קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להסרת מכשולים בדרכים: רקע עובדתי 1. התובע הוא הבעלים של שתי חלקות קרקע הידועות כגוש 11104, חלקה 31 ו-55. שתי החלקות צמודות אחת לשנייה והן נמצאות בתחום שיפוטה של המועצה האזורית מגידו, היא הנתבעת מס' 2 בתיק זה. 2. בשנת 1997 יזם התובע פרויקט הקמת תחנת דלק בתחומי חלקה 31. לצורך כך הוא הגיש תוכנית מפורטת (ג/7905) שמטרתה שינוי היעוד בחלקה 31 מחקלאות ויעודה לתחנת תדלוק ומתן שירותי דרך. לאחר שהתוכנית אושרה, ניתן היתר בניה והתקבלו כל האישורים הדרושים, לרבות הסכמת מע"צ - החברה הלאומית לדרכים, הקים התובע את מתחם תחנת התדלוק. מתחם זה כולל מתקנים שונים אשר משרתים את תחנת התדלוק - מסעדה ופנצ'ריה שכבר אינה קיימת עוד. התחנה מושכרת היום לחברת סונול ישראל בע"מ. 3. במכתב ששלחה ביום 16.3.97 ציינה הוועדה המקומית לתכנון ובניה "יזרעאלים", שבתחום שיפוטה נמצאת תחנת התדלוק, כי לאחר סיכום טלפוני עם המהנדס גולדברג, מהנדס מע"צ במחוז הצפון, הוחלט כי תנאי למתן תעודת גמר (טופס 4) לתחנת התדלוק יהיה התקנת שערים מכאניים או חשמליים, בין תחנת התדלוק לבין הדרך החקלאית, אשר נמצאת משני צידי התחנה, במטרה למנוע התנגשות בין רכב הנכנס לתחנה לבין רכב חקלאי העובר בדרך באותה עת. בעקבות החלטת הועדה המקומית פנה התובע למע"צ במכתב מיום 28.3.97, וביקש את עמדתה לדרישת הועדה להתקנת שערים חשמליים או מיכאניים. בתגובה למכתב זה שלחה מע"צ לתובע מכתב תשובה מיום 16.4.97 ולפיו אין למע"צ התנגדות להתקנת שני שערים בדרכים החקלאיות בהתאם לדרישת הועדה. עוד צוין באותו מכתב, כי "השערים יגבירו הבטיחות לכלים החקלאיים המשתמשים בדרכים החקלאיות והחוצים את תחום תחנת התדלוק". 4. בעקבות התכתבות זו ובהתאם לדרישת הוועדה המקומית, התקין התובע שני שערים ; אחד ביציאה מהדרך החקלאית המקבילה לכביש 66 מצד מערב ואשר מתחברת לתחנת התדלוק מצידה הדרומי, ושער נוסף ביציאה מהדרך החקלאית שאף היא מקבילה לכביש 66 מצד מערב, ואשר מתחברת לתחנת התדלוק מצידה הצפוני. בעצם שתי הדרכים החקלאיות היו בעבר דרך אחת שהרצף שלה נקטע בעקבות הקמת תחנת התדלוק וסידורי הכניסה והיציאה ממנה מכביש 66 ולאותו כביש. 5. כמאה מטר צפונית לתחנת התדלוק קיים כביש מס' 89, אשר חיבר בעבר את המושבה יוקנעם לכביש 66. מדובר בכביש מקומי שאושר במסגרת תב"ע ג/8005, אשר קיבלה תוקף בשנת 1996. כביש זה הוגדר באותה תוכנית ככביש מס' 1, שרוחבה 20 מטר ומהווה חלק ממערך הכבישים המאושר של המושבה יוקנעם ומחברת אותו, כאמור, עם הכביש הבינעירוני 66. עקרונית ניתן היה להגיע מהמושבה יוקנעם בנסיעה בכביש 89, התחברות עם כביש 66, פניה ימינה ונסיעה מרחק קצר עד לתחנת התדלוק. אפשרות נוספת היא נסיעה מהמושבה יוקנעם דרך 89 לכיוון מזרח, וסטייה מכביש זה לדרך החקלאית, אשר מתחברת לתחנת התדלוק מצפון. 6. בעת הקמת התחנה, החיבור בין כביש 89 ל-66 היה פתוח ורכבים נסעו מהמושבה יוקנעם לכיוון כביש 66 ומכביש זה לכביש 89 ועד המושבה. כמו כן, חלק מהתושבים של המושבה יוקנעם אשר נהגו לתדלק את רכביהם בתחנה, היו נוסעים מהמושבה לתחנת התדלוק ומהתחנה למושבה דרך כביש 89, התחברות לכביש 66 או לדרך החקלאית, ועד התחנה. 7. בשנת 2002 החליט הועד המקומי של המושבה יוקנעם לחסום את כל הדרכים הצדדיות המובילות למושבה יוקנעם מטעמים שונים. נטען, בין היתר, כי ריבוי הדרכים המובילות למושבה גורם לריבוי מעשי הגניבה והעבריינות בתחומי המושבה, ולפיכך ועל מנת להילחם במעשי העבריינות הוחלט לצמצם, ככל האפשר, את אפשרויות הכניסה לתחומי המושבה. נטען עוד, כי בשל המצב הבטחוני הקשה ששרר באותה תקופה וריבוי המפגעים שנכנסו לתחומי המדינה, הוחלט לסגור את הדרכים המובילות למושבה, ובכך להקשות על אותם מפגעים פוטנציאליים לבצע את זממם במושבה. בשל שיקולים אלה פעל הועד לחסימת כביש 89 על ידי הצבת מחסום מתכתי וגושי בטון גדולים בקטע כביש 89 המתחבר לכביש 66, ובכך מנע כל אפשרות לעשות שימוש בכביש 89 על מנת להגיע לתחנה דרך אותו כביש. הועד אף החליף את המנעולים של השערים שהוצבו ביציאות של הדרכים החקלאיות המתחברות לתחנה מדרום ומצפון והניח גושי בטון ובולדרים בדרכים החקלאיות. בדרך זו חסם הועד כל גישה של רכבים חקלאיים ואחרים מכביש 89 לתחנה, או מהתחנה לשטחים החקלאיים מסביב לתחנה. 