קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לסילוק יד ממקרקעין של המינהל: 1. התביעה שבפני הינה לסילוק יד הנתבעים 1 ו-2 מהמקרקעין נשוא תובענה זו ולהריסת כל המבנים שעליהם, וכן לצו מניעה קבוע המונע מכל הנתבעים לעשות כל שימוש שאינו חקלאי במקרקעין, ולבסוף אף לחייב את הנתבעים 1 ו-2 לשלם לתובעת, כדמי שימוש ראויים, סך של כשני מיליון ₪, נושאי ריבית כחוק מאז יום הגשת התביעה. המקרקעין הנידונים (להלן - "המקרקעין") ידועים כחלק מחלקות 10, 26 ו-27 בגוש 6178 המצויים בכפר אז"ר, כשטח כולל של 7,800 מ"ר, שבבעלות רשות הפיתוח וחב' הימנותא בע"מ, כשהתובעת (להלן - "המינהל"), היא המנהל מקרקעין אלו מטעמם, על פי חוק. בין המינהל ובין כפר אז"ר, מושב להתיישבות חקלאית כאגודה רשומה, נכרת ונחתם חוזה שכירות וזאת בתאריך 12/12/01 (נספח ב' לתצהיר עדות ראשית של התובעת), כחוזה שכירות אחרון בשרשרת חוזי שכירות קודמים, זה אחר זה, המכונים כולם "חוזי משבצת", המחכירים ומקצים לאגודה שטחים למימוש חזקתה במקום (להלן - חוזה השכירות). אף שהחוזה האחרון, כאמור, דובר בתקופת שכירות המסתיימת ביום 3/9/03, מוסכם על הצדדים כי יחסי השכירות, כאמור בחוזה זה, ממשיכים לחול על הצדדים לחוזה, ללא שינוי. האגודה מתחייבת בחוזה להעביר חלקים מהקרקע המושכרת, ששטחה הכולל כ-1,590 דונם, קרי - נחלות או מגרשים, לשימוש חברי האגודה, הן למגוריהם בחלק מהמגרש, וכן לעיבוד חקלאי, בחלקו האחר. החלק לעיבוד חקלאי מכונה "חלקה ב'". המקרקעין נשוא התביעה הינם חלק מהמשבצת ומהווים את חלקה ב' בנחלה שהוקצתה לנתבע 1, כחבר באגודה, לחזקתו ולשימושו. החלקה הוקצתה, בעבר, לאבי נתבע 1, ובהתאם לחוזה השכירות על האב להעביר את זכויותיו אך לאחד מילדיו, והנתבע 1 נרשם כבן הממשיך. הנתבע 2 הינו גיסו של נתבע 1, בעלה של אסתר תומר, אחות הנתבע 1. נתבע 2 הוא שעשה שימוש בחלקה ב' הנ"ל, בזמנים הרלוונטיים לתובענה. זכויות נתבע 1 בחלקתו הינה, למעשה, רשות לחזקה ושימוש, המוענקת לו מהאגודה, כפר אז"ר, כשוכרת, בהסכמת המנהל ובהתאם להוראות חוזה המשבצת. בסעיף 3 לחוזה השכירות נאמר כדלקמן: "מטרת השכירות היא: א. ניצול השטח העליון של הקרקע לצרכי חקלאות בלבד. ב. הקמת מבנים משקיים ושימוש בהם למטרה חקלאית בלבד. ג. ..... ד. ....." בסעיף 4 לחוזה נאמר עוד כדלקמן: "האגודה מתחייבת בתקופת השכירות: א. .... ב. .... ג. לגרום לכך שהמשבצת תעובד או שתהא מיועדת לעיבוד, בשלמותה, על ידי זריעה, נטיעה והקמת מבנים למשקים חקלאיים ובעצמם, או ע"י חברי האגודה" ד. ...." על פי האמור בתצהירי עדי התובעת, בשנת 1996 חתם המינהל ונתן את אישורו לבקשת האגודה, כפר אז"ר, להקמת מבנה חממה למטרת גידול צמחים במקרקעין. בפברואר 