2,812 ₪ ולפיכך עליו להשיב סך של 2,475.50 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. התביעה שכנגד במסגרת התביעה שכנגד עותר הנתבע לחיוב התובע בהשלמת הכספים אשר מגיעים לנתבע על יסוד הסכם הרכישה. לטענת הנתבע, בהסכם הרכישה התחייב התובע לשלם לו שכר טרחה בסך של 1.75% ממחיר הדירה. תשלום זה חייב היה התובע לשלם עד למסירת החזקה בדירה לתובע. החזקה בדירה נמסרה לתובע ביום 1.10.90 אולם התובע שילם לנתבע רק חלק משכר טרחתו. עד ליום 25.11.91 שילם התובע לנתבע כמעט את מלוא שכר הטרחה שהתחייב לשלם, למעט סך של 1,000 ₪. בתצהיר הנתבע (בסע' 26) מסביר הנתבע כי מאז 25.11.91 לא סילק התובע את יתרת חובו. זו, בצירוף ריבית בשיעור 1.5% לחודש (הריבית שנקבעה בהסכם הרכישה) ובניכוי הסכום אשר שולם ביום 23.7.08, מסתכמת בסך של 57,508 ₪. עובדתית, עתר איפה הנתבע בתביעה בשנת 2008 לחיוב התובע בתשלום על יסוד חוזה אשר נכרת כ- 18 שנים לפני הגשת התביעה, חוזה מיום 28.6.90. נוכח זאת, טען התובע כטענה מקדמית שיש לדחות את התביעה שכנגד בגין התיישנות עילת התביעה. בהתאם לסעיף 2 בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), תביעה לקיים זכות כלשהי נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה. חוק ההתיישנות מציב לפיכך מחסום מפני תביעה לפי זכות אף אם הזכות עצמה איננה מתבטלת. תקופת ההתיישנות אשר נקבעה בחוק ההתיישנות לתביעה שאיננה במקרקעין הינה 7 שנים. התביעה שכנגד אותה הגיש הנתבע מתבססת על הזכות העומדת לו, לטענתו, לתשלומים שונים על יסוד הסכם הרכישה. תביעה שכנגד זו הוגשה שנים רבות לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. בסיכומיו (בסע' 12), טוען הנתבע כי מירוץ ההתיישנות החל רק ביום 29.11.07, יום משלוח מכתב הנתבע בתגובה לפניית התובע בבקשה לקבלת אישור זכויות. טענה לא ניתן לקבל. הנתבע עצמו, מעבר לפירוט מקור דרישתו בהסכם מישנאל, מתאר כיצד ניתנו לתובע ארכות לביצוע התשלום וכיצד כבר ביום 17.4.91 נשלח לתובע "מכתב דרישה" (סע' 22 בתצ' הנתבע). כך אף צוין באותו מכתב מיום 29.11.07 (בסע' 15 במכתב, נספח ה' לתצ' הנתבע). ברור איפה כי עילת התביעה שכנגד טמונה בהסכם מישנאל ומירוץ ההתיישנות החל, לכל המאוחר, במשלוח מכתב הדרישה ביום 17.4.91. כך או אחרת, בעת הגשת התביעה שכנגד התיישנה עילת התביעה זה כבר, די בכך בכדי להביא לדחיית התביעה שכנגד ואין צורך לבחון את יתר נימוקי הצדדים בהקשר זה. התביעה לפיצויים בגין עוגמת נפש בנוסף להשבת הכספים ששילם לנתבע, עותר התובע לפיצוי בסך 20,000 ₪ על עוגמת הנפש אשר נגרמה לו. התובע מתאר את התייחסות הנתבע כלפיו כמבטאת מסכת של "ביזוי והשפלה", סחטנות וניצול שררה. סיטוציה זו מצדיקה השתת חיוב בפיצוי על הנתבע גם בעד נזק זה שאיננו ממוני. הנתבע מצידו, איננו מתייחס כלל בסיכומיו לשאלת זכותו של התובע לפיצוי בעד נזק שאיננו ממוני, אך מוחה על לשונו הבוטה של התובע ביחסו אליו. המקור לחיוב הנתבע בהשבת הכספים אותם גבה מהתובע איננו בחוזה אשר נכרת בין הצדדים אלא בהפרת חבותו של הנתבע כבעל תפקיד וכנותן שירות לפי צו הפיקוח. יחד עם זאת, אף אם בענייננו לא מצאתי כל הפרת חוזה מצד הנתבע, ניתן לפסוק לתובע פיצויים על כאב וסבל על יסוד החלת סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971 באמצעות הוראת סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לפיהן חל החוק, בשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה וגם על חיובים שאינם נובעים מחוזה. ניתן לבסס את הסמכות לפסוק פיצויים על נזק שאיננו נזק ממון גם על סמכותו הטבועה של בית המשפט למילוי תפקידו ולעשיית משפט צדק. בתצהירו (סע' 23 לתצ' התובע) ובעדותו, תיאר התובע את המצב אליו נקלע בפנייתו לנתבע. למעשה, התברר לתובע כי אותה זכות קניינית אותה סבר שרכש לבעלותו המלאה אי אז, בהסכם הרכישה, תלויה בקבלת שירותי הנתבע. התובע לא בחר בנתבע בשנת 2007 ולא רצה בקבלת שירותי משרדו של הנתבע. שירותים אלו נכפו על הנתבע הר כגיגית, כאשר בפניו הברירה לקבל את תנאי הנתבע ככתבם או לוותר על מכירת הדירה. נוסף לנתבע, העיד על מצבו גם גם עו"ד ליאון בן אדווה, אשר ייצג את הרוכשים בעסקה לרכישת הדירה מהתובע. עו"ד בן אדווה העיד על הלחץ אליו נקלע התובע ביחסיו עם הרוכשים, כאשר התבררו התנאים שמציב הנתבע (עמ' 4, שורה 26 בפרוט'). בשולי הדברים יאמר כי אין דעתי נוחה מהלשון הבוטה בה נקט התובע בכתבי טענותיו בהתייחסותו לנתבע. לביטויים כגון "איום וסחטנות" או פעולה "באופן שאיננו מכבד את מקצוע עריכת הדין", לא היה כל מקום בהתדיינות זו. המחלוקת אשר נתגלעה בין הצדדים כמוה כמחלוקות המתעוררות תדיר בין צדדים ואין בקיומן של מחלוקות בכדי להטיל דופי אישי במי מהצדדים. גם אם בסופו של יום לא קבלתי את עמדת הנתבע, ודאי שלא מצאתי כל יסוד לניסיון להטיל דופי אישי בו, בהגינותו או במעמדו כעורך דין. נהפוך הוא, אני סבור כי נקיטה בלשון בוטה והטחת כינויי גנאי מצדיקה דווקא את הפחתת הפיצויים הנתבעים בראש זה של נזק שאיננו ממוני. מובן שלא ניתן לאמוד במדויק את מידת עוגמת הנפש אשר נגרמה לתובע בנסיבות העניין, אך עצם היגרמה איננו יכול להיות בספק. בהתחשב בכך שלבסוף השכיל התובע לשלם לנתבע את כל אשר דרש התובע, כך שלא נגרמו נזקים נוספים והתאפשרה השלמת מכירת הדירה, ובהתחשב גם בלשון אשר ננקטה ביחס לנתבע, אני שם את עוגמת הנפש של התובע בסך של 5,000 ₪. סיכום בחינת מעמדו של הנתבע בקשר עם ייצוג מישנאל וטיפול בהשלמת רישום הזכויות בפרויקט מלמדת כי הנתבע מונה לתפקידו על ידי בית המשפט, כאשר תכלית המינוי הינה הגנה על רוכשי הזכויות בפרויקט. רוכשים דוגמת התובע. נוכח מינוי זה הרי שקביעת שכר טרחת הנתבע נתונה לבית המשפט ואסור היה לנתבע להתנות את מתן השירות לשמו מונה בתשלום חובות אשר אפשר וחב לו התובע, בין על יסוד התקשרויות מהתקופה שלפני מינוי הנתבע ובין על יסוד כל טענה אחרת במישור יחסי הנתבע והתובע. בהתניית מתן השירות לתובע בביצוע תשלומים אשר הנתבע סבר שהתובע חב לו ובלא שניתן לכך אישור בית המשפט, ניצל הנתבע את מעמדו המיוחד כפקיד בית המשפט ואת העובדה שהתובע נאלץ לבקש את שירותיו, בכדי לכפות על התובע תשלומים שלא כדין. כך הן ביחס לגביית תשלומים על יסוד הסכם הרכישה עבור מתן "אישור הזכויות" והן הגבייה החורגת מתעריפי צו הפיקוח בגין הטיפול בהעברת הזכויות. סכומים אלו על הנתבע להשיב לתובע ועליהם גם יתווסף פיצוי בגין נזק שאיננו נזק ממוני. לפיכך, אני מורה כדלהלן: על הנתבע להשיב לתובע את הסכומים אשר גבה שלא כדין, בסך של 24,464.50 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 23.7.08 ועד לתשלום בפועל. על הנתבע לפצות את התובע בסך של 5,000 ₪ על הנזק הלא ממוני אשר נגרם לו ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין. התביעה שכנגד נדחית בשל התיישנות. הנתבע יישא באגרת בית המשפט ובשכר טרחת פרקליט התובע בסך של 20,000 ₪. החזרת כספיםעורך דין