קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לפיצוי על ניהול הליכים משפטיים: השאלה העיקרית העומדת לפתחנו בתיק זה הינה האם יש לחייב גורם כלשהו על נזקים שנגרמו בעטיו בשל ניהולם של הליכים משפטיים. עיקר העובדות הנדרשות לענייננו התובעים והנתבע הינם בעליו של בית מגורים הנמצא ברח' הפלמ"ח 47 (להלן: הדירה, הנכס), בית המגורים הינו מבנה חד קומתי ובו שתי יחידות דיור- יחידה אחת היתה שייכת לתובעים אותה הם היו מעוניינים לשפץ ולהרחיב ואילו היחידה השנייה בבעלות הנתבע. בעבר, המבנה היה שייך לרשות הפיתוח אולם הוא נמכר ביום 09.11.64 בהסכם מכר לדיירים המוגנים שהתגוררו באותה עת במבנה- משפחת שראבני, שלימים זכויותיה נמכרו לתובעים, ומשפחת שטרייכר, הורי הנתבע שלימים הורישו לו אותה. בהסכם מכר זה נקבע כי מטרות הרכישה הינן "מגורים ובנייה" וכי הבעלות בחלקה תהא במשותף ובחלקים שווים ובלתי מסוימים. רישום הדירה היה במושע ולכל צד במבנה הדו משפחתי הוקצו מחצית מהזכויות במקרקעין מבלי שנרשמו הצמדות כלשהן. התובעים רכשו את דירתם מיורשיהם של בני הזוג שראבני ביום 04.08.93. מחצית הזכויות בחלקה הבלתי מסוימת נרשמה על שמם של התובעים בפנקסי רשם המקרקעין ביום 18.01.94, ואילו מחצית הזכויות הבלתי מסוימת השנייה נרשמה על שמו של הנתבע ביום 25.12.95. במטרה לממש את זכויות הבנייה הגלומות במקרקעין והרווחים הצפויים מכך, פנו התובעים לנתבע בבקשה להגיע להסכמות בנוגע לחלוקת הזכויות בין הצדדים. לאחר שניסיונות הידברות עם הנתבע לא צלחו, פנו התובעים לבית משפט השלום בירושלים בתביעה לפירוק השיתוף בנכס על דרך של רישום הבית כבית משותף והצמדת שטח יחסי בגג ובחצר לכל יחידת דיור. כמו כן ביקשו התובעים כי יוצהר שרכשו מחצית מזכויות הבנייה בחלקה לפי תוכנית המתאר המקומית החלה עליה. מנגד טען הנתבע כי הרישום בפנקסי המקרקעין שגוי וכי הוריו היו זכאים להירשם כבעלים של יותר ממחצית הזכויות בחלקה (57%) ואף שילמו יותר על זכויותיהם בה. עוד טען כי בהיעדר הסכמה מצידו לא ניתן להצמיד את הגגות והחצרות ליחידת הדיור. לאחר קבלת חוות דעתו של המפקח על המקרקעין שקבע כי הבית ראוי להירשם בפנקס הבתים המשותפים, הסכים הנתבע לרישום הבית כבית משותף אך סירב להצמיד את הזכויות השונות ליחידות הדיור. בפסק הדין שניתן ביום 15.07.99 מפי השופט ר' כרמל נקבע פירוק השיתוף ונקבע כי כל צד יקבל מחצית הזכויות במקרקעין באופן בלתי מסוים וכן כי כל יחידת דיור תירשם על שם בעליה וגגות הבתים וחצרותיהם יוצמדו באופן יחסי. עם זאת, בית המשפט נמנע מהצמדה קבועה של זכויות בנייה מחשש שבשל אופיין הארעי והנתון לשינויים יכול וייגרם מצב בו רק צד אחד יוכל להשתמש באותן זכויות בנייה. כמו כן חויב הנתבע בתשלום הוצאותיהם של התובעים בסך 7,500 ₪. לאור זאת, הגיש הנתבע ערעור לבית המשפט המחוזי במסגרתו השיג על הצמדת הגגות והחצרות ביקש לקבוע כי חלקו בקרקע גדול ממחצית. התובעים הגישו ערעור שכנגד בבקשה להצמיד לכל אחד מן הצדדים אף את זכויות הבנייה. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 29.07.02 מפי השופטים י' הכט, ע' חבש ומ' רביד נקבע כי הזכויות במקרקעין יוצמדו לכל אחת מהדירות בחלקים שווים אך נקבע כי זכויות הבנייה אינן זכויות קנייניות ולכן לא ניתן יהיה להצמידן ומימושן יכול להיעשות רק בהסכמת השותפים שתוקפה חוזי בלבד ואינה כובלת צדדים שלישיים אלא אם נרשמה בתקנון מוסכם. השופט רביד קבע בדעת מיעוט כי יש לחלק את זכויות הבנייה בין הצדדים באופן שווה, שאם לא כן "לא תתאפשר לעולם בנייה בנכס, וזהו מצב בלתי רצוי." (ע"א 6401/99 אליעזר יעקב שטרייכר נ' לביא ישעיהו ואח', (29.07.02), 16) ראוי לציין כי בעמ' 12 לפסק דין זה נאמר מפורשות כי לשם השגת פשרה היו התובעים נכונים לפנים משורת הדין לוותר על חלק מזכויות הבנייה שלהם, אולם הנתבע סירב. משום שאף בערכאת הערעור לא קיבלו התובעים את מבוקשם, פנו הם לבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור