קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לנזק גוף בעקבות ירי של צה''ל: עסקינן בתביעת נזיקין שהגיש התובע, יליד 1960, אזרח ישראלי ותושב כפר קאסם במועדים הרלבנטיים לתובענה, נגד המדינה, בשל פגיעה שנפגע ברגליו מקליע שנורה לעברו, בליל ה- 30.5.2002, סמוך לשעה 23:15 בעת שעשה דרכו מביקור בבית הוריו, בכפר מזארע אלנובאני שבשומרון, לכיוון ביתו בכפר קאסם שבישראל. הפגיעה ארעה סמוך לישוב חלמיש שבשומרון, בעת שהתובע היה עסוק בפינוי אבנים שחסמו את נתיב נסיעתו. לטענת התובע בתביעתו, הירי בוצע על ידי חיילי צה"ל, אשר מיד לאחר הירי, נטשו את המקום, לא שעו לקריאותיו לעזרה, ולא פינו אותו לטיפול רפואי. התובע טופל בבית חולים בלינסון, שם נמצא כי קליע חדר דרך רגלו השמאלית ונתקע בברך הימנית. התובע נותח להוצאת הקליע. לתובע נותר נזק נוירולוגי Drop Foot ברגלו השמאלית. בנוסף לנזק הנוירולוגי והאורטופדי, סובל התובע לטענתו, כתוצאה מהפגיעה גם מהפרעות נפשיות, ולמעשה איבד את כושר השתכרותו כנהג משאית. הנתבעת הגישה כתב הגנה בטרם אותרו על ידה המסמכים הדרושים, ושמרה על זכותה לטעון טענות נוספות. מכל מקום, הכחישה המדינה את האמור בתביעה ועמדה על כך כי על התובע להוכיח תביעתו מהחל ועד כלה. טענת ההגנה המרכזית של המדינה בכתב ההגנה הייתה כי האירוע נשוא התביעה מהווה 'פעולה מלחמתית', במסגרת פעולות יזומות שבוצעו על ידי כוחות הביטחון במהלך מבצע 'חומת מגן' שתכליתו הייתה להלחם בטרור הרצחני שהשתולל בארץ, מאז חודש ספטמבר 2000, וככזה, אין המדינה אחראית בנזיקין על פעולה זו מכוח הוראות סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה). לחילופין, טענה המדינה כי הפעולות הללו נעשו בהתאם לפקודה שהוצאה בתחום הסמכות וההרשאה בדין ו/או מכוח סמכות שבשיקול דעת שהוקנתה לה בדין, ובהתאם לחובתה לקיים את הסדר והביטחון, ובהתאם להוראת סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) הינה פטורה מאחריות בגינם. עוד לחלופין - הכחישה המדינה את הטענה כי הירי הנטען שבוצע על ידי חיילי צה"ל, היה ללא כל צידוק. המדינה הוסיפה וטענה בכתב ההגנה כי הפגיעה בתובע ארעה כתוצאה מרשלנותו הבלעדית ו/או משורה של התנהגויות שיוחסו לתובע, ואשר פורטו על ידה בכתב ההגנה, וביניהם: תקיפת חיילי צהל ו/או כוחות הביטחון, נטילת חלק בפעילות עוינת, המלטות או ניסיון להימלט ממעצר ו/או עיכוב, פעולה בניגוד להוראות שקבל התובע מן החיילים ו/או הפרת הוראות של עוצר והגבלות תנועה שהוטלו על ידי כוחות הביטחון, התעלמות מהוראה לעצור, מאזהרות ומירי באוויר, וסיוע לפורעי החוק ולתוקפי חיילי צה"ל. אלו היו טענות הצדדים בכתבי הטענות שהוגשו על ידם. במהלך הדיון, ובעקבות הראיות שהובאו, קבלו טענות המדינה תפנית, ובסיכומיה טוענת המדינה כי התובע כלל לא הוכיח את תביעתו, קרי: כי נפגע מירי של חיילי צה"ל, ההיפך הוא הנכון. לטענת הנתבעת, הוכח כי התובע נורה בידי פלשתינים ולא בידי חיילי צה"ל, ועל כן דין התביעה להידחות. לטענת התובע בסיכומיו, מדובר בטענות שאין להן זכר בכתב ההגנה, ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה, וחריגה מכתבי הטענות. התובע טוען כי הוכיח כדבעי כי הירי בוצע על ידי חיילי צה"ל, ומאחר ולתובע אין ולא היתה לו ידיעה או היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לירי שהביא לנזק, וירי בוצע באזור המצוי בשליטתה ובאחריותה של