קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להשבת תשלומי היטל השבחה: 1. תביעה כספית מיום 9/4/2006 על סך 509,498 ₪, שעניינה השבת תשלומי היטל השבחה ששילמה התובעת לנתבעות, והוצאות שנשאה בהן התובעת בקשר עם תשלומים אלה. התשלומים שולמו בקשר לבניין מס' 11-13 ברח' מרזוק ועזר, תל אביב יפו (להלן - הבנין). רקע 2. התובעת בנתה את הבנין המצוי בפינות הרחובות "מרזוק ועזר" ושמעון בן שטח בתל אביב. הבניין נבנה על המגרש הידוע כחלקה 101 בגוש 7017 (להלן - המגרש). את המגרש רכשה חברת נכסי סל שגיא בע"מ (להלן - סל שגיא) בנאמנות עבור התובעת, בשנת 1999. ביום 1/9/2005 ניתן היתר בניה על שם עמי שגיא וסל שגיא, ולפיו מותר להקים במגרש: "בנין חדש בן 6 קומות ובניה חלקית על הגג מעל 2 מרתפים, המשמש למסחר בקומת הקרקע ו-95 יחידות מגורים וסטודיו לאומנים בקומות העליונות..." (נספח ג' לתגובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף, ולחוות דעת מומחה מטעם התובעת). 3. כתנאי לקבלת היתר הבנייה נדרשה התובעת לשלם היטל השבחה. הואיל ונתגלעה מחלוקת באשר לסכום היטל ההשבחה מונה שמאי מכריע אשר קבע כי סכום ההיטל יעמוד על 369,548 ₪. על חשבון היטל ההשבחה שילמה התובעת את הסכומים הבאים: 179,572 ₪ ביום 15/7/2003; 88,218 ₪ ביום 18/7/2005; 88,000 ₪ ביום 3/8/2005. (התשלום הראשון הוא לאחר ניכוי סך של 6,608 ₪, בגין שכ"ט שמאי, כך שסך כל התשלום הראשון הוא 186,180 ₪. קבלות צורפו כנספחי ג' לכתב התביעה). התביעה 4. הבניין נבנה על מגרש המצוי בשכונת לב יפו אשר הוכרזה כשכונת שיקום בהתאם להחלטות ממשלה מיום 23/5/1993 ומיום 19/8/1993 (נספחים א' וב' לכתב התביעה). בהתאם להוראות סע' 19(ב)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965, (להלן - החוק) הייתה התובעת פטורה מתשלום היטל השבחה עבור הבניין, בהיותו בנין למגורים שנבנה בשכונת שיקום. 5. משנגבה מהתובעת היטל השבחה בניגוד לדין, על הנתבעות להשיבו לתובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. סכום זה, במועד הגשת התביעה, עומד על 398,940 ₪. בנוסף, על הנתבעות לשלם לתובעת סך של 79,674 ₪ בגין שכ"ט השמאי ששכרה התובעת בשעתו לצורך מתן שומה נגדית בעניין היטל ההשבחה, וסך נוסף של 29,884 ₪ בגין תשלום ששילמה התובעת לשמאי המכריע (סכום זה כולל הפרשי הצמדה וריבית כדין על סך של 26,432 ₪). ההגנה 6. התובעת הגישה שתי שומות נגדיות לשומות שהוצגו על ידי הנתבעת 2, ולא העלתה במסגרתן טענה נגד החיוב בהיטל השבחה. היטל ההשבחה שולם בהתאם לקביעת השמאי המכריע מבלי להעלות טענה בדבר עצם החיוב בהיטל השבחה, ומבלי שיוגש ערעור על קביעת השמאי המכריע בהתאם להוראות התוספת השלישית לחוק. 7. יש לסלק את התביעה