קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לפינוי בית מגורים: תביעה לפינוי בית המגורים המצוי ברח' דוד אלעזר 28, כפר גבירול, רחובות (חלקה 27 בגוש 3769), והחצר הצמודה לו (להלן: "הבית"), לרבות הריסת הבנוי והנטוע, השבת המצב לקדמותו, ומתן צו מניעה קבוע המונע מהנתבעים כניסה לבית. מבוא: כפר גבירול - היסטוריה, גיאוגרפיה ומשפט הואיל והטענות במשפט זה נטועות עמוק בשנות ה - 50 של המאה הקודמת, הרי שבפתח הדברים אין מנוס אלא לצלול אל נבכי העבר, ולדלות ממנו את הפרטים הרלוונטיים לתובענה זו. עיקר הדברים פורטו במאמרה של הגב' שלומית בנימין מן החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב "נוכחים נפקדים: המקרה של קוביבה/כפר גבירול", תיאוריה וביקורת 29, סתיו 2006 וכן הם עולים מעדותו של ע.ת.1, סגן מנהל מחוז מרכז של מינהל מקרקעי ישראל, מר מנחם לויזון (להלן: "לויזון"). שכונת כפר גבירול ממוקמת בצידה המערבי של העיר רחובות, ליד הכביש המוביל ליבנה. בעבר שכן במקום כפר ערבי בשם קוביבה. במהלך חודש מאי 1948 נכבש הכפר על ידי כוחות צה"ל ורוב תושביו נמלטו. במחצית השניה של שנת 1948 החלו יהודים ממוצא בולגרי לאכלס את הכפר, אך רובם עזבו כעבור תקופה קצרה. ב - 1949 החלו לאכלס את המקום יהודים יוצאי תימן. חלקם הגיעו באמצעות הסוכנות היהודית ואחרים באופן עצמאי. בראשית שנות ה - 50 הוצמדה למקום מעברת צריפים אשר היתה ממוקמת בסמוך, ובשנת 1955 סופח הכפר לעיר רחובות. מבחינה משפטית, התושבים מעולם לא קיבלו בעלות על הבתים. ואולם, לויזון העיד (עמ' 8 ש' 1-8) כי בהתאם להחלטת המינהל מיום 25.8.2009, המינהל היה מוכן להעניק לתושבי כפר גבירול הסכמי חכירה לתקופה של 49 שנה + 49 שנה נוספים (בתנאים כלכליים מסויימים), ובלבד כי יוכח כי הם התושבים המקוריים שנכנסו לבתים בשנות ה - 50 (או יורשיהם) וכי מבחינה תכנונית - מוניציפאלית ניתן לייחד את הבית והמגרש למחזיק מסויים. דברים אלה מתיישבים עם ת/4, ת/6, ות/8. באשר לבית נשוא התדיינות זו - אליה וקוץ בה: ההסדר המפורט לעיל חל על חלק מכפר גבירול המסומן בתצ"א ת/1 בצבע כחול. דא עקא, גו"ח 3769/27 בו נמצא הבית נשוא ההתדיינות (הקרוי גם "מבנן 1") מצוי בשטח עליו חלה תמ"א (תכנית מתאר ארצית) 35 המייעדת את האיזור ל"נופש מטרופוליטני" (עמ' 8 ש' 9-14). משכך, הרשות המקומית אינה רשאית מבחינה תכנונית, לייעד את הבתים המצויים במבנן 1 למגורים, על דרך של הכנת תב"ע, שכן תב"ע כאמור תסתור את הוראות התמ"א (ואין צורך להוסיף כי מבחינה היררכית תב"ע נחותה מתמ"א והוראות תב"ע אינן יכולות לסתור הוראות תמ"א). על כן, בפועל, לא ניתן להעניק למחזיקים בבתים במבנן 1 הסכמי חכירה, בהתאם להחלטת המינהל המפורטת לעיל. מהו, אם כן, מעמדם של המחזיקים בבתים במבנן 1? אין חולק כי הקניין בקרקע הינו של מדינת ישראל (ר' נסח הרישום, נספח א' לתצהיר מטעם התובעת). לויזון העיד כי המינהל אינו תובע את הדיירים המקוריים (היינו את אלה שתפסו חזקה בבתים בשנות ה - 50, או את חליפיהם: עמ' 8 ש' 27-28) לפינוי, ותביעות לפינוי מוגשות רק כאשר מתברר כי קיימת פלישה, היינו תפיסה של מקרקעין מעבר לשטחי הבית המקורי (עמ' 9 ש' 4-19). הנה כי כן, נראה כי המסקנה הינה כי זכויות הדיירים המקוריים במבנן 1 הינן זכויות של בר רשות, אשר ייתכן ויתעלו לדרגת זכויות חכירה אם יתאפשר הדבר אי פעם מבחינה תכנונית. הדבר עולה גם מפסק דינה של כב' השופטת שטמר בת.