קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להכרה כנאמן: השאלה הצריכה הכרעה בפסק דין זה היא אם התחייב המשיב לשמש נאמן של המבקשת בכל הנוגע להחזקת 50% ממניות חברה, אם לאו. העובדות ביום 19.10.08 נחתם בין המבקשת לבין המשיב חוזה, שעניינו ייסוד שותפות בחברת אלישע אסתטיקס (2008) בע"מ (להלן: "החברה"), "שעיקר עיסוקה הינו מכונים לאסתטיקה" (ראו המבוא לחוזה, נספח א' לתובענה; להלן: "חוזה השותפות"). הצדדים הסכימו כי "צד א' (המשיב. מ' י') יחתום באופן בלעדי על מסמכי החברה ובאישור צד ב' (המשיבה. מ' י')" (סעיף 2 לחוזה השותפות). בין יתר הסכמות הצדדים כפי שהן באות לידי ביטוי בחוזה השותפות, מצינו עניינים אלה: חלקו של כל צד בהשקעות בשותפות, על רווחיה והפסדיה יהא 50% (סעיף 3.1 לחוזה השותפות); כל אחד מן הצדדים ישקיע השקעה בסכום דומה וזו תועבר לחשבון הבנק של החברה (סעיף 3.2 לחוזה השותפות); החלטות הנוגעות להשקעות, חלוקת רווחים הגדלת או הקטנת הון, קבלת שותף נוסף ומינוי מנכ"ל תתקבלנה בהסכמה (סעיף 5 לחוזה השותפות); הצדדים מינו רו"ח כמנהל חשבונות החברה (סעיף 6 לחוזה השותפות). חוזה השותפות נוסח בידי מר יוסי מוזס, בעלה של המבקשת (להלן: "מר מוזס"), והמשיב עיין בטיוטת החוזה והעיר את הערותיו (עמ' 9 שורות 21 - 27 לפרוטוקול). לטענת המבקשת, ביום 19.10.08 חתם המשיב על כתב נאמנות (נספח ג' לתובענה; להלן: "כתב הנאמנות"). בכתב הנאמנות המשיב אישר, בין היתר, כדלקמן: (א) הוא מחזיק בכל מניות החברה (100 מניות); (ב) אסור לו לדלל את מניות המבקשת (סעיף 5 לכתב הנאמנות); (ג) הוא יעביר מחצית מן המניות לשמה של המבקשת או לפקודתה ללא תמורה, לכשתורה לו לעשות כן (סעיף 2 לכתב הנאמנות) והוא מפקיד בידי עו"ד בלומנפלד שטרי העברת מניות על החלק וייפוי כוח בלתי חוזר המסמיך את המבקשת להעביר את המניות הללו לידיה או לפקודתה (סעיפים 6 ו-7 לכתב הנאמנות). נוסף על כך, התחייב המשיב לכנס אסיפת בעלי מניות או אסיפת מנהלים עם דרישת המבקשת (סעיף 3 לכתב הנאמנות) והתחייב שלא לפטר, בלא הסכמת המבקשת, את מר מוזס מכהונת מנכ"ל החברה לה נתמנה. אין חולק על כך שהמשיב לא הפקיד בידי עו"ד בלומנפלד את שטרי העברת מניות או ייפוי כוח בלתי חוזר. יוטעם כי המשיב כופר בחתימתו על כתב הנאמנות, אך בנסיבות העניין אין צורך להכריע בכפירתו זו. ביום 5.10.08, קרי: שבועיים ימים עובר להתקשרויות הנזכרות, הוקמה החברה והמשיב נרשם כבעל מניותיה היחיד (ראו נספח א' לתובענה). החברה עסקה בטיפולים אסטתיים. היו לה סניפים אחדים, לרבות בתל אביב, ראשון לציון, חיפה ועפולה. מר מוזס כיהן כמנכ"ל החברה ואילו המבקשת עבדה בחברה בתפקיד ניהולי שחייב ביקורים בסניפים השונים וטיפול בקשרים עם לקוחות החברה. בחודש פברואר 2010 הוסמך המשיב להיות בעל זכות החתימה בשם החברה (נספח 19 לתשובת המשיב לתובענה). זאת נעשה הואיל והמשיב חשש כי עסקי החברה עומדים לפני קריסה (עמ' 13 שורות 18 - 21 לפרוטוקול). ביום 15.8.10, בעוד המבקשת ובעלה בחו"ל, כינס המשיב את דירקטוריון החברה. אחת מן ההחלטות שנתקבלו בישיבה זו, הייתה