על הסף מחמת מספר טענות מקדמיות: אחת - העדר יריבות. הנישומה בהיטל ההשבחה היא סל שגיא ולא התובעת. שתים - התיישנות. המועד בו קמה החבות בתשלום חלק מהיטל ההשבחה (בגין שינוי תוכנית, להבדיל מהיטל שהוטל מאוחר יותר בגין אישור הקלות), הוא ביום 4/1/1999. ממועד זה ועד להגשת התביעה חלפו יותר מ-7 שנים. שלוש - חוסר סמכות ואי מיצוי הליכים. היה על התובעת להגיש ערעור היטל השבחה בהתאם להוראות התוספת השלישית לחוק, ולא תביעת השבה. 8. לגופו של עניין טוענות הנתבעות כי בהתאם למפה שצורפה להחלטת ממשלה משנת 1993, המגרש אינו מצוי בגבולות שיקום שכונות בתל אביב, ועל כן לא הייתה התובעת זכאית לפטור מהיטל השבחה. בנוסף, הפטור הקבוע בתוספת השלישית לחוק הינו בגין השבחה במקרקעין למגורים, ואילו בענייננו אין מדובר במקרקעין למגורים כי אם ב"מגרש מיוחד", שייעודו, על פי תב"ע 2572, הוא לשימושים בעלי אופי ציבורי. ההליכים 9. הנתבעות הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף מן הנימוקים שהעלו כטענות מקדמיות בכתב ההגנה. בהחלטה מיום 22/4/2007 (הש' ריבה ניב) נדחו כל הטענות המקדמיות שהעלו הנתבעות, על יסוד הנימוקים הבאים: טענת העדר יריבות נדחתה בהסתמך על הסכם נאמנות מיום 21/3/1999 המעיד כי סל שגיא רכשה את המגרש בנאמנות עבור התובעת. התובעת היא ששילמה את התמורה עבור המקרקעין, ואת היטל ההשבחה, והיא בעלת המקרקעין בפועל. טענת ההתיישנות נדחתה תוך קביעה שהעילה לתביעת השבה קמה ביום תשלום היטל ההשבחה ולא מוקדם יותר. ממועד התשלום טרם חלפו 7 שנים. באשר לטענת חוסר סמכות ואי מיצוי הליכים נקבע כי אם יימצא שדרישת הנתבעות הייתה בטלה מעיקרה, על שום שלא היה מקום להשית את ההיטל על התובעת כלל, כי אז זכאית התובעת להשבת כספה, למרות שלא מיצתה את הליכי הערעור על היטל ההשבחה. לעניין יתר טענות הנתבעות נקבע כי הן שאלות עובדתיות אותן יש לברר בראיות. 10. על החלטה זו הגישו הנתבעות בקשת רשות ערעור. הבקשה נדחתה בפסק דין של בית המשפט המחוזי (הש' שרה ברוש) שניתן ביום 15/2/2010. בית המשפט המחוזי מאמץ את שנקבע בהחלטת בית המשפט קמא ואת הנימוקים שבבסיס ההחלטה (סע' 7 לפסק הדין). על אלה מוסיף בית המשפט המחוזי כי יש לבחון בראיות אם אכן הוטעה מנהל התובעת על ידי הנתבעות לחשוב כי אין מדובר בשכונת שיקום, מה היה היקף ההטעיה, כיצד הושפעו הוא והתובעת מן ההטעיה ומתי נודעו להם העובדות האמורות. 11. השאלה העיקרית, העומדת להכרעה בתיק זה, היא: האם בדין חויבה התובעת בתשלום היטל השבחה. הראיות 12. מטעם התובעת העידו מנהלה, מר יעקב לב, והשמאי, המהנדס חיים גלנצר, אשר הגיש חוות דעת מומחה שעניינה "פטור מתשלום היטל השבחה בגין שכונת שיקום". 