8. בשל מעשים אלה הגיש התובע בשנת 2002 נגד הועד המקומי של המושבה יוקנעם תביעה לבית משפט השלום בחיפה, אשר התבררה במסגרת ת.א. 13644/02. במסגרת אותה תביעה הגיש התובע בקשה למתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיב לסגור את השערים המוצבים בדרכים החקלאיות או לחסום את הדרכים עצמן, וכן הגיש בקשה למתן צו זמני המורה לועד להסיר את המכשולים ולהימנע מלחסום את הכניסה לתחנה מהדרך החקלאית. בהחלטה שניתנה על ידי כב' השופט רון סוקול ביום 1.8.02 נדחתה בקשת התובע למתן צו זמני. באותה החלטה קבע כב' השופט סוקול כי התובע לא הוכיח "זכות לכאורה לשמירת מעבר חופשי מהמושבה לתחנה מהדרך החקלאית", וכי הכניסה והיציאה לתחנה הינן מדרך 66. נקבע עוד, כי "המעבר בדרך החקלאית לא נועד לשמש כדרך כניסה נוספת לתחנה ואין ספק שהשימוש בדרך מסכן את המשתמשים. גם מהתוכנית ניתן ללמוד כי הכוונה היתה להצבת שערים ומניעת תנועה חופשית בדרך". בהמשך התייחס כב' השופט סוקול להחלטת הועד לסגור את הדרכים החקלאיות וקבע, כי היא נובעת משיקולים כבדי משקל, כגון שיקולי בטחון, אשר מחייבים ישובים רבים לנקוט בפעולות שיש בהן כדי להגביל את חופש התנועה של תושביהם, אך "זהו הכרח במצב הקיים". 9. על בסיס האמור דחה, כאמור, כב' השופט סוקול את בקשת התובע למתן צו עשה זמני. 10. בהמשך ובהתאם להמלצת בית המשפט, נמחקה התובענה העיקרית שהוגשה במסגרת אותו תיק, תוך חיוב התובע בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת הועד. 11. במקביל להליכים המתנהלים בתיק שלפני, הגישה סונול נגד הועד המקומי עתירה מנהלית, בה היא עתרה למתן צו המורה לועד להסיר את הגדר והשער אשר נבנו על ידו באזור שבין כביש 89 לכביש 66 במושבה יוקנעם, וכן להימנע בין בעצמו ובין באמצעות אחרים לסגור את המעבר בין כביש 89 לכביש 66. בעתירה טענה סונול, כי בניית הגדר והשער נעשתה ללא היתר כדין ומבלי שהיתה לועד סמכות לסגור דרך סטטוטורית, אשר אושרה כדין על ידי רשויות התכנון. לטענתה, סגירת המעבר בין כביש 89 לכביש 66 גורמת לה נזקים כספיים כבדים ביותר. בפסק דין שניתן ביום 11.10.2010 דחה כב' השופט בנימין ארבל את העתירה המנהלים וקבע, בין היתר, כי כביש 89 אינו מיועד לשרת את תחנת התדלוק נשוא הדיון, וכי לתחנת התדלוק של התובע כניסה מסודרת מכביש 66. בהמשך נקבע, כי כביש 89 טרם נסלל, טרם הוסדרו דרכי ההתחברות לכביש 66, ולכן "הסרת המחסום ומתן אפשרות לכל דצריך להשתמש בדרך זו, ולבוא לצאת אל תחומי המושבה דרכה, עלולה ליצור מכשול מסוכן מאין כמוהו. לא יתכן, כי דרכים צדדיות תפתחנה כלפי דרכים מהירות בזוית של 90 מעלות, ותאפשרנה גישה לכלי רכב מנועיים". על בסיס האמור קבע כב' השופט ארבל, כי אין לעותרת כל זכות קנויה להסרת החסימה בנתיב המתוכנן לכביש מס' 89, ולא ניתן לפתחו באופן בו ביקשה העותרת, וליצור סיכון בטיחותי. טענות הצדדים 12. בסיכומיו טען התובע, כי לועד המקומי אין סמכות לחסום דרך סטטוטורית שאושרה על ידי רשויות התכנון המוסמכות, ולכן החלטת הועד לחסום את המעבר שבין כביש 89 ו-66 ניתנה ובוצעה בחוסר סמכות ומבלי לקבל היתר כדין. לטענתו, חסימת המעבר בין כביש 89 לכביש 66 גורמת לו נזקים כבדים, שכן חלק מהלקוחות, תושבי המושבה יוקנעם, נהגו לתדלק בתחנה דרך נסיעה בכביש 89, התחברות ימינה לכביש 66 ונסיעה עד התחנה, מרחק של כמה מאות מטרים. בעקבות חסימת המעבר, כך נטען, נאלצים הלקוחות לנסוע מרחק העולה על 3.5 ק"מ, דבר אשר פוגע בנגישות התחנה לאותם לקוחות הבאים מכיוון המושבה יוקנעם. לעניין הדרכים החקלאיות טען התובע, כי השערים הוצבו על ידו בקצה הדרכים החקלאיות בצדדים הצפוני והדרומי של התחנה לבקשת הועדה המקומית לתכנון ובניה ובהסכמת מע"צ, וכי לועד המקומי אין ולא היה כל מעמד בעניין זה. לדבריו, מאז הצבת השערים, המפתחות היו בידיו, הוא שלט על פתיחתם וסגירתם, ועל כן השתלטות הועד על השערים, החלפת המנעולים וחסימת הדרכים נעשתה שלא כדין וללא סמכות שבדין. התובע הסביר, כי בבעלותו חלקת קרקע (חלקה מס' 55) אשר מיועדת לחקלאות וממוקמת בצמוד לחלקה 31 עליה הוקמה תחנת התדלוק. בשל סגירת השערים וחסימת הדרכים החקלאיות, אין באפשרותו להיכנס ולצאת לחלקה 55, דבר אשר פוגע באופן חמור בזכותו לעשות שימוש בקניינו. 