המדינה, והירי מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת, באמצעות חייליה ו/או שלוחיה לא נקטו זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה כי זהירות כזו ננקטה על ידם, עובר נטל הראיה על המדינה להוכיח כי לא הייתה התרשלות שתחוב עליה. דיון בשאלת האחריות אין חולק, כי התובע נפגע ברגליו מירי בליל ה- 30.5.2002. השאלה המרכזית העומדת לדיון הינה, אם הוכיח התובע את תביעתו, במידת הראיה המוטלת עליו במשפט האזרחי, כי הירי בוצע על ידי חיילי צה"ל. רק אם התשובה לשאלה זו תמצא חיובית, יהיה מקום לדון בשאלת העברת נטל הראיה לעניין התרשלות המדינה, ובטענות ההגנה שהעלתה המדינה בכתב הגנה, בדבר הצדקתו של הירי הנטען. כבר בשלב זה יוער, כי טענת התובע בדבר 'הרחבת חזית', דינה להידחות. כבר בפתח כתב הגנתה, כפרה המדינה בכל האמור בכתב התביעה, כנטען בסעיף 4 לכתב ההגנה, למעט טענות בהן הודתה במפורש. בשום מקום בכתב הגנתה, לא הודתה המדינה במפורש, כי הירי ממנו נפגע התובע, נעשה בידי חיילי צה"ל. הואיל וכתב ההגנה הוגש בטרם לובנו הטענות העובדתיות, נטענו על ידי המדינה טענות הגנה חילופיות. במסגרת זו, העלתה המדינה טענות הגנה בדבר הצדקת הירי, אך טענות אלו יכולות להיות רלבנטיות רק לאחר שהתובע יעבור את משוכת הוכחת הטענה העובדתית, כי הירי בוצע על ידי חיילי צה"ל. בנסיבות אלו, נטל הוכחת הטענה כי הירי בוצע על ידי חיילי צה"ל, נשאר מוטל על כתפי התובע, ואין בטענות המדינה בסיכומיה משום 'הרחבת חזית' אסורה. נסיבות האירוע התובע פרט בתצהירו בהרחבה את נסיבות האירוע. משפחתו של התובע הינה מכפר מזאריע אלנובאני [להלן - "מאזריע"] אשר בשומרון, ושם התגוררו הוריו ובני משפחתו. בשנת 1977 נשא לאשה את מונא זבן ריאן, שהינה אזרחית ישראל, ובתחילת שנות התשעים, במסגרת הליך של איחוד משפחות, זכה אף הוא באזרחות ישראלית, ובמועדים הרלבנטיים לתביעה, התגורר עם אשתו וילדיו בכפר קאסם. ביום 6.5.2002 נפטר אביו של התובע. לאחר הפטירה הגיע התובע לכפר מאזריע שבשומרון לעיתים תכופות, כדי לשבת עם המשפחה המתאבלת ולקבל את פני המנחמים. ביום האירוע, בצע התובע עבודות שפיכת חול עם המשאית עליה עבד, באיזור סלפית בשומרון, שמצפון לכפר מזאריע. עם סיום העבודה נסע לכפר, כדי להיות עם המשפחה האבלה. בשעות הערב קבל הודעה כי עליו להגיע לכפר קאסם, שבתחומי מדינת ישראל. הואיל וגם בנו, סעיד זבן, הגיע לכפר, החליט התובע להשאיר בכפר את בנו, ולחזור לכיוון ישראל ברכב של בנו, ואת המשאית השאיר במאזריע. בחקירתו הנגדית הסביר התובע, כי מבואות כפר מזאריע נחסמו על ידי צה"ל, באמצעות אבנים. ליד המחסום, נהג לעמוד טנק של צה"ל ולידו חיילים [עמ' 35 שורה 18]. החיילים היו מסמנים לעצור או להמשיך לנסוע, כך שהתובע היה מודע לקיומם של מחסומים בדרכים בשומרון, ולנוהלי ההתנהגות במחסומים: "כולם יודעים שאם מסמנים לך, אתה עוצר. אם לא מסמנים אתה נוסע. אם לא נותן לך אורות - סע" [עמ' 35 שורה 20]. אירוע הירי הנטען קרה לאחר שעזב התובע את מאזריע ונסע לכיוון דרום, על הכביש הראשי המוביל מאום ספא לכיוון חלמיש. מדובר באזור שומם, חשוך, המרוחק מבתי מגורים. קטע מסוים בכביש היה חסום זמן רב, והאפשרות לעבור במקום היתה דרך שביל עפר שנכבש לצורך עקיפת הקטע החסום: "אלו כניסות שנחפרו והפכו לצרות, הם חפרו באמצע הכביש ועשו בור באמצעו. אני יודע שאני צריך או להיכנס, אני צריך לעקוף בדרך עפר ולצאת