13. מטעם הנתבעות העיד מר ערן פרידלר, סגן מנהל אגף הכנסות מבניה ופיתוח בעיריית תל אביב. לתצהירו של עד זה צורפו, בין היתר, השומות שהוחלפו בין הצדדים במהלך השנים וכן שומת השמאי המכריע מיום 22/6/2003. כמו כן, צורפו הוראות תב"ע 2572 ופירוט הדיונים בבקשת התובעת להיתר בניה במגרש. דיון פטור מהיטל השבחה במקרקעין למגורים בשכונת שיקום 14. סמכות הועדה המקומית לתכנון ובניה לגבות היטל השבחה קבועה בסע' 196א לחוק. ההוראות בנושא היטל ההשבחה נקבעו בתוספת השלישית לחוק. כותרתו של סע' 19 לתוספת השלישית לחוק היא "פטור מהיטל". הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סע' 19(ב)(1) של התוספת לחוק, וזו לשונו: "לא תחול חובת תשלום היטל בשל השבחה שהיא אחת מאלה: (1) השבחה במקרקעין למגורים המצויים בישוב או בחלק ממנו שהממשלה הכריזה עליו כעל שכונת שיקום, כל עוד ההכרזה בתוקף;" 15. בהתאם לסעיף דלעיל, פטור מהיטל השבחה יינתן למי שמקיים את שני התנאים המצטברים הבאים: א. ההשבחה היא במקרקעין למגורים; ב. המקרקעין מצויים במקום שהממשלה הכריזה עליו כעל שכונת שיקום. לצורך הכרעה בתביעה נבחן את היטל ההשבחה מושא התביעה בהתייחס לשני התנאים דלעיל. האם מצוי המגרש במקום שהממשלה הכריזה עליו כעל שכונת שיקום? 16. בהחלטת ממשלה מס' 1294 מיום 23/5/1993 נקבע, בין היתר: "לתקן ולהוסיף לרשימת שכונות השיקום בהחלטת ממשלה מס' 1481 מיום 23/6/1991 את שכונת לב יפו לשכונת עג'אמי. שכונת לב יפו נכללת במפה שצורפה להחלטת ממשלה הנ"ל, אולם עקב טעות הושמט שמה מרשימת שכונות השיקום." (סע' ו'). בכתב התביעה נזכרת החלטת ממשלה נוספת, מיום 19/8/1993 (סע' 6 ונספחים א' וב' לכתב התביעה), אך אני סבור כי מדובר בטעות. ההחלטות הרלוונטיות לענייננו הן ההחלטה דלעיל, והחלטה מיום 25/6/1991, המושכרת בה. מסמך מיום 19/8/1993 הוא מכתב שנשלח מחב' עמידר לעיריית תל אביב, ואינו החלטת ממשלה נוספת, כפי שנרשם בטעות בכתב התביעה. 17. אין מחלוקת בין הצדדים על דבר היות שכונת לב יפו שכונת שיקום, כמשמעה בסע' 19(ב)(1) הנ"ל, בהתאם להחלטת הממשלה דלעיל. קיימת מחלוקת באשר לגבולות השכונה והאם המגרש נושא התביעה מצוי בתוך השכונה או מחוצה לה. התובעת תומכת יתדותיה במפה שלפיה הגבול הצפוני של שכונת לב יפו עובר מעבר לרח' דוד רזיאל, כך שהשכונה כוללת בתוכה את רח' מרזוק ועזר ואת המגרש מושא התביעה (עמ' 16 לחוות דעת המומחה מטעם התובעת, מר חיים גלנצר, ובנספחי כתב התביעה). לעומתה, הנתבעות מתבססות על מפה שבה גבולה הצפוני של שכונת לב יפו עובר מדרום לרח' מרזוק ועזר. (נספח 1 לתצהירי הנתבעות) לשיטתן, רח' מרזוק ועזר, כמו גם המגרש, מצויים בשכונת צפון יפו, מחוץ לשכונת לב יפו. 18. במחלוקת זו אני רואה להעדיף את עמדת התובעת על פני עמדת הנתבעים. ראוי