קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה ליתרת תשלום לפי הסכם פרישה: השאלה שבמחלוקת, בתמצית 1. האם הפר התובע והנתבע שכנגד (להלן: "התובע") את הסכם הפרישה שנחתם בינו לבין הנתבעת, התובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת") ביום 9/3/2008 (להלן: "הסכם הפרישה"), הסכם אשר כלל בין היתר סעיף איסור תחרות למשך 12 חודש והתחייבות לשיתוף פעולה למשך 6 חודשים? האם הסכם זה נגוע בחוסר תום לב מצידו של התובע? אם יש להשיב לשאלות אלו בשלילה, אזי זכאי התובע לקבלת מלוא דמי הפרישה שנקבעו בהסכם הפרישה, ודין התביעה העיקרית להתקבל. במידה והתשובות חיוביות, אזי על התובע להשיב את התשלום שקיבל במסגרת הסכם הפרישה (תשלום אחד מתוך שניים-עשר, סך של 8,227 יורו מתוך 98,724 יורו), כפי שהתבקש במסגרת התביעה שכנגד. להלן העובדות, בתמצית. העובדות שאינן שנויות במחלוקת 2. התובע, יליד דרום אמריקה, עוסק בתחום של שיווק ומכירה של מוצרים מזה כ - 25 שנה. הנתבעת הינה חברה העוסקת בייצור ופיתוח של מכשירים בתחום הרפואי ובתחום טיפולי האסתטיקה, כירורגיה ועיניים המבוססים בין השאר על טכנולוגיית לייזר ואור. ההתקשרות בין התובע לנתבעת החלה עוד בשנת 1998, אז הועסק התובע כשכיר בנתבעת, בתפקיד של מנהל מכירות אזורי. בחודש אוקטובר 2001 עבר התובע לעבוד בספרד עבור הנתבעת, כמנהל מכירות אזורי. ההתקשרות בין התובע לנתבעת משנת 2001 נעשתה באמצעות חברה ספרדית שהייתה קשורה לנתבעת (Surgilight S.A). ביום 2/10/06, לאחר שהתובע קיבל אישור עבודה בספרד, התקשרו התובע והנתבעת בהסכם ייעוץ וזאת תמורת משכורת חודשית בסך 16,454 יורו (להלן: "הסכם הייעוץ", צורף כנספח א' לכתב התביעה). הסכם הייעוץ אמור היה לעמוד בתוקפו עד ליום 31/12/08, וניתנה לצדדים אפשרות להביאו לסיום בהודעה מראש של שישה חודשים. כן התחייב התובע שלא להתחרות בנתבעת למשך שישה חודשים מיום הפסקת ההתקשרות (סעיף 6.1 להסכם הייעוץ). 3. בחודש פברואר 2008 פנה התובע למנהל האזור מטעם הנתבעת, מר אקהרד לאקונאור (להלן: "אקהרד", ראו סעיף 8 לתצהיר התובע וסעיף 10 לתצהיר אקהרד) והודיע לו על רצונו לפרוש מהנתבעת. לטענת התובע, בקשה זו נבעה מחוסר שביעות רצון של התובע מתפקודו ומייחסו של אקהרד (ראו עדות שקד בעמ' 25 שו' 26-28; התובע בעמ' 39 שו' 18; ), בעוד שהנתבעת טוענת כי התובע נימק את רצונו לפרוש מהחברה מטעמי בריאות וכי הודיע שברצונו לצאת ל"מעיין פרישה" (סעיף 10 לתצהיר אקהרד, עדותו בעמ' 74 שו' 1-3). כך או כך, בסמוך למועד זה החל להתנהל משא ומתן בין הצדדים בנוגע לתנאי הפרישה, כאשר אין מחלוקת שהגב' רות שקד, אשר הייתה באותה עת סגנית נשיא אצל הנתבעת ואחרית על משאבי אנוש בנתבעת (להלן: "רות"), שימשה כ"מתווכת" בין התובע לאקהרד (ראו עדות רות בעמ' 27 שו' 5-6ועדות אקהרד בעמ' 72 שו' 21). 4. במסגרת המשא ומתן הנ"ל, הוחלפו בין הצדדים מספר תכתובות באמצעות הדואר האלקטרוני (ראו נספחים 2-5 לתצהיר התובע; ת/7), ובסיום המו"מ נחתם כאמור הסכם הפרישה, ביום 9/3/08. בהסכם הפרישה נקבע, בין היתר, כי היחסים בין הצדדים יבואו לידי סיום ביום 31/3/08 (סעיף 2 להסכם); שבמשך תקופה של שישה חודשים מתחייב התובע לעמוד לרשות הנתבעת בכל שאלה ולפעול להעברה מסודרת של התפקיד למחליפו, ובין השאר מתחייב התובע לסייע בפרק זמן זה לנתבעת בכל הליך משפטי תלוי ועומד או עתידי (סעיף 5 להסכם); שבמשך תקופה של 12 חודשים מתחייב התובע שלא להתחרות בעסקי החברה, והכל כמפורט בסעיף 6 להסכם, שנוסחו ידון בהרחבה להלן; נאסר על התובע להתקשר עם ספקים, לקוחות ועובדים של הנתבעת למשך 12 חודש; ובמידה ועומד התובע בתנאי הסכם הפרישה, אזי זכאי הוא לתשלום הסך של 98,724 יורו (שווה ערך לשש משכורות), אשר ישולמו ב - 12 תשלומים שווים ורצופים, בסך 8,227 יורו כל תשלום. אין מחלוקת כי הסכם הפרישה נוסח על ידי יועציה המשפטיים של הנתבעת, התובע לא נעזר בעורך דין מטעמו ובסעיף 15 להסכם הפרישה ייעצה הנתבעת לתובע להתייעץ עם עורך דין בנוגע להסכם. אין מחלוקת כי ביום 12/5/08 הועבר לתובע התשלום הראשון (העתק החשבונית צורפה כנספח ג' לכתב התביעה שכנגד), ומעבר לתשלום זה לא בוצע כל תשלום נוסף. יתרת הסכומים שלא שולמו עומדת על 90,497 יורו (להלן: "יתרת התשלומים"). 