קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לפינוי פולש ממקרקעין: מבוא התובעים שבפני עותרים לפינוי ולסילוק ידיו של הנתבע, אשר פלש לטענתם לחלק ממקרקעין אשר הינם בעלי הזכויות בהם. הנתבע טוען כי קיים מעשה בית דין בשלו יש לדחות את התביעה, שכן ובין היתר מדובר בתביעה שלישית בגין אותו עניין; עוד טוען כי התביעה התיישנה; ולגופם של דברים, כי קיבל במתנה את המגרש נשוא התביעה, כי הינו מחזיק בו מזה שנים - "חזקה נוגדת", ואף בשל אלה דין התביעה להידחות. הפלוגתאות העיקריות הדורשות הכרעה בתיק הינן: האם קיים מעשה בית דין; האם חלה התיישנות; האם מדובר בשטח אותו קיבל הנתבע במתנה שאז מנועים התובעים לתבוע את פינויו. העובדות וטענות הצדדים התובעים, אם וילדיה, הינם יורשיו של המנוח, ז"ל (להלן : "עבדאללה ז"ל") בעלה של תובעת 1 ואביהם של יתר התובעים. עבדאללה ז"ל הינו בנו ויורשו היחיד של המנוח (להלן: "עיסא ז"ל") שבעת הגשת התביעה היה הבעלים הרשום של המקרקעין נשוא התובענה, בגוש 8872 חלקה 25, והרשומים בלשכת רישום המקרקעין בפתח תקווה (להלן: "המקרקעין" או "המקרקעין נשוא התובענה"); כאמור, בעת הגשת התביעה, בתאריך 18.10.2007, זכויותיהם של התובעים טרם נרשמו במקרקעין. כפי שנטען, במשך עשרות שנים עיבדו התובעים ומסקו זיתים במקרקעין. לאורך גבולם הדרומי של המקרקעין, גובלת ממערב למזרח חלקה 26, באותו גוש (8872), בה מחזיק הנתבע. גם חלקה זו נטועה ברובה בעצי זית, למעט שטח קטן עליו בוצעה בניה, כמפורט להלן. התובעים טוענים, כי בין שתי החלקות קיימת הפרדה ברורה לעין ועד לאירוע נשוא התובענה, נשמר גבול זה, כשכל צד מעבד את מטע הזיתים שבחלקתו. במועד כלשהו בשנת 2002, נטען כי הנתבע פלש למקרקעין, עקר עצי זית והקים עליהם רצפה מבטון ומבנה איסכורית, ללא הסכמת התובעים. כפי שנטען, המבנה שהוקם נמצא חלקו בחלקת הנתבע ובחלקו, במקרקעין נשוא התובענה, בשטח של 858 מ"ר (להלן: "המגרש"). עוד נטען, כי כנגד הנתבע ננקטו הליכים בגין בניה זו אשר בוצעה ללא היתר; הנתבע הורשע, אך צו הריסה שהוצא, לא בוצע על ידיו. התובעים טוענים גם, כי הנתבע מחזיק במגרש שלא כדין, תוך הסגת גבול ופגיעה בקניינם; לאור זאת, עתרו לסילוק ידיו של הנתבע מן המקרקעין ופירוק כל שנבנה עליהם. מנגד, טוען הנתבע כי מדובר בתביעה שלישית באותו ענין ולפיכך דין התביעה להידחות ו/או להימחק מחמת מניעות ו/או בשל מה שהגדיר - נקיטת הליכים באופן וצורה המשוללים תום לב. כך ובין היתר, תביעה ראשונה אשר הוגשה בת.א. 3989/04 בבית משפט השלום בכפר סבא, על ידי התובעת 1 בלבד, נמחקה בהחלטת כבוד השופט דוד גדול, בתאריך 31.8.2005, מחמת התיישנות (להלן: "התביעה הראשונה"). זמן קצר לאחר מכן, בתאריך 19.10.2005, שבה התובעת 1 ועתרה בתביעה דומה, שוב לבית משפט השלום בכפר סבא, בת.