בבקשה להצמדת זכויות הבנייה. בבר"ע זו טענו התובעים כי הנתבע הסכים להצמדת החצרות ואינו יכול לחזור בו מהסכמתו זו וכן כי התנהגותו של הנתבע נגועה בחוסר תום לב. לעומתם, ביקש הנתבע כי תבוטל הצמדת הגגות והחצרות וטען כי אין כל הבדל בין המקרה דנן לבין מחלוקת בין בעלי דירות בבית משותף שבית המשפט אינו מוסמך לכפות עליהם הסדר לגבי חלוקת הרכוש המשותף ללא הסכמת רוב בעלי הדירות. הנתבע חזר וטען כי הרישום אינו משקף את חלוקת הזכויות האמיתית בין השותפים המקוריים מכיוון שהוריו שילמו יותר מבני משפחת שראבני. בית המשפט העליון נתן לתובעים את רשות הערעור, וביום 23.03.2005, לאחר 11 שנים של הליכים משפטיים נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 10322/03 מפי השופטים א' ברק, י' טירקל וא' חיות כי החצרות והגגות יוצמדו באופן יחסי כאמור בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום וכן כי לכל צד יוצמדו מחצית מזכויות הבנייה הבלתי מנוצלות, אולם על הדרך בה יש לעגן חלוקת זכויות הבנייה נחלקו השופטים. בפסק דין זה נדונה השאלה האם זכויות בנייה בבית משותף מהוות רכוש משותף הניתן להצמדה. השופט טירקל קבע כי הצמדת גג לדירה מסוימת אינה גוררת עימה מיניה וביה גם הענקה של זכויות הבנייה, אלא אם הוכח שזו הייתה כוונת הצדדים. זכויות הבנייה אינן ערטילאיות אלא הן מעוגנות בקרקע מסוימת, ואין להן חיות משלהן בלי הזכות בקרקע, ועל כן יש להגן עליהן בדרך של הצמדה ולמצער על ידי רישום הערת אזהרה בפנקסי המקרקעין. טעם נוסף להצמדה נובע מהמגמה הכללית לפיה הבעלות המשותפת אינה רצויה ופירוק השיתוף מעודד בדרך כלל פיתוח המקרקעין וסחירותם. "פרשנותו של הסכם המכר לפי שיטתו של שטרייכר מסכלת את האפשרות להגשימו לפי כוונתם של השותפים המקוריים במובן זה שלעולם לא יוכל איש מהם או מחליפיהם לממש את זכויות הבנייה שלו בחלקה. תוצאה כזו אינה מתקבלת על הדעת (השוו לכלל שלפיו יש להעדיף פרשנות המקיימת את החוזה על פני פרשנות שלפיה החוזה בטל.. במצב זה, בידי בית המשפט שעליו הוטלה השלמתו של פירוק השיתוף אותן סמכויות שהוקנו לבעלים המשותפים, אף חרף התנגדותם של מי מן הבעלים המשותפים.. יתר על כן, במסגרת פירוק שיתוף שלא בהסכמת השותפים אין בית המשפט מוגבל על ידי הוראות התקנון המצוי, והוא רשאי לסטות ממנו עפ"י שיקול דעתו, כאשר לנגד עיניו ניצב איזון התועלת של בעלי הדין שבפניו. הוא אינו כבול לטיעוני בעלי הדין, אלא עליו לפעול לפי שיקולים של יעילות ושל צדק.." ע"א 10322/03 לביא ישעיהו ואח' נ' אליעזר יעקב שטרייכר (23.03.05), עמ' 7-12. הנשיא ברק (בהסכמתה של השופטת חיות) חלק על קביעתו של השופט טירקל לפיה זכויות בנייה הינן בגדר רכוש משותף הניתן להצמדה אולם השאיר את הדבר בצ"ע. למרות זאת ובניגוד לדעת הרוב בבית המשפט המחוזי, במקרה זה לאור העובדה שהלכה למעשה הוצמדו החצרות והגגות לכל אחת מיחידות הדיור ומכיוון שמטרת הסכם המכר עם רשות הפיתוח נקבעה על דעת הצדדים כ"מגורים ובנייה", כוונת הצדדים המקורית היתה לחלק ביניהם את זכויות הבנייה הבלתי מנוצלות, וההסכמה לבנייה עתידית מהווה גם הסכמה לאופן השימוש באחוזי הבנייה. השופטת חיות מוסיפה ומעירה את תשומת ליבו של המחוקק לבעיה הסטאטורית הכלכלית הגלומה בסוגיית זכויות הבנייה הבלתי מנוצלות (שכן כאמור לעיל ייתכנו מקרים בהם למרות חלוקה שוויונית לכאורה של זכויות הבנייה יהיה אי שוויון ביכולת לנצל זכויות אלו). כמו כן חויב הנתבע לשלם לתובעים סך 20,000 ₪ הוצאות משפט. לאחר מתן פסק הדין בביהמ"ש העליון ניסו התובעים והנתבע להגיע להסכמות באמצעות פנייה משותפת לאדריכל דן יזרעאלי אך ניסיונות אלו לא צלחו אף הם. בינתיים, מכיוון שפקע תוקף היתר הבנייה, הגישו התובעים בקשה להיתר בנייה חדש לוועדת התכנון אולם הנתבע התנגד (באמצעות חוות דעתו המקצועית של האדריכל יזרעאלי) ולאחר שנדחתה התנגדותו פנה לוועדת הערר שקבעה כי התוכנית תאושר אך יש להקטין את