5. ביום 15/4/2008 התקשר התובע בהסכם ייעוץ עם חברת אלמה לייזרס בע"מ (להלן: "אלמה", ו"הסכם אלמה", בהתאמה, הסכם אלמה צורף כנספח 9 לתצהיר התובע). בנספח "A" להסכם אלמה הוגדרו שירותיו של התובע כקידום מכירות של מוצרים בתחום האסתטיקה הלא רפואית. לטענת התובע, תחום עיסוק זה הותר במפורש במסגרת סעיף 6 להסכם הפרישה, ולכן הפעילות של התובע אינה אסורה. אמנם, אין מחלוקת בין הצדדים כי אלמה הינה מתחרה של הנתבעת (לטענת אקהרד, "האויב הגדול ביותר שלנו", עמ' 75 שו' 9); וכן אין מחלוקת כי בין השתיים מתנהלים הליכים משפטיים, וביניהם תביעה משפטית אשר הוגשה על ידי לומינס בבית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 26/3/2008 (ת"א 1372/08), ותביעה בשיקגו, ארה"ב, תביעות שעניינן גזילת סודות מסחריים, הפרת פטנט ועשיית עושר ולא במשפט. עם זאת התובע טוען כי בסעיף 6 נאסר עליו במפורש לעבור לעבוד אך ורק בחברה מתחרה אחת, היא חברת פלומר, ולכן אין כל הפרה בעצם המעבר לאלמה; מאידך הנתבעת טוענת כי לא היה כלל צורך לכלול את שמה של אלמה בהסכם הפרישה, כי איסור זה היה ידוע לתובע מכללא; כי במעבר התובע לחברת אלמה יש משום חוסר תום לב, הן בשלב המשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם אלמה, שהוסתר מפני הנתבעת בזמן אמת וכן במסגרת ההליכים המשפטיים לא "שש" התובע לנדב מידע בקשר למו"מ שהתנהל, והן במהלך קיומו של הסכם הפרישה. עוד טוענת הנתבעת כי עם המעבר לאלמה סיכל התובע למעשה חלק ממטרות הסכם הפרישה, שכן ברור שאינו יכול להמשיך ולייעץ לנתבעת, בפרט לא בהליכים משפטיים; לא ניתן להיעזר בו לצורך הכשרת המחליף, שכן יש חשש שמידע יזלוג למתחרה אלמה ולכן בעצם המעבר לאלמה מפר התובע את סעיף 5 להסכם הפרישה (סעיף שיתוף הפעולה). 6. עובדת מעברו של התובע לאלמה נודעה לנתבעת בטרם בוצע התשלום השני, ואכן הנתבעת נמנעה מלהעביר את התשלום השני (כמו גם את כל התשלומים האחרים). יועצה המשפטי של הנתבעת, מר ויזל (להלן: "ויזל"), פנה לתובע ודרש ממנו הסברים והוכחות לכך שאינו מפר את הסכם הפרישה, כתנאי להמשך התשלומים. התובע הכחיש את המיוחס לו, טען שאין כל מניעה לעבור לעבוד אצל אלמה וכי אינו מפר את הסכם הפרישה. משהבחין התובע כי התשלום השני אינו משולם, פנה הוא לנתבעת באמצעות בא כוחו ודרש את ביצוע התשלום (ראו נספחים 11-14 לתצהיר התובע; נספח ד' לתצהיר אקהרד). ההתכתבויות בין הצדדים לא הניבו תוצאות; הנתבעת לא המשיכה בביצוע יתרת התשלומים ולפיכך הגיש התובע את התביעה העיקרית שבפניי, במסגרת תובע הוא את תשלום יתרת התשלומים, בתוספת הוצאות. הנתבעת מצידה הגישה את התביעה שכנגד, במסגרתה דרשה את השבת התשלום הראשון שבוצע, בתוספת הוצאות. המחלוקות בין הצדדים ועמדותיהם המנוגדות 7. סעיף 6 להסכם הפרישה הוא סעיף "אי התחרות". בתרגום חופשי מאנגלית קובע סעיף זה כי "במהלך תקופה של 12 חודשים, החל מיום 1/4/08 ועד ליום 31/3/09, יהיה התובע מחויב שלא להתחרות בנתבעת, בין במישרין ובין בעקיפין, (1) בכל פעילות הקשורה במכשור לייזר, IPL ו - RF בתחום האסתטיקה הרפואית (למעט עיסוק בתחום האסתטיקה הלא רפואית) הכירוגיה, השיניים או העיינים; (2) (צ"ל שלא להתקשר) עם מי מהמפיצים הקיימים של הנתבעת באירופה (בעיקר, אך לא מוגבל לחברת מידפורם בספרד); (3) (צ"ל שלא להתקשר) עם חברת פלומר בע"מ". 8. התובע טוען כי לא הפר את סעיף אי התחרות, ובכל מקרה נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת להוכיח הפרה, ולא להיפך. התובע טוען כי עסק בתקופת ההגבלה אך ורק בתחום האסתטיקה הלא רפואית, כפי שדרש במפורש שיכלל כחריג בהסכם הפרישה. התובע מפנה למו"מ שקדם לחתימת הסכם הפרישה ולהבנות שגובשו עם אקהרד בתיווכה של רות. התובע טוען כי לא היה ספק למי מהצדדים שבכוונתו של התובע להמשיך ולעבוד בתחום זה; כי הובהר לנתבעת שתחום זה מהווה לכל היותר 5% מסך מכירותיה; לדרישת אקהרד, התובע הבהיר למה כוונתו בהגדרת השוק ה"לא רפואי" (ראו מייל של התובע מיום 5/3/08, נספח 5 לתצהירו) ומשהגיעו הצדדים להבנות בעניין זה, פעל לפיהן ללא דופי. התובע טוען שהנתבעת לא הביאה ולו בדל ראייה להוכחת הפצת/שיווק וצרים העומדים בניגוד להגדרות שבהסכם הפרישה, וכך עולה מפורשות מחקירת העדים מטעמה, ראו חקירת עומר פלד בעמ' 67 שו' 7-8 וחקירת אקהרד, בעמ' 77 שו' 28-32. 