לכביש. אדם שצריך להיכנס, יודע שיש טנק שעומד שם ואבנים קטנות שצה"ל מניח כל הזמן. כשמתקרבים, צה"ל מסמן להתקרב ואז יורדים מהאוטו, מציגים התובע הסביר כי ראה 3 חיילים: שניים שעמדו יחדיו וחייל שלישי, שהיה במרחק של 2-3 מטרים מהם, והוא זה שלדעתו ירה: "ראיתי M-16 על הכתף שלו, לא יודע איזה נשק הוא השתמש... שמעתי כמה יריות, ראיתי אותם והתחלתי לצעוק, קראתי להם. אחד אפילו.. אני לא אומר סתם, ראיתי את השיניים שלו צוחקות, ואז הוא הסתובב והלך, צעקתי שיבואו לעזור לי ואני שמעתי את הטנק נדלק, אפילו יצא המון עשן ושמעתי את הרעש של הטנק. צעקתי שיעזרו לי, התחלתי לצעוק "תעזרו לי" ראיתי איך הוא צחק". התובע צרף לתצהירו תמונות הממחישות את המקום בו ארע הירי. ומוסיף התובע ומציין בתצהירו, כי הדרך מוכרת לו היטב, ומחסום האבנים אותו פינה לא היה מחסום צה"לי או עמדה צבאית קבועה או מסודרת. התובע ציין במפורש בחקירתו הנגדית: "כשירדתי להזיז את האבנים, לא ראיתי חיילים. לא סימנו לי, כמו ביום רגיל. הסתכלתי, כדי לראות את הסימון, לפעמים כשלא מסמנים פשוט נוסעים" [עמ' 35 שורה 18]. התובע חוזר ומסביר כי החיילים לא קראו לעברו לפני הירי, לא בקשו ממנו לעצור, לא ירו יריות אזהרה באוויר, אלא פשוט טיווחו עליו במטרה לפגוע בו, ומיד לאחר הירי - הסתלקו מן המקום. לאחר שהתעשת, אסף התובע את כוחותיו וחזר לכפר מאזריע, וספר לבני משפחתו כי נורה בידי חיילי צה"ל. בנו פינה אותו למרפאה בסלפית, שם נחבש, ומשם פונה למרפאה בכפר קאסם ממנה הועבר באמבולנס לבית החולים בלינסון. התובע מציין כי עוד ביום שלמחרת הפגיעה, הגיע השוטר אביחי עלאני מתחנת פתח תקווה לבית החולים בלינסון וגבה ממנו עדות, ואף נתן בידו אישור כי הוגשה תלונה [נספח ד' לתצהירו]. לאחר שחרורו מבית החולים, הסתבר כי לא קיים תיק במשטרה, ועל כן הגיש התובע תלונה נוספת במשטרת בנימין, המוסמכת לחקור את האירוע. ויצויין כבר עתה, כי כשפנה התובע לבקש לצלם את תיק המשטרה, התיק נעלם, ורק במהלך הדיון התגלו מסמכים ממנו. התובע מבסס את אמונתו כי הירי נעשה על ידי חיילי צה"ל, גם על ביקור אנשי צבא בביתו, לאחר הירי. התובע מצהיר בתצהירו כי כמה ימים אחרי ששוחרר מבית החולים, הגיעו אליו הביתה שלושה אנשים שלבשו מדים צבאיים והתנצלו על כך שחיילים פגעו בו בטעות. ומוסיף התובע ואומר בלשונו: "אני לא מבין בדירוג ובכינויים הצבאיים. אבל אותם אנשים שבאו אלי הביתה, היו מבוגרים, לא חיילים בשירות סדיר, לבושים יפה, דיברו בצורה יפה, ועל כתפיהם היו כל מני סמלים שאני לא מבין בהם, ונראה לי שהמדובר בלא סתם חיילים, אלא בקצינים או מפקדים. שוב, אני לא יודע להבחין. אני לא הארכתי את הדיבור עם אותם אנשים, ואפילו לא הזמנתי אותם להיכנס לביתי. הם דברו אתי כשעמדו בכניסת הבית, במשך דקות אחדות, ולאחר מכן הלכו לדרכם". בחקירתו הסביר התובע כי לא הזמין את המבקרים להיכנס כי היה כאוב מאד, ובמצב "לא נעים", ושוחח עמם כשהוא שוכב בסלון והם עומדים בדלת הכניסה. התובע מסביר כי שאלו אותו לשמו, ואיך נפצע, אמרו שהם מצטערים והבטיחו לחזור, אך לא השאירו בידיו כל מסמך המעיד על ביקורם. עדותו של התובע בתצהירו ובבית המשפט, כי נורה בידי חיילי צה"ל, סותרת גרסה קודמת שנמסרה על ידו למשטרה, כי נורה בידי פלשתינאים. כאמור, כבר ביום 31.5.2002 הגיע שוטר מתחנת משטרת פתח תקווה לבית החולים בלינסון, שם היה התובע מאושפז. כנראה שנגבתה ממנו עדות, והשוטר השאיר בידי התובע אישור בדבר הגשת תלונה "בעניין פציעה על ידי ירי", וכי האירוע נרשם ביומן כאירוע 51 [נספח ד']. למרות זאת, התלונה אבדה, והתובע נדרש להגיש תלונה נוספת. התובע עשה כן וביום 18.8.2002 נגבתה ממנו הודעה בתחנת פתח תקווה. באשר לנסיבות אירוע הירי נרשם בהודעה [נ/3] מפי התובע: "..