1993, הבחינו מפקחי המינהל כי במקום מבנה החממה פועל במקרקעין מבנה המשמש כמשתלה ומחסן רהיטים. בספטמבר 2005, כאמור בדו"ח מפקח המינהל, במקרקעין מתנהלים מספר עסקים, הם משתלה מסחרית בשם "יהלום", חוות ליטוף חיות בשם "גן גורים", עסק לשזירת פרחים ומחסן לציוד אירועים. בסוף שנת 2006, בעקבות שריפה שפרצה במקום, הופסקה פעילות העסקים, אך המתקנים או למעשה - חלקם, עדיין עומדים על תילם וחלק מחיות "גן הגורים", טרם פונו מהמקום. בתצלום אוויר ת/1, הוא אף נספח ז/2 לתצהיר המפקח ניקי פרנקו, ניתן לראות את המקרקעין ובהן, לפי הסדר, גן הגורים, העסק לשזירת פרחים והמשתלה, ובצד שני העסקים האחרונים שטח פתוח, המשמש שביל גישה וחניה. המודד מר איברהים טאטור, מטעם המינהל, צירף לתצהירו תרשים המקרקעין, התואם את התצ"א, ובתרשים אף צוינו שטחי כל אחד מהעסקים, כתיאורם בתצהירי עדי המינהל (ראה ת/6 ו-ת/7). 2. טענת התובעת הינה פשוטה וברורה. הנתבעים הפרו את הוראות חוזה השכירות הן בהעברת זכות השימוש והחזקה במקרקעין מהנתבע 1 לנתבע 2, והן בכך שהשימוש, כאמור לעיל, אינו חקלאי, ומכאן זכות התובעת לסעד המבוקש, הן לסילוק יד הנתבעים מהמקרקעין והן לדמי שימוש ראויים בגין השימוש המפר בתקופה הרלוונטית. השימוש אינו חקלאי בשני מובנים: ראשית, בכך שהמקום הושכר לאחרים לניצולו, ושנית כי העסקים שנוהלו במקום אינם בגדר "חקלאות". לדעתי, גורל התביעה להדחות, ולהלן טעמי למסקנתי זו. 3. בהתאם לחוזה המשבצת, האגודה, כפר אז"ר, הינה שוכרת השטח. חוזה השכירות מקנה לאגודה את הזכות להעמיד חלקים מהמושכר לשימוש חברי האגודה. כל חבר אגודה הופך לבעל זכות שימוש. גם טיב השימוש ותנאיו, מוגדרים בחוזה המשבצת. אין חולק כי הנתבע 1 הינו בעל זכות השימוש במקרקעין, חלקה ב' שהוקצתה לו. חברי האגודה אינם נותנים תמורה ישירה לאגודה עבור זכות השימוש בנחלה אלא משלמים את דמי חברותם באגודה, שהרי אם היו נותנים תמורה בעבור השימוש, היו זכויותיהם כשוכרי משנה, וחוזה המשבצת אינו מתיר השכרת משנה. מהות זכות ה"שכירות", כאמור בסעיף 1 לחוק השכירות והשאלה, תשל"א-1977, הינה "זכות שהוקנתה בתמורה (להלן - "דמי שכירות"), להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות". אם נתבע 1 אינו שוכר משנה, הרי הינו "שואל", באשר, כאמור בסעיף 26 לחוק הנ"ל: "שאילה הינה זכות להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות, כשהזכות הוקנתה שלא בתמורה" ובסעיף 83 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 נאמר כדלקמן: השאלה: "הוראות פרק זה יחולו, כשינויים המחוייבים, על הזכות להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם שלא לצמיתות, שהוקנתה שלא בתמורה" כב' הנשיא (לשעבר) א' ברק, בע.