קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה למתן צו מניעה קבוע: בפני תביעה למתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים האוסר עליהם להפריע להשלמת עבודות בנייה וסלילת צומת וכן לחייבם בתשלום פיצויים בסך 30,000 ₪. עוד בשלב סעד הביניים הסכימו הנתבעים (שטענו כי ממילא לא הפריעו לעבודות) כי מצידם לא תתקיים כל הפרעה לביצוע העבודות והשלמתן ואכן העבודות הושלמו למעט עבודות גינון ברצועת קרקע הנמצא בחזית חלקתם שכן העניין שנותר במחלוקת הוא עשיית שימוש בשער דרכו יוצאים ונכנסים רכבי הנתבעים משטח ואל שטח החלקה שבבעלותם וכל עוד נעשה שימוש זה לא ניתן לגנן ולהשלים את אותה רצועת קרקע. השער ניצב במקום עשרות בשנים,כאשר עתה עם בנייתה של כיכר גדולה ועבודות פיתוח שנות ניצב השער ממש מול מעבר החצייה הנמצא ביציאה מהכיכר לכיוון רחוב המייסדים בפרדס חנה. המצב כיום הוא כי רכב המבקש להיכנס או לצאת מהחלקה צריך לעלות על המדרכה המונמכת המיועדת למעבר הולכי רגל לצורך חציית הכביש,לעבור את המדרכה ורצועת הקרקע הצרה (זו המיועדת לגינון) ואז להיכנס לחלקה. התובעת טוענת שתי טענות עיקריות,האחת היא כי עצם העלייה והירידה מהמדרכה ישירות למעבר החצייה ובצמוד לכיכר יוצרת סיכון רב שיש להסירו והשנייה כי עצם המעבר על אותה רצועת קרקע החוצצת בין המדרכה לגבול החלקה מונעת את השלמת העבודות שכן כל עוד עוברים עליה רכבים לא ניתן להשלים את הגינון המתוכנן במקום. ואכן אלו שתי הנקודות שנמצאות במחלוקת אמיתית ורלבנטית לסעד שנדרש. כבר בשלב מוקדם זה וכפי שציין גם ב"כ הנתבעים בצדק רב יש לומר,אין סעד אמיתי אחר שנדרש או הוכח בתיק. כבר עתה יש לומר,הסעד הכספי לא הוכח. בכתב התביעה המתוקן נטען לקיומם של נזקים כלשהם,בכותרת נרשם "50,000 ₪", בסיפא לתביעה נרשם "30,000 ₪", במכתב הקבלן שמתריע על הפרעות לא נרשם סכום כלשהו (המכתב הוצא מהתיק ואיננו מהווה ראיה),לא הובאה שום ראיה שבפועל נגרם נזק בכלל וכזה הניתן לכימות בפרט ולכן הנני דוחה את רכיב הסעד הכספי שבתביעה ושוב אין צורך לדון בו. גם אין צורך לדון באותו סעד ראשוני בדמות צו מניעה זמני שהתבקש שכן אין חולק שהוא אינו רלבנטי היות וכל העבודות בצומת שלהן היו יכולים הנתבעים "להפריע" הושלמו למעט 2 הנקודות שצוינו לעיל כמחלוקות רלבנטיות. יש מקום לפרט תחילה עובדות רלבנטיות מוסכמות או כאלו שהוכחו בפני: הנתבע 2 בנה את ביתו על גבי המגרש בשנת 1952,גודל המגרש על פי היתר הבניה-4778 מ"ר,הבנייה המותרת על פי ההיתר,57.5 מ"ר-מבנה יחיד. את המגרש הקיפה גדר לאורך השנים ואשר איננה מצוינת בהיתר הבנייה. במהלך השנים התברר כי במגרש יש חריגות בנייה ובנייה ללא היתר (ובין היתר הוסב מחסן לבית מגורים בו מתגורר כיום הנתבע 1). הנתבעים החלו בהליך לגליזציה לקבלת היתר . הועדה המקומית לתכנון ובנייה שומרון פרסמה בשנת 1981 הודעה על כוונה להפקיע קרקעות לצורך תוכנית מתאר "ש/18" ואכן