א. (רח') 3475/97 ג'נסיס פיתוח ובניה נ' שמחה חדד שם קבעה (אמנם ביחס לחלקה אחרת בכפר גבירול, אשר אינה מצויה במבנן 1, אך הדברים יפים גם לענייננו) כי זכויותיה של הנתבעת דשם במקרקעין, הינן של בר רשות, ברשות הדירה. נוכח עדותו של לויזון אשר העיד שהמינהל מוכן להעניק למחזיקים בנכסים במבנן 1 זכויות חכירה, אינו פועל לפינוי תושביו המקוריים של מבנן 1, מוכן להעניק אף ליורשיהם (ולא רק למשתכנים המקוריים) הסכמי חכירה ל - 49+49 שנים (ובלבד שמבחינה תכנונית הדבר אפשרי) ואינו פועל לפינויים של משתכנים מקוריים שלא עומדים בתנאי התכנוני, נראה כי אף זכויותיהם של המחזיקים בנכסים במבנן 1 הינן זכויות בר רשות. בנסיבות תובענה זו, וכפי שאפרט להלן, איני סבור כי יש צורך להכריע בשאלה האם הרשות היא הדירה (כפי שנקבע בעניין חדד) שמא בלתי הדירה - שכן הדבר אינו נדרש בנסיבות העניין, ור' בעניין זה סקירתו של מ' בניאן, בסיפרו "דיני מקרקעין - עקרונות והלכות", עמ' 393 ואילך. רקע, והעובדות אשר אינן שנויות במחלוקת כבר עתה אומר כי למעשה מרבית העובדות הרלוונטיות לתובענה זו אינן שנויות במחלוקת. התובעת הינה אלמנתו ויורשתו של המנוח דוד ביידה ז"ל (להלן: "ביידה"). היא נישאה לביידה ביום 19.3.1956, לאחר שביידה היה גרוש כבר פעמיים, והיא היתה גרושה עם ילד בן 3.5 (ר' נספח ת/4 לתצהירי הנתבעים). הנתבעים הינם בני אחיו ויורשיו של המנוח דוד ועלני ז"ל (להלן: "ועלני"). ועלני היה נשוי לאחותו של ביידה, הגב' יונה ועלני (להלן: "יונה"), בין השנים 1951-1957, עד אשר התגרשו. לטענת התובעת, ביידה הגיע לכפר גבירול, כבר בשנת 1949. לטענת הנתבעים ביידה עלה לארץ מתימן בשנת 1949, התיישב תחילה ביישוב אשתאול, ורק בשנת 1951 או 1952 עבר לכפר גבירול. במועד מעברו לכפר גבירול היה ביידה נשוי לגב' לאה ביידה (להלן: "לאה"), ממנה התגרש בשנת 1954 (ת/2 לתצהיר הנתבעים). כך או אחרת, ברור שבעת שביידה הגיע לכפר גבירול, הוא ולאה תפסו חזקה בשני מבנים קיימים: האחד - הינו בית המגורים אשר שימש כבית מגורים את משפחת ביידה (ואשר משמש כך את התובעת עד היום), והשני, הוא הנכס השנוי במחלוקת, אשר שימש תחילה כמחסן ולאחר מכן כדיר עיזים ומחסה לחמור. המרחק בין המבנים הינו מטרים ספורים. יצויין עוד להשלמת התמונה כי לפני כ - 20 שנה נבנה על המקרקעין, ללא היתר כדין, בית שלישי, המשמש את בנה של התובעת כבית מגורים (ר' התשריט נספח ב/2 לתצהירי התובעים). בשנים 1951 או 1952, זמן מה לאחר שביידה הגיע לכפר גבירול, הגיעו גם ועלני ויונה לכפר גבירול. בתחילה התגוררו בביתו של ביידה. ואולם, ברבות הימים לאה ויונה לא הסתדרו ביניהן. לפיכך, פנתה אימו של ביידה (שהיתה עוד בחיים) לביידה, והציעה לו כי יקצה את המבנה השני - שכאמור, שימש כדיר ובית מחסה לחיות - למגורי ועלני ויונה. ביידה הסכים להצעה והמשפחה כולה נרתמה לצורך הסבת המבנה לבית מגורים ראוי. לאחר סיום הבניה, עברו ועלני ויונה לגור בנכס. בשנת 1957 ועלני ויונה התגרשו. יונה עזבה את הבית למקום אחר, וועלני נותר להתגורר בו, עד לפטירתו 50 שנה לאחר מכן, ביום 26.6.2007. במהלך השנים הבית שופץ עוד. יצויין כי ועלני נישא בשנת 1961 פעם נוספת לגב' קפלה צעידי אשר נפטרה עוד לפניו. עוד יצויין כי גם ביידה עצמו הלך לבית עולמו, עוד טרם תחילתה של התדיינות זו. עם פטירתו של ועלני בשנת 2007, תפסו את החזקה בבית יורשיו, הנתבעים, המשכירים אותו לצדדי ג', ומכאן תביעה זו. טענות הצדדים, והשאלה שבמחלוקת ענייננו בתובענה לסילוק יד. נקודת המוצא הינה כי על התובעת להוכיח כי קיימת לה זכות להחזיק בבית הנידון. התובעת טוענת כי בשנת 1952 ביידה היה המחזיק בבית, מכח זכויות בר רשות. ביידה נתן לועלני את הרשות לגור בבית, לו ולו בלבד, לכל ימי חייו. עם פטירתו פקעה רשות זו, ועל כן הזכות להחזיק בבית צריכה לשוב לבעליה המקוריים - כיום, היא. הנתבעים טוענים כי ביידה לא יכול היה להתיר לועלני לגור בבית זה שכן ממילא לא היו לו יותר זכויות בבית מאשר לועלני עצמו, שכן הבית לא היה שלו. הנה כי כן, השאלה העובדתית הנטושה במחלוקת בין הצדדים הינה - מה משמעות העובדה שועלני החל להתגורר בבית בשנת 1952, ומה משמעות הפסקת החזקתו של ביידה בבית? דיון והכרעה כבר עתה אומר, כי יש לדחות את טענת התובעת, כי הפסקת החזקתו של ביידה בבית ומסירת החזקה בו לועלני היתה בגדר מתן רשות לועלני אשר מוגבלת לימי חייו, ופקעה עם מותו. לטעמי, המסקנה ממסכת העובדות המפורטת לעיל ולהלן היא, כי ביידה, במסרת החזקה בבית לועלני, ויתר על זכויותיו בבית. עיון בעדויות העדים מלמד, כי למעשה כל העדויות, פרט לשניים, הינן עדויות מפי השמועה או של עדים שלא נכחו בזמן מסירת החזקה בבית לועלני. כך, התובעת לא היתה נשואה כלל לביידה בזמן מסירת החזקה בבית לידי ועלני, והיא הגיעה לכפר גבירול רק מספר שנים לאחר מכן. למותר לציין, כי אף בנה, בצלאל (ע.ת/2) כלל לא היה בחיים אז. ע.ת/4 וע.ה/1 אף שהיו בחיים והיו בגירים, אינם תורמים דבר להבנת מעמד מסירת החזקה בבית לועלני ונפקות המסירה. שני עדי הראיה היחידים לאירועים הינם ע.ה/3 (יונה) וכן מר ע.ה/2 (מר חיים ועלני). אוסיף עוד כי עדותם של אלה מהימנה עלי, הואיל ואינם עדים המעוניינים בתוצאות המשפט. מר חיים ועלני, על אף שמו, אינו יודע אם הוא קרוב משפחה של הנתבעים וייתכן שמדובר בקירבת משפחה רחוקה מאוד, ואילו יונה הינה גרושתו של ועלני, ועל כן אין לה כל אינטרס בבית. מר חיים ועלני העיד כי ביידה הגיע לכפר גבירול בסביבות השנים 1950-1952, וועלני הגיע מספר חודשים ספורים אחריו - לא יותר משנה (עמ' 25 ש' 1-22). כמו כן העיד מר ועלני כי בעת שראה את הנכס הוא היה חשוף ועירום, ללא דלתות או חלונות. יונה העידה כי לאחר שעברה עם ועלני מאשתאול לכפר גבירול, לביתו של ביידה, פרצו חיכוכים בינה לבין לאה, ואז (עמ' 34 -35): "ש. ביקשת מאחיך שיתן לך לגור, היה עוד בית קטן בחצר שם היו כבשים או חמור? ת. חמור, כבשים. ש. של ביידה דוד? ת. כן. ש. ושם איפה שהחמור והכבשים ביקשת שיסדר כדי שתגורי שם? ת. נכון. ש. ביידה דוד מה עשה? הוציא את העיזים והחמור וניקה את החדר הזה? ת. נכון. ש. הוא ניקה אותו? ת. כולנו. ש. גם ועלני עזר בניקיון? ת. כן וגם אמא שלי. ש. ואז נכנסתם לחדר הזה והוא נתן לכם רשות לגור בו? ת. נכון.  