להעביר אל המשיב את סמכויות ניהול החברה, חלף מר מוזס וכל עוד האחרון בחו"ל (ראו סעיף ד 4 לפרוטוקול, המהווה חלק מנספח ד' לתובענה). לגישת המשיב (שאניח לצורך ההליך שלפניי כי יש בה ממש), משנטל על עצמו את תפקיד המנכ"ל, נסתבר לו כי מצבה של החברה הוא בכי רע. על כן, חרף שובו של מר מוזס מחו"ל, המשיך המשיב להחזיק בסמכויות ניהול החברה ואף פיטר את מר מוזס מתפקיד המנכ"ל (עמ' 15 שורות 10 - 15 לפרוטוקול). מכאן ואילך, לא שבו עוד המבקשת ומר מוזס לתפקד כבעבר בחברה. הקרע שבין הצדדים הלך והעמיק עד כי בחודש נובמבר 2010 הגישה המבקשת את תובענתה הנוכחית למתן פסק דין המצהיר כי היא זכאית למחצית ממניות החברה. המשיב כפר בטענות המבקשת. המסגרת הדיונית עם הגשת התובענה, עתרה המבקשת לסעד זמני שלפיו ייאסר על המשיב לבצע דיספוזיציה כלשהי בנכס מנכסי החברה. בקשה זו לא נדונה ותחתיה קויים דיון בגוף התובענה. עובר לדיון, עתרה ב"כ המבקשת להתיר לה לזמן עדים שלא מסרו תצהיר, אך לא נעתרתי לבקשה שכן לאור אופי ההליך שבו נקטה המבקשת, לא קנויה לה זכות להעיד עדים שלא הוגש תצהיר מטעמם, מה גם שהבקשה הוגשה סמוך למועד הדיון. בישיבה שקוימה לפניי, נחקרו המבקשת והמשיב על תצהיריהם. במהלך חקירתה הנגדית של המבקשת, ביקש ב"כ המשיב להגיש לראייה חוות דעת מומחית לזיהוי כתבי יד, אשר בדקה את כתב הנאמנות ומסקנתה היא כי המשיב לא חתם על כתב הנאמנות. ב"כ המבקשת התנגדה לכך מחד גיסא, והסכימה להגשה הדדית של חוות דעת, מאידך גיסא. עניין זה לא נסתייע ונראה כי בנסיבות העניין נחסכו ממונם וזמנם של הצדדים (שכן הדעת נותנת שנוכח שתי חוות דעת סותרות מטעם הצדדים, היה מתמנה מומחה מטעם בית המשפט, והדיון לבטח לא היה מסתיים ביום 7.2.11). בתום חקירת המצהירים, ביקשו ב"כ הצדדים לסכם בכתב. עובר להגשת סיכומי המבקשת, עתרה היא לצירוף ראייה חדשה. הראייה שבה מדובר היא כתב הנאמנות המקורי שכזכור לא נתאפשר העיון בו, הואיל והמסמך המקורי לא נמצא (ראו עמ' 1 שורות 10 - 13 לפרוטוקול). המבקשת טענה כי המסמך אותר בחזקת בא כוחה הקודם של המבקשת, עו"ד אורי אביב, שהגיש תצהיר לתמיכה בעובדה זו. הבקשה הועברה לתגובת המשיב, אשר התנגד לה, במיוחד מפאת עדות המבקשת שכתב הנאמנות המקורי נותר בחזקת המשיב במשרדי החברה (עמ' 6 שורות 27 - 31 לפרוטוקול) ומפאת הצורך לפתוח את הדיון מחדש, ובכך לסרבלו ולהאריכו שלא לצורך. לאחר עיון בתשובת המבקשת החלטתי, ביום 10.3.11, כי ההכרעה בבקשה תינתן במסגרת פסק הדין. אני סבור כי בנסיבות העניין, ניתן להכריע בתובענה בלא להיזקק לכתב הנאמנות (המקורי או העתקו), שכן הראיות שבאו לפניי מספקות תשתית הולמת ומספקת להכרעה בתובענה. לשון אחר: לשם פסיקת הדין, נקודת המוצא תהא העדרו של כתב נאמנות. הפלוגתה השאלה הצריכה הכרעה אחת היא: האם מחזיק המשיב מחצית מהון המניות המונפק של החברה בנאמנות עבור המבקשת ואם כן - האם זכאית היא להורות לו להעבירן אליה או לפקודתה. השאלה אם אמנם חתם המשיב על כתב הנאמנות, אם לאו, אינה חיונית להכרעה, כפי שיובהר להלן, שכן קיימא לן מקורות אחרים (פרט לכתב הנאמנות), שעל