א. 4247/05 (להלן: "התביעה השניה"). בישיבה שהתקיימה בתיק זה, הודיע ב"כ התובעת כי יעתור בבקשה לביטול פסק הדין בתביעה הראשונה וכי אם לא יעשה כן, הסכים כי התביעה השניה תדחה. לאחר זמן מה, עתרו הצדדים במשותף למחיקת התביעה השניה ללא צו להוצאות; הנימוק בבקשה כפי שנטען על ידי ב"כ התובעת היה, כי בכוונת התובעת 1 לפנות בהליכים משפטיים אחרים, לרבות אפשרות פניה לבית משפט המחוזי ו/או כל ערכאה שיפוטית אחרת. בהסכמת הצדדים נמחקה התביעה השניה בהסכמה, בהחלטת כבוד השופט רמי אמיר מתאריך 6.9.2006. הנתבע טען כי גם אם בתביעה דנן צורפו ילדיה של התובעת 1, הרי שקיימת מניעות לשוב ולתבוע בגין אותו ענין. כמו כן, כי הממצאים ו/או הקביעות ו/או הפסיקה בתביעה הראשונה מקימים השתק פלוגתא החוסם את התביעה דנן; השתק פלוגתא זה כוחו יפה לחסום גם את ילדיה של התובעת, בשל היותם יורשים אשר תלויים בזכות המוריש, אשר עניינו כבר עמד לדיון בהליכים קודמים והוכרע באופן החוסם אותם מלשוב ולתבוע. עוד טען כי כפי שכבר נפסק בתביעה הראשונה, הרי שקיימת התיישנות. לחלופין טען, כי קיבל את המגרש במתנה בשל פועלו להצלת המקרקעין והשבתם לבעליה הרשום, מורישם של התובעים; כמו כן, כי עומדת לו רשות בלתי הדירה כתוצאה מהשקעות ו/או נטיעות שעשה במגרש וכי החזקתו במגרש ידועה לתובעים משך שנים רבות, ללא כל טענה מצידם. לאור כל זאת ועוד, עתר הנתבע לדחיית התביעה ולחיוב התובעים בהוצאות. ראיות הצדדים הצדדים הגישו ראיותיהם, כדלקמן: ראיות התובעים מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של גברת פאטמה בדיר, התובעת 1 ומר מוסא בדיר התובע 3, אשר תמכו בעובדות התביעה אשר פורטו לעיל; עוד הוגש תצהירו של קרוב משפחתם של התובעים, מר אנוואר בדיר, אשר לטענתו שכר חלק מן המקרקעין נשוא התובענה והיה עד לפלישת הנתבע למקרקעין. עוד הוגשו ת/1 - מפה מצבית אשר נערכה על ידי המודד מר בדיר מוחמד ראשד; ו-ת/2 - היתר בניה אשר הוצא על שם בנו של הנתבע, והמתייחס לחלקה 26 אשר בחזקתו של הנתבע. ראיות הנתבע מטעם הנתבע הוגש תצהירו בו פרט את העובדות והטענות אשר פורטו לעיל. כמו כן, זומן מטעם הנתבע לעדות המודד הנ"ל אשר ערך את המפה המצבית (ת/1) ובמסגרת חקירתו הוגשה מפה מצבית נוספת (נ/1). עוד הוגשו נ/2 - החלטת כבוד השופט גדול בתביעה הראשונה; נ/3 - מסמכי התביעה השניה אשר נמחקה על ידי כבוד השופט אמיר; נ/4 - פסקי דין של כבוד השופט חלימה בבית משפט המחוזי בתל אביב, באשר לתמיכה בטענות הנתבע כי סייע להשיב את המקרקעין נשוא התובענה לבעליו החוקיים, ובגין פעילות זו קיבל במתנה את המגרש דנן. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את התביעה. דחיית טענת מעשה בית דין דין טענה זו להידחות שכן כבר נדונה ונדחתה. כך, בסמוך לאחר הגשת התביעה, עתר הנתבע בבקשה לסילוק התביעה על הסף בשל טענת זו. לאחר שהוגשה תגובה ונטענו טענות הצדדים בדיון שהתקיים, החליטה כבוד השופטת, סג"נ (כתוארה אז - הנשיאה דהיום) דפנה בלטמן דקראי, לדחות טענה זו מהנימוקים אשר פורטו בהחלטתה. בנסיבות אלה, בהן נדחתה טענה זו לא מצאתי לשוב ולדון בה. לגופם של דברים, יצוין כי הנימוקים אשר פורטו בהחלטה, מקובלים אף עלי, ובין היתר כי דין הטענה להידחות שכן התביעות הקודמות אשר הוגשו על ידי התובעת 1, נמחקו ולא נדחו; כי לא התקיים בשתי התביעות הקודמות דיון לגופם של דברים; וכי בתביעה דנן, נוספו בעלי דין שהינם בעלי זכויות אשר לא היו צד להליכים הקודמים, וממילא אותן הכרעות שניתנו, אינן נוגעות להם ואינן יכולות לחייבם. יצוין כי לא היה בהחלטת כבוד הנשיאה