13. הועד טען, כי פסק הדין שניתן בעתירה המנהלית שהוגשה על ידי סונול מהווה מעשה בי דין והשתק עילה החוסם את דרכו של התובע להעלות טענות לעניין חסימת המעבר בין כביש 89 ל-66, וזאת בשל קיומה של קרבה משפטית בין העותרת שם (סונול) לבין התובע. נטען עוד, כי התובע לא כלל בכתב התביעה עתירה למתן סעד כלשהו בנוגע לחסימת דרך 89 והתמקד בחסימת הדרכים החקלאיות וסגירת השערים שהוצבו בקצותיהן. בנסיבות אלו, כך נטען, דין התביעה, ככל שהיא נוגעת לחסימת המעבר שבין כביש 89 לכביש 66 להידחות, ללא צורך בדיון לגופן של טענות. 14. לגופו של עניין נטען, כי חסימת המעבר שבין כביש 89 לכביש 66, חסימת הדרכים החקלאיות וסגירת השערים נעשתה כדין ומתוקף סמכותו של הועד כועד מקומי, אשר מחוייב לפעול לשמירה על בטחון התושבים וסילוק מפגעים שבתחום שיפוטו. לטענתו, פתיחת המעבר בין כביש 89 לכביש 66 יוצרת סכנה בטיחותית חמורה מאד, וזאת לאור העובדה שלא בוצעה התחברות מסודרת בין הכבישים, לא נסללו ולא סומנו נתיבי התחברות ולא הוצבו תמרורים, אשר מסדירים באופן בטיחותי את ההתחברות בין שני הכבישים. 15. לעניין חסימת הדרכים החקלאיות טען הועד, כי הן נחסמו בשל שיקולים בטיחותיים והגנה על תושבי המושבה מפני מעשים עברייניים, כגון התפרצויות וגניבות, וכן משיקולים בטחוניים והצורך בצמצום האפשרות שגורמים עוינים יכנסו לתחומי המושבה. נטען עוד, כי השארת השערים שהוצבו בקצה הדרכים החקלאיות פתוחים יוצרת סכנת התנגשות בין הרכבים היוצאים מהדרכים החקלאיות לשטח התחנה לבין הרכבים הנכנסים לתחנה מכביש 66. בשל סכנה זו הותנה מתן טופס 4 לתחנה בהצבת השערים, כך שהצבת השערים והשארתם פתוחים מסכלת את המטרה העומדת בבסיס הדרישה להצבתם. הועד הוסיף, כי הדרכים החקלאיות עוברות בשטחים פרטיים, כך שאין לתובע זכות קנויה לעשות בהן שימוש. לטענתו, הוא קיבל את הסכמת הבעלים של אותן חלקות פרטיות להצבת הבולדרים וחסימת הדרכים החקלאיות, ולכן אין לתובע מעמד לבקש להסיר את החסימות ולפתוח את השערים. חסימת המעבר בין כביש 89 לכביש 66 הרחבת חזית 16. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי אין לדון בתביעת התובע להסרת המחסום בכביש 89 ולפתיחת המעבר בין כביש 89 לכביש 66 מאחר שסעד זה כלל לא נדרש במסגרת התביעה. 17. אכן, בכתב התביעה לא עתר התובע למתן סעד אופרטיבי בקשר להסרת המחסום שהוצב בכביש 89 ופתיחת המעבר שבין כביש 89 לכביש 66. ברם, במהלך קדמי המשפט ובמהלך שמיעת הראיות התייחסו שני הצדדים לסוגיה זו, הם הגישו תצהירים וחוות דעת בקשר לכך ואף חקרו בחקירה נגדית צולבת את המומחים והעדים מטעם הצד שכנגד בקשר לכך, וזאת ללא התנגדות מי מבעלי הדין להרחבת או שינוי חזית. יתרה מכך, גם בגוף כתב התביעה התייחס התובע לחסימת כביש 89 וטען, כי הועד חסם את הגישה מדרך זו לתחנת התדלוק משיקולים זרים, על אף שמע"צ הבהירה כי היא לא ביקשה לסגור את כביש 89 (ראה סעיפים 39 - 47 לכתב התביעה). 18. התנהלות הצדדים במהלך ישיבות קדם המשפט וההוכחות, הדרך בה הם נערכו לדיונים, הראיות שהובאו על ידם, והחקירות הנגדיות של הצדדים, כל אלה מלמדים כי היתה בין הצדדים הסכמה להרחבת חזית המחלוקת, באופן שהיא תכלול גם את שאלת חוקיות חסימת כביש 89 והצורך בפתיחת המעבר שבין כביש זה לכביש 66. בנסיבות אלו, אין עוד מקום לטענות הנתבעים שכתב התביעה לא כלל סעד הנוגע לכביש 89. מעשה בית דין 19. כאמור, בקשר להסרת המחסום שהוצב במעבר בין כביש 89 לכביש 66, התנהל הליך נוסף בבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת במסגרת עתירה מנהלית שהגישה סונול נגד הועד המקומי בתיק עת"מ 4693-07-09 . בפסק הדין שניתן בעתירה המנהלית, נקבע, כמפורט לעיל, כי אין לסונול זכות קנויה לעשות שימוש בדרך 89, וכי דרך זו לא נועדה לשרת את תחנת התדלוק נשוא התביעה. עוד נקבע באותו פסק דין, כי הסרת המחסום ופתיחת המעבר בין שני הכבישים כפי שמבקשת סונול, יוצרת סכנה בטיחותית חמורה מאד. מטעמים אלה נדחתה העתירה שהגישה סונול להסרת המחסום ופתיחת המעבר. לטענת הועד פסק דין זה מחייב את התובע בתיק דנן מכוח כלל השתק העילה, לאור קיומם של יחסי קרבה משפטיים בין התובע לבין סונול. 