9. לעומת זאת טוענת הנתבעת שהגדרת התחום ה"לא רפואי" הינה הגדרה עמומה, ועמימות זו נוצלה עד תום על ידי התובע, שהינו בקיא וממולח בתחום וככל הנראה מראש דאג להוספת הסייג בסעיף 6, סייג שלא היה במקור, הכל במטרה להכשיר את פעילותו המפרה עם אלמה. הנתבעת טענה כי אלמה עוסקת אך ורק בתחום הרפואי (סעיף 21 לכתב ההגנה), ולכן על פניו עצם המעבר לאלמה מחייב את התובע למכור מוצרים רפואיים, בניגוד להסכם הפרישה; שהוכח כי הגדרת המוצרים לשוק נתונה לכל חברה וחברה, בהתאם למטרותיה (ראו עדות הגב' גלי צורי שהובאה מטעם התובע, והינה עובדת אלמה, בעמ' 33 שו' 2-4), ולכן גם הליך התקינה שעבר כל מכשיר ומכשיר אינו יכול לסייע בהכרח להכרעה בשאלה האם מדובר במוצר רפואי אם לאו. הנתבעת טוענת כי תחילה נתנה לתובע הזדמנות לפרט אילו מוצרים הוא משווק בשורות אלמה, כדי לבחון אם מדובר במכשיר רפואי אם לאו, אך התובע סירב לשתף פעולה, דבר המעיד על פעילותו האסורה, לשיטתה. 10. זוהי אם כן המחלוקת הראשונה בין הצדדים הדורשת ליבון - האם הפר התובע את סעיף 6(1) לתניית אי התחרות שבהסכם הפרישה. 11. המחלוקת השנייה נוגעת למעבר לאלמה, ובנושא זה מתחלקת לשני ראשים. יש לציין כי בכתב ההגנה אשר הוגש על ידי הנתבעת נטענו שתי טענות מרכזיות: האחת, כפי שפורטה לעיל; והשנייה, שעצם המעבר לאלמה משמיט את הקרקע מסעיף 5 להסכם הפרישה, הוא סעיף שיתוף הפעולה בו התחייב התובע למשך שישה חודשים. בכתב ההגנה טוענת הנתבעת שעצם המעבר לאלמה על פניו גורר את המסקנה שהתובע לא יכול לשתף פעולה עם הנתבעת, בוודאי לא בנוגע להליכים משפטיים תלויים ועומדים, ומכאן שיש הפרה של התחייבות זו לשיתוף פעולה. מנגד משיב התובע כי אין ממש בטענה זו; שבמשך החודשים הראשונים הסמוכים לפרישה שיתף פעולה עם מחליפו מר, ליאור דיין (להלן : "דיין" , ראו מיילים שצורפו כנספח 8 לתצהיר התובע, עדותו בעמ' 48 שו' 11-32); שלא הייתה לא כל בעיה לסייע לנתבעת בכל שהיה נדרש ממנו; וכך גם העיד מר מצליח, משנה למנכ"ל אלמה (להלן: "מצליח"), אשר בין היתר טען כי היה מאפשר לתובע, תוך כדי עבודתו באלמה, לסייע לנתבעת (עמ' 22 שו' 3). לכן טוען התובע שאין כל ממש בטענת הפרת סעיף 5 להסכם הפרישה. 12. מחלוקת נוספת הנטושה בין הצדדים היא בנוגע לעצם המעבר לאלמה. בעניין זה טוען התובע שמדובר בשינוי והרחבת חזית, היות וטענה זו לא נכללה במפורש בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד; וכן מהפנייה של ויזל לתובע, מיד בסמוך ל"התפוצצות" הפרשה, עולה שויזל בקש אך ורק הסברים לגבי עיסוקו של התובע באלמה, ולא לגבי עצם המעבר עצמו. לכן, התובע טוען שאין להידרש לטענה זו של הנתבעת. 13. אם בכל זאת נדרש לטענה לגופו של עניין, אזי הנתבעת טוענת כי עצם המעבר לאלמה מהווה את הפרת הסכם הפרישה ו/או קיומו שלא בתום לב. אמנם, אין מחלוקת ששמה של אלמה לא נכלל בסעיף 6(3) להסכם הפרישה, שם מצוין רק שמה של מתחרה אחת, פלומר. עם זאת הנתבעת טוענת כי "טאבו" זה היה כה ברור ומובן, עד שלא היה כלל צורך להכלילו בהסכם הפרישה. התובע מתנגד לטענה זו, טוען כי לשון ההסכם הינה מפורשת ולא ניתן לקרוא לתוך ההסכם איסור שלא נכלל בו במפרש, במיוחד שיש התייחסות ספציפית למתחרים; וההסכם נוסח על ידי הנתבעת. 14. לעניין תום הלב טוענת הנתבעת כי התובע הציג מצג כאילו כביכול פרישתו נעשית מטעמים בריאותיים, דבר שהתברר כבלתי נכון בעליל. עוד טוענת הנתבעת שהתברר שהמשא ומתן עם אלמה נוהל עוד בטרם נכרת הסכם הפרישה (עדות מצליח בעמ' 16 שו' 22, עדות התובע בעמ' 41 שו' 23); כי הן התובע והן נציגי אלמה ניסו למנוע ככל יכולתם את חשיפת המסמכים שהוחלפו ביניהם במהלך המו"מ, ואין לקבל את גרסתם לפיה כל המו"מ נוהל בטלפון, בתחילת חודש אפריל 2008 (עדות מצליח בעמ' 17 שו' 5-33, התובע בעמ' 43 שו' 32; עמ' 44 שו' 13-22); שבין היתר ניסה התובע להסתיר את מסמך המטרות שנספח להסכם אלמה, היות ונספח זה היה חושף בין היתר את תחומי הפעילות של התובע באלמה, והיה מאשש שאכן מדובר במכירת מוצרים לתחום הרפואי. 15. בעניין זה מאשר התובע שאכן לא דיווח לנתבעת על המו"מ עם אלמה (עמ' 42 שו' 29), טוען כי הפנייה הראשונית אליו בשלהי חודש פברואר 2008 היתה רק "פרֵה גישוש" ולא הייתה למעשה הצעת עבודה (עמ' 42 שו' 22-23); כי באותו זמן קיבל גם הצעות עבודה אחרות (פלומר, טרמאז', עמ' 41 שו' 1-3), וכי עד שלא סיים את היחסים המסחריים עם הנתבעת, לא התחייב כלפי כל גורם אחר, ובכלל זה אלמה. התובע אינו רואה כאמור כל פסול במעברו לאלמה. התובע נשאל ע"י ב"כ הנתבעת: "אתה לא חושב שחברה שהתחייבה לשלם לך 100,000 יורו ובין השאר לא תתחרה בה, לא זכאית לדעת מה אתה עושה אצל המתחרה הגדולה שלה? היא צריכה להפעיל חוקרים פרטיים?" והשיב:  "אם זה היה כל כך חשוב לה היא היתה צריכה לציין את זה בהסכם כפי שפירטה את פלומר וכפי שהגב' רות שקד הצהירה פה שאפילו לא הועלה השם של אלמה. להזכירך ההסכם נוסח על ידי עורכי דין של לומיניס" (עמ' 56 שו' 28 עד עמ' 57 שו' 3). 