חלק מחלקת הנתבעים הופקע לצורך מימוש "ש/18" והקמת הצומת והכיכר. יש להבהיר,לנתבעים טרוניות שונות כנגד ההפקעה ולרבות בעניין אי ניצול קרקע ציבורית שהייתה יכולה למנוע את ההפקעה ברם מוסכם כי הנתבעים ויתרו על הליכי התנגדות להליך הפקעת הקרקע (סעיף 15 לתצהיר מר כוכבי). הנתבעים לא התנגדו בכל דרך המותווית על פי דין לתכנית שמכוחה בוצעה ההפקעה ואינם מתנגדים להפקעה בהליך שלפני. בספטמבר 2008 חתמו הנתבעים במסגרת ההליך לקבלת היתר בנייה על כתב התחייבות להריסת גדר כאשר ברור הוא כי הכוונה לגדר המקיפה את המגרש ואשר כללה שטח ציבורי בתוך תחום המגרש (כתב ההתחייבות מדבר על גדר אבן ברם אין חולק שלא הייתה ואין גדר אבן וכי הגדר המקיפה את החלקה בנויה מחומרים אחרים). הנתבעים טוענים כי למעשה החתימה נכפתה עליהם לאחר שהתובעת איימה שלא תחתום על היתר הבנייה ומפנים לכך שכתב ההתחייבות הוא כללי,מדבר על גדר אבן (כשהגדר במקום היא מעץ ומתכת) ואיננו מדבר כלל על שינוי מיקום השער וכי לגביו לא נטלו הנתבעים על עצמם כל התחייבות שהיא (כבר בשלב הזה והגם שלא התבקש סעד בכיוון זה יש לומר שלא מדובר בסוג כזה של "כפייה" המצדיק התערבות בית משפט,במקום לחתום יכלו הנתבעים לנקוט בהליכים כנגד הרשות המנהלית כנגד הריסת הגדר ואם לא נקטו בהליכים אלו,יתכן והדבר אינו בכדי ברם שיקוליהם אינם הופכים את חתימתם על כתב ההתחייבות לחתימה תחת כפייה המביאה לבטלותו). כבר בשלב זה יש לקבוע כי ה"גדר" המופיעה בכתב ההתחייבות כוללת גם את המחובר לגדר קרי את השער שכן ללא גדר אין שער ואין פרשנות סבירה אחרת אחרת,שער אינו עומד ומתפקד אם אין גדר משני צידיו,קל וחומר משהגדר פולשת לשטח ציבורי. רצועת הקרקע המיועדת לגינון והמקשרת בין הכביש ולבין שער חלקת הנתבעים היא כיום בבעלות התובעת. התובעת הכשירה שטח המיועד לכניסת רכב לחלקת הנתבעים (וביצעה הנמכת מדרכה) מצידה המזרחי ברחוב הנעורים. לנתבעים זכויות בנייה במגרש ובדעתם להקים בו מבנים נוספים,תוכנית מפורטת לא הוצגה ברם הוצגה סקיצה המדגימה את העמדת הבתים בחלקה. מדובר בסקיצה המבטאת משאת לב ולא "תוכנית" מאושרת אלא שהנתבעים טוענים כי אם תחסם הגדר אזי לא ניתן יהיה להגשים את משאת ליבם והתוצאה תהיה פגיעה קניינית או אי נוחות ממשית שכן הסקיצה מדגימה העמדה אופטימאלית של הבתים ושל ניצול הקרקע כאשר החניות המיועדות צמודות לבתים מה שגם נכון וגם נוח לגישתם. הסתבר שישנם מספר מגרשים בשטח שיפוט התובעת שבהם יש יציאת כלי רכב בסמוך לצמתים או מעברי חצייה בדומה יותר או בדומה פחות למצב שנוצר במגרש בו מצויה חלקת הנתבעים. ביום 2.12.09 בוצע על ידי ובמעמד הצדדים ביקור במקום במהלכו צולם האזור ונשמעו טענות הצדדים באופן חופשי,הביקור תועד בהחלטה שניתנה באותו יום עת חזרתי ללשכתי ולרבות הצעה בדבר פתרון אפשרי שעלתה בביקור ואשר הצדדים הסכימו כי תבוא לידי ביטוי בכתב. ההצעה לא התקבלה על ידי התובעת ולכן בסופו של יום נשמע התיק כאשר מטעם התובעת העיד המהנדס מר דניאל ארז שהגיש תצהיר (ת/1) ומטעם הנתבעים העיד מר כוכבי יאיר שתצהירו סומן נ/5. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. דיון טענת התובעת כי הכיכר נבנתה בהתאם לתוכנית המתאר "ש/18" ובהתאם לדרישות הדין לא נסתרה. אומנם טענו הנתבעים לסטייה מתוכנית המתאר שהביאה להפקעת שטחם ולא שטח ציבורי,הדבר לא הוכח אך גם אם הדברים נכונים אין להם נפקות שכן ההשלכות הכלכליות של ההפקעה אם בכלל אינן נושא להליך זה,הנתבעים מעולם לא התנגדו להליך ההפקעה,בעדות מר כוכבי הוצהר שאין לתובעים דבר כנגד ההפקעה עצמה (עמ' 18 ש' 14),"ש/18" לא הוצגה בבית המשפט ומעדותו של מר ארז עולה כי התובעת פעלה על פי דין ותוך נקיטת גישה פרקטית שתאפשר להפעיל סמכות ולבצע את בניית הכיכר. היות וחלק ניכר מחזית ההגנה ומתצהירו של מר כוכבי מתייחס לסוגיית היתר הבנייה של הכיכר, ציין מר ארז בעדותו שאין צורך ב"היתר בנייה" על מנת לבצע את העבודה והמתנה להיתר משמעה סיכול כוונת המחוקק. מר ארז הופנה בחקירתו לסעיף 261 לחוק התכנון והבנייה ובמענה ציין כי כמצוות הסעיף הוא הגיש לוועדה המקומית הודעה בדבר כוונה לבצע את העבודות וכלל לא צריך היה להמתין לאישור היות ולא כך מתנהלים הדברים. לשון סעיף 261ד' הנ"ל קובעת כי על רשות שהוקמה על פי דין (וגופים מבצעים אחרים) ליתן הודעה בדבר כוונה לבצע עבודות על בסיס תוכנית מתאר מאושרת כאשר ההודעה ניתנת לרשות המקומית (ובמקרה דנן זו התובעת) ולוועדה המקומית שלגביה טען מר ארז שמסר לה את ההודעה זאת מבלי לסגת מעמדתו כי לא בסלילת דרך חדשה עסקינן אלא בהקמת כיכר. משכך אין צורך ב"היתר בנייה". חקירתו של מר ארז בעניין זה לא מוצתה לגמרי ולא לגמרי ברורה ולכן אולי מעבר לצורך יש מקום להבהיר כי אין לערב בנסיבות העניין את הוראות סעיף 261ה' לחוק התכנון והבנייה הדן ב"מבנה דרך" שמוגדר כמחלף,גשר,מנהרה,חפיר או סוללה וגם זאת בתנאים מסוימים ורק "מבנה דרך" כזה מצריך הגשת בקשה (אך לא מצריך אישור אלא העדר התנגדות),כיכר לא מוגדרת כמבנה דרך ולכן לא נדרשת "בקשה" לביצוע העבודה. מר ארז הדגיש כי התוכניות הועברו לבחינת יועצים בתחומים שונים ולבסוף אושרו ע"י משרד התחבורה (אם כי ברשותו בעת הדיון לא עמד האישור להצגתו). הכיכר היא עובדה קיימת,מדובר בבנייה רחבה ששינתה את פני המקום ולא הוכח ע"י הנתבעים כי בנייתה איננה תואמת את התוכניות או כי נעשתה בניגוד לכל דין. בסיכומי הנתבעים עלו טענות בדבר היעדר שקיפות ותכנון לקוי שלא לקח בחשבון את מיקום השער הנוכחי,לא הוכח בדיון לפני שתכנון הכיכר "הוסתר" מהציבור וכך גם לא הוכח שעל התובעת הייתה חובה לאמץ מצב שאיננו חוקי בשטח,אינו מופיע בשום תוכנית מאושרת ואשר לגביו יש כתב התחייבות להריסה,הדברים הינם בבחינת קל וחומר כאשר המשיבה נתנה פיתרון טוב ובטוח למצב שבשטח עת הכינה תשתית ומדרכה מונמכת לכניסה בטוחה למגרש מכיוון מזרח-רחוב