פיהם ניתן לפסוק את הדין. על מנת לסבר את האוזן אציין כבר כאן כי אני סבור שהמבקשת הרימה את הנטל שרבץ לפתחה והוכיחה כי המשיב החזיק (ועודנו מחזיק) 50% מהון המניות של החברה, כנאמן בעבורה. למניעת הכברת מלל מיותר, אומר כי כל ההדגשות במובאות הן שלי, אלא אם כן ייאמר אחרת. דיון והכרעה המתווה הנורמטיבי סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"), הדן בפרשנותו של חוזה, מורה כדלקמן: "(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. (ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל. (ב1) חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו". אומד הדעת של הצדדים המשתמע מן החוזה, מהווה ביטוי נאמן לכוונתם הסובייקטיבית המשותפת, האוצלת על פרשנות החוזה שכרתו. זהו מקור חשוב לפרשנות החוזה, אם כי נוכח תיקון סעיף 25 לחוק החוזים בכלל ונוכח הסיפא לסעיף 25 (א) לחוק החוזים בפרט, שעה שאומד דעת הצדדים עולה ברורות מלשונו של החוזה - תינתן לה הבכורה. שעה שאין הלשון זוכה לבכורה, נזקקים לכללים הנוגעים להתחקות אחר אומד הדעת המשותף של הצדדים, כפי שקבעה ההלכה הפסוקה, וביניהם כללים אלה: ככל טקסט משפטי אחר, יש לפרש חוזה בשיטת הפרשנות התכליתית. ביישומה לפירוש חוזים קובעת תורת הפרשנות התכליתית כי יש לתת לחוזה מובן המגשים באופן הטוב ביותר את תכליתו (פרשנות החוזה, בעמ' 112). גם תכלית החוזה, כתכליתו של כל טקסט משפטי, מורכבת מתכלית סובייקטיבית ומתכלית אובייקטיבית. התכלית הסובייקטיבית של החוזה היא כוונתם האמיתית המשותפת של הצדדים (פרשנות החוזה, בעמ' 405). על-פי הדין, מתפרש חוזה לפי אומד דעתם של הצדדים: ע"א 3375/06 קמטק בע"מ נ' מדינת ישראל; ע"א 1068/07 רייטן נ' מרכזי שליטה בע"מ. בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2) 265, 311 - 312 (1995), קבע כב' הנשיא ברק כי "אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכלית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים... לאחר שהפרשן גיבש את אומד דעתם (המשותף) של הצדדים, הוא בוחן אם אומד דעת זה 'משתמע' - כלומר יש לו עיגון - מתוך החוזה". בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, מורה אותנו כב' השופט (כתוארו אז) ריבלין, בפסקה 12 לפסק-הדין, כי: "...גם אם יקשה על בית המשפט לאתר את הכוונה המשותפת לשני הצדדים, הוא יעשה כל שביכולתו כדי לעשות כן. העובדה שבשעת המשפט טוען כל אחד מהצדדים היריבים שכוונתו הייתה אחרת מזו של חברו-אין בה דבר. זהו טבעו של כל סכסוך חוזי. אל לשופט להירתע מכך ולקבוע שלא ניתן לאתר כוונה משותפת. על בית המשפט לבחון היטב את הראיות השונות שהצדדים מביאים בפניו, להשתכנע, ולקבוע מה היה אומד דעתם האמיתי במועד כריתת החוזה, עת שרצונותיהם נפגשו". עם זאת, ראו חילוקי הדעות שבאו לידי ביטוי בע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן, בנוגע למקומן של הנסיבות החיצוניות בפרשנותו של החוזה (והשוו לרע"א 1452/10 מפעל הפיס בע"מ נ' טלמור). כיצד מתחקה בית המשפט אחר אומד הדעת המשותף של הצדדים? בע"א 5597/90 כהן נ' תקליטי סי.