20. טענה זו של סונול נראית לי. לעיקרון מעשה בית דין שתי פנים - השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה חל מקום שתביעה נדונה והוכרעה לגופה, שאז בית המשפט לא יזדקק לתביעה נוספת בין אותם בעלי הדין, המבוססת על עילה זהה לעילת התביעה הראשונה (ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות ; ע"א 246/66 קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561, 563 ; רע"א 6830/00 ברנוביץ' נ' תאומים, פ"ד נז(5), 691, 706). כלל השתק הפלוגתא "מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנידונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף, וזאת, גם אם עילתו שונה מהעילה של התביעה הראשונה" (פרשת צמרות חברה לבניין שהובאה לעיל). 21. תנאי להיווצרות מחסום דיוני מטעמי מעשה בית דין הוא קיומה של זהות בין בעלי הדין (או חליפיהם). הטעם לכך הוא שלא מונעים מאדם להעלות טענות הגנה בפני בית המשפט, אם לא ניתנה לו הזמדנות לעשות כן במסגרת ההליך הראשון. ברם, אם ניתנה לבעל דין הזמדנות להעלות את טענותיו במסגרת ההליך הראשון וטענותיו נדחו, או שהוא בחר שלא להתגונן, לא יתאפשר לו להשמיע את דבריו בשנית, כדי לשים סוף לריב ולדיונים (ע"א 440/70 ע'אנם נ' ע'אנם, פ"ד כו(2) 829 ; פרשת צמרות חברה לבניין ; ע"א 258/88 פיכטנבאום נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576). יחד עם זאת, נקבע, כי "היצמדות קשיחה לדרישת הזהות המלאה בין הצדדים בשני ההליכים עלולה לפגוע בהשגת התכלית המרכזית שעקרות "מעשה בית דין" נועד להשיג, ולעודד בפועל ריבוי התדיינויות, על ידי עקיפת דרישת הזהות בדרכים שונות המאפשרות להעמיד מחדש לדיון שאלה שכבר נדונה והוכרעה תוך חילופי צדדים מלאכותיים, שאין להם הצדקה עניינית" (פרשת צמרות חברה לבניין). בשל חשש זה נקבעו שני חריגים לכלל הזהות בין בעלי הדין ; החריג הראשון עניינו קיומה של קרבה משפטית בין בעלי הדין בהליכים שונים, ואילו החריג השני ידוע כ"כלל ההזדמנות" והוא בא למנוע מבעל דין מלהעלות בשנית טענות שיכול היה לטעון בהליך הראשון, אך בחר שלא לעשות כן. 22. לחריג הראשון התייחס בית המשפט העליון בפסק הדין שניתן בע"א 686/02, עמותת בעלי ודיירי קריית וולפסון ירושלים נ' קריית וולפסון בירושלים חברה לניהול שירותים בע"מ, פ"ד נט(1) 943, שם נקבע, כי חריג לכלל הזהות בין בעלי הדין "מצוי בעקרון קירבת האינטרסים בין בעלי-דין בהליכים שונים (Privity of Interest). לפי עיקרון זה, יתקיים מעשה-בית-דין גם במקרה שבו אין זהות בין בעלי-הדין אם קיימת ביניהם זהות אינטרסים" (עמ' 958). לעניין השיקולים שעל בית המשפט לקחת בחשבון על מנת לקבוע אם קיימת קירבת אינטרסים בין בעלי הדין בהליכים השונים נקבע: "התשובה לשאלה אם צד זר להליך קשור בהכרעה שניתנה במסגרת התדיינות שנטל בה חלק צד קרוב אליו, תיקבע בהתחשב במכלול גורמים. בין יתר השיקולים יובאו בחשבון קירבת האינטרסים בין הצדדים, מידת התועלת שזר להליך הקודם יכול להפיק מפסק-הדין ומידת יכולתו של אותו זר להצטרף להליך ... הרציונל העומד בבסיסו של החריג האמור הוא כי בעל-דין אשר לא היה צד פורמאלי להליך משפטי, יוצג בבית-המשפט באורח שילוחי על ידי הצד הקרוב לו, עד כי הדרישה ליומו של הראשון בבית המשפט התמלאה, ועל כן יהא זה בלתי צודק ליתן לו הזדמנות נוספת" (פרשת דיירי קריית וולפסון). בפרשת צמרות חברה לבניין התייחסה כב' השופטת פרוקצ'יה לחריג "הקרבה המשפטית" וקבעה, כי קרבה משפטית "עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לעניין כספי משותף ... בין היתר, תתקיים קרבה משפטית כאשר לבעל הדין בהליך הנוכחי היה עניין ממשי בנושא שנדון בהליך הקודם, והוא ידע על קיומו, והיתה לו הזדמנות להצטרף אליו, אך הוא נמנע במודע מכך". על בסיס האמור לעיל נקבע בפרשת צמרות, כי פסק דין שניתן בהליך הראשון מחייב את הצדדים בהליך השני מאחר שבעלי הדין בשני ההליכים הם אב ובנו שיש להם אינטרס כספי משותף. האב היה מודע להליך הראשון והיה יכול להצטרף אליו, אך בחר במודע שלא לעשות כן. נפסק, כי בנסיבות אלו פסק הדין בהליך הראשון מחייב את האב מכוח מעשה בית-דין מאחר שקיימת קרבה משפחתית בינו לבין הבן שהיה צד להליך הראשון. 