16. מדברים אלו עולה המחלוקת השנייה בין הצדדים ונוגעת היא למעבר לאלמה - האם יש בכך משום הפרה של סעיף 5 להסכם הפרישה (ההתחייבות לשיתוף פעולה), ובהנחה שאדחה את טענת שינוי והרחבת חזית, אזי האם עצם המעבר לאלמה מהווה את הפרת סעיף 6 להסכם הפרישה. בנוסף, האם עצם המעבר לאלמה מקים לנתבעת זכות לבטל את ההסכם מכוח סעיף 12 ו/או סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"). 17. מחלוקת נוספת בין הצדדים נוגעות לאמינות העדים שהופיעו בפניי (התובע; מצליח; הגב' גלי צורי; רות מטעם התובע, ופלד ואקהרד מטעם הנתבעת). במיוחד אמורים הדברים לגבי רות, שהייתה כאמור עובדת הנתבעת בזמנו ושימשה כ"מתווכת" במשא ומתן לגיבושו של הסכם הפרישה. עלה מחקירתה כי רות פוטרה מעבודתה בנתבעת ואף הגישה כנגד הנתבעת תביעה משפטית (שהתקבלה בסופו של יום, ראו עדות רות בעמ' 25 שו' 5-8). הנתבעת טענה שבנסיבות אלו חשה רות טינה כלפי הנתבעת ולכן אין לתת לעדותה משקל רב, אם בכלל. 18. ולבסוף, חלוקים הצדדים על הדרך בה יש לפרש את הסכם הפרישה - התובע טוען כי הסכם הפרישה ברור ומפורש, ובפניי בית המשפט נפרשה התכתובת שהיוותה את הבסיס לחתימתו. התובע טוען כי יש לפרש את ההסכם בצמצום ולהפעיל את הכלל של פרשנות כנגד המנסח, הנתבעת. התובע טוען שהסיבה היחידה בגינה מסרבת הנתבעת לשלם לו את יתרת התשלומים הינה מלחמתה של הנתבעת באלמה, כשהתובע נופל קורבן לסכסוך זה. מאידך טוענת הנתבעת שיש לבחון את ההיגיון העסקי הטמון בהסכם הפרישה - הנתבעת טוענת כי לא יעלה על הדעת שהייתה מקבלת על עצמה לשלם סך של כ - 100,000 יורו אם הייתה יודעת שהתובע עובר לעבוד באלמה ולמעשה לא יוכל לשתף עימה פעולה בהעברה התפקיד, בסיוע בהליכים משפטיים והלכה למעשה יתחרה מולה ו"יערוק" לשורות "המחרה הגדול ביותר שלה", אלמה. אדרש למחלוקות הנזכרות לעיל, לאו דווקא בסדר הופעתן, ותחילה התייחסות כללית לדין ולהלכה הנוהגת בדבר פרשנות חוזים בכלל ותניות אי תחרות בפרט. פרשנות הסכם הפרישה שבפניי - כללים והלכות 19. כידוע, על פי הלכת אפרופים (ע"א 4628/93, פד"י מט (2) 265, (1995), אשר נזכרה שוב בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, [פורסם במאגרים], , יש לתת את הדעת ללשון החוזה; למהות החוזה, הסדריו ומבנהו; לחוזים אחרים הקיימים בין הצדדים; לנסיבות החיצוניות לו; ולאומד דעתם של הצדדים בעת ניהול המשא ומתן ולאחר כריתת החוזה. 20. בשנים האחרונות ניתנו מספר פסקי דין על ידי בית המשפט העליון הקובעים שאין לקרוא בחוזים תנאים שלא נזכרו בהם במפורש, ראו ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ [פורסם במאגרים] (2008), ; ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון- סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (2008), [פורסמו במאגרים], , ודעתו המפורשת של כב' השופט דנציגר בע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן (2010) [פורסם במאגרים] . בין היתר בעקבות תמורות אלו תוקן ביום 17/1/11 סעיף 25 לחוק החוזים וכיום נקבע בין השאר בסעיף א': "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו"; עוד הוסף סעיף ב'1: " חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו". מכאן ניתן להסיק שתי מסקנות - אם ניתן ללמוד על אומד דעתם של הצדדים מתוך לשון החוזה, כך יש לפרשו; ואומץ הכלל של פרשנות כנגד מנסח החוזה. 21. לגבי הגמישות בהליך פרשנות חוזה מסחרי נקבע לאחרונה: "יש מקום לגמישות בתהליך פרשנותו של חוזה מסחרי מורכב כגון זה, כשם שיש מקום לגמישות בקיומו והצדדים מצופים לנהוג בתום לב ולא לעמוד על קיום החוזה בצורה דווקנית (גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 111-109 (2005); רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד, פ"ד מה(5) 661, 668-666 (1991)). ואולם, גמישות זו צריכה להימצא בגבולות החוזה ולא מחוצה להם. גבולות אלה, ובהתאמה - מידת הגמישות החוזית המתאפשרת מכוחם - מוכתבת על ידי הצדדים לחוזה בשלב עריכת החוזה ולא על ידי בית המשפט בשלב פרשנותו (בסוגיית הגמישות בפרשנות חוזה, ר' אהרן ברק פרשנות במשפט כרך רביעי: פרשנות החוזה 245-229 (2001)...