כשהגעתי לאום ספא התחלתי לרדת מהכביש לכיוון כביש עוקף עפר ואיך שירדתי מהכביש, היה אבנים ולפני החסימות של החול. ירדתי מהרכב שלי והתחלתי לאסוף את האבנים פתאום שמעתי כמה יריות ואחד היריות פגעה בי ברגל שמאל נכנס ויצא ברגל ימין. התחלתי לצעוק ואז ראיתי אנשים חיילים פלסטינאים אני לא יודע מי היו כי היה חושך ואף אחד לא שמע אותי..". כשהתבקש התובע להסביר בחקירתו הנגדית, מדוע טען במשטרה כי הירי נעשה על ידי חיילים פלסטינאים השיב כי לא כך אמר לשוטר. הוא כלל אינו קורא עברית ואין כל סיבה שיאמר כי נפגע שלא על ידי חיילי צה"ל. בקשות התובע לקבל את ממצאי חקירת המשטרה לא נענו, עד שפנה באמצעות בא כוחו. בעקבות פניית עו"ד ניזאר עאסי מיום 6.1.03, השיב רכז תחנת בנימין של משטרת ישראל כי "בתאריך 29.10.02 החומר הועבר להמשך טיפול מצ"ח י-ם, מאחר ועפ"י העדויות עלה שככל הנראה הירי בוצע ע"י חיילי צה"ל" [נספח ה' לתצהיר התובע]. למרות קיומו של האישור כאמור, כל ניסיונות התובע לצלם את תיק המשטרה ולהשיג את העדויות בו, לא צלחו. הסתירה בין הגרסאות, לעניין זהותם של היורים מתבהרת לאור הדברים שנרשמו בהודעה נוספת שמסר התובע במשטרה, ביום 26.1.2003 [נ/4], בה מסביר התובע את השתלשלות העניינים: "ביום 30.5.02 אני נפגעתי מפיגוע ירי על יד הכפר אמספא שנמצא על יד חלמיש אזור רמאללה. והודעתי על המקרה שהייתי בבית החולים בלינסון וחקר אותי חוקר בשם אשר או שעיה, אני לא זוכר. ואחרי האשפוז הייתי בכפר ברא וטפלתי בעצמי ונגשתי לביטוח לאומי על מנת לקבל אבטחת הכנסה, ואמרו לי שאני אלך למשטרה לקבל אישור, ואני באתי למשטרת פתח תקווה והם ביררו ושלחו אותי לקבל את האישור פעולת איבה מירושלים גבעת זאב, כי הטיפול בתיק נעשה שם, ואני הלכתי והם אמרו כי אין להם את התלונה ושאני אברר וכל יום התקשרתי ואין תלונה, ואני באתי למשטרת פתח תקווה עוד פעם כי התלונה לא הגיעה אליהם והציעו לי להגיש עוד עדות, ואני מסרתי עוד פעם עדות במשטרת פתח תקווה". עוד מפרט התובע כי פנה באמצעות עורכי דינו למשטרה, ונענה כי החומר שנשלח לצבא לטיפול ומסכם: "ואני רוצה מכתב מהמשטרה כדי שאני אתן את האישור פעולת איבה של המשטרה לתת לביטוח לאומי לקבל אבטחת הכנסה כי אני זקוק וזה ואני צריך כסף למשפחה וזהו מה שאני צריך". בחקירתו הנגדית נשאל התובע לגבי הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי, להכיר בו כנפגע פעולת איבה. התובע לא שלל כי פנה בתביעה כאמור, והסביר את הרקע לכך. לדבריו, אחרי הפציעה שכב זמן רב ולא יכול היה לעבוד :"בזמנו, כשהייתי זקוק כי הגעתי למצב שאין לי ממה להתפרנס, ואחר כך הסביר לי עורך דין שלי שאם אני הולך למל"ל צריך להיות לי יותר מ-40% או 60%. המל"ל שיגע אותי, לך תביא מהמעביד אישורים. המעביד נאג'י לא רצה לתת לי, התייאשתי והלכתי". התובע פנה בתביעת נכות למל"ל, והפניה למשטרה נועדה כדי לקבל אישור לצרכי התביעה במל"ל, להכיר באירוע כפעולת איבה. באם נסכם את עדותו של התובע, מעדותו עולה כי המקום בו ארע הירי לא היה מחסום קבוע של חיילי צה"ל. התובע ציין במפורש, כי