לציין כי לא הוצגו בפני המפות המקוריות המצורפות להחלטות הממשלה משנת 1993 ומשנת 1991. המפות שהוצגו על ידי הצדדים אינן נושאות אישור "מתאים למקור", ולפיכך לא ניתן לקבוע, על פני הדברים, כי מפות אלה הן הן המפות המהוות חלק מהחלטות הממשלה. במהלך הדיון הוצג תצלום של מפה שלישית (סומנה במ/1), ובסמוך לה כיתוב בכתב יד, ממנו עולה כי היא המפה היחידה המצורפת להחלטת ממשלה מיום 23/6/1991, המצויה בגנזך המדינה. על גבי הכיתוב מופיעה חותמת המדינה וחותמת "מתאים למקור" של גנזך המדינה. הכיתוב והחותמות אף הם אינם במקור, אלא הם צילום של מסמך שמקורו לא הוצג. בשולי הכיתוב נרשם על ידי מאן דהוא (בכתב יד שונה): "ראה מפה נוספת לגבי תל אביב בהחלטה מיוני 1993". על גבי המילה "מיוני" נמתח קו, ומעליה נרשם: "ממאי". הואיל והמסמך כולו, ובכלל זה הכיתוב האחרון, הוא צילום ולא מקור, לא ניתן לקבוע מי הוסיף את הכיתוב האמור ומה מידת המהימנות של אישור גנזך המדינה. העדים שבאמצעותם הוגשו המפות השונות (מר גלנצר מטעם התובעת, ומר פרידלר מטעם הנתבעות), מתארים ממי קיבלו את המפות ולמי פנו כדי לאמת את נכונות גבולות השכונה. מר גלנצר טוען כי פנה למר אריה קמיל, אשר עבד בעבר כמנהל אגף היטל השבחה בעיריית תל אביב והוא אישר באוזניו כי המגרש מצוי בתוך שכונת לב יפו. (עדות זו עומדת בניגוד לעדותו של מנהל התובעת, אשר העיד כי היה זה מר קמיל עצמו אשר אמר לו כי המגרש אינו בתחום השכונה ועליו לשלם היטל השבחה). מנגד, מעיד מר פרידלר כי קיבל את המפה מאגף היטל השבחה בעיריה, וכי אימת את נכונות המפה במשרד השיקום. דברים אלה, של שני העדים, הם עדות מפי השמועה ומשקלם אפסי. 19. למרות כל ההסתייגויות והמגבלות דלעיל, החלטתי להעדיף את עמדת התובעת, מן הנימוקים הבאים: (1) על גבי המפה שצירפו הנתבעות אין כיתוב כלשהו אשר קושר אותה לנושא "שיקום שכונות". לא ברור מה מקורה של מפה זו, ומה הקשר בינה ובין החלטת הממשלה. כל שיש בעניין זה הוא מכתב נלווה של "עמידר" מיום 19/8/1993 בו נרשם: "רצ"ב מפת גבולות שיקום שכונות עג'מי ולב יפו כפי שאושרה בממשלה, והעתק החלטת הממשלה (מס' 1294 מיום 23/5/1993)." אמנם, על גבי המפה מתנוסס חותם גנזך המדינה, אך אין כל אסמכתא לכך שמפה זו אכן קשורה להחלטת הממשלה. לעומת זאת, על גבי המפה המצורפת לתביעה מתנוסס הכיתוב: "גבולות פרוייקט שקום שכונות יפו - 1993". במרכז השטח התחום במפה מתנוסס הכיתוב: "אזור לב יפו". למרות שגם מקורה של מפה זו אינו ברור, ואף לא הקשר הישיר בינה ובין החלטת הממשלה, הרי שעל פניה היא קשורה לפרויקט שיקום השכונות, יותר מן המפה שהציגו הנתבעות. במפה זו גבולות השכונה כוללים באופן ברור את רח' מרזוק ועזר ואת המגרש מושא התביעה. (2) בהחלטת