הנעורים. כאשר הנתבעים מדברים על "מצב בשטח" הרי המצב בשטח הוא שיש שני בתים,יש בקשה ללגליזציה של שני הבתים,יש התחייבות להריסת גדר אך אין בתים נוספים,לא בשטח,לא בהקמה ואפילו לא בתוכנית שהוגשה לאישור. אין כלל מחלוקת שלגבי "המצב בשטח" כפי שהיה אז (ולמעשה גם היום) הזזת מיקום השער אפשרית ואיננה מהווה כל בעיה, התנגדות הנתבעים הרי איננה מבוססת על מצב בשטח אלא על שאיפות עתידיות שטרם קרמו עור וגידים. לסיום הפרק "התכנוני" יש להדגיש כי הנתבעים לא התנגדו מעולם לא להפקעה,לא ל"ש/18" ולא פתחו בהליך מיוזמתם אלא למעשה השלימו עם הבנייה ולטענתם אף לא הפריעו לה והרי ההליך שבפני נפתח בכלל ע"י התובעת ולא על ידם. עתה יש לדון בשאלת זכותם של הנתבעים לעשות שימוש בשער נשוא הליך זה. חזית ההגנה איננה כוללת טענות עובדתיות ומשפטיות בדבר קיום זיקות הנאה,רשות בלתי הדירה וכיו"ב זכויות קנייניות "אפשריות" הנוגעות לשער שבגדר ויש לומר שלא בכדי. ההפקעה שינתה מצב קיים,המצב הקיים עובר להפקעה,בין אם היה חוקי ובין אם לאו,לא היה מצב שיש לו בסיס תכנוני,הגדר הוצבה כפי שהוצבה,בשלב מאוחר יותר הוסכם שהיא איננה חוקית (זו תוצאת החתימה על כתב ההתחייבות), השער מעולם לא "תוכנן" ולא הוצב במסגרת תוכנית כלשהי,מיקומו עובר להפקעה מעולם לא נבחן והוא פשוט היה שם,בגלל שהיה שם התרגלו הנתבעים למיקומו ובכך אין לבוא אליהם בטרוניות,כך גם אין לבוא אליהם בטרוניות ביחס לרצונם להציב את הבתים במגרש על יסוד המצב הקיים אליו התרגלו . השאלה היא האם בגין כך,האם בגין התרגלותם למצב הקיים (שאיננו המצב החוקי או התכנוני) יש להם זכות שבדין להקפיא את המצב כפי שהיה לפני ההקפאה ,לפני חתימתם על כתב ההתחייבות ולפני בניית הכיכר והאם הזזת השער פוגעת בזכות כזו ולחילופין פוגעת בה באופן בלתי סביר ובלתי מידתי. נראה שהתשובה לכך שלילית. הנתבעים לא הוכיחו ואף לא הצביעו על שום זכות קיימת שיש לה בסיס בדין ואשר יכולה לבסס מסקנה משפטית לפיה אין לגעת בשער ואין לשנות את מיקומו. משנבנתה הכיכר,מששונו תנאי השטח,משנקבע כי התובעת פעלה באופן סביר,כדין,על פי תוכנית מתאר ובלא שום התנגדות לאורך שנים מצידם של הנתבעים הרי הנטל הרובץ על הנתבעים איננו פשוט. מר ארז שהוא מהנדס מזה שנים ציין בעדותו שני עניינים חשובים,האחד כי משרד התחבורה אישר את מיקום מעברי החצייה והשני כי על סמך ניסיון של 40 שנים הוא קובע שירידת ועליית רכב אל תוך מעבר חצייה בכיכר היא מסוכנת. מנגד נשאל מר כוכבי מדוע חשוב לו מיקום השער והוא ענה: "זה שער שקיים 60 שנה והורי רגילים אליו,תכננו את הדירות שכל האחים יגורו שם וזה תכנון שלנו וכך יוצא שכל אחד לא מפריע לשני בכניסה וביציאה" אח"כ כשנשאל אם בדק חלופות אחרות לסקיצה שהוגשה ענה שאולי יש חלופות אבל אינו מעוניין בהן והוסיף: "מה שבחרנו את השרטוט כי זה מוצא חן בעיננו וכך אנו רוצים שבתינו יהיו" אם כך למעשה טענת הנתבעים היא כי המצב הקיים נוח להם