גמישות - כן, אך חלוקת סיכונים הסוטה מבסיס ההסכמה החוזית עד כדי יצירת חוזה שונה - לא". דברי כב' השופטת מרים נאור בע"א 737/06, ע"א 480/07 ג.מ.ח.ל חברה לבניה בע"מ ואח' נ' ישי טהוליאן ו-33 אח', (2009) [פורסם במאגרים] (הדגשות שלי). 22. עוד יש לזכור כי עוסקים אנו בפרשנות תניית אי תחרות. בעניין זה כבר נפסק לא אחת כי תניות שכאלו מגבילות את חופש העיסוק, שהינה זכות חוקתית. ככאלה, יש לפרשן בצמצום, ראו בעניין זה ראה ע"א 96 / 6601 AES SYSTEMI NC נ' משה סער פד"י נ"ד (3) 850, עמוד 874. על רקע הדברים הללו אתפנה לבחון את המחלוקות בין הצדדים. המעבר לאלמה - האם לכשעצמו מהווה הפרת הסכם? האם ניתן לראות בכך חוסר תום לב? האם מעבר זה מבסס את הפרת סעיף 5 להסכם הפרישה? 23. כפי שעלה מהראיות ומלשון הסכם הפרישה עצמו (סעיף 15), הסכם הפרישה נוסח על ידי הנתבעת. לנתבעת היתה עדיפות על פני התובע בנסוח הסכם הפרישה ולכן על פי סעיף 25 לחוק החוזים בנוסחו דהיום, במקרה של מחלוקת יש לפרש את ההסכם כנגדה. בנוסף, עולה מהראיות כי בטרם נחתם הסכם הפרישה נוהל משא ומתן בין הצדדים, בתיווכה של רות, כאשר התובע נדרש לתת הסברים ולפרט את "אומד דעתו" באשר לתנית אי התחרות שגובשה, ראו נספחים 3-5 לתצהיר התובע. אציין כי למרות טענות הנתבעת באשר לאמינותה של רות, התרשמתי כי מדובר בעדה מהימנה, שעל אף שסיימה את עבודתה אצל הנתבעת בסכסוך משפטי לא באה על מנת ל"סגור חשבון" עימה וכל הסיטואציה לא הייתה לה נוחה (ראו עדותה בעמ' 25 שו' 4-22). 24. בכל הנוגע לסעיף 6(3) להסכם הפרישה, ננקב שמה של מתחרה בודדת, "פלומר", ככזו שנאסר לתובע לעבוד בשרותיה. מכלל הלאו שומע אתה את ההן - אם רק "פלומר" אסורה, אזי כל שאר החברות מותרות. מסקנה זו מתחדדת לאור נוסחו של סעיף 6(2), שם נאסר על התובע לעבוד עם המפיצה "מדיפורם", אולם נכתב במפורש "במיוחד, אך לא מוגבל...". דהיינו הנתבעת ידעה להבהיר במפורש אימתי הרשימה ממצה (פלומר) ואימתי לא (מדיפורם). סבורני כי על פי נוסחו של סעיף 25 לחוק החוזים, ועל פי ההלכה שצוטטה לעיל בעניין ג.מ.ח.ל חברה לבניה בע"מ, לפיה פרשנות חוזה אינה מתירה את עיצובו מחדש, במקרה זה על דרך הוספת שמה של אלמה לסעיף 6(3), יש לדחות את הטענה של הנתבעת וזאת בהסתמך על לשונו המפורשת של ההסכם. 25. גם אם אבדוק את אומד דעתם של הצדדים בטרם כריתת החוזה, נראה כי אין מקום לקבל את עמדת הנתבעת. הנתבעת עצמה טענה כי אלמה הינה "האויב הגדול ביותר שלנו" (אקהרד בעמ' 75 שו' 9). ההליכים המשפטיים כבר היו ידועים. ואמנם, אקהרד הצהיר במהלך המשפט: "המצב היה שאנחנו כחברה החלטנו ...לא החלטנו, אנחנו שקלנו להפסיק למכור את אילורה. כך שהיה ברור שעמוס יכול היה להיכנס לשוק הזה, אבל כמובן לא לגבי מתחרים אחרים כמו פלומה ואלמה" ( הדגשות שלי, עמ' 74 שו' 18-19). לכן, בטרם נכרת החוזה ידעה הנתבעת שאלמה היא מתחרה גדולה, כמו פלומר; הנתבעת ידעה על ההלכים המשפטיים המתנהלים; ובכל זאת בחרה לכלול את שמה של פלומר בלבד! כשנשאל אקהרד האם בדיעבד הופתע ששמה של אלמה לא נכלל בהסכם, בחר להשיב תשובה מבולבלת משהו: "למעשה דיברנו על לעשות רשימה של כל המתחרים שלנו ואז החלטנו להכניס רק את פלומה בגלל הקרבה, מכיוון שאם היינו מציינים את כל המתחרים אתה חשוף לסכנה שאם אנחנו מפספסים אחד מהם, רצינו להימנע מהחקיקה האמריקאית, שהכל מותר אם לא כתוב שאסור. לא ציינו אף אחד חוץ מפלומה, כי היה ברור לנו שכל שאר החברות נחשבות שאסור להתחרות איתם" (עמ' 81 שו' 6-10). מתשובתו עולה כי הכנסת שמה של פלומר בלבד נעשתה מתוך החלטה מושכלת, ואיני מקבלת את הסייפא של דבריו, שהינה משוללת כל היגיון תחבירי ועסקי (ובמידה והדברים נכונים ונעשו במודע, אזי יתכן וחוסר תום הלב הינו דווקא מנת חלקה של הנתבעת). לפיכך, אין אלא לקבוע שעל פי אומד דעתה של הנתבעת בעת ניסוח ההסכם, אין כל איסור לעבור לעבוד בשורות אלמה. 26. קבענו כאמור כי לשון ההסכם אינה אוסרת מעבר לאלמה; קבעתי לעיל כי הנתבעת מתוך החלטה מושכלת בחרה לכלול רק את שמה של פלומר; לכן אין לעצב מחדש את ההסכם עבור הנתבעת ולכלול בו בדיעבד את אלמה. אציין כי התובע רשאי היה להסתמך על האמור בהסכם הפרישה; כך למשל הצהיר התובע שקיבל הצעת עבודה מפלומר אולם זו הפכה בלתי רלוונטית בגלל סעיף 6(3), ראו עדותו בעמ' 41 שו' 1-3. לפיכך, אם שמה של אלמה לא נאסר במפורש, אזי אין כל מניעה מבחינת התובע בעצם המעבר לאלמה. 