הממשלה משנת 1993 נרשם כי שכונת לב יפו מצויה במפה המצורפת להחלטה משנת 1991 וכי שמה של שכ' לב יפו הושמט מרשימת שכונות השיקום. עינינו הרואות כי קיימת מפה שצורפה להחלטת הממשלה משנת 1991 ובה ניתן לראות גם את שכונת לב יפו. בעניין זה אומר העד מטעם הנתבעות, במסגרת החקירה הנגדית: "המפה של 91' והמפה של 93' הן לא אותן מפות. המפה של 91' יותר דומה למפה שאתם צירפתם. אבל זה לא אותה מפה בדיוק עד כמה שאני רואה..." (עמ' 17, ש' 29). העד נתבקש למסור את המפה המתייחסת להחלטת הממשלה משנת 1991 ומסר את במ/1. הכיתובים שבשולי מפה זו תוארו לעיל. המפה נושאת את הכותרת "עג'מי ולב יפו" ומשורטטים בה גבולות של מספר מתחמים. בנוסף, על פי המקרא של המפה, תחום אזור שלם בגבול המכונה "גבול אזור שיקום חברתי". במרכז המפה מופיעה מסגרת ובה כיתוב בכתב גדול: "לב יפו, עג'מי וגבעת עליה". סביב מסגרת זו מופיעות מספר מסגרות קטנות יותר ובהן בכתב קטן הכיתובים: "צפון יפו", "מזרח יפו", "מרכז יפו", ו"דרום מערב יפו". ממפה זו, שהיא המפה היחידה לגביה יש סימוכין מפורשים הקושרים אותה להחלטת הממשלה משנת 1991, אני למד את גבולות איזור השיקום המתייחס לשכונות לב יפו, עג'מי וגבעת עליה, שהוזכרו בהחלטת הממשלה משנת 1991, ונשנו בהחלטה משנת 1993, אשר מתקנת השמטה שנפלה בהחלטה המקורית. מפה זו כוללת בוודאות את רח' מרזוק ועזר ואת המגרש מושא התביעה. אינני מקבל את ניסיון הנתבעות לטעון כי מדובר בגבול שיקום חברתי אשר שונה מגבול שיקום השכונות הרלוונטי לענייננו. ראשית, להבחנה זו לא הוצגו סימוכין כלשהם. שנית, המפה במ/1 היא המפה היחידה המצורפת להחלטת הממשלה מ-1991. בהחלטת הממשלה משנת 1993 נאמר כי "שכונת לב יפו נכללת במפה שצורפה להחלטת ממשלה הנ"ל, אולם עקב טעות הושמט שמה מרשימת שכונות השיקום" (החלטה משנת 1991). עינינו הרואות שניתן להסתמך על מפת 1991 כדי ללמוד ממנה על גבולות שכונת לב יפו לצורך יישום החלטת הממשלה בעניין פרוייקט שיקום שכונות. טענת הנתבעות לפיה קיימת מפה משנת 1993 אשר צמצמה את גבולות השכונה אינה יכולה לעמוד, שכן מנוסח החלטת 1993 עולה שהיא נועדה לתקן השמטה מקרית של שם השכונה מרשימת השכונות, ולא לשנות את גבולות השכונה. אדרבה, לעניין גבול השכונה מפנה החלטת 1993 למפה משנת 1991. 20. התוצאה היא שהמגרש מושא התביעה מצוי בתוך גבולות שכונת לב יפו, ויש להחיל עליו את הוראות סע' 19(ב)(1) לתוספת השלישית לחוק. אפס, בכך לא די, הואיל ויש לבדוק אם עומד המגרש ביתר התנאים שנקבעו בחוק לצורך מתן פטור מהיטל השבחה. האם ההשבחה היא במקרקעין למגורים? 