משיבה לשאלות בית המשפט: ש. אתם גרתם אצל ביידה ולא הסתדרת עם אישתו. ת. נכון. ש. מי הלך למי? את הלכת לביידה לבקש? ת. לא, אמא שלי הלכה וביקשה שיתן לי לגור שם. ש. הבית הזה לפני כן היה דיר. עשיתם שיפוץ? ת. כן. צבענו, סיידנו, עשינו מטבח, שירותים. ש. לפני שביידה שם את החמורים והעיזים - מה היה בבית הזה? ת. היה מחסן, כמו מחסן. המחסן של ביידה.   ח.ח.   ש. באיזו צורה הוא אמר לך ללכת ולגור בבית? ת. זה לא אחי אמא שלי היתה. ש. מי אמר לך ללכת לגור? ת. אמא שלי אמרה לאחי שיתן לי לגור. הוא היה שומע לאמא שלי הכל. הוא היה ילד טוב. ש. אימך אמרה לך ללכת לגור בבית? ת. כן, אם אחי מסכים." הנה כי כן, אין בעדות זו של יונה כל אינדיקציה לכך שביידה מסר לועלני את החזקה בבית בתנאי שהמדובר ברשות להתגורר בבית רק לימי חייו. ההיפך הוא הנכון: מעדות זו עולה כי ביידה עשה כמצוות אימו, ומסר לועלני את החזקה במבנה, ששימש אז דיר ולפני כן כמחסן (ובנקודה זו משתלבת עדותה עם עדותו של מר חיים ועלני), וכל המשפחה התגייסה לצורך הפיכתו לבית מגורים עבור ועלני ויונה. מכאן: התובעת לא המציאה כל ראיה ישירה המעידה כי כוונתו של ביידה היתה למסור את הבית לועלני ברשות, שתהיה מוגבלת, וכל עדויות התביעה שנשמעו על קיומו של תנאי כאמור הינן עדויות מפי השמועה בלבד. מכאן, התובעת לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה להוכיח את זכותה בבית. חיזוקים חיצוניים להסכמת ביידה לכך שועלני יתגורר בבית ללא כל תנאי נלווה שהוא, נמצאת בשלושה עניינים נוספים: (א) ראשית, ועלני קיבל את החזקה בבית כאשר היה נשוי ליונה, אחותו של ביידה. המטרה היתה להרחיק את יונה מלאה ובכך להשיב את השקט לבית ביידה. כעבור מספר שנים לא רב, ועלני ויונה התגרשו. אף על פי כן ועלני המשיך להתגורר בבית, ודווקא יונה, אחותו של ביידה, היא שעזבה את הבית. אם הרשות לועלני היתה מותנית בתנאי כלשהו הרי שהיה מצופה, נוכח התפרקות התא המשפחתי של ועלני, כי ביידה ידרוש מועלני לעזוב את הבית, ולהותירו בידי אחותו, יונה. שהרי, על פי תפיסת התביעה, הזכויות בבית הן של ביידה. אם הבית ניתן לועלני ברשות בלבד, הרי שהתפרקות המשפחה מקנה לביידה את הזכות לדרוש להשיב את החזקה בבית לידיו. ביידה לא עשה כן, ולא כך קרה. דווקא יונה, שהינה מדמו ובשרו של ביידה, היא זו שעזבה את הבית, וועלני, שאין לו שום קשר דם עם ביידה, נותר להתגורר בו. הדרך היחידה שבה ניתן להבין את הימנעותו של ביידה מלדרוש את השבת החזקה בבית לידיו בעת גירושי ועלני ויונה הינה בכך, שאף ביידה סבר כי הזכויות בבית הינן של משפחת ועלני, ולא מצא לנכון להתערב בהסדרים הפנימיים בין ועלני לבין יונה, עם הגירושין, ולדרוש את השבת הזכויות בידיו. ביידה גם לא העלה דרישה אף