בי.אס בע"מ (להלן: "פרשת כהן נ' סי.בי.אס"), נקבע כי אין מפרשים חוזה על פי הכוונה הסובייקטיבית, הפנימית, של צד לחוזה, כי אם על סמך גילוייה החיצוני של הכוונה המשותפת של שני הצדדים. לשון החוזה תהווה מקור ראשון לאיתור כוונה משותפת זו. כאשר הטקסט אינו מספיק לקביעת אומד הדעת, או שעה שחסרים אנו את הטקסט הכתוב, ניתן להיעזר גם במקורות אחרים, הכוללים "נסיבות" המצביעות על אומד דעת הצדדים. בע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, נפסק כי הפרשנות הינה תהליך מורכב וקיים בה היזון חוזר בין מילות המסמך לבין נסיבות עריכתו, כאשר על הפרשן לשקול את אלה מול אלה על מנת לרדת לטיבו של המסמך. "התהליך הפרשני הוא 'רצף'. הפרשן נע בחופשיות מהחוזה אל הנסיבות, ומהנסיבות אל החוזה. תנועה זו נפסקת רק בסיום התהליך הפרשני" (ראו פרשנות החוזה, בעמ' 490). המועד הקריטי לבחינת פרשנות החוזה הוא מועד הכריתה (ע"א 6701/00 קאלש מרדכי חברה לבנין בע"מ נ' אבנר, פ"ד נו (5) 799, 811 (2002); להלן: "פרשת קאלש"). התנהגותם של צדדים לחוזה לאחר כריתתו מהווה כלי פרשני מן המעלה הראשונה (ראו ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' הורש; ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עיריית כפר סבא. להלן: "פרשת שניר"; ע"א 4023/06 א-ת כל קשר בע"מ נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ; ע"א 376/76 פקיד השומה, ירושלים נ' אריזדה, פ"ד לא (1) 436, 441 (1976); ע"א 439/85 חברת הרשפינקל ובנו בע"מ נ' גולדשטיין, פ"ד מב (1) 286, 292 (1988); פרשנות החוזה, בעמ' 467 - 469). ההתנהגות לאחר כריתתו של חוזה מלמדת כיצד הצדדים לו הבינוהו. אם צד לחוזה נהג בדרך מסוימת, שיש בה כדי להצביע כיצד הוא מפרש את הוראותיו, יתקשה הוא לטעון בהמשך כי פרשנותו של החוזה שונה (פרשת שניר). תכליתו של הסכם מסחרי מכוונת למימוש מטרה עסקית. עליה להגשים היגיון, סבירות ויעילות כלכלית-מסחרית (פרשת קאלש, בעמ' 807; פרשת כהן נ' סי.בי.אס; ע"א 9236/03 ברוך מקל בע"מ נ' צח השקעות בע"מ, פ"ד נט (2) 268, 283 (2005); ע"א 8817/02 קליר כימיקלים שווק (1994) בע"מ נ' צבי עצמון ז"ל, בפסקה 13 לפסק דינה של כב' הנשיאה בייניש; ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו - ישראל בע"מ, בפסקה 26 לפסק דינו של כב' השופט ג'ובראן; ע"א 2381/06 אי.אס.אי ייעוץ והכוונה בע"מ נ' מכללת פתח תקווה בע"מ, בפסקאות 29, 30 לפסק דינו של כב' השופט מלצר). בחינתם של אלה יוצאת מן ההנחה שהתנהגותם של הצדדים למשא ומתן שהבשיל להסכם, הינה התנהגות רציונאלית. משמע, נקודת המוצא היא שכל צד לעסקה מסחרית מעוניין למקסם את רווחתו; הוא לא ייטול חלק בעסקה אם הוא צופה שרווחתו תקטן (פרשת קאלש, בעמ' 811; פרשת אמריקר, בפסקה 30 לפסק דינו של כב' השופט ג'ובראן; ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי, 426 - 427 (2005)). כללים אלה ישמשוני בבואי להכריע בשאלה מהי הפרשנות הנכונה של ההתקשרות החוזית שבין בעלי הדין, בין אם אדניה בחוזה השותפות ובכתב הנאמנות יחדיו