23. בענייננו, במסגרת ההליך הראשון חתם התובע על תצהיר התומך בעתירה המנהלית שהגישה סונול ושבו נטען, כי הוא בעל המניות העיקרי של חב' משאבות השלום בע"מ, אשר בינה לבין העותרת שם (חב' סונול) הסכם שכירות להפעלתה של תחנת התדלוק נושא העתירה, וכי הוא נותן את התצהיר מטעמה של סונול. בהמשך הצהיר התובע, כי העובדות המפורטות בגוף העתירה הן נכונות ונמצאות בידיעתו האישית. זאת ועוד, קיימת זהות באינטרסים בין סונול לבין התובע, וכי אילו סונול היתה זוכה באותה עתירה, התובע היה נהנה מפרי זכייתה כאילו הוא עצמו היה צד להליך. יתרה מכך, התובע היה מודע להליך הראשון, היה מעורב בהליכים ואף חתם על התצהיר שתמך בעתירה. בנסיבות אלו שבהן עניינו של התובע היה מיוצג בהליך הראשון, והוא היה מודע לאותו הליך ואף מעורב בו, יש לראות ביחסים שבין סונול לבין התובע יחסי קרבה משפטיים, אשר מקיימים אחר התנאי שעניינו זהות הצדדים. מאחר שעילת התביעה בהליך הראשון התייחסה לחסימת המעבר שבין כביש 89 לכביש 66 ומאחר שעילה זו כבר הוכרעה, אין התובע רשאי להגיש תביעה בגין אותה עילה, וזאת מכוח עיקרון השתק העילה. 24. גם אם לא ניתן לראות זהות בעילות, הרי הטענות שמעלה התובע היום במסגרת תיק זה כבר נידונו והוכרעו במסגרת ההליך הראשון, ועל כן התובע כבול לאותם ממצאים ומסקנות שנקבעו בפסק הדין שניתן בהליך הקודם, וזאת מכוח כלל השתק הפלוגתא. בהליך הראשון נקבע, כי דרך 89 לא נועדה לשרת את תחנת התדלוק נשוא התביעה, כי אין לסונול ולתובע זכות קנויה לעשות שימוש בכביש 89, ולכן אין להם מעמד לבקש את הסרת המחסום. נקבע עוד, כי לא ניתן להיעתר לסעד המבוקש (הסרת המחסום ופתיחת המעבר) בשל הסכנה החמורה שנובעת מכך לאור העדר הסדרי תנועה והתחברות נאותים. קביעות אלו אשר מחייבות את התובע בתיק דנן מכוח כלל השתק הפלוגתא מחייבות את דחיית התביעה, ככל שהיא נוגעת להסרת המחסום בכביש 89. לגופו של עניין 25. מעבר לנדרש אוסיף, כי גם לגופו של עניין דין התביעה להידחות, ככל שהיא נוגעת להסרת המחסום בכביש 89 ופתיחת המעבר בין כביש זה לכביש 66. אכן, תמוה הדבר שועד מקומי אשר מחוייב לפעול בהתאם לכללי המנהל הציבורי, לוקח את החוק לידיים, מציב מחסום קבוע בכביש סטטוטורי וחוסם את המעבר בין כביש 89 לכביש 66, ללא היתר כדין וללא סמכות. ברם, על אף מעשיו של הועד שנעשו, כאמור, ללא סמכות וללא היתר כדין, לא ניתן להיעתר לבקשת התובע להסרת המחסום וכמה טעמים לדבר: ראשית, מסכים אני, עם כל הכבוד, לקביעתו של כב' השופט ארבל, כי הסרת המחסום ופתיחת המעבר יוצרות סכנה תעבורתית חמורה מאד שלא ניתן להשלים עמה. כפי שנקבע בפסק דינו של כב' השופט ארבל, לא נקבעו ולא בוצעו הסדרי התחברות כלשהם בין כביש 89 לכביש 66, ולכן פתיחת המעבר ללא הסדרים נאותים תגרום לסכנה חמורה הן בשל האטת הרכבים הנוסעים בכביש 66, שהינו כביש מהיר, לצורך פניה לכביש 89, והן בשל השתלבות הרכבים היוצאים מכביש 89 ישר לנתיב המהיר של כביש 66, ללא נתיבי השתלבות וללא שילוט מתאים. שנית, מסכים אני גם לקביעתו של כב' השופט ארבל, כי כביש 89 לא נועד לשרת את תחנת התדלוק הרלבנטית, וכי הכניסה והיציאה לתחנה הינן דרך כביש 66. בנסיבות אלו, אין לתובע זכות קנויה להסרת המחסום ופתיחת המעבר בין שתי הדרכים. 26. סיכומם של דברים, דין התביעה, ככל שהיא נוגעת לכביש 89, להידחות הן מכוח עקרון מעשה בית דין והן לגופו של עניין. הדרכים החקלאיות 27. כאמור לאורך צידו המערבי של כביש 66 קיימת דרך חקלאית אשר חוצה את שטח התחנה מדרום וצפון. בשל הסכנה הטמונה בכניסת כלים חקלאיים לשטח התחנה מאחת הדרכים החקלאיות וחצייתם לחלק השני של הדרך החקלאית, נדרש התובע על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה להציב שערים בשני צידי התחנה לצורך שליטה ובקרה על מעבר הכלים החקלאיים ומניעת התנגשותם עם כלי הרכב שנכנסים לתחנה מכביש 66, או יוצאים ממנה. באופן חד צדדי פעל הועד להצבת שערים בדרכים החקלאיות ונעילתם באופן המונע מן התובע לעשות שימוש כלשהו באותן דרכים. הועד אף דאג להניח באותן דרכים בולדרים וגושי בטון גדולים במטרה למנוע מעבר רכבים מסוג כלשהו מהשטחים החקלאיים לשטח התחנה. 