א 7139/99 אלוני נ' ארד, פ"ד נ"ח (4)27, בעמ' 38, מבהיר כי המונחים "רשות" או "רישיון" הוכנסו למשפטנו בעיקר כדי לעקוף את הוראות חוקי הגנת הדייר, אולם: "מונחים אלו אינם כלולים ברשימת הזכויות המנויות בחוק המקרקעין או בחוק השכירות והשאלה, תשל"א-1971 או בחקיקה אחרת. ספק בעיני אם יש עוד מקום להגדיר את זכויות המתיישבים כ-"רשות" או "רישיון". ניתן ואף ראוי לסווגם תחת הזכויות המניות בחוק המקרקעין או בחוק השכירות והשאלה, תשל"א-1971, כגון 'שכירות', 'השאלה', 'זיקת הנאה' או 'זכות שימוש'. נראה לכאורה כי כל סוגי השימוש, ההחזקה וההנאה של המתיישבים החקלאיים יכולים לחסות תחת הגדרות אלה.... סיווגה של הזכות ייקבע בכל מקרה בהתאם לתוכנה של הזכות לאור כוונת הצדדים המשתמעת מן ההיבטים והנסיבות הסובבים אותו". כאמור לעיל, האגודה הינה שוכרת הקרקע ובהם המקרקעין. מטרת השכירות היא איכלוס חברי האגודה ועיבוד חלקותיהם. אין האגודה רשאית להעביר לאחר את זכויותיה שבחוזה השכירות (סעיף 8 לחוזה). האגודה מצהירה כי חברי האגודה, להם הרשות להחזיק בנחלות, הינם על פי הרשימה המצורפת לחוזה השכירות (ראה סעיף 18 (א) לחוזה), וחזקה על נתבע 1 כי הוא או אביו נזכרים ברשימה זו. בסעיף 19 (ב) לחוזה נאמר כדלקמן: "אסור לחבר האגודה להעביר ו/או למסור לאחר את זכויות השימוש שלו במשקו לרבות בית המגורים, אלא אם קיבל לכך הסכמת המשכיר בכתב ומראש, ובתנאי נוסף שהמציא גם הסכמת האגודה לכך". נתבע 1 הינו נפגע פעילות איבה, כאשר נקלע לכפר ליקיא בטעות ונערך בו מעין "לינץ", וכמעט שאיבד שם את חייו, אך למזלו נחלץ משם בעודו חי ונושם. כתוצאה מאירוע זה נותר פגוע נפשית וחסר כוחות, כולל לניהול הנחלה. על כן, כאמור בתצהירו, הוא העביר את הזכות לניהול חלקה ב' לגיסו, נתבע 2. ודוק: לניהול בלבד. גם נתבע 2 הינו חבר האגודה ובעל משק עזר בכפר אז"ר. במילים אחרות, הנתבע 1 נותר חבר האגודה בעל זכות השימוש במקרקעין, מכח הוראות חוזה השכירות, דהיינו, בהסכמת המינהל, ונתבע 2 הוא המנהל מטעמו ובשליחותו את הנעשה במקום. הוכח בפני, במידה הדרושה, כי לאור מצבו הנפשי והבריאותי של נתבע 1, בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, הוא בחר להעביר מזכויותיו במקרקעין כ"שואל", לנתבע 2, את ניהול העסקים בחלקה ב'. על פי האמור בסע' 27 לחוק השכירות והשאילה, הוראות סע' 21 לחוק זה יחולו, בשינויים המחויבים, גם על "שאילה", וסע' 21 הנ"ל קובע כי המשכיר, כולל השואל, רשאי להעביר לאחר את זכויותיו במושכר. השאלה הנותרת היא באם הפר נתבע 1 במעשיו אלו את הוראות סע' 19 (ב) הנ"ל לחוזה השכירות. נתבע 1 אינו "מעביר את הזכויות" או מוסר אותן לאחר, הוא נותר "שואל" המקרקעין. נתבע 2 אינו אלא שלוחו. נתבע 2 אינו טוען לכל זכות במקרקעין. השליחות במקרה זה, כאמור בסעיף 5 לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965, הינה על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצוע התקין של נושא השליחות. נתבע 2 הינו אך מנהל השטח. על פי עדותו הוא היה במקום מידי יום, מפקח על הנעשה שם ואף נוטל חלק ממשי בפעילות שבמקרקעין. נתבע 2 אינו רואה עצמו כמי שבא בנעלי נתבע 1. כשנתבע 1 ילך לעולמו, הרי כאמור בסעיף 19 (ג) לחוזה השכירות, בת זוגו או ילד מילדיו הם שיהפכו בעלי זכויות השימוש במקרקעין ואף בבית המגורים, חלקה א'. על כן, וגם בהנחה שהוראות החוזה גוברות על הוראות סעיף 21 יחד עם 27 לחוק השכירות והשאילה, כחוק המאפשר התנאה על הוראותיו, הרי עדיין בפרשתנו אין לראות בנתבע 1 כמפר את הוראות סעיף 19 (ב) לחוזה השכירות. אומנם הכנסות השימוש במקרקעין נותרו בידי נתבע 2 כשנתבע 1 בחר שלא לדרשם לידיו, אולם הוא רשאי לעשות כן, וחוזה השכירות אינו אוסר עליו להסב את הכנסותיו לגיסו, נתבע 2, שהרי גם אם היה נתבע 1 מקבל את הכנסות שהופקו מהמקרקעין לידיו ורק לאחר מכן משלמם, בשלמות, לנתבע 2, התוצאה הסופית לא הייתה משתנה, ובעניין זה אין למינהל את הזכות להתערב בנושא רישומי ההכנסות או דרך תשלומם. לכל היותר, נושא זה הינו מעניינם של רשויות המס. אין לשכוח כי מדובר בבני משפחה קרובים. מכל מקום, לא קיים כל איסור בחוזה השכירות המונע מחברי האגודה להעסיק עובדים שכירים בעבודה במקרקעין, ומכאן שאף לא חל על נתבע 1 האיסור למנות את נתבע 2 כמנהל כל הפעולות להשאת ההכנסות מהמקרקעין. על כן, גם אם השניים אינם רואים עצמם ב"מעמד" כעובד ומעביד, אלא אך כבני משפחה קרובים, הרי כשנתבע 1 ממנה את נתבע 2 כשלוחו להפעיל את הנחלה ואף מסכים כי הכנסותיו הוא יישארו בידי נתבע 2, אין כל מקום להכיר במעשיו אלו כהפרת החוזה. 4. ב"כ התובעת אף מתרעם על עצם השכרת חלק מהעסקים שבמקום לאחרים, השכרה שבוצעה בפועל על ידי נתבע 2. אולם השכרה זו, וגם בהנחה שכך נוהלה בפעילות במקום, נעשתה על ידי נתבע 2 כשלוחו של נתבע 1. על כן, השאלה הינה אך באם עצם ההשכרה, כפי שנעשתה על ידי חבר האגודה, נתבע 1, הינה בגדר הפרת חוזה השכירות, ותשובתי לשאלה זו הינה שלילית, כפי שעוד יאמר ויפורט בהמשך. 