ובין אם בחוזה השותפות בלבד. מן הדין אל הצדדים חוזה השותפות כמקור לביסוס הנאמנות לעיל הנחתי כי המשיב לא חתם על כתב הנאמנות. חרף זאת, לא נסתם הגולל על התובענה. השאלה היא אם עלה בידי המבקשת לעגן בראיות אחרות, פרט לכתב הנאמנות, את זכותה למחצית מניות החברה. אני סבור כי המענה לכך הוא בחיוב. שני טעמים עמדי לאישוש מסקנתי. האחד - יימצא בפרשנותו התכליתית של חוזה השותפות גופו; האחר - נשען על דברי המשיב בעדותו בבית המשפט. העיון בחוזה השותפות מלמד כי תכליתו הייתה הסדרת יחסי המבקשת והמשיב בכל הנוגע לזכויותיהם וחובותיהם בקשר לחברה והניהולה, תוך קביעה כי השיתוף ביניהם הוא 50% לכל צד. אכן, חוזה השותפות ציין כי המשיב והוא לבד יירשם כבעל מניות החברה (סעיף 2 סיפא לחוזה השותפות), אלא שהמבקשת הסבירה כי עילת הדבר נעוצה בכך שבעלה והיא היו אותה עת באיחוד תיקים בהוצל"פ (ראו עמ' 3 שורות 33 - 34 לפרוטוקול. הד לדברים אלה מצוי בעדות המשיב בעמ' 10 שורות 29 - 30 לפרוטוקול). אמנם לא הוגשה כל ראייה לתמיכה בטענה זו, אלא שלא היה צורך בכך נוכח הודיית המשיב בקיומה של מניעה משפטית שהוטלה על המבקשת ובעלה בעטייה לא נרשמו מניות כלשהן על שם מי מהם (לא נתבאר אם אדני המניעה בסעיף 69 ד (ב) או בסעיף 74 ט (ב) סיפא לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967). חוזה השותפות נועד אפוא לעגן את יחסי "בעלי המניות" בחברה. יתר על כן, אף הנסיבות האופפות את החוזה מלמדות על הכוונה המשותפת שבבסיסו, היא הסדרת יחסי השותפים בחברה. כך למשל הן המבקשת והן מר מוזס היו עובדי החברה ופעלו לשם קידום עסקיה. הם, כמו גם המשיב, היו זכאים לשכר בעבור תפקידיהם בחברה (והעובדה שהמשיב ביכר למשוך כספים רק בגין החזר הוצאותיו בכל הנוגע לניהול ופיקוח, תוך הימנעות משיכת שכרו, כאמור בסעיף 29 לתצהירו, מחזקת את קביעתי הנ"ל). לכך מתוספת תשובתו של המשיב בחקירתו בבית המשפט כי כינה את מר מוזס "שותף" גם לאחר פיטוריו מכהונת מנכ"ל, משום שמר מוזס "היה המנהל בפועל והוא היה בעל החלטות בחברה ובעיקרון אני קורא לו שותף כי יש כוונה ... יוסי למעשה ... הוא שותף בהחלטות ובעסק הזה" (עמ' 17 שורות 27 - 28 לפרוטוקול). אמור מעתה: פרשנותו התכליתית של חוזה השותפות מצביעה על כך שכוונת הצדדים לו הייתה להקים ביניהם שותפות עסקית בכל הנוגע לעסקיה של החברה ולעגן את זכויותיהם וחובותיהם (השוות) של בעלי מניותיה (הגלויים והסמוי). פקיעת תוקף חוזה השותפות המשיב ביקש לפגום בתוקפו של חוזה השותפות בטענה כי חוזה זה הוא חוזה למראית עין, שכן ההסכם האמיתי נועד להיות עם בעלה של המבקשת, אך הואיל והלה היה פושט רגל וחדל פירעון - נכרת חוזה השותפות עם המבקשת. מכאן, שעניין לנו אף בחוזה הסותר את תקנת הציבור, שכן הוא נועד להטעות את צד ג', ועל כן - בטל (ראו סעיף 16 לכתב התשובה וסעיף 3 לתצהיר המשיב). אני סבור שחוזה השותפות אינו חוזה למראית עין כמובנו בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"). הוראה זו קובעת את בטלותו של חוזה שמראית העין שלו היא מלאה והוא נועד להציג מצג של חוזה שעה שהלכה