ומתאים לתוכניותיהם העתידיות אותן אין הם מעוניינים לשנות. אלא שהמציאות מורכבת הרבה יותר,לא תהיה זו טעות לומר כי רוב רובם של הבתים בישראל נבנים בהתאם לאילוצים שונים,אילוצי תכנון,צפיפות,שכנים,תוואי קרקע,תקנים,אחוזי בנייה,שצ"פ,שינויי יעוד,מבני ציבור ומה לא? המצב הקיים היום הוא שעל חלקת הנתבעים עדיין לא הוקם שום בית נוסף מאותם 3 בתים נוספים שאמורים אי פעם לקום ולמעשה אין שום תוכנית מפורטת להקמתם ובוודאי לא היתר או בקשה להיתר לבנייתם. כל שיש הוא סקיצה פשוטה ובסיסית שלא ברור מי ערך אותה ושלא ניתן היה לחקור את עורכה על אופציות טובות אחרות לניצול המגרש. הווה אומר שכיום יש מצב נתון בו קיימת כיכר שנבנתה כדין המשמשת את הציבור,יש הנמכת מדרכה שמאפשרת כניסה למגרש מצידו המזרחי ויש כניסה בפועל דרך שער שמוצב מול מעבר חצייה היורד אל תוך יציאה מכיכר והמונע את השלמת הגינון. מה שאין כיום אלו בתים שבנייתם אפילו לא תוכננה עדיין. על יסוד נתונים אלו יש לבדוק מה צריך להזיז? את הכיכר,הכביש,המדרכות,התשתיות ומעברי החצייה או את השער? התשובה היא השער. הנתבעים שנמנעו מלהביא חוות דעת שתפריך את טענת המהנדס מר ארז וגם את מה שאולי ההיגיון והשכל הישר מורים שהירידה אל מעבר החצייה ביציאה מכיכר מסוכנת ואשר נמנעו מלהביא חוות דעת הנדסית שתעיד ששינוי מיקום השער יביא לפגיעה קניינית אמיתית לא הוכיחו כי מעבר לאי נוחות מסוימת,מעבר לשינוי הרגל ומעבר לצורך לשנות תוכנית עתידית,נגרמה להם פגיעה קניינית כזו שתצדיק ביצוע שינויים בצומת או שתצדיק השארת המצב על כנו. אין שום ראיה ולמעשה גם אין טענה כי מיקום השער יסכל את הקמת הבתים וניצול אחוזי הבנייה אלא לכל היותר יהיה צורך למקם את הבתים או את החניות באופן שונה מזה שמופיע בסקיצה ואשר כאמור,בשלב זה ערכה הוא משאת לב ותו לא. העדר חוות דעת והפנייה למקורות תכנוניים שומטת את הקרקע גם מתחת לטענות בדבר אי חוקיות או אי תקינות מעברי החצייה והתמרור בצומת. הקמה ותכנון של מעגלי תנועה (כיכרות) לרבות הסימונים והתמרור הן עניין מקצועי גרידא,משרד התחבורה מפרסם לגביהם עקרונות ודרישות תכנון והקורלציה בין הדרישות והעקרונות ולבין מה שבוצע בשטח הן עניין שבמומחיות ועם כל הכבוד למר כוכבי שהיה העד היחידי מטעם הנתבעים הרי שבהכשרתו אין ידע כזה הנדרש לפחות להעברת הנטל לכתפי התובעת ולהזמת טענותיו של מר ארז. אם המצב נראה לכאורה מסוכן כיום,מה יהיה כאשר יוקמו במגרש בתים נוספים ונפח התנועה ממנו אל הכביש יגדל? שאלה נוספת שאיננה רלבנטית להכרעה כאן אך יש לה משמעות פרקטית היא כיצד יקבלו הנתבעים היתרים לבניית הבתים הנוספים כאשר התובעת סבורה שמיקום הכניסה למגרש מסוכן ? הנתבעים טענו כי המשיבה מפלה אותם מול תושבים אחרים שגם אצלם היציאה מהחנייה היא לתוך מעבר חצייה או כיכר ובדיון הוגשו 4 תמונות המתעדות 4 יציאות ממגרשים ואשר סומנו נ/1 עד נ/4. מדובר בטענות מהתחום המנהלי ברם יש להתייחס