צה"ל חסם את מבואות הכניסה והיציאה מן הכפר בעפר ואבנים קטנות. לידם ניצבו דרך קבע טנק וחיילי צה"ל. היה נוהל שגור של מעבר, הצגת תעודת זהות וסימון של החיילים כי ניתן לעבור. מקום הירי היה לאחר שהתובע יצא ממבואות הכפר, בדרך בין אוםספא לבין היישוב חלמיש, באזור שומם, חשוך ללא בתים מסביב. פגיעת התובע היתה על דרך עפר עוקפת, שנחסמה על ידי אבנים שלא מן הסוג שצה"ל היה מניח בדרך, אליבא דגירסת התובע עצמו. אילו היה מדובר במחסום של צה"ל, לא יעלה על הדעת, כי התובע היה יורד מרכבו ומסלק בעצמו את החסימה, ביודעו ובהכירו את נוהלי המעבר במחסום, והחובה לציית לסימנים של החיילים שניצבו דרך קבע ליד המחסום הצה"לי. גם התובע הבין כי מדובר בחסימה מאולתרת, וכשירד התובע מן הרכב, העיד כי לא ראה חיילים של צה"ל בקרבת מקום ואף לא ראה טנק, או רכב זחלילי. קיומם של חיילי צה"ל ושל הטנק צץ לראשונה רק בתביעה שהגיש ובתצהירו שניתן לבית המשפט. אין להם זכר בהודעתו למשטרה מיום 18.8.2002, אדרבא, שם טרח וציין במפורש כי היורים היו פלשתינאים. זאת ועוד. בחודש ינואר 2003, עת מסר התובע הודעתו המפורטת למשטרה, כבר היה מיוצג על ידי עורכי דין, שהתכתבו בשמו עם משטרת ישראל. התובע ציין במפורש בהודעתו למשטרה, כי פנייתו נועדה לקבלת אישור על היות האירוע 'פעולת איבה'. אין איזכור בהודעה זו של חיילי צה"ל או של טנק צה"לי או רכב אחר. באותו מועד, כבר היה התובע מיוצג על ידי עורכי דין, וחזקה על באי כוחו שלא היו מנחים אותו להגיש הודעה כוזבת למשטרה, ולא היו מפנים אותו לקבלת אישור כוזב לצרכי התביעה במוסד לביטוח לאומי. עד תביעה נוסף הינו סעיד זבן, בנו של התובע [להלן - "סעיד"] אשר שהה במועד אירוע הירי בבית משפחת הורי התובע בכפר מאזריע. סעיד העיד, כי לאחר שאביו הפצוע חזר לכפר, הסיע אותו למרפאה בסלפית. בדרך שאל את אביו מה קרה, והלה סיפר לו שתוך כדי נסיעתו על דרך עפר צדדית, כדי לעקוף ערימת חול שחסמה את הכביש, הוא ירד מהרכב כדי לפנות אבנים שחסמו את השביל, ולפתע ירו עליו החיילים קליע ופגעו בו ברגליו, ולאחר מכן ברחו מן המקום. סעיד מעיד על עצמו כי הוא מכיר היטב את המקום. גם סעיד מאשר בתצהירו, כי מדובר במקום שומם, מרוחק מבתי מגורים, ואף פעם אין חיילים במקום באופן קבוע. סעיד מוסיף ומצהיר בתצהירו כי אביו אמר לו שאינו מבין מדוע ירו עליו החיילים, שכן הוא לא התנהג בצורה חשודה, החיילים לא צעקו לעברו להזדהות ולא בקשו ממנו לעצור ולא ירו יריות אזהרה באויר. ומוסיף "אבי היה מופתע מאד מהעובדה שהחיילים ירו בו, והוא היה מופתע עוד יותר מהתנהגות החיילים אחרי הירי, שכן התעלמו מקריאותיו וברחו מהמקום". דברים אלו, על אף היותם עדות שמיעה, התקבלו כראיה בתצהירו של סעיד בהיותם 'רס גסטה', ויוער, כי סעיד לא מזכיר כי אביו ספר לו על טנק או רכב זחלילי שהיה במקום, ואשר החיילים הסתלקו באמצעותו ממקום הירי, או כי תחושתו של אביו הייתה כי החיילים ירו בו כבמטווח על מנת לפגוע ולהרוג, כגרסתו בתצהיר, שם הפליג ותיאר כי ראה את שיניו של החייל שגיחך על הירי. ולהעדרם של פרטים אלו חשיבות רבה, דווקא כי מדובר ב'רס גסטה', קרי: באמרה ספונטאנית המתקבלת בסמיכות זמנים לאירוע מרגש, וככזו מפחיתה את החשש כי מוסר האימרה אינו מהימן, וכי היתה לו שהות לארגן את גרסתו ולסלף את אמירתו [ראה: ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 460,469]. מול עדויות התובע, עומדות ראיות