למעשה, "הצדדים לו אינם מתכוונים לשנות את המצב המשפטי הקיים, אלא רק פועלים כלפי חוץ, למראית עין, כאילו הם מתכוונים לשנותו" (ג' שלו דיני חוזים (החלק הכללי) 259 (2005); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן; ע"א 7497/07 רינגל נ' לינדאור). מנגד, הוראת סעיף 13 לחוק החוזים אינה חלה על חוזה שבו הסימולציה היא יחסית, קרי: עת בין הצדדים קיים חוזה אמיתי ולצידו חוזה למראית עין, ומכאן שהראשון אינו בטל. גם לשיטת המשיב עצמו (סעיפים 81 - 85 לתצהירו) מראית העין נסבה על זהות בעלי החוזה, לא על עצם קיומם של קשרים חוזיים. מראית עין זו אינה מביאה לבטלות חוזה השותפות. לכל היותר התוצאה תהא יישום כוונתם (הנטענת להיות אמיתית) של הצדדים, לאמור: קיום קשר חוזי לגבי שותפות בין המשיב לבין מר מוזס בכל הנוגע לעסקי החברה, לרבות חלוקת הון מניותיה בחלקים שווים ביניהם. אלא שמכך לא יוושע המשיב, החפץ לאיין קשר כלשהו של שותפות בינו לבין המבקשת או בעלה. טענה חלופית שהעלה המשיב, מתוך כוונה להביא לדחיית התובענה, היא כי המבקשת הפרה את חוזה השותפות הפרה יסודית וגרמה נזקים כבדים לחברה (ראו למשל סעיף 87 לתצהיר המשיב) בין השאר בכך שלא השקיעה בחברה את סכומי הכסף שהתחייבה להם, ונטלה מן החברה כספים וטובות הנאה שלא הייתה זכאית להם. על כן, אין להורות על אכיפת החוזה, לפי שהאכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין. אני סבור כי אין ממש בטענה זו של המשיב, מטעמים אחדים. ראשית, טענת הפרתו של חוזה השותפות, אינה מתיישבת עם הטענה כי הוא בטל. המדובר בשתי טענות עובדתיות סותרות; שנית, אפילו הפרה המבקשת את החוזה (ואיני סבור כך) וגרמה נזק לחברה - אין כל קשר בין נזק זה לבין המשיב. אין כל טענה כי הוא ניזוק מחמת אותה הפרה, מחד גיסא, ואילו החברה לא ביקשה להגיש תביעה נגד המבקשת בעטיים של נזקים (נטענים) אלה, מאידך גיסא. המשיב אינו יכול לנכס לעצמו זכויות תביעה של החברה נגד המבקשת (ככל שקיימות כאלה). שלישית, לא ניתן "לקזז" בין חיובו של המשיב להעביר למבקשת מחצית מן המניות לבין נזקי ההפרה (שלא נתבארו עד תומם). לכאורה, הקיזוז יכול להיעשות בין חיובים כספיים שחבים הצדדים זה לזה, ולא לגבי חיובים שאינם כאלה (ע"א 8923/08 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מתמור בע"מ); רביעית, אפילו הפרה המבקשת את חוזה השותפות הפרה יסודית - המשיב לא פעל בדרך כלשהי על מנת לבטלו. אכן, נפגע אינו חייב לבטל את החוזה בעטייה של הפרתו היסודית. הוא רשאי להסכין עימה ולוותר על ברירת הביטול הנתונה לו, שהרי עניין לנו בכוח הנתון לנפגע ואין איש היכול לכפותו לממשו. אכן, יש והגשת תובענה תהא שקולה למסירת הודעת ביטול חוזה (ראו למשל ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר); ג' שלו ו-י' אדר דיני חוזים (התרופות) 640 (2009)) ואני נכון לומר כי הוא הדין אף בהגשת כתב הגנה (או כתב תשובה). לשון אחר: כל כתב טענות יכול שיהא אכסניה הולמת למסירת הודעת ביטול. אולם, בכך אין די. אם חפץ היה המשיב להשיג את התוצאה של ביטול חוזה השותפות, שומה היה