בלטמן קדראי, כדי להכריע ביתר טענות הנתבע ובכללן טענת התיישנות, כדלקמן. דחיית התביעה מחמת התיישנות הנתבע טוען לחזקה נוגדת לתקופה העולה על 25 שנים עוד בטרם נרשמה על שם עיסא ז"ל, ולפיכך חלה התיישנות. טענה זו מבוססת על הוראות סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, הקובע כי: "5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה." כפי שעולה מנסח הרישום אשר צורף לכתב התביעה (נספח ג'), רישום זכויות לאחר הסדר בוצע בתאריך 15.4.1979. משכך, משחלפו למעלה מ - 25 שנים ממועד זה ועד להגשת התביעה דנן, ביום 18.10.2007, הרי שהתביעה התיישנה; אפרט טעמי להלן. כמפורט לעיל, טענה זו כבר הוכרעה על ידי כבוד השופט דוד גדול בהחלטתו בתביעה הראשונה. להלן החלטתו: "ב"כ הנתבע טוען בסכומיו כי המקרקעין לא הגיעו לידיו סתם. נוהל הליך בין בני משפחת בדיר המורחבת לבין מנהל מקרקעי ישראל, כמנהל מקרקעי רשות הפתוח, ובעקבות הסכמה אליה הגיעו הצדדים בביהמ"ש המחוזי בתל אביב, החזירו בני המשפחה למנהל את חלקה 45 בגוש 8870 ובתמורה קבלו את חלקה 25 נשוא המחלוקת. בשל מאמציו של הנתבע, ששימש בשעתו כראש המועצה המקומית כפר קאסם, העניק לו דודו - חמה של התובעת - את המקרקעין בו הוא מחזיק בחודש מרץ 1978 וזאת בשטח של 858 מ"ר. כיוון שכך פני הדברים במישור העובדתי שלא נסתר ע"י התובעת, חרף ההזדמנות שניתנה לה, מבקש ב"כ הנתבע להחיל על המקרה דנן את הוראות סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות הקובע כי במקרקעין שנרשמו בספרי האחוזה לאחר סדור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סדור זכות קנין), כיום פקודת הסדר זכות במקרקעין נוסח חדש, תשכ"ט- 1969, תקופת ההתיישנות 25 שנה. אין חולק כי המקרקעין נרשמו מכח ההסדר ביום 15.4.79...ועפ"י הוראות חוק ההתיישנות לא מועד החזקה או מתן פסה"ד קובע, אלא 25 שנה מיום הרישום, זאת נוכח השמוש בזמן עבר בפועל "נרשמו" בסעיף 5 (2) הנ"ל. אשר על כן יש לספור 25 שנה מיום הרישום ולא מיום מתן פסה"ד. אם נחשב 25 שנה מיום הרישום נמצא כי אלו כלות ביום 14.4.04. התביעה דנן הוגשה רק ביום 23.5.04, קרי 9 ימים לאחר שחלפו 25 שנה. משמע, ביום 15.4.04 תפסה את המקרקעין התיישנות, שאף ב"כ הנתבע מודה, כי היא אינה מנחילה אלא חוסמת ומשמשת כהגנה כנגד תביעה שהוגשה באיחור אחרי תום מועד ההתיישנות" (ההדגשה שלי - נ.ע.) יצוין כי החלטה זו ניתנה בלא שנשמעו ראיות ובשלב מקדמי של התביעה. מכל מקום, כבוד השופט גדול מחק את התביעה שכן כך התבקש למרות שציין כי נכון היה לדחותה. החלטה זו יפה גם לתביעה דנן. ודוק. להבדיל מהתביעה הראשונה אשר נמחקה בהחלטת השופט גדול, הרי שבתביעה דנן, לאחר שמיעת הראיות, לא נסתרו טענות הנתבע באשר לחזקה נוגדת משך שנים. חזקה נוגדת פורשה בהלכה הפסוקה כדלקמן: "על המחזיק-הנתבע להוכיח, כי "החזיק בנכסים הנתבעים, במשך כל תקופת ההתיישנות חזקה נוגדת לתובע, כלומר: חזקה המוציאה, או מסלקת, את חזקתו של זה" (ע"א 27/49, לבנון נ' אלמליח, פ"ד ג 68, בעמוד 73; ראה פליאה אלבק ורן פליישר "דיני מקרקעין בישראל" (ירושלים, תשס"ה - 2005), בעמוד 191, ה"ש 187]. בענייננו, הנתבע טוען לחזקה נוגדת במגרש