5. עיקר טענת התובעת הינה כי השימושים שעשו הנתבעים במקרקעין אינם בגדר שימוש חקלאי. הנני דוחה טענה זו מכל וכל. כזכור, השימושים הם משתלה, עסק לשכירות פרחים, מחסן לאיחסון מוצרים, כעציצים וכד', הקשורים לעסק המשתלה, ועסק גן הגורים לליטוף חיות הגדלות ומחוזקות במקום. המינהל התיר בניית מבנה חממה במקום, דהיינו, המינהל מכיר בחממה כמבנה חקלאי. מבנה זה שימש לגידול צמחים ומכירתם. אין חולק כי גידול צמחים ופרחים היינו שימוש חקלאי, שהרי אין כל הבדל בין גידול צמחים כירקות פירות או חיטה ובין גידול צמחי נוי. לטענת ב"כ התובעת, השוני הוא בשימוש המסחרי, דהיינו, מכירת הפרחים והצמחים במקום. טענה זו טוב היה לה שלא הייתה נשמעת. הרי באם היו הנתבעים מנהלים במקרקעין רפת, האם השימוש החקלאי מפסיק להיות כזה באם השיווק החלב אינו סיטונאי לתנובה, אלא שהמכירה נעשית קמעונאית לעסקים עצמאיים או אף לפרטים. ההקשר שנעשה על ידי נציג המינהל בין השיווק לבין טיב העיסוק, אינו במקומו. ממילא, העיסוק המודרני בחקלאות הופך לתעשייה ממש, ואם מבקש המינהל למצוא את קו הגבול בין שימוש כזה או אחר, וספק אם יעמוד במשימה שכזו, עליו לטרוח ושנות את ניסוח הסכמי המשבצת. וברור שאינו יכול לחפש ולמצוא את הקו המפריד רטרואקטיבית, על דרך הפרשנות של לשון חוזים שנחתמו שנים רבות קודם לכן. כך אף בעניין שזירת פרחים, המהווה חלק בלתי נפרד מהעיסוק בגידול צחי נוי ושיווקם, וכן אף לעסק המחסן המשמש את ציוד המשתלה ועסקי הפרחים, והמהווה חלק בלתי נפרד מהעיסוק בצמחים, גידולם ומכירתם. נותר עסק ליטוף החיות. התביעה נכשלה בניסיונה להחריג עיסוק זה מכל בית גידול חקלאי אחר לחיות בית. כפי שרפת או אורוות סוסים הינה בגדר עיסוק חקלאי, כך גם מקום לגידול והחזקת חיות מסוגים שונים, שהפקת ההכנסות מגידולם הינו כ"גן ליטוף". אם השפנים, העגלים ושאר בעלי החיים היו מוחזקים במקרקעין לשם שיווק בשרם, לאחר שחיטתם, הייתה נחה דעת נציגי המינהל, אך כשהפקת ההנאה מהחיות הינה בליטופם על ידי ילדים ונוער - הדבר חורג מהמותר? האם זכאי המינהל להכתיב למתיישבים את הדרך בה ינסו להתפרנס מעצם גידול חיות הבית, כשמעשה הגידול בוודאי שאינו חורג מתחום החקלאות? התשובה לכל, לדעתי, חייבת להיות שלילית. במילון אבן שושן מוגדרת חקלאות כ"עבודת אדמה לענפיה השונים". במילון ספיר ההגדרה רחבה אף יותר - "ניהול משק כפרי", דהיינו, כל אשר כלול במשק באיזור כפרי, כמקרקעין, ולטעמי הגדרת ה"חקלאות" חייבת להיות על דרך השלילה - כל עיסוק פרט לעיסוק המוכר והידוע ככזה שאינו חקלאי. בת.א (י-ם) 16262/99 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' פטורי יצחק (לא פורסם) מדובר היה במשק ובו ברכות דגים וסככות שנועדו לשרת את ברכות הדגים ולידם מקום להשכרת ציוד דייג ואפשרות לבאים לדוג בברכות אילו ולרכוש את שללם "כפארק דייג". בדומה לפרשתנו, נטען שם על ידי המינהל כי מדובר ב"שימוש חריג" לתנאי ההשכרה, שנקבעו לשימוש חקלאי בלבד. ואומר כב' בית המשפט (כב' השופט שטראוס) כדלקמן: "העובדה שהדייג מתבצע בחלקו על ידי זרים הבאים להנאתם אינה גורעת, לדעתי, מהשימוש