עליו להצביע על כך שמן המועד שבו נודע לו על ההפרה ועד למועד הביטול, חלף זמן סביר ולא מעבר לכך (ראו סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970. בע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן, נפסק בהקשר הנדון כדלקמן: "שאלת סבירותו של הזמן נגזרת מנסיבות המקרה (ע"א 674/83 דניאלסה נ' 'גד-שט', פ"ד מא (4) 113, 128 - 129 (1987) ...; שלו - דיני חוזים, לעיל, בעמ' 562). בנסיבות המתאימות, הכיר בית משפט זה גם בפרקי זמן ארוכים יותר כסבירים לצורך ביטול חוזה (ראו, למשל: ע"א 42/86 אבידוב נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פ"ד מג (2) 513, 517 (1989); עניין גד-שט, לעיל; ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי, (, 19.11.2007)). כפי שאומרת שלו (שם, בעמ' 562), בין הנסיבות שיישקלו בקביעת סבירות הזמן ניתן למנות את טיב העסקה, מהות החוזה, תנאי המקום והזמן, המועדים הנקובים בחוזה וטווחי הזמן לביצועו, התנהגות הצדדים ומצבם". לטעמי, הוחמץ המועד הסביר למתן ההודעה, שכן ראשיתן של ההפרות להן טוען המשיב, הייתה עת קצרה לאחר כריתת חוזה השותפות, שעה שהמבקשת לא השקיעה (לטענת המשיב) את סכום הכסף שהתחייבה להשקיע בחברה. הפרה (נטענת) זו חתרה תחת אושיות החוזה והצביעה על ניסיון המבקשת להתנער מחיוביה החוזיים הבסיסיים ביותר: ביצוען של השקעות כספיות בחברה, שהעדרן עלול להקשות על פעולה כהלכה של החברה, במיוחד עת מצוייה היא בראשית דרכה העיסקית. ממועד ההפרה ועד למועד הביטול חלפו כ-26 חודשים (מחודש אוקטובר 2008 ועד לחודש דצמבר 2010). המשיב לא הסביר מדוע נחוצה הייתה תקופה כה ארוכה של המתנה במסירת הודעת הביטול. אגב, הפרה זו (ככל שהייתה) נגלתה למשיב על אתר, הואיל והשקעות הצדדים נועדו להתבצע הדדית ובמקביל. המשיב עצמו הודה בחקירתו לפניי כי הבין את טיבה של שותפות (עמ' 10 שורות 2 - 19 לפרוטוקול) והסכים ליטול על עצמו הבעלות הרישומית במלוא מניות החברה הואיל ומצבם המשפטי של המבקשת ומר מוזס לא איפשר להם להירשם כבעלי מניות (עמ' 11 שורות 4 - 6 לפרוטוקול). אמנם מייד לאחר מכן, שינה המשיב את טעמו וביקש לומר שהצדדים מעולם לא שוחחו על מניות החברה ואופן החזקתן (שם, בשורות 7 - 11 לפרוטוקול), אלא שדבריו אלה אינם מקובלים עליי, במיוחד נוכח התרשמותי כי לאורך החקירה ניסה המשיב לחמוק ממתן מענה חד, פשוט וברור בנוגע לגורל ההחזקות במניות החברה וביקש לערוך הפרדה מלאכותית בין השותפות בעסק מחד גיסא לבין השותפות בחברה מאידך גיסא. התוצאה אני קובע אפוא כי המשיב מחזיק כנאמן עבור המבקשת ב-50% ממניותיה של אלישע אסתטיקס 2008 בע"מ (יתרת מניותיה של אלישע אסתטיקס 2008 בע"מ היא בבעלות המשיב). עליו לפעול במניות המוחזקות בנאמנותו על פי הוראות המבקשת. לא יעשה כן - תהא המבקשת רשאית לעתור למינוי כונס נכסים אשר ידו תבוא תחת יד המשיב בכל הנוגע למניות שבנאמנות. המשיב יישא בהוצאות המבקשת בסכום כולל של 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מירבית כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. נאמנות