תוספת הבנייה. אף על החלטה זו הוגש ערר נוסף אולם בסופו של דבר לאחר 16 שנים התקבל היתר הבנייה. ביום 17.09.08 הוגשה התביעה דנן, בה מתבקש כי הנתבע יפצה את התובעים בגין העיכוב הנגרם במימוש הזכויות הקנייניות כתוצאה מכלל ההליכים המשפטיים שננקטו בעטיו. מטעם התובעים העידו התובע ומר שאול כהן, מטעם הנתבע העיד הוא עצמו והאדריכל יזרעאלי. התובעים אף הגישו מטעמם את חוות דעתו של הכלכלן והשמאי גיא צדיק המכמתת את הנזקים שנגרמו לתובעים (לטענתם) בעטיו של הנתבע. טענות הצדדים טענות התובעים התובעים טוענים כי עיקשותו של הנתבע והחלטתו למנוע מהם בכל דרך מימוש הזכויות הקנייניות בנכס מקרקעין שרכשו, בחוסר תום לב ומתוך ידיעה והבנה כי מלוא הטענות הנטענות על ידו "אינן אמת", הסבו להם נזק רב. לדידם, שינוי קו ההגנה של הנתבע בעת החקירה הנגדית לפיו התובעים יכלו לבנות כבר למן שנת 2000, מורה על כך שהיה מודע לפסול שבהתנהגותו. כאמור להלן, מפרטים התובעים הכיצד פעל הנתבע "במתכוון, מתוך כוונה ברורה למנוע, בכל דרך אפשרית. את הבנייה ואת פיתוח המקרקעין ולמעשה הנתבע לא בחל בשום אמצעים והשקיע את כל משאביו ומרצו בפעולות המניעה, בחוסר תום לב בעודו מנצל כל הליך קיים, לרבות הליכי בית המשפט, תוך גרימת נזקים משמעותיים ביותר לתובעים עד אשר אלה אמרו נואש ומכרו את המקרקעין, כשכלו כל הקיצין מבחינתם." (עמ' 2 לסיכומי התובעים) ראשית, בהליך הראשון שהתנהל בפני בית משפט השלום טען הנתבע כי כל הגגות וזכויות הבנייה שייכים לו, ותוך כדי ניהול ההליך שינה את טענותיו וטען לחלוקת זכויות הבנייה באופן שאינו שווה (הנתבע טען ל-66 אחוזי בנייה בתחילה ולאחר מכן ל-57% אחוזי בנייה). שנית, טען הנתבע כי ניצול זכויות הבנייה ע"י התובעים יאיין את זכויות הבנייה שלו, טענה שעפ"י תעודת עובד ציבור שצורפה כנספח לתצהיר התובע מגלה שאין בה דבר וחצי דבר. בפסק דין זה צוין מפורשות כי ע"מ לנסות ולרצות את הנתבע ע"מ שתתאפשר הבנייה בנכס הסכימו התובעים לוותר על חלק מאחוזי הבנייה שלהם אך הוא סירב. שלישית, אף לאחר דחיית ערעורם בבית המשפט העליון לא תמו תלאותיהם של התובעים אל מול הנתבע, שהמשיך למנוע בדרכים שונות את הבנייה במקרקעין- לטענתם, הנתבע השלה אותם כאילו הוא מעוניין בבנייה משותפת וכך הצליח לעכב את הבנייה בשנתיים נוספות, בהן פקע בינתיים תוקף היתר הבנייה שהיה בידי הנתבעים. לאחר מכן, כשהוגשה בקשה להיתר בנייה חדש, הגיש הנתבע התנגדויות שונות לוועדות התכנון (עוד טרם הגשת הבקשה, פנה הנתבע לוועדת התכנון וטען כי לו תוגש בקשה כאמור יש לבחון אותה לפי המצב הקנייני המעודכן ומבלי לפגוע בזכויותיו, ולאחר מכן כשהתקבלה תוכנית הבנייה המצורפת לבקשה התנגד לה הנתבע בטענות הזהות להתנגדותו בעת הוצאת היתר הבנייה הראשון בשנת 2000, אולם בשל התנגדות הנתבע נמנעה הקלה בשיעור 6%, הגם שאין בה כדי לגרוע מזכויותיו של הנתבע וכשהוצע לנתבע ע"י רשויות התכנון שגם הוא יקבל הקלה ובלבד שיסיר התנגדותו הוא סירב). וכך, עוכבה הבנייה בשנים נוספות עד שלבסוף נואשו התובעים ומכרו את המקרקעין בשנת 2010. בכך, לטענת התובעים, מוכחת הטענה כי הנתבע גמר אומר בליבו למנוע מהתובעים בנייה במקרקעין בכל מחיר. התובעים טוענים כי פסק דינו של בית המשפט העליון סתם את הגולל על טענותיו העובדתיות והמשפטיות של הנתבע ומהווה מעשה בית דין המקים השתק עילה והשתק פלוגתא המונעים מהנתבע העלאת טענות עובדתיות העומדות בסתירה לאמור בפסק הדין. כך למשל, נדחתה טענת הנתבע כי מטרת השותפים המקוריים הייתה למנוע תוספות בנייה בבית בנימוק שטענה זו אינה יכולה להתקבל על הדעת, מכיוון שלהצמדת הגגות ליחידות הדיור אין כל נפקות מעשית שעה שאין במקביל הקניית זכויות בנייה ונקבע כי מטרת השותפים המקוריים הייתה לאפשר בנייה בנכס. בכך, לטענת התובעים, יש כדי לקבוע כי הנתבע הפר במשך כל השנים שחלפו ממועד רכישת הדירה ע"י התובעים את ההסכם המקורי, ובשל כך עליו לשאת בכל הנזקים, לכל הפחות בין