אליהן גם בהליך שלפני. הנטל להוכיח אפליה באכיפה איננו פשוט,הנטל לשכנע את בית המשפט לאשר "מצב מסוכן" או בלתי חוקי מטעמי שוויון הוא בלתי אפשרי. ומן הכלל אל הפרט, אשר להוכחת האכיפה הסלקטיבית,אין צורך להרחיב יתר על המידה בנקודה זו נוכח היעדר הרלבנטיות כפי שצוין לעיל והיות ובית המשפט לא יאשר לאזרח "הטבה" שמשמעותה הנצחת אי חוקיות או הנצחת סכנה לגוף הציבור או לרכושו. ובכל זאת, לגבי המצב הראשון שבא לידי ביטוי בתמונה נ/1 העיד מר ארז כי אותה יציאה מהמגרש נחסמה ע"י בולדרים (סלעים גדולים) ובעל המגרש הוזהר כי אם יזיזם יתבע. די במקרה זה כדי להראות שיש אכיפה (כזו או אחרת) גם כלפי אחרים. לגבי המצב הנראה בתמונה נ/2 אישר מר ארז שיש במקום בעייתיות,הוא לא נחקר לעומק ולא ברור אם יש במקום פתרון אחר ברם יש לציין שהמדרכה המונמכת במקום הוארכה באופן כזה שהיא ברוחב כפול מרוחב מעבר החצייה כלומר לרכב היוצא מהחנייה יש אפשרות לרדת מהמדרכה שלא על מעבר החצייה . לגבי המצב המתואר בתמונה נ/3 ענה מר ארז והדבר נראה נכון לכאורה מתוך התמונה על פי הזוית שצולמה כי לרכב היוצא מהחניה במקום יש אפשרות לרדת ואח"כ לעלות לפני מעבר החצייה והכיכר ולא על מעבר החצייה. לגבי מוצג נ/4 הרי שמדובר בסקיצה הנוגעת למגרש מסוים של אזרח ששמו צוין בפרוטוקול ואשר גם אצלו יש בעיה עם הסדרת התנועה ממגרשו ואליו,מר ארז הפנה לנ/4 המהווה הצעה תכנונית להסדרת כניסה ויציאה אחרות,ציין שאותו אזרח נדרש להזיז את השער כאשר העניין מובא בפני מהנדס תנועה וכי התובעת כרשות לא משלימה עם המצב אלא פועלת להסדירו. מר ארז ציין שאצל הנתבע כבר ניתן מענה ופתרון בדמות הנמכת המדרכה על חשבון התובעת (בצד המזרחי של החלקה). מהפן העובדתי עולה כי התובעת (מטבע הדברים) פועלת לעיתים באופן יעיל ונחרץ יותר ולעיתים פחות אך אכיפה סלקטיבית ורצון להחמיר רק עם הנתבעים לא הוכחו. מהפן המשפטי,היות והשער הקיים איננו חוקי,היות ולכאורה נראה כי עלייה,ירידה ונסיעה על מעבר חצייה הצמוד לכיכר ראשית יוצר סכנה לציבור הרי גם אם הייתה אכיפה סלקטיבית וגם אם היתה פגיעה בעקרון השוויון (וכאמור לא הוכחו כאלה) גם אז היה עיקרון השוויון נדחה מפאת עיקרון החוקיות או מפאת בטחון הציבור ואין אלא להפנות להלכה בבג"ץ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר ואח' פ"ד מו (1) 191. סוף דבר: התביעה הכספית נדחית כפי שכבר פורט לעיל. הנתבעים ימנעו מלעשות שימוש בשער הקיים כיום והנמצא מול מעבר החצייה וימנעו מלהפריע להשלמת עבודות הגינון בשטח נשוא כתב התביעה. היות ויש צורך להיערך ולבצע כניסה חלופית יכנס החלק האופרטיבי של פסק דין זה לתוקף רק ביום 10.9.11 . מוצע שוב לשקול את ההצעה שעלתה בביקור במקום (ההחלטה מיום 2.12.09) שלכאורה מאזנת בין האינטרסים. בשים לב לנסיבות הגעתי למסקנה כי אין לחייב בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. בניהעבודות בניהצוויםצו מניעה