21. לצורך מתן תשובה לשאלה שבכותרת יש להידרש לעובדות הבאות: (1) המגרש מושא התביעה מוגדר בתב"ע 2572 כ"מגרש מיוחד". סעיף 16.1 של התב"ע מפרט את התכליות המותרות במגרש זה, כדלקמן: "א. במגרש מיוחד יותרו שימושים בעלי אופי ציבורי למטרות חינוך, רווחה, בריאות ודת, וכן מוסדות קהילתיים ותרבותיים וסדנאות לאומנות. ב. בנוסף לאמור לעיל בסעיף א', במגרש א' תהיה הוועדה המקומית רשאית להתיר שימוש ב-50% משטח הקומות העליונות לשימושי משרדים, ובמסגרת השימושים בעלי האופי הציבורי יותרו, בנוסף למצוין לעיל בסעיף קטן א', גם משרדי ממשלה ועירייה. ג. במגרשים המסומנים בתכנית עם חזית מסחרית, אחוזי הבניה לשמושי מסחר בקומת הקרקע לא יעלו על 40% שטח עיקרי משטח המגרש נטו. בבניה חדשה לפחות 30% משטח המגרש הבנוי בקומת הקרקע ישמש כשטחי שירות כגון - לובי כניסה, חדרי מדרגות, חדרי מכונות, מקלטים, חדרי ביטחון, חניה, וכו'." (2) שומת היטל ההשבחה של השמאי המכריע אריק אביגד, ניתנה ביום 22/6/2003. היטל ההשבחה נקבע בהתייחס לשני רכיבים שונים. האחד - השבחת המקרקעין כתוצאה משינוי התוכנית החלה על המקרקעין. והשני - השבחת המקרקעין כתוצאה מהקלות שונות שאושרו לתובעת. ההקלות בהן מדובר מתוארות על ידי השמאי בסע' 7 של חוות הדעת (נספח 8 לתצהיר הנתבעות) והן אושרו בהחלטת ועדת המשנה של הועדה המקומית, שנתקבלה ביום 1/5/2002. במסגרת אותה החלטה, "הוחלט לדחות התנגדויות, ולאשר מבנה חדש בן 6 קומות מעל קומות מרתף, המרתף לחניה, ק"ק מסחרית, בקומות העליונות 97 יחידות סטודיו לאומנים..." (וכאן פירוט ההקלות בעניין מרתפים, הוספת קומה, הגבהת הבניין והבלטת מרפסות). בהתייחס לאלה פסק השמאי המכריע חבות בהיטל השבחה בסך 125,182 ₪, נכון ליום 10/6/1995, בגין השבחה עקב תוכנית, ובסך 176,096 ₪, נכון ליום 1/5/2002, בגין השבחה עקב הקלות. היטל ההשבחה ששולם על ידי התובעת שולם על פי פסיקה זו. (3) במועד פסיקת השמאי המכריע, ביום 22/6/2003, טרם אושר השימוש בבניין לצרכי מגורים. בשלב זה מיועדות היו הקומות העליונות לשמש משכן ל-97 יחידות סטודיו לאומנים. רק בהחלטת ועדת המשנה מיום 3/11/2004 הוחלט "לאשר את הבקשה כשימוש חורג ליחידות מגורים ולסטודיו לאומנים במקום סדנאות לאומנים...". המומחה מטעם התובעת, אשר חיווה את דעתו כי יש ליתן לתובעת פטור מהיטל השבחה בגין היות המקרקעין מיועדים למגורים, כלל לא היה מודע לכך שהמגורים הותרו לתובעת במסגרת שימוש חורג בהחלטה מאוחרת. (פרוט', עמ' 13 ש' 18) יתר על כן, ההתובעת לא חויבה בהיטל השבחה בגין היתר לשימוש חורג למגורים ולא שילמה היטל השבחה בגין היתר זה. (עמ' 25 ש' 20). (4) היתר בניה מיום 1/9/2005 מתייחס במפורש לבניין ובו 95 יחידות מגורים וסטודיו לאומנים בקומות העליונות. בטופס 4 שהונפק על ידי עיריית תל אביב והועדה המקומית ביום 9/11/2009, מתואר הבניין כך: "בנין למגורים בן 6 קומות עבור 95 