העיקרי שהוא כאמור חקלאי. השאלה מי וכיצד ידוג את הדגים וכיצד יגיעו מהנתבעים - המגדלים - אל הצרכנים היא שאלה שיווקית, ואינה גורעת בעיני מהעבודה כי מדובר בשימוש חקלאי. אינני רואה, בכל הכבוד, מה ההבדל - בהיבט השימוש החקלאי - אם משווקים דגים המוצאים מאותן הבריכות באופן מרוכז לסיטונאי דגים הבאים אל האתר (או שהדגים מובלים אליהם) או שמדובר בצרכנים בודדים הבאים את האתר כל אחד לרכוש איש איש דג או מספר דגים. אף אינני רואה את ההבדל בין מצב שבו מבוצע הדייג במרוכז על ידי בעל המקרקעין לבין ביצוע מלאכת הדייג על ידי הצרכנים עצמם - כל אלו, לסברתי, היבטים של אופן שיווק התוצרת החקלאית אך אינם גורעים מן העובדה שמדובר בשימוש חקלאי" בעפ"א 32016.11.09 מלאכי נ' הוועדה המקומית לתו"ב רעננה (לא פורסם) קיבל בית המשפט המחוזי מרכז (כב' הש' נ' אהד) את הערעור, לעניין ההרשעה בעבירה של שימוש חורג במקרקעין בסטייה מתוכנית, בניהול עסק של ממכר פרחים, ללא רישיון. בית המשפט קבע כי גם באדמה חקלאית, עליה הוקמה משתלה כבית גידול לפרחים וצמחים, המוכרת את תוצרתה במקום, הרי פעילות זו אינה אסורה במסגרת "פעילות חקלאית". התביעה נכשלה, כך לדברי ביהמ"ש, מלהוכיח כי פורסמה רשימת שימושים מפורשת המגדירה את השימוש הנדון כשימוש חורג, וכל זאת בחריגה מכלל החוקיות - "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על פיו" (סעיף 1 לחוק העונשין). כך אף בענייננו. המינהל אינו רשאי, מחד, להותיר בחוזי המשבצת הגדרה רחבה וחסרת גדרות ל- "עיסוק חקלאי" ומאידך, לבוא, חדשות לבקרים, ולתבוע סילוק יד ממגדלים שעיסוקם נראה לנציגיו כבלתי רצוי, ובעיקר בדרך שיווקם את התוצרת החקלאית. משנשאלה עדת המינהל, הגב' יפרח, על מה מבסס המינהל את הגדרתו למונח "שימוש חקלאי", הפנתה העדה להחלטת מועצת המינהל מספר 1146 ממרץ 2008 (!), לאחר מועד הגשת התביעה, אולם החלטה זו עניינה בתנאים להקצאת קרקע חקלאית למטרת "מטעים", כך שהדברים אינם נוגעים לענייננו. מכל מקום, גם הגדרות "עיבוד חקלאי" שבהחלטה זו עשוי לכלול גם את כל השימושים שנעשו, לטענת המינהל, במקרקעין: "מטע, גידולי שדה על, גדולי שולחין, לרבות חממות ובתי רשת כל פעילות חקלאית צמחית ובכלל זה, כל גידול חקלאי שיומלץ על ידי משרד החקלאות ויאושר על ידי המינהל". חממות לגידולי "חקלאות צמחית", כאמור שם, כוללים בהגדרתם כל שימוש למשתלה או עיסוק בצמחי נוי, כנעשה במקרקעין. אומנם ההגדרה מחייבת את המלצת משרד השיכון ואישור על ידי המינהל, כתנאי מתלה, ומכאן ברור שהמינהל מבקש לשמור בידיו את הזכות להכתיב את רצונו והשקפותיו על המגדלים, אולם גם דרישות אלו לא תוכרנה כמחייבות רטרואקטיבית, וזמן רב לאחר שנכרת הסכם המשבצת, ופרשנות