27. האם יש לראות במעבר זה חוסר תום לב בביצועו של הסכם הפרישה? התובע נשאל על כך והשיב בשלילה, ראו עדותו בעמ' 55 שו' 7-15. סבורני שהדין עימו - לא ניתן לאסור "בדלת האחורית", באמצעות הלכות תום הלב, את שהותר ב"דלת הקדמית" - לשון ההסכם גופו, וכפי שאף נכחנו לדעת, אומד דעתה של הנתבעת בעת ניסוח ההסכם. יש להזכיר את ההלכה הקובעת כי "אדם לאדם - אדם". יש להזכיר את ההלכה הקובעת שתניית הגבלת חופש עיסוק יש לפרש בצמצום. אם הנתבעת בחרה ביודעין שלא לכלול בהסכם הפרישה את אלמה, התובע לא צריך להיות "יותר צדיק מהאפיפיור" ולהודיע מראש כי בכוונתו לעבור לעבוד באלמה. התובע בהחלט רשאי להניח כי אין כל פסול במעבר זה, ואם היה פסול שכזה, היה על הנתבעת להציב אותו כתנאי מפורש, על מנת שהתובע יכלכל צעדיו בהתאם. ושוב, ראוי להפנות לדבריו של התובע בעניין זה:  "אם זה היה כל כך חשוב לה היא היתה צריכה לציין את זה בהסכם כפי שפירטה את פלומר וכפי שהגב' רות שקד הצהירה פה שאפילו לא הועלה השם של אלמה. להזכירך ההסכם נוסח על ידי עורכי דין של לומיניס" (עמ' 56 שו' 28 עד עמ' 57 שו' 3). 28. יתכן שהנתבעת התרשלה בניסוח הסכם הפרישה. בכך הודה בחצי פה אקהרד: "יכול להיות שהייתה רשלנות בכך שלא כתבנו את המובן מאליו" (עמ' 81 שו' 4). דברים ברוח זו אמרה גם רות: "יכול להיות שהחברה היתה יכולה לעשות הסכם יותר טוב" (עמ' 31 שו' 4-5). אולם רשלנות זו, אם וככל שהייתה, אמורה להיות בעוכריה של הנתבעת ולא של התובע. התובע הסתמך על הסכם הפרישה שנוסח על ידי הנתבעת עצמה; התובע כרת את הסכם אלמה בידיעה שאין פסול חוקי בכך; לא ניתן להעלות טענה כי פעולה שהייתה מותרת על פי ההסכם מנוגדת לחובת תום הלב. לכן, גם דינה של טענה זו להדחות. 29. האם בעצם המעבר לאלמה הפר התובע את סעיף 5 להסכם הפרישה? גם על כך יש להשיב בשלילה. התובע הוכיח כי שיתף פעולה עם דיין, ראו נספחים 8 להסכם; עדותו של התובע בעמ' 48 לפרוטוקול. מצליח נחקר בעניין זה והעיד: "ש.נגיד הוא היה אומר לך שהוא כל חודש שבוע נמצא בלומיניס, אתה מסכים?ת.עמוס, אני מסכים. עמוס כן. זה אדם שאני מכיר משנת 82', יושר כזה לא נתקלתי מעולם. ש.אתה מסכים שהוא יקבל שכר ויהיה בחלק מהזמן אצל לומיניס. ת.עמוס, כן" (עמ' 22 שו' 2-5). גם אם נקח תשובה זו בעירבון מוגבל, שכן מדובר במתחרה של הנתבעת, עדיין יש לתת משקל לעדות זו, ויש לזכור כי הנטל להוכיח הפרה מוטל על הנתבעת. לא די בעצם המעבר לאלמה, שלא נאסר בהסכם הפרישה, כדי להוביל למסקנה שביצוע של סעיף 5 הפך להיות בלתי אפשרי. אומר יותר מזה - גם אם הנתבעת עצמה היתה מחליטה שבנסיבות שנוצרו אין היא מעוניינת בעזרתו של התובע, עדיין הייתה זו החלטה שלה ואין מדובר בהפרה מצידו של התובע. לכן - לא הוכח שהתובע הפר או עמד להפר (הפרה צפוייה) את סעיף 5 להסכם הפרישה. האם הפר התובע את סעיף 6(1) להסכם הפרישה? 30. סבורני כי לאור תשובותיו הישירות של אקהרד בנוגע לסיבה האמתית לאי תשלום יתרת התשלומים, מתייתר למעשה הצורך לדון בשאלה שבכותרת:"ש. שאלה תיאורטית - נניח שהתובע היה משכנע אותך שלמרות שהוא עובד באלמה הוא לא מפר את ההסכם, הוא היה מראה לכם נתונים עסקיים, טבלאות אקסל כמו שצריך, זה מבחינתך הפרה של ההסכם? ת.   כן. עצם זה שהוא עובד באלמה כבר מהווה הפרה. מכיוון שאינך יכול ליעץ לאלמה לגבי טכנולוגיה ,זה כמו להסביר איך לבנות מנוע של מכונית ולומר שלא יעשה במנוע שימוש בכביש" (עמ' 76 שו' 29-31). לכן, לכאורה, אין זה מעלה או מוריד מהו תחום עיסוקו של התובע באלמה, הרי בכל מקרה הנתבעת היתה מפסיקה לשלם לו את יתרת התשלומים. 