קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים: תביעה מיום 5/3/2007 לסילוק יד, ולתשלום סך של 418,908 ש"ח בגין דמי שימוש ראויים. רקע 1. התובעת היא הבעלים של המקרקעין הידועים כגוש 6682 חלקה 1. המקרקעין משתרעים על שטח של 21,504 מ"ר, ועל חלק מהם בנוי מבנה ברח' כפר רשף 67 בהרצליה, המרוחק כ-150 מ' ממסגד סידנא עלי (להלן - המבנה). ביום 7/1/1957 נכרת חוזה שכירות בין התובעת ובין אביו של הנתבע, מר משה ביטון ז"ל, אשר הלך לעולמו ביום 26/9/1989 (להלן - המנוח). חוזה שכירות נוסף נכרת בין אותם צדדים ביום 20/1/1957. בשני החוזים השכירה התובעת למר ביטון המנוח דירה בת 2 חדרים בכפר רשף 67 (להלן - המושכר). בחוזה הראשון מכונה המקום סידני עלי. בתום תקופת השכירות על פי החוזה המשיך המנוח להחזיק במושכר כדייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב - 1972 (להלן - החוק או חוק הגנת הדייר). במועד שאינו ידוע הורחב המושכר על ידי אביו של הנתבע ולאחר מכן הורחב שוב על ידי הנתבע עצמו, ונוספו לו חדרים, מטבחים, חדרי שירותים, הול ומחסן. במועד הגשת התביעה התגוררו בַּמבנה הנתבע ושלושת ילדיו. התביעה 2. הרחבת המושכר נעשתה תוך פלישה למקרקעי ציבור. המושכר והשטח הפלוש מוחזקים על ידי הנתבע ללא זכות שבדין, ללא אישור וללא הסכמה של התובעת. הנתבע אינו משלם לתובעת תשלום כלשהו בגין החזקתו במושכר ובשטח הפלוש, מזה שנים. על פי חוות דעת שמאי, מיום 1/12/2006, דמי השימוש הראויים עבור המושכר עומדים על 4,987 ש"ח לחודש. 3. מבוקש להורות לנתבע לפנות את המקרקעין ולהחזיר את החזקה בהם לתובעת. מבוקש לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 418,908 ש"ח, עבור 7 שנים שקדמו ליום הגשת התביעה, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. ההגנה 4. הנתבע, יליד 20/7/1959, מתגורר במקום ברציפות מיום לידתו ועד היום. הנכס המוחזק על ידי הנתבע הוא מבנה ושטח שצמוד לו ודינם אחד. לנתבע ולילדיו אין ולא היה מעולם מקום מגורים אחר. במשך השנים רכש הנתבע זכות עצמאית ומלאה בנכס, של בעלות, חכירה, או מכוח זכויות שביושר, או חזקה נוגדת. לחילופין, הנתבע הינו דייר מוגן בנכס. בשנת 1988 הגישה התובעת תביעה נגד הנתבע ונגד אביו. תביעה זו נמחקה בהסכמה. אף על פי כן סירבה התובעת לקבל את דמי השכירות החוקיים שהגיעו לה באותה עת. בכך, ויתרה התובעת על זכותה לקבלת תשלום עבור הנכס. במשך השנים, לאחר שהתובעת לא מילאה אחר חובתה כבעלת הנכס נאלצו אביו של הנתבע ולאחר מכן הנתבע עצמו לשפץ את המבנה על מנת לשפר את תנאי המגורים של המשפחה במקום. הדבר נעשה בגבולות השטח המקורי של המושכר. למעלה מן הצורך, מבוקש ליתן לנתבע סעד מן הצדק. הנתבע טוען לשיהוי רב ולנזק ראייתי שנגרם לו כתוצאה משיהוי זה. ראיות הצדדים 5. מטעם התובעת העיד מר מריוס לזרוביץ', עובד עמידר. לתצהירו של העד צורפו מסמכים שונים מתיק הנכס שבידי התובעת. כמו כן, צורפה חוות דעת של השמאי אילן ברעם באשר לדמי השימוש הראויים. מטעם הנתבע העיד הנתבע עצמו, ולתצהירו צורפו מסמכים שונים, שרובם ככולם מתוך תיק הנכס שבידי התובעת. דיון 6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שלפני החלטתי לקבל את תביעת הפינוי בחלקה, ולדחות את התביעה הכספית. להלן עיקרי הדברים: (1) הנתבע רכש זכויות של דיירות מוגנת במושכר, לפי סע' 20(ב) לחוק