28. התובע טוען, כי הועד ביצע את המעשים הנ"ל ללא סמכות וללא היתר כדין תוך פגיעה קשה בזכויותיו ובקניינו. לדבריו, בשל מעשיו של הועד כמתואר לעיל, אין באפשרותו להיכנס לחלקה 55 שבבעלותו, ואף נחסמה הגישה שלו למערכת המים אשר נמצאת בחלקה 55 הסמוכה לתחנת התדלוק. התובע דחה את טענות הועד, כי חסימת הדרכים בוצעה משיקולים בטיחותיים או משיקולים של בטחון והגנה על שלום הציבור וטען, כי השיקולים העומדים בבסיס חסימת הדרכים הם שיקולים זרים, הנוגעים להעדפת הועד לתחנת אגרא המתחרה, ואשר נמצאת כ-150 מטר צפונית לתחנת התדלוק של התובע. 29. הועד טען מנגד, כי הדרכים החקלאיות הן בעצם שטחים פרטיים, ולכן אין לתובע זכות קנויה לעשות בהן שימוש. הוא טען עוד, כי חסימת הדרכים נעשתה משיקולים בטחוניים ומשיקולי בטיחות והגנה על שלום הציבור. לטענתו, ריבוי הדרכים המובילות למושבה מאפשר כניסה ויציאה קלות יחסית, דבר אשר מעודד עבריינים לתכנן ולבצע עבירות רכוש בתחומי המושבה. בשל הקלות היחסית העומדת בפני גורמים עברייניים להיכנס ולצאת מתחומי המושבה, מספר העבירות המבוצעות בתחומה עולה על הממוצע בישובים סמוכים. 30. הדין עם התובע. לא מצאתי בסיס חוקי המאפשר לועד המקומי לחסום באופן קבוע ועל דעת עצמו, ללא קבלת אישורים והיתרים מתאימים מהגורמים המוסמכים, דרכים חקלאיות, בין אם מדובר בדרך ציבורית ובין אם מדובר בשטח פרטי. בסיכומיו הפנה הועד לפסק דין שניתן בעת"א (ת"א-יפו) 2476/01 אבירם כלף נ' מע"צ - מחוז ת"א והמרכז, שם נקבע כי "גם אם יש מפגע הנמצא על שטח השייך לחקלאי פרטי, למועצה יש סמכות לפנות לאותו חקלאי על מנת שיפנה את המפגע ואם סירב לעשות כן, מסמכותה להיכנס לשטחו על מנת לפנות". מבלי להביע דעה באשר לקביעה באותו פסק דין, בענייננו אין המדובר במפגע שנמצא בדרך החקלאית ושיש צורך לפנותו, אלא מדובר בחסימת דרך חקלאית, המונעת מהתובע לעשות כל שימוש באותה דרך. אילו מדובר היה במפגע שנמצא בדרך החקלאית, כגון בור היוצר סכנה, או סכנת התמוטטות או סכנת גלישה של הקרקע, יתכן שלוועד תהיה סמכות לטפל באותו מפגע, או לדרוש מהבעלים או מהמחזיק במקרקעין לסלק את המפגע. ברם, אין לוועד כל סמכות להחליט על סגירת או חסימת דרך, בין אם מדובר בדרך פרטית ובין אם מדובר בדרך ציבורית, רק מכיוון שלדעתו אותה דרך משמשת למעבר גורמים עוינים או גורמים עברייניים, אשר יבקשו להיכנס לתחומי המושבה ולבצע את זמנם. 31. מאחר שלוועד אין סמכות לחסום את הדרכים החקלאיות, ומאחר שעבודות חסימת הדרכים בוצעו ללא היתר כדין וללא אישור הגורמים הרלבנטים, יש מקום למתן צו האוסר על הועד לעשות דין עצמי, ולחסום באופן קבוע דרכים שבמשך שנים שירתו את התובע לצורך עיבוד חלקה 55. 32. לא מצאתי ממש גם בטענות הנתבעים שכביכול מדובר בדרכים העוברות בשטחים פרטיים כך שלתובע אין זכות קנויה לעבור בהן. במכתב ששלחה הועדה המקומית יזרעאלים לב"כ התובע ביום 12.1.10 (צורף כנספח ח' לתצהיר גב' הדס בשן, מהנדסת המועצה האזורית מגידו), ציינה הועדה באופן מפורש, כי בתוכנית הסדרי תנועה אשר אושרה על ידי מע"צ ביום 25.11.97 ניתן לראות, כי קיימים שערים ממערב וממזרח לתחנת התדלוק, וכי "מיקום השערים הנ"ל הינו בתחום תוואי דרך אשר נמצא בבעלות מדינת ישראל בתחום התוכנית האמורה". הנתבעים לא חלקו על עובדות אלו בתצהיריהם, לא טענו כי האמור באותו מכתב אינו נכון, ואף התייחסו לאמור במכתב כמשקף את המצב התכנוני והקנייני האמיתי. המומחה מטעם הנתבעת, המהנדס מר רן זילברשטיין, אישר אף הוא בחקירתו הנגדית את העובדה שתוואי הדרכים החקלאיות הוא חלק ממערך הכבישים והדרכים אליהם התייחסה תוכנית התנועה של תחנת התדלוק וציין, כי בתוכנית להסדרת התחנה רואים קטע של הדרכים החקלאיות שהוסדר באותה תוכנית, אם כי לדבריו אין התייחסות באותה תוכנית לכל הדרכים. בהמשך אישר מר זילברשטיין, כי "תפקיד הדרכים החקלאיות הינו לאפשר לכלים חקלאיים לנוע לאורך הדרכים האלו, לעבד אל החלקות החקלאיות, ותפקידן למנוע קונפליקטים בין כלי רכב פרטיים לחקלאיים" (עמ' 47 לפרוטוקול, שורות 8 - 9). על אותה עמדה חזרה מהנדסת המועצה, גב' הדס בשן, בחקירתה הנגדית, שם היא אישרה, כי "הדרך החקלאית הזו מיועדת לשרת את בעלי החלקות החקלאיות בלבד" (עמ' 67, שורה 10). בהמשך היא הסבירה, כי ידוע לה שהדרך משמשת את בעלי החלקות הפרטיות ולא ידוע לה שמישהו הסמיך את הועד לשים בולדרים באותן דרכים ולחסום אותן. היא אף ציינה שלא ידוע לה שהועד קיבל את הסכמת הבעלים של החלקות הפרטיות לחסימת הדרכים החקלאיות. 