דנן עוד לפני רישומה על שם עיסא ז"ל, אשר נעשה ביום 15.4.1979. כפי שהצהיר, קיבל את המגרש כאות הוקרה על מאמציו ופועלו להשבת חלקה 25 דנן, למר עיסא ז"ל. הנתבע טען כי למעשה הוא מחזיק את המקרקעין למעלה מ - 25 שנה וזאת עוד עובר לתביעה ראשונה ואשר על בסיס טענה זו קיבל השופט גדול את טענת ההתיישנות. עדותו של הנתבע בענין זה לא נסתרה. הנתבע אישר כי מצא כי חלקות 25-40 בגוש דנן, עברו למנהל מקרקעי ישראל ובשל פועלו, שוחררו לבעלים הנכונים לרבות למי שהוריש לתובעים, עיסא ז"ל (עמוד 40, שורות 20-29). לגבי מועד קבלת הקרקע טען כי מדובר בשנת 1977 או 1978 (עמוד 41, שורה 3) וכי לא ערך הסכם בענין זה שכן מדובר היה בבן משפחה (עמוד 43, שורה 21). בניגוד לראיות שהוצגו על ידי הנתבע, טענה תובעת 1 כי המינהל אף פעם לא לקח את הקרקע (עמוד 15, שורה 4) וכן כי אף פעם לא היה ויכוח על חלקה 25 (עמוד 15, שורות 11-12). טענות אלה נטענו בעלמא וניכר כי הן נטענו כמשקל נגד סתמי כנגד טענות הנתבע. בניגוד לגרסה זו של תובעת 1, הרי שעל פי נ/4 - פסקי הדין של כבוד השופט חלימה הנ"ל, עולה כי התנהלו הליכים כנגד מדינת ישראל בקשר למקרקעין ובמסגרת פשרה שהוגשה נקבע: "החלקה מס 25 שבגוש 8872 תרשם בזאת הזכויות של הגוש ע"ש התובע עיסא קאסם עבדאלה בדיר בשלמות. תביעת המדינה נדחית" (ראה העמוד הראשון לנ/4 וכן פסק דין נוספים בקשר לחלקות נוספות באותו גוש). כלומר, גרסת הנתבע באשר לאותה פשרה והשבת החלקה לבעלים הרשום, מורישם של התובעים דכאן, נתמכה בראיה זו ובכך יש כדי לתמוך לטעמי בטענות הנתבע, לרבות באשר למועד קבלת החזקה במגרש, בהיעדר ראיות לסתור. תמיכה לאמור הינה אף התרשמותי כי הנתבע מכיר ויודע את תוואי הקרקע וגבולותיה להבדיל מן התובעים. כך ובין היתר, המודד אישר כי את קו הגבול בין החלקות סימן בנ/1 על בסיס נתונים אשר מסר לו הנתבע. לדברי המודד: "הוא ממש סימן לי בשטח ואני מדדתי בדיוק" (עמוד 33, שורה 14; ראה גם עמוד 34, שורות 12 ואילך). מנגד ניכר כי התובעים כלל אינם מצויים בעובדות וטענותיהם עמדו בסתירה לראיות בכתב שהגיש הנתבע. כך, באשר לקו הגבול טענה התובעת 1 כי היא מכירה את קו הגבול לפי העין וכי לא קיים סימון כלשהו בין החלקות (עמוד 16, שורות 16-19). דא עקא, התרשמתי כי למרות דברים אלה התובעת 1 לא ממש ידעה איפה עובר קו הגבול וטענה טענותיה בעלמא. תמיכה לכך הינה אף שינוי גרסתה: תחילה טענה כי קודם נטעו זיתים בחלקת הנתבע ולאחר מכן בחלקתה; בהמשך חזרה בה וטענה להיפך (עמוד 16, שורות 10-13). בנוסף, תובעת 1 אישרה כי עד לבניית הסככה במגרש על ידי הנתבע, כלל לא ידעה אם הנתבע נמצא שם אם לאו, שכן לטענתה כל אחד מסיק זיתים בשטח שלו והצדדים ידעו את הגבול (עמוד 17, שורה 19). דא עקא, בהמשך חקירתה התרשמתי כי תשובותיה נטענו באופן סתמי וללא כל בסיס כאשר היא אינה יודעת באמת מה מיקומו הנכון של אותו מגרש וספק אם בכלל עבדה במסיק בשטח כפי שטענה, וזאת גם בשים לב לגרסת בנה (עמוד 19, שורות 6-10). התובעים ניסו לתמוך את טענותיהם בעדותו של מר אנוואר בדיר, מי ששכר מהם חלק מן המקרקעין. אינני סבור כי יש בעדות זו כדי לסתור במאומה את טענות הנתבע, שכן עד זה שכר את המקרקעין