השנים 1994-2005 בהם נוהלו ההליכים המשפטיים. התובעים טוענים עוד כי הנתבע שינה חזית במהלך הדיון. בכתב הגנתו כתב כי כל עוד לא ניתנה הכרעתו של בית המשפט העליון לא יכלו התובעים לבנות על המקרקעין כלל מכיוון שאחוזי הבנייה הינם רכוש משותף, וכן כי היות וההליכים הסתיימו בהכרעה אין כל רלוונטיות לדרך שבה מימש הנתבע את זכותו שבחוק לניהול הליכים אל מול התובעים. לעומת זאת, על דוכן העדים הצהיר הנתבע כי משנת 2000, לאחר קבלת מועד היתר הבנייה הראשון, לא מנע בדרך כלשהי את הבנייה במקרקעין. לדידם, העלאת טענות חדשות אלו עולה כדי שינוי חזית וגרסה כבושה ולפיכך עליהן להידחות. הנתבע לא הזכיר טענה זו לא בכתב טענותיו ולא בתצהירו, וטענתו עלתה לראשונה על דוכן העדים. התנהגותו לכל אורכם של ההליכים מגלה באופן הסתברות גבוה וכמעט וודאי כי הנתבע לא היה מניח לתובעים לבנות בקרקע ועשה כל שלאל ידו ע"מ למנוע מהם ניצול זכויותיהם (כגון בקשת הנתבע לצו מניעה שנמשכה אך ורק מטעמים כלכליים לאחר שהוחלט כי הנתבע יפקיד 500,000 ₪). לכן, לצורך הקטנת הנזק היה על התובעים להביא את כלל המחלוקות ביניהם לבין הנתבע לפתחי בית המשפט. התובעים מוסיפים וכותבים: "זאת על הנתבע לדעת. לא קנויה בידו הזכות לפנות לערכאות משפטיות ו/או להתגונן בטענות שאינן נכונות ושעה שאותן טענות נידחות עליו לשאת במלוא הנזקים שהסב שעה שפעל ו/או התגונן באותן טענות שנדחו." (עמ' 6 לסיכומי התובעים) לדידם, מעקרון תום הלב נגזרות חובותיו של בעל דין להפעיל זכויותיו וחיוביו בדרך מקובלת ובתום לב, ומחובה זו אף נגזר האיסור על ניצול לרעה של הליכי המשפט, הנבחן עפ"י עקרונות הסבירות. טענות הנתבע הנתבע טוען כי לכל אורך הדרך ומאז פתחו התובעים בהליכים נגדו פעל בתום לב תוך ניצול זכותו החוקתית להגן על קניינו. למרות המשתמע מטענותיהם של התובעים כאילו הוא ניהל הליכים נגדם בנסותו למנוע מהם בנייה בנכס, בסופו של דבר מי שפתח בהליכים בערכאות השונות היו התובעים ואילו הנתבע רק הגיש ערעורים הדדיים במטרה להגן על זכויותיו הקנייניות בנכס. כידוע, אין כל חוק המחייב אדם לנצל את מלוא זכויותיו ואחוזי הבנייה שלו בקרקע מסוימת. כמו כן, חוסר הוודאות המשפטית שבאה לידי ביטוי בעמדות שונות של השופטים בערכאות השונות ובפסיקה התקדימית שניתנה לבסוף בבית המשפט העליון מעיד לבדו כי בטענותיו של הנתבע היה ממש ובדין ובזכות נטענו, וברי כי לא ניתן בנסיבות אלו לייחס לנתבע שימוש לרעה בהליכי משפט. על כך מוסיף הנתבע, כי התובע המצוי בעסקי הנדל"ן היה מודע למצבו המשפטי הבעייתי של הנכס ולכן אין לו להלין על הנתבע על נזק הנגרם לו לכאורה מהיזקקות להליך המשפטי. לטענת הנתבע, ממועד קבלת היתר הבנייה הראשון לא ביצע כל פעולה בכדי למנוע מהתובעים מלנצל את זכויותיהם הקיימות בנכס כפי שנקבעו בערכאות השונות, וקל וחומר שלא מנע בכוח את הבנייה, מלבד השמירה על זכותו החוקתית להתנגד לתוכנית הפוגעת בזכויותיו ובקניינו. כמו כן, אף בפעם היחידה בה ניתן צו המונע מהתובעים בנייה במקרקעין נרתע הנתבע מגובה הערבות שהושתה עליו ומשך את הבקשה. הנתבע מציין את החלטות וועדות התכנון שהורו לתובעים לתקן את תוכניתם והוכיחו בכך כי בהתנגדויותיו לבקשות ההיתר היה ממש. הנתבע טוען כי בשנת 2000 קיבלו התובעים היתר בנייה אך למרות זאת ובאופן לא מובן בחרו התובעים שלא לנצל היתר בנייה זה, ולכן אין כל בסיס לטענה כאילו נגרם להם נזק ע"י התובע, מה גם שממועד מתן פסק הדין בעליון הייתה נכונות מלאה מצד הנתבע לאפשר בנייה בנכס, לרבות פנייה משותפת לאדריכל והשתתפות בשכרו, למרות שהתובעים המשיכו להציק לו ולנסות לנגוס בזכויותיו. אולם, דווקא התובעים הם אלו שלבסוף הכשילו את הליך הבנייה כשהפסיקו אותו באמצעו ותלו את האשמה בנתבע אשר מצידו היה זמין כל העת מיום שהוחל בהליך הבנייה המשותפת ועד ליום בו מכרו התובעים את זכויותיהם במקרקעין. הנתבע מדגיש כי שילם בכל הליך את ההוצאות שהוטלו עליו. הנתבע טוען כי עילת "שימוש