33. הנה כי כן, בין אם מדובר בדרכים חקלאיות מאושרות ובין אם מדובר בדרכים חקלאיות שהשימוש בהן נעשה מכוח הסכמה הדדית אליה הגיעו בעלי החלקות הפרטיות, הסכמה שמשרתת את האינטרסים של כלל החקלאים במקום, מדובר בדרכים חקלאיות שהתובע עשה בהן שימוש כדין במשך שנים לפני חסימתן. בנסיבות אלו לא ניתן לקבל את טענת הועד שאין לתובע זכות קנויה לעשות שימוש בדרכים החקלאיות, שכן זכות כזו מעוגנת הן בשל העובדה שמדובר בדרכים חקלאיות שהן חלק ממערך התנועה של תחנת התדלוק והן מכוח ההסכמה ההדדית של החקלאים שעל פיה נהגו אותם חקלאים במשך שנים. 34. זאת ועוד, הטענה שמדובר בדרכים העוברות בחלקות פרטיות ושכביכול הועד קיבל את הסכמת הבעלים של אותן חלקות לחסימתן נטענה לראשונה במהלך חקירתם הנגדית של עדי הנתבעים, מבלי שהם דאגו לצרף בדל של ראיה שיש בו כדי לתמוך בטענותיהם אלו. עיון בכתב ההגנה ובתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעם הנתבעים מלמד, כי אין בהם טענה כלשהי שמדובר בדרכים חקלאיות בבעלות פרטית. בתצהירים ובכתבי הטענות מטעמם הפנו הנתבעים להחלטת כב' השופט סוקול שניתנה במסגרת ההליך הקודם שהתנהל בין הצדדים במסגרת הדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני ושבה נקבע, כי התובע לא הוכיח זכות קנויה להשתמש בדרכים החקלאיות לצורך כניסה ויציאה מהתחנה. הם אף התייחסו לדרישת הועדה המקומית להצבת שערים במפגשים בין הדרכים החקלאיות לתחנה ולשיקולי הביטחון וההגנה על שלום התושבים כמצדיקים חסימת הדרכים. על אף שלל הטענות שהעלו הנתבעים, אין בתצהירים רמז לטענה שמדובר בשטחים פרטיים ושהועד קיבל את הסכמת הבעלים לחסימת הדרכים. מדובר, אם כן, בגרסה כבושה שערכה מועט ביותר אם בכלל. כמו כן מדובר בשינוי חזית שאין להתיר אותו. 35. הטענה שמדובר בחלקות פרטיות ושהועד קיבל את הסכמת הבעלים לחסימת הדרכים הועלתה אך ורק במסגרת עדותו של איתי הופמן, יו"ר הועד המקומי, בחקירתו הנגדית, מבלי שמי מעדי הנתבעים עצמם יכול היה לאשר את הטענה שהבעלים של אותן חלקות נתנו את הסכמתם לחסימת הדרכים. זאת ועוד, בהמשך חקירתו הנגדית אישר מר הופמן כי הוא אישית לא קיבל את הסכמת הבעלים של החלקות לחסימת הדרכים החקלאיות, וכי מי שקיבל את ההסכמה היה מזכיר הישוב הקודם, מר אלי רוטר. מר אלי רוטר לא הוזמן לעדות, כך שעדותו של מר הופמן נותרה בגדר עדות שמועה שאינה קבילה. 36. מר הופמן אף אישר בחקירתו הנגדית, כי הועד לא קיבל אישור מאף גורם או גוף להצבת המחסומים בדרכים החקלאיות ; הוא לא קיבל אישור מהוועדה המקומית לתכנון ובניה שבתחומה נמצאות הדרכים החקלאיות, הוא לא קיבל אישור מע"צ האחראית על כביש 66 שלאורכו עוברות אותן דרכים חקלאיות, לא קיבל את הסכמת התובע, אשר הוא זה שהקים את השערים בהתאם לדרישת הועדה המקומית ושלט בהם, והוא אף לא הציג שום ראיה לכך שבעלי החלקות הפרטיות הסכימו לחסימת הדרכים החקלאיות. עולה, אם כן, כי הועד נקט, באופן חד צדדי, ללא סמכות שבדין ותוך עשיית דין עצמי בפעולות לחסימת דרכים ושטחים ששירתו את התובע במשך שנים. מדובר בהתנהלות בלתי תקינה, שאינה עומדת בשום אופן בקנה אחד עם כללי מנהל תקין ועם חובתו של הועד לפעול בהתאם לסמכויות הנתונות לו על פי דין. 37. הועד תירץ את התנהלותו כמתואר לעיל ואת חסימת הדרכים החקלאיות בשיקולי ביטחון, בטיחות והגנה על התושבים. לטענתו, וכפי שעולה מדרישת הועדה המקומית, השארת השערים פתוחים כפי שעשה התובע גורמת ליצירת סכנת התנגשות בין כלי הרכב הנכנסים לתחנה לבין כלי הרכב שעושים שימוש בדרכים החקלאיות וחוצים את שטח התחנה. נטען עוד כי הדרכים החקלאיות משמשות גורמים עברייניים, אשר עושים שימוש באותן דרכים לצורך כניסה למושבה ויציאה ממנה. גם בטענות אלו אין ממש. ראשית, כפי שפורט בהרחבה לעיל, אין ולא הייתה לוועד כל סמכות או זכות לחסום את הדרכים החקלאיות, גם בהתבסס על אותם שיקולים שנטענו על ידו. שנית, הועד לא הביא שום ראיה לכך שגורמים עברייניים או עוינים עשו בפועל שימוש בדרכים החקלאיות כדי לבצע עבירות פליליות אלו או אחרות. כל אשר הציג הועד הוא חוות דעת הקובעת, כי הדרכים החקלאיות עלולות להוות דרך מילוט לאותם גורמים עוינים או עברייניים. אין בטענה זו כדי להצדיק חסימת דרכים באופן קבוע. שלישית, עיון בנתוני הפשיעה שהציגה המשטרה (מוצג ת/4) מגלה, כי רמת הפשיעה במושבה הינה נמוכה ביותר ואינה חורגת מרמת הפשיעה בישובים סמוכים. רביעית, הדרך להילחם בפשיעה אינה על ידי חסימת דרכים ופגיעה בקניינם של אחרים, אלא קיימות דרכים אחרות למלחמה בפשיעה, כגון הגברת הסיורים המשטרתיים, העסקת שומרים ועוד. ואכן, עיון ב-ת/4 מגלה, כי רמת הפשיעה במושבה יוקנעם ירדה באופן דרסטי בשנת 2009 לעומת השנים הקודמות (2005 - 2008), ללא קשר לחסימת הדרכים החקלאיות, אלא בזכות פעילות משטרתית, שאין לה שום קשר לחסימת אותן דרכים. 