כאשר, כעבור מספר שנים, נישא ועלני לאשתו השניה, הגב' צעידי. אירועים אלה מלמדים כי ביידה ראה בבית נכס של ועלני ועל כן לא בא אליו בדרישות כלשהן להשבת החזקה לידיו. (ב) שנית, המוצג שצורף לתצהירי הנתבעים כת/2. זהו פסק דינו של בית הדין הרבני ברחובות בעניין גירושיהם של ביידה ולאה. פסק הדין נותן תוקף להסכמת הצדדים להתגרש, ובהמשך מפורטות בו ההסכמות הרכושיות. בין היתר נקבע בפסק הדין כי הדירה בהם גרים הצדדים נשארת ברשות ביידה ועל לאה לעזוב את הדירה עד למועד סידור הגט. אין בפסק הדין כל התייחסות באשר לזכויות הנטענות של ביידה בבית הנידון. זו אינדיקציה נוספת לכך שביידה סבר כי אין לו כל זכויות בבית, שהרי אם סבר אחרת מן הסתם היה טורח לעגן בפסק הדין את הויתור על זכויות לאה בבית הנ"ל. (ג) נ/2 - מכתב ששלח מר גבי גולן, יו"ר וועד שכונת כפר גבירול ב - 27.11.2005 למ"מ שר האוצר דאז, מר אהוד אולמרט. מסמך זה הוגש בהסכמה, והצדדים ויתרו על עדותו של מר גולן. במכתב זה מפרט מר גולן את רשימת המשפחות המתגוררות במבנן 1, וביניהן "גב' ביידה יונה ובניה" ו"משפחת ועלני דוד". לויזון העיד (עמ' 11) כי כנגד 3 משפחות מתוך הרשימה (מס' 3 , 4 ו - 5) מתקיימים משפטי פינוי או שניתן פסק לפינוי. ואולם כנגד משפחות 6 ו - 7 (ביידה וועלני) אין מתקיים כל דיון משפטי ואין כל דרישה של המינהל לפינויים. מכאן, ובשים לב לעמדת המינהל כמפורט ברישא לפסק הדין, לכאורה, ומבלי שהדבר יהווה ממצא כלשהו בעניין זה, גם המינהל ראה בועלני כמי שמחזיק בבית כדין, והסיבה היחידה מדוע זכויות ועלני לא הוסדרו נובעת מהמניעות התכנונית כמפורט ברישא לפסק הדין. הנה כי כן התמונה המצטיירת הינה כי ביידה לא נתן לועלני רשות לגור בבית המוגבלת לימי חייו. נטל זה לא עלה בידי התובעת להרים. האמת היא שככל הנראה, ביידה מאס בחיכוכים בביתו בין לאה לבין יונה, ולטובת שלום הבית, ובהתאם לבקשת אימו, ויתר על חזקתו במבנה ששימש אז כדיר העיזים ולפני כן כמחסן לטובת ועלני, השמיש אותו לבית מגורים, ומסר אותו לועלני על מנת שועלני יוכל לגור שם עם אחותו. פעולה זו יש להבין כויתור על זכות החזקה במבנה הנ"ל, ולא מתן רשות מוגבלת, כנטען על ידי התובעת. נוכח כל האמור סבורני כי התובעת לא הוכיחה שקיימת לה זכות כלשהי להחזיק בבית, ויש לדחות את התביעה. למען הסר כל ספק, אין בפסק דין זה כדי להוות ממצא כלשהו באשר לזכותם של ועלני או הנתבעים להחזיק בבית. כך, למשל, איני מכריע בשאלה האם ביידה היה רשאי למסור את זכויותיו בבית לועלני. איני מכריע בשאלה האם תפיסת החזקה של ועלני יצרה לו זכות של בר רשות כלפי המינהל. כל שנקבע בפסק דין זה, הוא כי ביידה ויתר על זכויותיו בבית הנידון. מכאן שאף לתובעת אין זכויות בבית, ומכאן שגם אין לה עילת תביעה לפינויו. אין בקביעה זו כדי להשליך על קיום זכויות כלשהן בבית לועלני או ליורשיו - הנתבעים. התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות המשפט של הנתבעים, וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪. ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום. תביעת פינויפינוי