תנאי חוזה השכירות תעשה על פי הנסיבות והנוהגים למועד הכריתה, ובמיוחד שהמינהל, כגוף ציבורי, עליו חובת ההגינות ותום הלב המוגבר, אינו רשאי להעמיד תנאים ומגבלות תוך חריגה ממתחם הסבירות בכל הקשור למובנו של השימוש החקלאי. בהחלטה זו אף מוגדר "מבנה חקלאי" כמבנה עזר לשימושים החקלאיים, כולל מחסן או סככה ל"ציוד חקלאי", וכן ל"אריזות יבול של גידולים", כלומר, הקמת מחסן לעציצים או לציוד אחר הדרוש למשתלה - אינו שימוש חורג, גם בהתאם לאמור שם. גם החלטת מועצת המנהל מס' 1 משנת 1965 דוברת ב"קרקע חקלאית" רק ככזו שאינה "קרקע עירונית", ושוב אין בנמצא כל הגדרה ישירה למונח "שימוש חקלאי". 6. שימוש נוסף לו טוענת התובעת כהפרת המוסכם הוא "מחסן לציוד הגברה", ומוכן אני להסכים כי שימוש זה, על פניו, אינו "חקלאי", וזאת אף בהנחה כי המתיישב אינו מוזיקאי חובב, או אף מקצועי, הנזקק לאחסן שם את כלי מקצועו. אולם התובעת נכשלה בהוכחת שימוש ספציפי זה במקום. דוחות הביקורת שהוצגו (נספחים לתצהיר העד פרנקו) כלל אינם דוברים במחסן שכזה. השמאית, בביקורה במקום, הבחינה במחסן סגור, ואין בידה להעיד על כל אשר בו. השמאית טוענת כי שמעה מאחרים על שימוש שכזה, אך דבריה אילו אינם, כידוע, עדות כשרה לתוכנם. 7. בית המשפט אף מקבל את טענת הנתבעים כי עילת התביעה הנובעת מעצם השכרת המקרקעין לאחרים לצרכי הפעילות שבמקום, כאשר ענייננו עדיין בשימוש חקלאי, דינה להדחות. אומנם בסעיף 8 לחוזה השכירות נקבע כי: "אין האגודה רשאית להעביר לאחר את זכויותיה שבחוזה זה, כולן או חלקן, בכל דרך שהיא או להשכיר, או לשעבד, או למסור חלק כל שהוא מהמשבצת, ולא לקבל רשות מראש ובכתב מהמשכיר". אך הוראה זו מכוונת לאגודה. האגודה, כפר אז"ר היא שקיבלה על עצמה התחייבות זו. התובעת כלל לא טוענת כי האגודה השכירה חלקים מהמקרקעין, אלא שהיו אלו הנתבעים 1 ו- 2 או מי מהם. התובעת אף מבקשת להסתמך על האמור בסעיף 19(ב) לחוזה השכירות, שצוטט לעיל, המחייב חבר האגודה שלא להעביר או למסור לאחר את זכויות השימוש שלו במשקו, אלא אם קיבל את הסכמת המשכיר בכתב ומראש ובהסכמת האגודה. אולם בנוסף לטענה שהנתבעים 1 ו- 2 אינם חתומים על חוזה המשבצת, ולא נשמעה כל טענה כי חתימת האגודה והתחייבותה מחייבת אישית את חבריה, ולא הוצג בפניי כל מסמך התחייבות אחר בעניין זה של המתיישבים כלפי המנהל או האגודה, הרי פרשנות ראויה של סעיף זה בחוזה לא תהיה בהכרה באיסור על המתיישב מלבצע ולקיים את עיסוקיו החקלאיים בחלקתו שלא אך במו ידיו בלבד. כפי שלא יהיה זה סביר למנוע מהמתיישב לשכור עובדים לביצוע העבודה החקלאית, כן לא יהיה זה סביר למנוע ממנו שיטות הפעלה אחרות של השימושים החקלאיים בנחלתו. תקופתה של "עבודה