הגנת הדייר. (2) אביו של הנתבע ולאחר מכן הנתבע עצמו פלשו אל מחוץ לגבולות המושכר, ונהגו במושכר ובמקרקעין שסביבו מנהג בעלים, כשהם מתעלמים לחלוטין מזכויות הבעלות של התובעת. בכלל זה בנו הנתבע ואביו המנוח בניה נרחבת במושכר ובצמוד לו, ללא היתר בנייה ותוך הפרה של הסכם השכירות. (3) התובעת אינה זכאית לדמי שימוש ראויים בגין חלקי המבנה שנבנו שלא כדין, אלא לכל היותר, לדמי שימוש ראויים עבור שטח מקרקעין שאינו בנוי, שנתפס על ידי הנתבע. כמו כן, זכאית התובעת לתשלום עבור המושכר, לפי תחשיב של דמי השכירות החוזיים. דא עקא, תחשיב שכזה לא הוצג לפני ועל כן לא ניתן לפסוק לתובעת דבר בתביעה הכספית. ועתה ביתר פירוט. מעמדו של הנתבע במושכר 7. יש להבחין בין מעמדו במושכר למעמדו ביתרת השטח. בכתב התביעה נטען כי הנתבע תפס חזקה במושכר ובשטח הפלוש ומחזיק בהם שלא כדין (סע' 6). בכתב ההגנה טען הנתבע כי הוא מחזיק בנכס כולו מכוח זכויות שונות (בעלות, חכירה, זכויות שביושר, חזקה נוגדת), ולחילופין כדייר מוגן. בסיכומיו, זנח הנתבע את טענותיו החלופיות ודבק בטענת הדיירות המוגנת (סע' 1 פסקה 5, סע' 5), וטוב עשה. מדובר במקרקעין מוסדרים אשר זכות הבעלות בהם רשומה על שם התובעת. הנתבע לא הציג כל ראייה או טענה שיש בהן כדי לערער את הקביעה בסעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, לאמור: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו". לעומת זאת, התובעת לא הציגה כל ראייה העומדת בסתירה לראיות שהציג הנתבע בעניין הדיירות המוגנת. 8. הנתבע טוען לזכויות מכוח סע' 20(ב) לחוק הגנת הדייר, האומר: "דייר של דירה שנפטר  20. (א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם. " אין חולק כי אביו של הנתבע החזיק במושכר כדייר מוגן. עובדה זו מפורשת בכתב התביעה. הנתבע העיד כי מאז נולד בשנת 1959 התגורר בנכס יחד עם אביו, עד לפטירתו של אביו בשנת 1989, ואף לאחר מכן. כתובתו הרשומה של הנתבע, מאז ומעולם, היא כתובת המושכר. בהעדר ראיות לסתור את גרסת הנתבע, הוכח כי הנתבע ממלא אחר התנאי הדורש מגורים במושכר עם הדייר החוזי ששה חודשים לפני פטירתו. אשר לתנאי השלישי - העדר דירה אחרת למגורים - הנתבע הציג אישור של רשות המסים המעיד כי אין לנתבע זכויות במקרקעין אחרים כלשהם. הנה כי כן, הוכח כי עם מות הדייר החוזי הפך הנתבע לדייר מוגן במושכר. 9. למעשה, בסיכומיה לא מתמודדת התובעת כלל עם טענות הנתבע בדבר היותו דייר מוגן במושכר. אדרבה, מן הטענות שמעלה התובעת בסיכומיה משתמע כי היא מכירה בזכויות הנתבע כדייר מוגן במושכר. בסיכומיה טוענת התובעת כי הנתבע הפר את חוזה השכירות בכך שמנע את כניסת התובעת או מי מטעמה למושכר, ובכך שביצע שינויים במושכר. בכך, הפר הנתבע את סעיפים 6(ב) ו-6(ד) של חוזה השכירות. הפרת סעיפים אלה של החוזה מקימה לתובעת זכות לדרוש את פינוי המושכר לפי סע' 11 של חוזה השכירות. לפיכך, קמו לתובעת שתי עילות פינוי לפי סע' 131(2) לחוק הגנת הדייר, המונה בין עילות הפינוי מקרה בו "הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי". עוד טוענת התובעת כי קמה לה עילת פינוי לפי סע' 131(1) לחוק הגנת הדייר אשר קובע עילת פינוי נגד דייר אשר "לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו". בעניין טענות אלה טען הנתבע בצדק כי מדובר בשינוי חזית ובהרחבת חזית, וכי התנגד