רק בשנת 2003 שעה שאותה סככה כבר היתה קיימת במגרש; מכל מקום, עד זה לא ניסה ולא היה בידיו כדי לסתור את אותה חזקה נוגדת לה טען הנתבע, ואשר נוצרה שנים רבות קודם לשכירת חלק מן המקרקעין על ידיו. אף בנה של התובעת 1, התובע 3, לא ידע לסתור את חזקתו הנוגדת של הנתבע. תובע זה הצהיר כי הינו יליד 1966. ספק בעיני אם בעת שהושגה אותה פשרה בסוף שנות השבעים, יכול היה תובע זה להבין את משמעות הדברים וממילא לסתור את טענות הנתבע. תובע זה העיד כי כילד קטן, בן 4 או 5 ידע איפה המגרש והיה הולך עם סבו למגרש זה (עמוד 27, שורות 28-29). אף בכך אני מטיל ספק בשים לב לגילו של התובע אותה עת. ברי כי אם כיום תובעת 1 לא יודעת איפה קו הגבול, ולמצער כך עלה מחקירתה, הרי כשעסקינן בחלקה בת 7 דונמים, לא יידע אף התובע, כילד בן 5, היכן נמצא מגרש המריבה. בנסיבות אלה אני מעדיף את גרסתו של הנתבע ומשכך וכאמור, חלה התיישנות. האם הגנת הנתבע יכולה לעמוד אם עסקינן ב"מקרקעין מוסדרים"? ב"כ התובעים העלה בסיכומיו טענה חדשה ולפיה עסקינן במקרקעין מוסדרים ולפיכך, לאור סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, אין בסיס לטענת התיישנות. אין בידי לקבל גם טענה זו. ודוק. סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין קובע כדקלמן: "חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך למנוע טענה מכוח התיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה" תחילה יצוין כי טענה זו נטענה לראשונה בסיכומי התובעים ומהווה הרחבת חזית פסולה ומשכך יש לדחותה; טענה זו לא נטענה בכתב התביעה וממילא כתב התביעה אשר על פיו נטען כי התובעים טרם נרשמו, לא תוקן. הלכה היא כי בעל דין אינו רשאי לחרוג מן המחלוקות כפי שבאו לידי ביטוי במסגרת כתבי הטענות [ראה, בין היתר, א' גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה עשירית, 2009) בעמוד 89, לרבות האסמכתאות הנזכרות שם]. אף לגופה, דינה להידחות. ודוק. במקרה דנן התביעה אינה תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים כמשמעה בסעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין, אלא בזכות שאינה רשומה. בכתב התביעה דנן נטען: "התובעים טרם נרשמו כבעלים של החלקה אך הם נמצאים בהליך של רישום זכויותיהם" (סעיף 9). יוצא אם כן, כי בעת הגשת התביעה, עסקינן בזכות שאינה רשומה, במקרקעין מוסדרים ולפיכך אין תחולה לסעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין. זוהי גם ההלכה הפסוקה כפי, שבין היתר, קבע כבוד השופט מצא, בע"א 1559/99 שושנה צימבלר נגד רבקה תורג'מן, פ"ד נז (5) עמוד 49: "אכן, סעיף 159(ב) אינו חל על זכותה-שביושר של המערערת בדירה אף שהדירה מצויה ב"מקרקעין מוסדרים", אך זאת לא מן הטעם שזכות זו כפופה לדין הקודם, אלא מן הטעם שענייננו בזכות שלא נרשמה, בעוד שסעיף 159(ב) - לפי פירושו הנכון - מתייחס לזכויות רשומות בלבד. זה לא כבר, בהתייחסי לפרשנותו של סעיף 159(ב), ציינתי כי "הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים..." (ע"א 520/96 חוסין נ' מיר (להלן - פרשת חוסין [7]), בעמ' 494) משום