עברית" וכיבוש השממה בידיים עבריות, חלפה ועברה. גם תפיסת העולם הרואה את המתיישב כאפנדי המעבד את אדמותיו באמצעות אריסיו, נחלת העבר היא. ותמהני על נציגי המינהל המבקשים להקפיא את הזמן ולדרוש כי דווקא המתיישב הוא שיחרוש לבדו את חלקתו. חוזה יפורש כאמור בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) כפי שתוקן לאחרונה (26.1.11): "על פי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מלשון החוזה ומנסיבות העניין..." ובס"ק (ב 1) לחוק נאמר כדלקמן: "חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו" בסעיף 19 (ב) לחוזה השכירות מדובר באיסור העברת זכויות השימוש במשק, ולא הוספו שם המילים "כולו או חלקו" או ניסוח דומה. ההעברה האסורה היא של המשק בשלמותו. סעיף זה בחוזה אף אינו מבחין בין "השכרה", "שאילה" או "העברת שימוש" בלבד. הנתבעים 1 ו -2 השאירו את מירב זכויות החזקה במקרקעין בידיהם. נתבע 2 לקח חלק פעיל בפעילות ובשימוש במקום. איש לא רכש זכות שימוש קבועה ומלאה בכל חלק וחלק מהמקרקעין. על כן, גם אם הוכח כי הנתבעים 1 ו-2 הפעילו את השימושים החקלאיים בחלק מחלקה ב', ובתקופות שונות, שלא על ידי עובדים שכירים אלא בדרך של חלוקה בהכנסות מחלקים מהמקרקעין עם אחרים - והתביעה נמנעה מלהציג בפניי בית המשפט את החוזים שבין הנתבעים למפעילים השונים, כך שניתן יהיה לקבוע ממצא אחר - הרי לא הוכח כי העברות חלקיות אלו של חלק מהמשק וחלק מזכויות השימוש בו, הן עובדתית והן משפטית, מהוות הפרת חוזה, כטענת המינהל. אומנם כשלון זה בהצגת המסמכים נובע מאובדנם בשריפה שארעה במקרקעין, אך עדיין נטל ההוכחה נותר על כתפי המינהל. המינהל הוא אף הצד שעיצב לבדו את תנאי החוזה. לא הייתה לנתבעים, כצד לחוזה, כל חלק בעיצוב תנאיו. תנאי החוזה הוכתבו לאגודה וממנה למתיישבים, שאף לא נקראו לחתום אישית על החוזה. מכאן חובת בית המשפט ליתן עדיפות לפרשנות החוזה כנגד המינהל, כך שיש לפרש את האמור בסעיף 19 (ב) הנ"ל רק כאיסור להעברת זכות השימוש במשק בשלמותו, כחטיבה אחת, ולא במתן אפשרות לאחר לקחת חלק בעיבוד החקלאי של חלקים מוגדים במקרקעין, בהשתתפות, כזו או אחרת, בהכנסות העיסוק עם חבר האגודה. 7. בנסיבות אלו, כמובן שאין כל מקום לפסוק לתובעת דמי שימוש ראויים, כנטען בתביעתה ומכאן אף שכל העיסוק בשאלת גובה דמי השימוש או בדרכי חישובם - מתייתר. לאור הכרעתי, כאמור לעיל, לא מצאתי אף מקום לדון בשאר טענות הנתבעים. 8. התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעים 1 ו - 2 יחד, ולנתבעת 3, את הוצאות המשפט בהם נשאו וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ לכל אחד משניהם, כשהסכומים נושאי ריבית כחוק החל מהיום. מקרקעיןסילוק יד