המדינה. המדינה הגישה את תצהיריהם של העדים כדלקמן: -סגן עדי, אשר שמשה במועדים הרלבנטיים לתביעה, קצינת חמ"ל בחטיבה ששלטה באזור הירי. לתצהירה צורפו יומני החטיבה ממועד האירוע. -סא"ל פיני הרפז, ראש ענף חקר הביטחון השוטף במחלקת ההיסטוריה בצה"ל. -גב' זקלין עופרי, מזכירת מנהל מחלקה אורטופדית בבית החולים בלינסון, אשר העידה על הקליע שהוצא מגופו של התובע והועבר לפרקליטות -חוות דעתו של פבל גיברץ, קצין מעבדת נשק במחלקה לזיהוי פלילי במטה הארצי של המשטרה -חוות דעתו של "דוד", עובד חטיבת המחקר באגף המודיעין בצה"ל. כמו כן, הוגשה תעודת חיסיון של שר הביטחון, לגבי כל פרט, מידע או מסמך העלול לחשוף את זהותם, היחידה בה הם משרתים ופרטים אישיים של חיילי צה"ל ושל אנשי כוחות הביטחון או אחרים שפעלו במשותף עם צה"ל, וכל כל מידע העלול לחשוף את דרכי הפעולה של הצבא או הכוחות הכפופים להם. ב"כ התובע הסכים להגשת תצהירה של סגן עדי, לרבות יומני המבצעים של החטיבה שצורפו לתצהיר, ללא צורך בחקירתה. כן הוסכם על הגשת תצהירה של גב' עופרי ללא חקירה ועל הגשת חוות דעתו של מי שמכונה "דוד", ללא צורך בחקירתו. סגן עדי מסבירה בתצהירה, כי תפקידו של החמ"ל היחידתי הוא לקבל דיווחים שוטפים על אירועים והתרחשויות בשטח הגזרה עליו שולטת החטיבה, תיעוד האירועים ביומן המבצעים ודיווח לגורמים הרלבנטיים. הדיווחים מתקבלים באופן שוטף ברשתות הקשר והטלפון מן הכוחות המצויים בשטח, ממפקדים, מהמשטרה, ממפקדת התיאום והקישור. אירועי ירי מדווחים ומתועדים ביומני המבצעים, כדבר שבשגרה, בין עם מדובר בכח שמבצע ירי ובין אם מדובר באחרים המדווחים על כך ששמעו ירי. על פי יומני המבצעים של החטיבה בליל האירוע, לא נרשם כל אירוע של ירי, לא ביצוע ירי ולא שמיעת ירי, באזור בו נפגע התובע. רק ביום 31.5.2002 בשעה 6:39 נרשם, כי התקבל דיווח מן המשטרה על הגעת פצוע ירי לבית החולים בלינסון. בשעה 8:36 התקבל דיווח נוסף ובו פרטי הנפגע-התובע. סגן עדי מציינת, כי באזור הנטען, אירעו בשנים האחרונות מספר אירועי ירי של פלשתינים לעבר כלי רכב ישראלים. על פי חוות דעתו של פבל גיברץ, קצין מעבדת הנזק במז"פ, הקליע שהוצא מרגלו של התובע הינו בקליבר 7.65 מ"מ. על הקליע נמצאו סימנים סוגיים אופייניים למגוון רחב של אקדחים חצי אוטומטיים מתוצרים שונים. עד זה נחקר על ידי ב"כ התובע על שינויים בין נוסח טיוטת חוות הדעת לבין הנוסח הסופי, אך לא היה בחקירה כדי לשנות דבר, והסברו של העד, כי הטיוטה עוברת לעיון ראש המעבדה, וראש המעבדה שינה את הנוסח המופיע בחוות הדעת מ"כלי נשק" ל"אקדחים חצי אוטומטיים", מקובל עלי. עד זה לא נשאל על ידי ב"כ התובע אם הקליע שנמצא מתאים לכלי הנשק [M16[ שהתובע מתאר בחקירתו כי ראה ברשות החייל שלטענתו ירה בו. על פי חוות דעתו של מי שמכונה "דוד", על פי הסכמים עם הפלשתינים, הותר להם להחזיר בכ-2277 אקדחים. על פי נתונים המצויים בידי מתאם הפעולות בשטחים, ברשות מנגנוני הרשות הפלשתינית ביהודה ובשומרון, יש 173 אקדחים בעלי קוטר 7.65 מ"מ, ועוד אקדחים רבים המצויים בשטחי הרשות, כתוצאה מהברחות של אמל"ח. סא"ל פיני הרפז מציין בתצהירו כי מעיון במסמכים המצויים בידי מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, המרכזת תיעוד רב אודות הפעילות המבצעית של יחידות צה"ל השונות מאז קום המדינה, לא נמצאה עדות לכך שביום האירוע, באזור הנטען, התרחשה פעילות מבצעית של אחת