ש"מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הייתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין" (שם [7]; וראו גם: ע"א 4357/98 רוטנברג נ' ריעני [8] ורע"א 7052/01 אפרתי נ' ברנשטיין [9]). ביסוד תכליתו האמורה של הסעיף ניצבת שאיפת המחוקק להבטיח כי מרשם המקרקעין ישקף באופן נאמן, סופי ומוחלט את מערך הזכויות הטעונות רישום במקרקעין שעברו הליכי הסדר. משום כך גם קבע המחוקק כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו..." (סעיף 125(א) לחוק המקרקעין; וראו גם סעיף 10 לחוק). אמנם, שאיפה זו התבררה כבלתי מציאותית במקרים רבים (ראו למשל ח' זנדברג "הסתמכות על מרשם זכויות - חזון לעומת מציאות" [33]), אולם בכך אין כדי לשנות מפרשנותו הנכונה של סעיף 159(ב). המדובר בחריג לדיני ההתיישנות, שממנו עשוי ליהנות רק בעל זכות במקרקעין מוסדרים שדאג לרשום את זכותו ובכך "הזהיר" את כולי עלמא כי זכותו שוב אינה עשויה להתיישן...." [ראה עמוד 60, סעיף 10; ההדגשות שלי - נ.ע.]. התובעים לא טענו כי היתה מניעה כלשהי לביצוע הרישום וממילא לא הוכח מתי וכיצד בוצע הרישום על שמם. כלומר, בבואי לפסוק בתובענה דנן, עומדת בפני תביעה אשר בעת הגשתה התובעים טרם נרשמו כבעלים ומשכך תביעתם התיישנה, כאמור. יובהר כי, כפי שאף מסכים ב"כ הנתבע, אין מדובר בהתיישנות רוכשת אלא בהתיישנות דיונית אשר יש בה אך כדי להדוף את טענות התובעים בכתב התביעה, באשר לסילוק ידיו של הנתבע מן המגרש. שימוש לרעה בהליכי משפט ומניעות בנסיבות אלה, לא מצאתי להכריע ביתר טענות הנתבע. יחד עם זאת אציין כי איני יכול להתעלם מהתנהלות התובעת 1 אשר שבה ומטרידה את בתי המשפט בגין אותו ענין זו הפעם השלישית ולטעמי יש בהתנהלות זו כדי לתמוך גם כן, בדחייתה של התביעה. לא ברור מהם המניעים העומדים מאחורי תביעה זו אך בהחלט ניתן להתרשם כי ההליכים משך השנים לא ממש עמדו בראש מעייניה של התובעת. כך, בתביעה הראשונה, לא הגישה התובעת סיכומים בכל הקשור לטענת ההתיישנות, אף בחלוף 5 חודשים מהמועד שנקצה ובהתאם ניתנה החלטת השופט גדול הנ"ל. לאחר מכן, משהוגשה התביעה השניה, טען בא כוחה דאז של התובעת כי: "עברה רק חצי שנה מפסק הדין (בתביעה הראשונה - החלטת השופט גדול - נ.ע.), ויש לי פסיקה שמצדיקה ביטול גם אחרי חצי שנה, במיוחד כאשר אני סברתי שאני יכול ללכת בתביעה חדשה" (פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2006 בפני כבוד השופט אמיר אשר צורף כנספח 2 לבקשה לסילוק על הסף בתיק דנן - בש"א 3801/07). בהמשך טען: "אני מסכים שאם אני לא אגיש בקשת ביטול בתיק האחר תוך שבועיים מהיום - התביעה בתיק הנוכחי תדחה" (שם, עמוד 2, שורות 12-13). על בסיס הצהרות אלה נתן כבוד השופט אמיר תוקף להסכמות ואף ציין: "התובעת מגישה פעם נוספת תביעה שנמחקה בשל התיישנות. אמת, בית המשפט מחק את התביעה הקודמת ולא דחה אותה, משום שכך ביקש הנתבע באותו ענין. אינני בטוח שהדבר אינו חוסם את התביעה הנוכחית, גם אם לא מכח השתק עילה אזי מכח מניעות וחובות תום לב בנסיבות אלו". אמנם השופט אמיר לא פסק בענין, אך הדברים יפים גם לכאן. כפי שהסתבר, למרות טענות בא כוחה דאז של התובעת, בדבר נקיטת הליכי ביטול ההחלטה בתביעה הראשונה, זנחה התובעת דרך זו וכדי לא