לרעה בהליכי משפט" מוגבלת להליכים במוסדות שיפוטיים שונים ולא בהליכים בפני וועדות התכנון השונות, מה גם שבבקשת ההיתר הראשונה היו מתנגדים נוספים מלבד הנתבע. הוא מוסיף ומציין כי דווקא העלאת תביעה נוספת זו בחוסר תום לב ומתוך רצון לנקמנות מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. לנתבע אין אחריות לרצונותיהם הכלכליים של התובעים והוא אינו צריך לפצות את התובעים על כך שנמנעה מהם האפשרות להפקת רווחים. התובעים יכלו לגור בדירתם וכן לשפצה ע"מ להתאימה למגורים ראויים יותר ומשלא פעלו כך בעיה שלהם. התובעים הינם "הקוזק הנגזל", המענים את הנתבע במסכת ייסורים הנמשכת שנים באמצעות הליכים משפטיים שונים ופעולות חמורות הכוללות הגשת תלונות שווא, חיתוך צינור גז ואיומים מילוליים ופיזיים והשכרת הדירה לווטרינר שזיהם את החצר על בסיס יומיומי והודה בפני הנתבע כי הוא הגיע למרר את חייהם. דיון והכרעה כאמור לעיל, ומכיוון שאין מחלוקת כלל בנוגע לעצם קיומם של הליכים משפטיים קודמים בין הצדדים, השאלה העיקרית העומדת לפתחנו נוגעת לשאלת חבותו של הנתבע בגין נזקים שנגרמו לתובעים במהלך קיומם של ההליכים המשפטיים למיניהם ולאחריהם. נראה כי ע"מ להשיב על שאלה זו כראוי יש לחלק את כלל מסכת השתלשלות העובדות לשלושה חלקים עיקריים- ניהול ההליכים בערכאות השיפוטיות השונות; ניהול ההליכים בפני וועדות התכנון והבנייה; וניסיונם הכושל של הצדדים לבנייה משותפת. א. אחריות הנתבע לנזקים הנגרמים מאופן ניהול ההליכים בערכאות השיפוטיות השונות כמפורט לעיל בהרחבה, טוענים התובעים כי על הנתבע לשאת בנזקים הנגרמים להם כתוצאה מהימשכות ההליכים בפני הערכאות השיפוטיות השונות. משמעותה של טענה זו הינה כי הנתבע צריך לפצותם על עצם סירובו לקבלת טענותיהם בכל הנוגע להצמדות החצרות, הגגות וזכויות הבנייה בחלקה. טענה נוספת מפי התובעים היא כי על הנתבע לפצותם בגין טענות סרק שנטענו על ידו בנוגע לחלקו הגדול יותר לכאורה בכלל הזכויות במקרקעין, טענות שנדחו ע"י בית משפט השלום. כבר בפתח דבריי אציין, כי העובדה שהיו דעות שונות בקרב השופטים בערכאות השונות מורה לבדה כי טענותיו של הנתבע לא היו טענות סרק לחלוטין ובכל שלב משלבי הדיון בערכאות השונות היה ממש. כך היה הן בהרכב המותב במחוזי והן בהרכב המותב בעליון. אף אם לא היה בסיס איתן לעמדתו של הנתבע, יש להכריע האם ובאילו נסיבות ניתן ליתן פיצוי בשל טענת "שימוש לרעה בהליכי משפט". שימוש לרעה בהליכי משפט בפתח הדיון בעילה זו, חשוב לציין שתי הערות מקדמיות. ראשית, לעניין עצם ניהולם של ההליכים. יש להדגיש כי התובעים הם הם אלו שפתחו בהליכים בבית משפט השלום ובבית המשפט העליון. נכון אמנם שהדבר נצרך בשל התנגדותו העיקשת אולי של הנתבע, אך יש ליתן על כך את הדעת בעת הדיון בעילה זו. שנית, לעניין אופן ניהול ההליכים השונים. גם לעניין זה יש להתייחס בזהירות רבה מכיוון שברור כי אין מקום לפתוח פתח להליך נוסף כל אימת שצד אינו מרוצה מאופן ניהול ההליך הראשון. הדבר מנוגד לעקרונות סופיות הדיון ויעילות ההליכים, ואף מהווה בצורה מסוימת ערעור בדרך עקיפה על הכרעת בית המשפט קמא לעניין ההוצאות, שלוקחות בחשבון את הטלת האחריות לעצם ההיזקקות להליך השיפוטי ואת אופן ניהולו. עשיית שימוש בכל זכות חוקתית בכלל ובזכות הגישה לערכאות בפרט צריכה להיעשות בתום לב ומתוך מניעים לגיטימיים. שימוש לרעה בהליכי בית המשפט מהווה עילה לדחיית תובענה (ור' לעניין זה אורי גורן "סדר הדין האזרחי" תשס"ט- 2009 עמ' 179) ובנסיבות חריגות יכול לבסס אף עילת תובענה עצמאית. כאמור בע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ ואח' נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י, פ"ד נ"ח(2) 36 המתבסס על ההלכה שנקבעה ברע"א 1565/95 סחר ושירותי ים נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(1) 638, נפגע מהליך שיפוטי אשר ננקט על-ידי יריבו תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו (בהנחה וככל שהיא חלה), עשוי למצוא את תקנתו במסגרת עוולת הרשלנות. הוא הדין במי שנפגע בהליך שיפוטי שננקט נגדו במזיד, תוך שימוש לרעה בזכות הגישה לבית-המשפט. אולם ברי כי גם אם עשויה לעמוד לבעל-דין עילת תביעה בגין התרשלות של אחר בהליך שיפוטי, התרשלות שגרמה לו נזק, הרי שלא בנקל יטיל בית-המשפט אחריות שכזו, ובדרך-כלל תידרש הוכחת התנהגות שאינה בתום-לב, התנהגות שיש עמה רשלנות בולטת או ניצול לרעה של הליכי משפט. יפים לענייננו דבריה של השופטת חיות בע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ ואח' נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י, פ"ד נ"ח(2) 36: "המשיבה מציינת כי העמדות שהציג המערער 2 בשם המערערת במהלך הדיונים בערכאות השונות, נדחו על-ידי בית-המשפט. אלא שבכך בלבד אין כדי להטיל עליו חיוב אישי לנזקי המשיבה, מה גם שחלק מהטענות שהועלו התקבלו. טענות המשיבה בדבר מעשי הנוכלות - כלשונה - של המערער 2 היו בפני בית-המשפט המחוזי, ובכל זאת בחר בית-המשפט לבסס את מסקנותיו אך ורק על ההצהרה בעניין החזקת בתי הקולנוע... ....לא למותר לציין כי המשיבה עצמה העלתה טענות שונות שנדחו על-ידי בתי-המשפט... ....זאת וגם זאת, עיון בטיעוני המשיבה בערעור ובערעור שכנגד מלמד כי פרט להפרכת האשמות בדבר התנהלות המערער 2 בחוסר תום-לב בהליכים שהתקיימו בין הצדדים, אין בפי המשיבה טענה מובנית וסדורה באשר לעילה בדין שניתן לבסס עליה את חיובו האישי של המערער 2 בנזקים שנגרמו לה.... אכן, בית-משפט זה הכיר בקיומה של חובת זהירות שחב בעל-דין כלפי יריבו בנוגע לפעולות המתבצעות במסגרת הליך שיפוטי, וכדברי השופט מצא ברע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ (להלן - פרשת סחר ושרותי ים [9]): '...[]מאז פסק-הדין בעניין גורדון אין עוד מקום לפקפק, כי נפגע מהליך שיפוטי אשר ננקט על-ידי יריבו תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו (בהנחה וככל שהיא חלה), עשוי למצוא את תקנתו במסגרת עוולת הרשלנות. הוא הדין במי שנפגע בהליך שיפוטי שננקט נגדו במזיד, תוך שימוש לרעה בזכות הגישה לבית-המשפט' (שם, בעמ' 655). דברים אלה בפרשת סחר ושרותי ים [9] מתייחסים לשימוש בלתי ראוי שנעשה במכשיר העיקול הזמני, וניתן ליישמם גם באשר לפעולות אחרות שנקט בעל-דין במהלך התדיינות משפטית. אולם ברי כי גם אם עשויה לעמוד לבעל-דין עילת תביעה בגין התרשלות של אחר בהליך שיפוטי - התרשלות שגרמה לו נזק - הרי שלא בנקל יטיל בית-המשפט אחריות שכזו, ובדרך-כלל תידרש הוכחת התנהגות שאינה בתום-לב, התנהגות שיש עמה רשלנות בולטת או ניצול לרעה של הליכי משפט (שם, בעמ' 656-655, 664). למותר לציין כי יש צורך בהכרעה ברורה לגבי התקיימותם של יסודות עוולת הרשלנות, ובכלל זה קיומה של חובת זהירות, התנהגות בלתי סבירה המפרה את החובה וקשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק..." (ההדגשות שלי, ר.ש.) כמובן, יש להבחין בין רף חובת הזהירות הנדרש בהליך במעמד צד אחד (כגון הנסיבות המתוארות ברע"א 1565/95 סחר ושירותי ים נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(1) 638) לבין רף חובת הזהירות הנדרש בהליך המתנהל במעמד שני הצדדים. בהליך מהסוג הראשון, כגון הטלת עיקול במעמד צד אחד, קבע המחוקק באופן מיוחד תנאי סף של העמדת ערבות כבטוחה לפיצוי בגין נזק העלול להיגרם לצד שלא היה שותף לניהול ההליך. מכיוון שלבית המשפט אין הכלים הדרושים לבדיקת אמיתותן של הטענות המועלות ע"י מבקש העיקול, הוטלה על מבקש העיקול החובה לנקוט באמצעים סבירים ע"מ לפרוש את העובדות בפני בית המשפט בצורה נכונה עד כמה שניתן (רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(1) 638, 658). לעומת זאת, במקרה דנן ובכל הליך בו שותפים שני הצדדים, לא נקבעה ע"י המחוקק כל עילה ספציפית המקנה זכות לפיצוי בגין אופן ניהול ההליך המשפטי, וצד הנפגע משימוש לרעה בהליכי משפט יכול לקבל פיצוי במסגרת