מיחידות צה"ל. בחקירתו הנגדית הסביר סא"ל הרפז כי המידע שברשות מחלקת ההיסטוריה מבוסס אמנם על דו"חות ברמת החטיבה ומעלה, אך הללו ניזונים ממידע המתקבל מן החמ"לים הפלוגתיים בשטח, המדווחים לגדוד ומשם לחטיבה. פתיחה באש על ידי חייל בודד תופיע באירועים החריגים ביומן האירועים שמנהלים הסמב"צים, אפילו כשמדובר בבחינת פליטת כדור, ואי דיווח כאמור מהווה עבירה. כן, יכללו הדיווחים גם דיווח על ירי שנשמע על ידי כוחות צה"ל, ולא רק ירי שבוצע על ידם, את מיקום הירי ואת הסיבה המשוערת של הירי. סיכום ראיות הנתבעת מעלה, כי הקליע שפגע בתובע הינו קליע בעל קוטר 7.65 מ"מ אשר נמצא בשימוש באקדחים חצי אוטומטיים. לא הוכח כי חיילי צה"ל מצויידים באקדחים כאלו. אדרבא, התובע העיד בחקירתו הנגדית כי ראה כלי נשק על כתפו של החייל שלטענתו ירה בו, ומדובר ב-M16 ולא באקדח, ולא הוכח כי הקליע שפגע בתובע מתאים לכלי נשק זה. מאידך, התקבלה ללא עוררין חוות דעתו של "דוד" לפיה מאות אם לא אלפי אקדחים מן הסוג המתאים לקליע, מצויים בתחומי הרשות הפלשתינית, לרבות בידי מנגנוני הרשות, וכי באיזור התרחשו פיגועי ירי של פלשתינים לעבר כלי רכב ישראליים. עוד עולה מעדויות הנתבעת, כי לא קיים דיווח על ירי שבוצע על ידי גורמים צה"לים במועד האירוע הנטען, ולא הייתה כל פעילות של יחידה מיחידות הצבא באזור הירי במועד הנטען. אי דווח על ירי שבוצע מהווה עבירה, ועל כן ניתן להניח כי יומני המבצעים, משקפים נכונה את הפעילות של גורמי הבטחון הצהל"ים באזור במועד שבו נפגע התובע. הכרעה שקילת העדויות והראיות שהביאו הצדדים מובילה למסקנה כי התובע לא הוכיח במידת ההוכחה המוטלת עליו במשפט האזרחי, כי הירי לעברו ממנו נפגע, בוצע על ידי חיילי צה"ל, ועל כן דין תביעתו להדחות. כאמור, במקום בו אירעה הפגיעה בתובע, לא היה מחסום צה"לי קבוע. כך העידו גם התובע וגם בנו. נוהלי המעבר במחסומי צה"ל היו ידועים היטב לתובע. אילו היה מדובר במחסום של צה"ל, לא יעלה על הדעת כי התובע ינסה לפנות בעצמו את האבנים שהונחו על ידי חיילים. גם התובע הניח כי מדובר באבנים שמאן דהוא הניח, ואפילו צורת האבנים לא התאימה לסוג המחסומים שצה"ל מקים. הנתבעת הוכיחה בעדויותיהם של סגן עדי וסא"ל פיני הרפז, אשר לא נסתרו, כי במועד הרלבנטי לא בוצעה כל פעילות יזומה על ידי כוחות צה"ל במקום. ואכן, התובע לא ראה חיילים ולא טנק בטרם ביצוע הירי. גם התובע וגם בנו העידו כי כאשר קיים מחסום צה"לי, החיילים עומדים בדרך כלל ליד האבנים, הגורמים לכלי הרכב לעצור. כאן, התובע עצר במקום שומם, חשוך ונראה נטוש. תיאור זה מתאים ל"מארב" שהוצב בדרכו של התובע והירי לעברו מתיישב עם עדותה של סגן עדי, על אירועים של פיגועי ירי על ידי פלשתינים שבוצעו באזור כנגד כלי רכב ישראלים, עדות שהעדה לא נחקרה עליה ולא נסתרה [ראה: ע"א 75/89 צרפתי נ' צרפתי, מז(5) 516]. ביומן המבצעים שהוגש, אין כל תיעוד לירי בשעה ובמקום הנטענים על ידי התובע. על פי עדויות הנתבעת, גם ידיעה על שמיעת קולות ירי, מדווחים לחמ"ל ונרשמים ביומן המבצעים. העובדה שהירי ממנו נפגע התובע לא נשמע על ידי גורמים כלשהם ולא דווח לחמ"ל מובנת על רקע המקום השומם בו ארע הירי, ובעדויות הנתבעת כי במועד זה לא בוצעה כל פעילות צה"לית באזור. בתי המשפט מתייחסים ליומן המבצעים כראיה לכל דבר וענין בעלת נפקות רבה. ניתן להגישם כראיה והם קבילים ככאלה, לאור האמור בסעיפים 483 ו-488 לחוק השיפוט