להסתכן בדחיית התביעה השניה, הוגשה בקשה בהסכמה למחיקתה של התביעה השניה, מטעמים לא ברורים. לאחר זמן קצר, שבה התובעת 1 ועתרה בתביעה חדשה דנן, שלישית במספר, הפעם בגיבוי ילדיה ותוך בחירת פורום אחר, בית משפט זה. בכל הכבוד התנהלות זו של התובעת מעידה על חוסר תום לב; התנהלות זו פסולה בעיני והיא עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. אמנם טענה זו, עולה כדבר שבשגרה בהליכים בבתי משפט באשר הם, אלא שבמקרה דנן, לאור האמור וכפי שהוכח, התנהלות התובעת הינה דוגמא מתאימה לשימוש פסול בהליכים ולקבלת טענה זו. בענין זה מקובלות עלי טענות בא כח הנתבע כי בשל התנהלות התובעת קיימת מניעות גם בשל שיהוי. יפה לענין זה ההחלטה ברע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול - "שונה הלכות" נגד עיריית נתניה ואחרים (פורסם במאגרים, , החלטת כבוד השופטת פרוקצ'יה מיום 11.9.2007), שם נקבע, בין היתר, כי: "השיהוי בהגשת תובענה נוצר מקום שנעשה שימוש לא נאות בזכות התביעה העומדת לתובע וארעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד, פד"י מז(5) 94). לביסוס טענת שיהוי יש להוכיח כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה. לעיתים, הוסף אף תנאי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע (ע"א 403/63 תמיר נ' שמואלי, פד"י יח(1) 47, 53; ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פד"י מה(3) 749, 755-6). תחולתם של תנאים אלה הינה תלויית נסיבות בכל מקרה. קיים קשר גומלין בין השיהוי לבין תורת ההשתק מכוח מצג, המונע מאדם מלהתכחש למצג שהציג בפני אחר מקום שאותו אחר הסתמך עליו בתום לב ושינה את מצבו לרעה. וכך, אם נמנע תובע מלתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר בנסיבות בהן ניתן להבין שלא יעמוד עוד על זכויותיו, והנתבע הסתמך על כך ושינה את מצבו לרעה, עשויה לעמוד לנתבע טענת שיהוי. השימוש באמצעי השיהוי הינו מוצדק מקום שהדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, ומקדם שיקולים שבאינטרס הציבור, תוך דאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. תובענה תיחסם מטעמי שיהוי מקום שמאזן הצדק בין הצדדים, והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי מצדיקים זאת (ע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי וישיבה גדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים, פד"י נז(5) 433 פסקאות 13 עד 15 לפסק דיני). ראו גם ע"א 7853/02 מיכל דוידי נ' חב' מצפה אבו טור, פד"י נח(5) 681." התנהלות התובעת במקרה דנן, עולה כדי הקריטריונים שנקבעו בהחלטה הנ"ל, באופן המצדיק אף בשל כך, דחיית התביעה. סיכום לאור כל האמור התביעה נדחית. בשים לב להתנהלות התובעים ולכך שעסקינן באותו ענין אשר בתי משפט שבים ומוטרדים בו זו הפעם השלישית ובשים לב למשכם של ההליכים, הנני מחייב את התובעים, יחד ולחוד, לשלם לנתבע בתוך 30 יום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪. כמו כן, ישאו התובעים בשכר העדים כפי שנפסק. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בתוך 45 יום. מקרקעיןתביעת פינויפינוי מקרקעיןפינויפלישה למקרקעין