עוולות הנזיקין הרגילות, במגבלות שקבעה הפסיקה. כאמור בפסק דינה של השופטת חיות המצוטט לעיל, חובת הזהירות הנדרשת מבעל הדין בהליך שיפוטי הינה שלא לטעון טענה שאינה נכונה שלא בתום לב או ברשלנות בולטת. לאור האמור, על התובעים להוכיח לכל הפחות 'רשלנות בולטת' המפרה את חובת הזהירות וכן להצביע על קשר סיבתי בין ההפרה לנזק. כמו כן, יש ליתן את הדעת אף על דבר הנסיבות הייחודיות לכל מקרה ומקרה והזכויות עליהן ביקש בעל דין להגן. בתיק זה המונח בפניי, ניסה הנתבע למנוע בנייה במקרקעין הנמצאים בחלקה ברשותו. מן הכלל אל הפרט האם הנתבע פעל בחוסר תום לב ולמצער ברשלנות בולטת בהליכים קודמים? סבורני כי התשובה לשאלה זו שלילית באופן מוחלט. כמובן שאין בדחיית טענה מסוימת ע"י מותב שיפוטי כדי להצביע על חוסר תום לב או 'רשלנות בולטת' בעצם העלאת הטענה, ויש להוכיח זאת בהתאם למכלול הנסיבות והתנהגותו של בעל הדין לאורך ההליך, קל וחומר, במקום בו השופטים עצמם נחלקו בטענותיו של מאן דהוא. במקרה כזה די בכך כדי להצביע על כל שלכל הפחות סבירות היתה בהן, אף אם נדחו בסופו של דבר. כמו כן, כאמור לעיל יכול בית המשפט במסגרת פסיקת ההוצאות לשקף את אחריותו של בעל דין לאופן ניהול ההליך והעלאת טענות שאין בהם ממש, ויש בכך כדי להשפיע על חריגות הנסיבות בהן יתאפשר מתן פיצוי במסגרת הליך נפרד. במקרה דנן, טענת התובעים לפיה הנתבע צריך לפצותם בגין 'התכחשותו' להסכם המכר המקורי שנחתם עם רשות הפיתוח וכן טענתם כי הנתבע פעל בחוסר תום לב בהליכים השיפוטיים כבר הועלו בפני ערכאות קודמות ו"תומחרו" במסגרת פסקי הדין שניתנו, ואין להיזקק מחדש לטענות אלו בשל קיומו של מעשה בית דין לעניין זה. הקשר הסיבתי בין ההפרה לנזק התובעים טוענים כי "הנתבע ניסה לזכות בזכויות לא לו ומשכך נעשה לא היתה לתובעים כל אפשרות מעשית לבנות על המקרקעין טרם הכרעת בית המשפט בזכויות וטרם שיידחו טענות הסרק של הנתבע" (עמ' 17 לסיכומי התובעים). התובעים טוענים טענה והיפוכה- והרי ממה נפשך, אם התובעים היו אכן בטוחים כי טענותיו של הנתבע הינם טענות סרק, היו יכולים הם לקחת את ה'סיכון' ולבנות במקרקעין בידיעה שבית המשפט לא יחייבם להרוס, ואילו אם באמת נדרשה הכרעה שיפוטית בעניין זה, הרי שלא מדובר בטענות סרק של הנתבע מכיוון שההליך השיפוטי היה מחויב המציאות. כמו כן, כאמור בעדותו של השמאי מטעם התובעים, מר גיא צדיק, עובדת היות הזכויות בנכס רשומות במושע, יוצרת רכיב של הפחתה במחיר הנכס בעת רכישתו (פרוטוקול הדיון מיום 07.10.10, עמ' 8). לפיכך, התובעים היו מודעים לצורך בהיזקקות להליך שיפוטי לשם פירוק השיתוף והיה עליהם לכמת את הסיכון הגלום בהליך שיפוטי (הכולל עיכוב הבנייה בנכס) בעת רכישתו. סיכון זה בא לידי ביטוי במקרה זה במחלוקות בין השופטים בערכאות השונות לעניין הצמדת זכויות הבנייה ובהכרעת בית המשפט העליון המשאירה את השאלה האם זכויות הבנייה הינן "רכוש משותף" הניתן להצמדה ליחידות הדיור בצריך עיון (ע"א 10322/03 לביא ישעיהו ואח' נ' אליעזר יעקב שטרייכר, (23.03.0 5), עמ' 13-14). לעניין הטענה הכבושה (לטענת התובעים) שהעלה הנתבע כאילו היה להם היתר בנייה למן שנת 2000 והם יכלו לבנות במקרקעין. אף אם כטענת התובעים עשה הנתבע כל שביכולתו בכדי למנוע מהם את הבנייה וכי "גמר אומר בליבו לעשות ככל שיעלה בידו על מנת למנוע את הבנייה ואת פיתוח המקרקעין, ע"י התובעים, הרי שהנתבע היה מודע היטב ליכולותיו ולמצב המשפטי ועל כן נקט בהליכים המשפטיים משך השנים, ביודעו כי נקיטת אותם הליכים משפטיים מונעת, הלכה למעשה, מהתובעים לפתח את המקרקעין ולבנות." (עמ' 1 לסיכומי התשובה מטעם התובעים). למעלה מן הצורך ורק משום שהדבר עלה בטענות הצדדים, אציין כי למרות טענת הנתבע כאילו בשום שלב לא מנע בפועל מהתובעים לבנות, משמעות חוסר הסכמתו לחלוקת זכויות הבנייה הינה היזקקות התובעים להליך השיפוטי וכפועל יוצא מכך מניעת הבנייה (ור' לעניין זה רע"א 6339/97 משה רוקר ואח' נ' משה