לכך כבר במהלך הדיון. התובעת לא הגישה כתב תשובה בהתייחס לטענת הנתבע כי הוא דייר מוגן, ולא טענה בכתבי הטענות להפרות של חוזה השכירות. טענות אלה עלו לראשונה בסיכומי התובעת. חזית המחלוקת הוגדרה בכתב התביעה, שם נטען כי הנתבע מחזיק במקרקעין ללא זכות שבדין. על טענה זו השיב הנתבע כי הוא דייר מוגן. הא ותו לא. לו רצתה התובעת לטעון לעילות פינוי לפי חוק הגנת הדייר היה עליה לתקן את כתב התביעה, או לכל הפחות, להגיש כתב תשובה. כזאת, לא נעשה. לפיכך, אני קובע כי הנתבע מחזיק במושכר כדייר מוגן, ודוחה את התביעה לפנותו מן המושכר. מעמדו של הנתבע במקרקעין הסמוכים למושכר 10. דין אחד למושכר ודין אחר ליתרת השטח המוחזק על ידי הנתבע. בכתב ההגנה מאשר הנתבע כי השטח הבנוי המוחזק על ידו כיום אינו השטח שהושכר לאביו המנוח בחוזי השכירות. בסע' 5(ו) לכתב ההגנה מאשר הנתבע כי אביו ואח"כ גם הוא ביצעו "שיפורים" ושיפוצים של המבנה, אלא שלטענתו נעשה הדבר בגבולות המושכר אשר כלל גם חצר. נקל לראות כי חוזי השכירות מתייחסים לדירה בת שני חדרים(!). בכתב התביעה נטען כי המושכר הורחב שלא כדין והוספו לו: "4 חדרים, 2 מטבחים, 2 חדרי שירותים, אמבטיה, הול, חדר מעבר ומחסן" (סע' 3). לכתב התביעה מצורף תשריט של המבנה בו מחזיק הנתבע כיום. הנתבע לא טען כי המבנה אינו כולל את החדרים המתוארים על ידי התובעת בתשריט, המצורף כנספח ד' לכתב התביעה, אלא כי הדבר נעשה לפני שנים, על ידי אביו ועל ידו, על מנת ליתן מענה לצרכי המשפחה. עוד נטען כי הדבר נעשה בגבולות החצר של המושכר. איני מקבל טענה זו. לא הוכח כי למושכר הייתה חצר, וכי חצר זו נמסרה לשימושו של השוכר. עוד זאת, גם אם הייתה חצר למושכר, וגם לו קיבלתי את טענת הנתבע לפיה בנייה בחצר אינה מקימה עילה לפינוי המושכר עצמו, אין בכך כדי להכשיר את הבנייה עצמה שנעשתה ללא רשות וללא היתרי בנייה, ותוך השתלטות נרחבת על מקרקעי ציבור. יפים לענייננו דברי הש' רובינשטיין: "לפלישות למקרקעי הציבור אין בית משפט זה יכול כל עיקר ליתן יד, וכבר נאמר לא אחת כי אף אם לא מילאו הרשויות את חובתן לאורך שנים רבות, ואף אם התרשלו כפי שציין בית משפט השלום, אם הגיעה שעת התעשתות מצדן והן החלו במעשים, על בית המשפט לעודדן ולא להיפך. זו החובה כלפי הציבור." (רע"א 6156/05 הרצל אדאדי נ' מדינת ישראל (סע' ח(2)) 11. בכתב ההגנה ובסיכומים טוען הנתבע כי אין להבחין בין שטח המושכר לשטח המבנה והמקרקעין המוחזקים כיום על ידי הנתבע ודינם אחד. בזה ובאלה מבקש הנתבע להכיר בו כדייר מוגן. את בקשתו מבסס הנתבע על טענות של שיהוי ומניעות. הנתבעת ידעה כל השנים על הרחבת המושכר ולא עשתה דבר בעניין. פסק דין של פינוי שניתן במעמד צד אחד בשנת 1989 בוטל בהסכמת הצדדים ולאחר מכן נמחקה התביעה בהסכמה בשנת 1992. (נספחים 10 - 11 לתצהיר הנתבע). מנגד, טוענת התובעת כי מעולם לא השלימה עם פעולות הנתבע ואביו וכי לאורך השנים נעשה ניסיון להסדיר את זכויות הנתבע במקום אך הוא לא שיתף פעולה עם התובעת. לצערי, התובעת אכן כשלה באופן טיפולה במושכר ובמקרקעין שבבעלותה, ומוטב היה לו הזדרזה לעמוד על משמר זכויותיה וזכויות הציבור במקרקעין. ברם, אין בכך כדי להעניק לנתבע זכויות מן ההפקר, ובודאי לא במקרקעי ציבור. טענות של שיהוי כשלעצמן אינן מקימות זכויות במקרקעין. הנתבע לא ניסה ליצוק תוכן לזכויות הנטענות, וספק אם ראוי לעשות