יחידות דיור וסטודיו לאומנים בקומות העליונות, מעל 2 קומות מרתפי חניה, ומעל קומת הקרקע מסחרית עם 4 מחסנים עבור שטח מסחרי." (נספח א לתצהיר התובעת) 22. התמונה המתקבלת מן העובדות שמניתי לעיל, אינה פשוטה. המגרש מושא התביעה מיועד, על פי התוכנית, לשימושים בעלי אופי ציבורי (סע' 16.1(א)), למשרדים (סע' 16.1(ב)), ולשטח מסחרי (סע' 16.1(ג)). בין יתר השימושים הציבוריים שנמנו בסעיף 16.1(א) כוללת התוכנית גם "מוסדות קהילתיים ותרבותיים וסדנאות לאומנות". לא ברור לי מה ראתה הועדה לאשר שימוש חורג בשטח המיועד לשימושים ציבוריים לצרכי מגורים, ולא ראיתי כי השימוש החורג ניתן לתקופה מוגבלת מראש כדרישת סע' 148 לחוק. מכל מקום, ברור כי על פי התוכנית המקרקעין אינם מקרקעין למגורים, וכי היטל ההשבחה הושת על התובעת ונקבע על ידי שמאי מכריע בטרם ניתן היתר לשימוש חורג למגורים. 23. הצדדים נחלקו בשאלה עם מתן הפטור מהיטל השבחה נועד להקל על מצוקת הדיור של דיירי השכונות המבקשים להרחיב את דירותיהם (כטענת הנתבעות בהתייחס להצעת החוק, נספח 11 לתצהיר הנתבעות) או שמא נועד לעודד גם יזמים, אשר בדרך של בנייה חדשה למגורים יקלו על מצוקת הדיור (כטענת התובעת). אינני רואה צורך להידרש לשאלה זו, שכן במקרה שלפנינו גם אם הותר שימוש חורג לצרכי מגורים הרי שהמקרקעין נושא היטל ההשבחה אינם "מקרקעין למגורים" כמשמעם בסע' 19(ב)(1) לתוספת השלישית לחוק. ייעודם של המקרקעין נקבע בתוכנית החלה עליהם, והוא לשימושים ציבוריים, למשרדים ולשטח מסחרי. בגדר השימושים הציבוריים נכללו גם מוסדות קהילתיים ותרבותיים וסדנאות לאומנות. התוכנית אינה מתירה שימוש למגורים, וככל שהותר שימוש כאמור, הרי שהותר כשימוש חורג, אשר אמור היה להינתן לתקופה מוגבלת מראש. די לה לתובעת שהורשתה להרחיב את השימוש המותר במקרקעין אל מעבר לשימושים המותרים על פי התוכנית. איני רואה מדוע תזכה התובעת בהטבה נוספת על חשבון הקופה הציבורית, בדמות מתן פטור מהיטל השבחה. לשון אחרת, גם לו קיבלתי את עמדת התובעת כי לצורך מתן הפטור, אין להבחין בין בנייה חדשה להרחבת בנייה קיימת, ובין בנייה של דיירי השכונות לבנייה של יזמים, הרי שהמחוקק ודאי לא התכוון לזכות בפטור מהיטל השבחה יזם אשר קיבל היתר לשימוש חורג למגורים בשטח שנועד על פי התוכנית לשימושים ציבוריים. זאת ועוד, גם לו קיבלתי את עמדת התובעת באשר ליחידות המגורים, הרי שודאי אין מקום ליתן לתובעת פטור מהיטל השבחה בהתייחס לשטחי הבניין שאינם משמשים למגורים. סוף דבר 24. התובעת אינה ממלאה אחר התנאים הקבועים בסע' 19(ב)(1) לתוספת השלישית לחוק, מחמת שההשבחה אינה במקרקעין למגורים. לפיכך, אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 25,000 ₪ תוך 30 יום. היטל השבחה