31. אם נתייחס לגופה של טענה זו, אין אלא לקבוע שהנתבעת, שעליה הנטל להוכיח הפרה, לא הרימה נטל זה. פלד נשאל אם יש בידיו ראיות להפרה והשיב בשלילה, עמ' 67 שו' 5; אקהרד נשאל האם יש בידיו ראיות לכך שהתובע מכר מוצרים שאסור היה עליו למכור על פי הסכם הפרישה והשיב: "אין לי הוכחה שאני יכול לתת כי זה כמעט בלתי אפשרי להוכיח זאת. אני חושב שבמצב כזה של אי תחרות, אנחנו היינו מצפים שהוא יוכיח שהוא אינו עושה זאת, כהוכחה לאמונה של תום לב, כי שילמנו לו סכומי כסף ניכרים. אם אתה נמצא במצב של אי תחרות ואח"כ אתה מופיע עם המתחרה הגדול ביותר שלך, אני חושב שזה הליך עבודה מקובל בין מנהלים בכירים שאתה מוכיח שאינך גורם לשום נזק לחברה שמשלמת לך כספים" (עמ' 77 שו' 28-32). ברי כי תשובתו של אקהרד אינה יכולה לעמוד בבחינה משפטית - התובע אינו אמור להוכיח שאינו מפר; הנתבעת היא שאמורה להוכיח את ההפרה. לפיכך, כאשר פנתה הנתבעת לתובע ובקשה שיספק הוכחות בדבר המוצרים שנמכרים על ידיו באלמה, לא הייתה על התובע כל חובה לשתף עם דרישה זו פעולה, ואין לראות בהימנעות זו כפועלת לרעתו של התובע. 32. מכאן נגזרת המסקנה המתבקשת - כאשר חדלה הנתבעת מביצוע התשלומים, לא הייתה בידיה כל ראיה בדבר הפרת סעיף 6(1) להסכם הפרישה; החלטתה לחדול מביצוע התשלומים הייתה מבוססת על ההנחה והמסקנה שאם עבר התובע לעבוד בשורות אלמה, אזי בהכרח מפר הוא את ההסכם ובכלל זה סעיף 6(1) (וראו כתב ההגנה של הנתבעת, שם נטען כי אלמה עובדת אך ורק בתחום הרפואי, טענה שנזנחה בהמשך). האם הנחה זו התבררה כנכונה במהלך המשפט? סבורני כי גם על כך יש להשיב בשלילה. 33. התובע נחקר והעיד על האיסורים החלים עלי, לשיטתו: " איזה איסורים חלים עליך?ת.  למכור לרופאים, לקדם את המוצרים בקהילה הרפואית, להציג את המוצרים בקונגרסים ובירידים רפואיים ולפרסם בג'ורנלים רפואיים. יש גם איסורים שאסור לי לעבוד בפלומר, וגם אצל מדיפורם שזה אחד המפיצים של לומיניס בספרד. ש. גם נכון שאסור לך לעבוד בכלל בשוק של IPL, RF ולייזר. ת. בסוגריים פרט לתחום הלא רפואי. ש.  כלומר לא מה שהקראת לנו, אסור לך לעשות שום דבר בתחום של לייזר, IPL ו-RF למעט בתחום הלא רפואי. ת.   נכון. ש. זה יותר רחב, אתה מסכים?ת.   יכול להיות" (עמ' 56 שו' 4-14). 34. דברים אלו של התובע עולים בקנה אחד עם ההגבלות הכלולות בהסכם הפרישה ועם המיילים שקדמו לכריתתו. רות נחקרה והעידה על משא ומתן זה, ראו עמ' 27 שו' 23-24; עמ' 28 שו' 11. אקהרד אישר בחקירתו כי היה צורך להגדיר את הדברים, כיוון שמדובר בקו גבול לא ברור: "בוודאי. דיברנו על כך, אבל ראשית ההגדרה של רפואי או לא רפואי, אינה ברורה בספרד. בכל מדינה באירופה הקו והגבול בין רפואי ולא רפואי ראשית שונה ושנית הוא בעיקרון אינו משקף את המציאות. מה שקורה בכל ארץ שהקו הזה בין הגבול הדק הזה לרפואי ולא רפואי הוא אקדמי ולא ברור" (עמ' 72 שו' 15-18). 35. או אז ניסה אקהרד לתת פרשנות למונח זה ולדרך בה פעלו הצדדים להגדרתו: "למעשה זה לא היא שניהלה מו"מ, היא הייתה סוג של שליח או סוג של מודיע, מוסרת לי מה עמוס רצה ואני מצידי אומר מה אני רוצה, לעניין ההגדרה של תחום רפואי ולא רפואי לא הצלחנו להגיע להסכמה, כך שהגדרנו שוק על ידי הטכנולוגיה שכל שוק האלורה...שוק האלורה בספרד הוא למעשה בעיקרון שוק שאת הכלי הזה איננו מוכרים שם יותר. כך שההגדרה שלי של השוק הלא רפואי הייתה שוק האלורה" (עמ' 72 שו' 26-30). שוב מבקש אקהרד לקרוא לתוך ההסכם מילה שלא נזכרה בו במפורש - אלורה; שוב מנסה הנתבעת להוסיף מגבלות בהסכם, שהרי סעיף 6(1) נקב בטכנולוגיות (,מכשור לייזר, IPL ו - RF") ולא בשמות מכשירים. 36. מעבר לכך, מחקירות מצליח (עמ' 22 שו' 15, עמ' 23 שו' 16) וגלי צורי (עמ' 33 שו' 2-4; עמ' 33 שו' 21-23) עולה שהחברה המפיצה היא הקובעת את התקינה אותה יעבור המוצר (רפואי/לא רפואי), בהתאם לצרכים, לקהל היעד, לסוג המכשיר. אם כך, אותו מכשיר עצמו יתכן ויוגדר כרפואי, אם עבר את התקינה הנדרשת ומשווק לאוכלוסיית הרופאים; או שיוגדר לא רפואי, אם עבר תקינה כזו ונמכר לשוק הלא רפואי. מכאן שכל עוד לא הצליחה הנתבעת להוכיח שהתובע מכר מוצרים שעברו תקינה רפואית לקהילת הרופאים, לא הוכחה ההפרה הנטענת. האם נהג התובע בחוסר תום לב בעת ניהול המשא ומתן ו/או תוך כדי קיום הסכם הפרישה? 