הצבאי. מדובר ברישומים שנעשים בזמן אמת תוך כדי דיווחים המתקבלים מן השטח. הרישום נעשה לפני שנולדה התביעה, דבר המלמד על אמינותם וכי לא נעשו לצורך הגשת התביעה [ראה: תא(י-ם) 3604/03 אבו מנשאר ואח' נ' מדינת ישראל, תק-של 2006(3) 21495, 21498]. הקליע שהוצא מגופו והועבר לבדיקת המז"פ הינו קליע המשמש לירי באקדחים חצי אוטומטיים המצויים למאות ואלפים בתחומי הרשות הפלשתינית, כחוק ושלא כחוק. טענת התובע כי "שרשרת" העברת הקליע שהוצא מגופו של התובע עד למז"פ לא הוכחה, אין לקבלה, לאור הסימונים שהיו על השקית בה נמצא הקליע ועדותו של מנהל המעבדה. עוד יוער כי לו רצה התובע להוכיח כי הקליע שנבדק אינו הקליע שהוצא מגופו, היה יכול להגיש חוות דעת נגדית, על אופי הסימנים שנראים על הקליע, אם הם מתאימים לפגיעה שנגרמה בגופו, וכן לבצע בדיקות DNA לחומר הביולוגי שנמצא על הקליע, כפי שציין מנהל מעבדת הנשק בעדותו. התובע לא ספר לבנו, מיד לאחר הפגיעה, כי נפגע על ידי חיילי צה"ל. התובע ציין "חיילים" סתם. התיאור הדרמטי של חיילי צה"ל המגחכים לעברו לאחר ביצוע הירי - עלה לראשונה רק במסגרת תצהירו וחקירתו הנגדית בבית המשפט, ומהימנותו מוטלת בספק רב. בעדותו במשטרה, ציין התובע כי מדובר בחיילים פלשתינים. התובע, אשר היה מיוצג על ידי עורכי דין, הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי ופנה בדרישה למשטרה להמציא לו אישור כי נפגע מפעולת איבה. חזקה שהתובע ספר לבאי כוחו את נסיבות האירוע, והללו לא היו מייעצים לו לפנות למשטרה לקבלת אישור כוזב, ולא היו פונים בעצמם למשטרה בשמו של התובע, כדי לקבל את המסמכים הדרושים. ב"כ התובע טען כי התובע נמצא במלכוד [עמ' 41 לפרוטוקול]: כשבקש את תיק המשטרה כדי לברר את נסיבות האירוע, בעקבות התלונה שהגיש, נאמר לו כי הירי בוצע על ידי פלשתינים. כאשר ביקש אישור להכרה בפעולה כפעולת איבה, צוייד באישור שככל הנראה הירי בוצע על ידי חיילי צה"ל. אין במלכוד שמתאר ב"כ התובע כדי לפטור את התובע מהנטל המוטל עליו כתובע במשפט אזרחי להוכיח את תביעתו, ברמת ההוכחה המוטלת עליו במשפט האזרחי. התובע לא יכול להפנות מנספח ה', שכן מדובר במדובר באישור מסוייג ["ככל הנראה"] ואין להתייחס אליו כראיה לאמיתות תוכנו. באשר לביקור קציני צה"ל בביתו, אשר בביקורם התנצלו בפני התובע על הירי שבוצע כלפיו. בחקירתו הנגדית הודה התובע כי הוא לא מבין "במדים ובדרגות", והוא לא שאל לשמם או לתפקידם. התובע ציין כי הם "אמרו שהם מצטערים שנפצעתי" אך במילים אלו כדי לשמש הודאה כי מקור הירי היה בחיילי צה"ל. אמירה סתמית זו, מהווה אמירה אמפטית של השתתפות בצער הפציעה של התובע ואין ללמוד מכך כי אותם קצינים נטלו אחריות לאירוע הירי. לעניין זה יפים דברי בית המשפט בעניין דומה בתא (מחוזי - ים) 1547/98 ג'מאל לואי נ' מדינת ישראל, : "בהעדר כל אינדיקציה כלשהיא על מועד ביקור אנשי הצבא, שמם ודרגתם, אין כל אפשרות להזים או לאשר את דבריהם של מוחמד והאב או להכריע בשאלת המשקל אשר יש לייחס לעדותם. על כן, ובהעדר כל ראיה נוספת, יש לדחות את טענת התובעים". מכל הטעמים הללו במקובץ, ועם כל הצער לפציעתו המצערת של התובע, אין לי אלא לקבוע כי יש לדחות את התביעה, מאחר והתובע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח, כי הירי ממנו נפגע, בוצע על ידי חיילי צה"ל. בנסיבות העניין, ולאור הזמן שחלף - אינני עושה צו להוצאות. צבאנזקי גוףצה"למקרי ירי