כן בעבורו. למעלה מן הצורך אומר, כי לכל היותר מדובר ברשות מכללא לעשיית שימוש במקרקעין שמחוץ לגבולות המושכר. רשות זו לא כללה רשות מכללא להקמת מבנים ללא היתר, ובודאי לא רשות מפורשת. הלכה היא שרשות שימוש במקרקעי ציבור היא לעולם רשות הדירה. שאלת הפיצויים עבור המבנים שהוקמו על המקרקעין לא עלתה כלל בתיק זה, ועל כן לא אדון בה. אציין רק כי, ככלל, בניה בלתי חוקית אינה יכולה לזכות בפיצויים. עוד יצוין כי במסגרת הסיכומים מבקשת התובעת להורות לנתבע להרוס על חשבונו את תוספות הבנייה, ואם לא ייעשה כן לאפשר לתובעת לעשות זאת במקומו ולחייב את הנתבע בהוצאות ההריסה. אפשר שיש בבקשה זו כדי ללמד שהתובעת אינה מעוניינת בתוספות הבנייה, על כל המשתמע מכך באשר לעניין הפיצויים. לגופו של עניין, לא אוכל להיעתר לבקשת התובעת. סעד זה של הריסת תוספות הבנייה לא נתבקש בכתב התביעה ואין מקום להעלותו לראשונה בסיכומים. אדרבה, בכתב התביעה מבקשת התובעת להורות על פינוי הנתבע מהמושכר ומהיחידה הפלושה וצוות עליו להחזיר לה את החזקה בהם במצב תקין וראוי לשימוש. לכאורה, בקשת התובעת בכתב התביעה עומדת בסתירה לבקשה שבקשה בסיכומים, לפחות בנוגע לתוספות הבנייה. דמי שימוש ראויים 12. התובעת הגישה חוות דעת שמאי להוכחת דמי השימוש הראויים. הנתבע לא הגיש חוות דעת נגדית אך הצביע על פגמים בחוות הדעת שהוצגה מטעם התובעת. ראש וראשון לפגמים אלה כתובת הנכס על פי חוות הדעת. כתובת הנכס הנישום על פי חוות הדעת הוא כפר רשף 63, בשעה שהנכס נושא התביעה הוא כפר רשף 67. לחוות הדעת לא מצורפים תרשים ותמונות של הנכס באופן המאפשר זיהוי ודאי שלו. עוד טען הנתבע כי הנכסים מהם נטל השמאי עסקאות להשוואה אינם דומים לנכס הנדון. גם בעניין זה אני סבור כי יש ממש בטענות הנתבע. ברם, עיקרו של דבר הוא שאלת הזכאות לדמי שימוש עבור הנכס הבנוי בשלמותו כולל תוספות הבנייה החורגות מהמושכר. לכאורה, משנקבע כי הנתבע הוא דייר מוגן בשטח המושכר, זכאית התובעת לדמי שימוש על פי החוזה בגין שטח זה. הנתבע הראה כי פנה אל התובעת בראשית שנות ה-90 כדי לשלם לה את דמי השכירות המוגנים אך היא סירבה לקבלם. עוד זכאית התובעת לדמי שימוש עבור שטח המקרקעין שנתפס על ידי הנתבע מחוץ לגבולות המושכר, אך זאת לפי תעריף של מקרקעין לא בנויים. את הבנייה עשה הנתבע על חשבונו ואיני רואה מדוע זכאית התובעת ליהנות מדמי שימוש עבור מבנה שלא היא בנתה ולא היא שמסרה לשימושו של הנתבע. התובעת לא הציגה תחשיב של דמי השכירות המגיעים לה על פי החוזה, ולא דמי שימוש ראויים עבור שטח קרקע פנוי שנתפס על ידי הנתבע. זאת ועוד, עובר להגשת התביעה לא פנתה התובעת אל הנתבע בדרישות תשלום. דרישה אחרונה נשלחה אל הנתבע ביום 30/6/1993 ובה נדרש הנתבע לשלם דמי שימוש ראויים בסך 50,669 ש"ח. בנסיבות אלה, איני רואה להשית על הנתבע תשלום כלשהו בגין דמי שימוש ראויים. סוף דבר 13. הנתבע יפנה את כל שטח המקרקעין המוחזק על ידו בכתובת כפר רשף 67 בהרצליה, למעט שטח המושכר בו הוא זכאי להחזיק כדייר מוגן. שטח המושכר מסומן בצהוב בתשריט המצורף כנספח ד' לכתב התביעה ומהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. ניתנת לנתבע שהות לביצוע הפינוי עד ליום 20/9/11. התביעה הכספית נדחית. הנתבע ישלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח. התשלום ישולם תוך 30 יום. סילוק ידדמי שימוש