37. טענה הנתבעת כי התובע יצר בפניה מצג כאילו מתעתד הוא לצאת למעין פנסיה וכי הסיבות לעזיבתו את הנתבעת הן סיבות רפואיות. טענה זו של הנתבעת נסתרת מתוך לשון הסכם הפרישה עצמו ; התובע ניהל כאמור משא ומתן עם הנתבעת בנוגע לנוסחו ולהיקפו של סעיף אי התחרות. אם נכונה הטענה כי התעתד לפרוש, איזה מו"מ יש לנהל? 38. מעבר לכך, אקהרד הודה במפורש שהתובע מבקש להמשיך ולהתפרנס: " כשדיברתי עם עמוס לגבי הנושא הזה, אני והוא פחות או יותר באותו גיל כך שיש לי סימפטיה אליו והבנה שהוא צריך להמשיך להתפרנס, הוא היה עם החברה למעלה מ- 10 שנים ורציתי לעשות שימוש בידע שלו, במומחיות שלו, אבל להרשות לו גם להרוויח כסף, כך שהוא דיבר על משחות וקרמים, שתלים, שזה תחום רפואי. הוא תיאר בפניי בגדול את העסק שהוא רוצה להיכנס אליו וזה היה בסדר מבחינתי מכיוון שאנחנו לא מתחרים בתחום זה" (עמ' 74 שו' 20-24). על דברים אלו חזרה גם רות בעדותה (עמ' 25 שו' 32-31). אמור מעתה, הנתבעת ידעה גם ידעה כי התובע מתכוון להיות פעיל בשוק הלא רפואי, ונתנה הסכמתה לכך. 39. אמנם הייתה מחלוקת בין הצדדים אם תלה התובע את רצונו לעזוב את הנתבעת בשל בעיות בריאות (אקהרד בעמ' 76 שו' 19). התובע הכחיש כי אמר שיש לו בעיות רפואיות, אך אישר שהעבודה מול אקהרד גרמה לו בעיות רפואיות (עמ' 40 שו' 1-2). אציין כי התובע העיד בדבר רצונו של אקהרד לקצץ בסמכויותיו (עמ' 39 שו' 18-19), העיד כי אנשים נוספים פוטרו, ודברים אלו אושרו בחקירתו של אקהרד, עמ' 69 שו' 26; ועמ' 70 שו' 6-15, שם תיאר אקהרד את השינויים המבניים שבקש לבצע עם היכנסו לתפקיד. לפיכך, סבורני כי התובע לא הציג כל מצג שווא באשר לסיבות עזיבתו את החברה; אין לראות בכך חוסר תום לב; הנתבעת ידעה שהתובע מתכוון להמשיך ולעסוק בשוק הלא רפואי ונתנה את הסכמתה המפורשת לכך. 40. בפרקים הקודמים קבעתי כי לא הייתה כל מניעה מבחינת התובע לעבור לעבוד בשורות אלמה. לפיכך, לא הייתה על התובע כל חובה לדווח לנתבעת על המשא ומתן שהתנהל בינו לבין אלמה. בנקודה זו אציין כי התרשמתי שאכן המו"מ החל בשלהי חודש פברואר 2008 (מצליח בעמ' 16 שו' 22); התרשמתי כי הן מצליח והן התובע ניסו ל"גמד" את השיחה הנ"ל ולטעון כי הלכה למעשה המו"מ החל רק בחודש אפריל 2008. בנקודה זו (וזו הנקודה היחידה), התרשמתי שהתובע לא הציג את מלוא הנתונים בפניי בית המשפט והגרסה לפיה כל המו"מ התנהל תוך שבוע ימים, בטלפון, אינה נראית סבירה בעייני (עדות מצליח בעמ' 17 שו' 15; עדות התובע בעמ' 43). עם זאת - אין כל פסול בעיני כי כשאדם יודע שעומד הוא לעזוב מקום עבודה, שם מנסים לקצץ בסמכויותיו, יתחיל ל"גשש" בשוק מהן האופציות העומדות לרשותו- אין לראות בכך חוסר תום לב. סיכום לקראת סיום 41. דומני שהשאלה והתשובה הנ"ל, אשר ניתנו מפי אקהרד לשאלת בימ"ש, מיטיבים לתאר את התיק כולו: " ש.  היום היית מנסח את ההסכם אחרת? ת.  בטח, כן. הייתי מציין את אלמה כי זה היה הכלל בחברה" (עמ' 81 שו' 11-12). שמה של אלמה לא נכלל במפורש בהסכם, בניגוד לפלומר; בבואו של בית המשפט לפרש את ההסכם, הוא אינו יכול לסטות מהגבולות שהותוו על ידי הצדדים עצמם ולקרוא לתוך ההסכם תנאי שלא נזכר בו במפורש. אמת נכון הדבר, הנתבעת הסכימה לשלם סך של 100,000 יורו, יתכן מתוך מחשבה מוטעית (וזוהי הנחה מקלה עם הנתבעת) שהתובע מנוע מלעבוד עם אלמה. אם כך סברה, היה עליה לכתוב זאת במפורש; אם לא עשתה כן, עליה לשלם את מחיר הרשלנות. התובע אף הוא הסתמך על האמור בהסכם הפרישה. התובע הסכים לקבל על עצמו מגבלה של 6 חודשים נוספים מעבר לאלו הקבועים בהסכם הייעוץ, מתוך ידיעה שיקבל סך של כ - 100,000 יורו; התובע הסתמך על כך שרק שמה של פלומר נזכר בסעיף אי התחרות, וכך בחר את מקום העסקתו החדש. לכן, ההיגיון המסחרי של ההסכם פועל לשני הכיוונים. יש להעדיף במקרה הנדון את לשונו המפורשת של ההסכם; את כלל הפרשנות כנגד המנסח ואת עיקרון חופש העיסוק, המנחה את בתי המשפט לפרש את תניית אי התחרות בצמצום. 42. לאור כל האמור לעיל, ומכיוון שלא הוכח בפניי שהתובע הפר את הסכם הפרישה ו/או נהג בחוסר תום לב, אם בשלב המשא ומתן לקראת כריתתו של ההסכם אם בשלב קיומו, יש להורות על קבלת התביעה העיקרית ודחיית התביעה שכנגד. סוף דבר 43. התביעה העיקרית מתקבלת, התביעה שכנגד הנדחית. הנתבעת תשלם לתובע את יתרת התשלומים בסך 474,041 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל; בנוסף תשלם הנתבעת את הוצאות התובע הכוללות את האגרה כפי ששולמה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום כל תשלום ועד ההחזר בפועל; החזר הוצאות התובע הכרוכות בטיסותיו לארץ ושהייתו כאן, בהערכה גלובלית של 20,000 ₪ (מרכיב זה מתייחס הן לביקורים לפני הגשת התביעה והן לאחריה, ובמנותק מהקבלות שהוצגו); שכר העדי התביעה כפי שנפסק; ושכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪ (בניהול התביעה והתביעה שכנגד גם יחד). כל הסכומים הללו ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. חוזההסכם פרישהפרישה