38. זאת ועוד, בסעיפים 26 ו-27 לתצהירו הסביר התובע, כי בעקבות טענות הנתבעים לקיומה של סכנת התנגשות עם רכבים העושים שימוש בדרכים החקלאיות עם רכבים הנכנסים לתחנה מכביש 66, הוא ערך בדיקה, וגילה כי אדם אחד בשם שוקה מלט מטפל ב-90% מהאדמות החקלאיות הסמוכות למתחם תחנת התדלוק. הוא הוסיף, כי שוקה מעבד את האדמות מזה כ-20 שנים, וכי במעקב שביצע על השימוש שנעשה בדרכים החקלאיות גילה, כי רק שוקה מלט עושה שימוש באותן דרכים, כך שטענות הנתבעים בעניין זה משוללות כל יסוד. האמור בתצהירו של התובע בעניין זה לא נסתר. הנתבעים לא הביאו, כאמור, בדל של ראיה שיש בה כדי לתמוך בטענותיהם לעניין השימוש שנעשה בדרכים החקלאיות, לא הובאו ראיות על תדירות השימוש באותן דרכים, על מספר הרכבים העוברים בהן מדי יום, חודש או שנה. הם אף לא הביאו בדל של ראיה שאי פעם התרחשה תאונה או כמעט תאונה עקב מעבר רכבים מהדרך החקלאית לשטחי התחנה. כל אשר הוצג הוא חוות דעת הקובעת, כי קיימת אפשרות שגורמים עברייניים או עוינים יעשו שימוש באותן דרכים. כאמור, אין בכך די כדי להצדיק חסימת דרכים באופן קבוע, גם אם הייתי מגיע למסקנה, כי לועד יש סמכות לחסום את הדרכים. 39. הנתבעים טענו עוד, כי החלטת כב' השופט סוקול שניתנה במסגרת ההליך הקודם מהווה מעשה בית דין (השתק פלוגתא), אשר חוסמת את התובע מלהעלות את הטענות שהעלה באותו הליך מחדש. אין ממש בטענה זו, וכמה טעמים לדבר ; ראשית, החלטת כב' השופט סוקול ניתנה במסגרת הליך ביניים שעניינו בקשה למתן צו מניעה זמני. על כן, הקביעות של כב' השופט סוקול התבססו על ראיות לכאורה והן כשלעצמן מהוות קביעות לכאורה שאינן מתיימרות לקבוע ממצאים ומסקנות לגופן של הטענות. על כן, אין בכוחה של אותה החלטה כדי ליצור מעשה בית דין - לא השתק עילה ולא השתק פלוגתא. שנית, החלטת כב' השופט סוקול התייחסה לטענות התובע לעניין השימוש בדרכים החקלאיות לצורך מעבר רכבים מכביש 89 לתחנת התדלוק. טענת התובע היתה שחסימת הדרכים החקלאיות מונעת מהלקוחות הפוטנציאליים להגיע לתחנה מהמושבה יוקנעם דרך כביש 89. בעניין זה נקבע, כי התובע לא הוכיח זכות קנויה להיכנס ולצאת מהתחנה מהדרכים החקלאיות. טענות התובע היום שונות באופן מהותי. טענתו היא שחסימת הדרכים החקלאיות מונעת ממנו להיכנס ולצאת לחלקה החקלאית מס' 55. טענה זו לא הוכחשה על ידי הנתבעים, אם כי הם טענו שהוא יכול למצוא לעצמו סידור אחר. עולה, כי גם אם אין לתובע זכות קנויה להיכנס לתחנה ולצאת ממנה באמצעות הדרכים החקלאיות, יש לו זכות לעשות בהן שימוש כדי שיוכל להיכנס לחלקה 55 ולעשות בה שימוש. שלישית, מאז מתן ההחלטה של כב' השופט סוקול חלו שינויים משמעותיים במצב הבטחוני וברמת הפשיעה. שינויים אלה מחייבים שקילת העניין מחדש. כאמור, בהתחשב ברמת הפשיעה היום ובהתחשב במצב הבטחוני בארץ, אין כל הצדקה להמשך חסימת הדרכים באופן קבוע. התביעה נגד מועצה אזורית מגידו 40. מעיון בכתב התביעה ובתצהירים מטעם התובע עולה, כי התובע מייחס את חסימת הדרכים החקלאיות וחסימת כביש 89 לועד המקומי. לא נטען ולא הוכח, כי המועצה האזורית חסמה את הדרכים החקלאיות, או שהחסימות בוצעו לבקשתה ובאישורה. בנסיבות אלו, דין התביעה נגד המועצה האזורית להידחות משלא הוכחה עילה למתן סעד נגדה. סוף דבר 41. אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ככל שעניינה הסרת המחסום בכביש 89 ופתיחת המעבר שבין כביש זה לכביש 66. 42. הנני מקבל את התביעה בקשר לדרכים החקלאיות ומורה לנתבע מס' 1 להסיר את כל המכשולים והמחסומים שהציב באותן דרכים, ולהימנע בעתיד דמחסימת אותן דרכים, בין על ידי הצבת שערים ובין בכל דרך אחרת. 43. הנתבע מס' 1 ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪. 44. התביעה נגד הנתבעת מס' 2 נדחית, וזאת ללא צו להוצאות. מכשול