סלומון ואח' פ"ד נ"ה(1) 2001 בו חויבו המערערים להרוס את שנבנה ברכוש המשותף ללא הסכמת הבעלים האחרים). אולם, לאור האמור בדבר סבירותן של טענות הנתבע, אין בכך ולא כלום, והוא אינו חייב לפצותם בגין הנזק הנגרם כתוצאה מסירובו לאפשר את הבנייה. על כל האמור אוסיף, כי משיקולי מדיניות, מתן האפשרות לפתוח בהליך הנוגע לאופן ניהול הליך אחר שכבר נוהל במעמד שני הצדדים צריכה להיעשות במקרים קיצוניים, בשל הפגיעה הברורה בעיקרון סופיות ההליכים ובעקרון היעילות. ב. אחריות הנתבע לנזקים הנגרמים מאופן ניהול ההליכים בפני וועדות התכנון והבנייה כאמור לעיל, חובת תום הלב המעוגנת בסעיפים 12, 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 חלה על כל פעולה משפטית "ואין מקום להוציא מתחולת הכלל הנורמטיבי היסודי הזה פעולה הנעשית בגדר הליך חוקי לפני מוסד תכנון. זכותו של כל אדם לפנות למוסד תכנון וליזום תוכנית, שינוי לתוכנית או הקלה מתוכנית, ומוסד התכנון הדן בבקשה שכזו עושה כן בגדר סמכותו החוקית והפעלת שיקול דעתו, בין אם מתחם שיקול הדעת רחב ובין אם הוא צר. בכל מקרה מוסד התכנון המחליט על מתן הקלה אינו עושה מעשה חסד אלא משתמש בסמכות חוקית. החוק המורה על הזמנתם של נפגעים פוטנציאליים להביא את עמדותיהם לבקשה להקלה לפני מוסד התכנון איננו מתיר להם לפעול בחוסר תום לב, ואם כך פעלו הם לא יישמעו בטענה שפעולתם שלא בתום לב הותרה להם בדין. גם אם העוולה של שימוש לרעה בהליכים (Abuse of Process) איננה חקוקה בפקודת הנזיקין, או בחוק אחר, עדיין יש לראות את מי שמשתמש לרעה, במזיד ובחוסר תום לב, בהליכים (משפטיים, מעין משפטיים או מנהליים) אחראי לנזק שגרם לנפגע, ותרופתו של האחרון תימצא, בנסיבות המתאימות, בעילות הרשלנות ובעילה של הפרת חובת תום הלב. " בש"א (ת"א) 23917/02 גת נאות השרון בע"מ נ' אלכסנדר יוסף כהן (02.05.05), עמ' 6. אולם, "יש לזכור שזכותו של בעל מקרקעין להתנגד להליכים תכנוניים בקרקע של חברו הגובלת במקרקעין שלו היא זכות חוקית שאינה נופלת בערכה מזכותו של חברו לבקש ליהנות מהליכים תכנוניים שכאלה. אפשר אף לומר שהנטל להוכיח את זכותו של המבקש לקבל הקלה רובץ עליו כמי שמוציא מחברו ובוודאי שאין הוא רובץ על המתנגד." בש"א (ת"א) 23917/02 גת נאות השרון בע"מ נ' אלכסנדר יוסף כהן (02.05.05), עמ' 11. לאור האמור, חובת תום הלב מתפרשת אף על פני הליכים מעין משפטיים, והפרת חובה זו או לחילופין הפרת חובת הזהירות בעילת הרשלנות תזכה בפיצויים את הצד הנפגע, אולם הנטל להוכחת ההפרה מוטל על כתפי התובעים להוכיח שהנתבע פעל שלא כשורה ואין הנתבע צריך להוכיח כי נהג כשורה. במקרה דנן לא הורם כראוי נטל השכנוע המוטל על התובעים. אף אם כטענת התובעים התקבלו רק ההתנגדויות הנוגעות בשולי הדברים, עצם קבלת חלק מטענות ההתנגדויות מורה על סבירות הגשתן, והדברים נכונים במיוחד לאור העובדה שוועדת הערר האחרונה בעניינם של הצדדים ביטלה את ההקלה שניתנה לתובעים ובכך הוכיחה כי היה ממש בטענותיו של הנתבע, ולפחות בחלקן. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט אילן שילה רשם בית המשפט המחוזי בתל- אביב בבש"א (ת"א) 23917/02 גת נאות השרון בע"מ נ' אלכסנדר יוסף כהן (02.05.05), עמ' 13: "בבואנו להציב את נקודת האיזון הנכונה בין הזכויות והאינטרסים של מבקש הקלה לבין הזכויות והאינטרסים של מתנגד (ועורר בכלל זה), תוך שקלול זכויותיו של הציבור שהמתנגד משמש לו לפה, ראוי לדעתי לבחור במקום דומה או קרוב לנקודה שבה יאזן בית המשפט את הזכויות והאינטרסים של בעלי דין בתביעה בגין שימוש לרעה בהליכי משפט. על הוועדה לשקול את הזמן שעבר מאז אושרה התב"ע, את השינויים שחלו מאז ואת הצורך ואף ההכרח בהקלה המתבקשת. עליה להביא בחשבון את חשיבות ההגנה על זכויות הציבור וזכויות המתנגדים בהליך החוקי המאפשר לסטות מתכנית מתאר, בין בדרך של הקלה בין בדרך אחרת. יש למנוע את החשש שמתנגדים יהססו להגיש התנגדויות שמא יבולע להם והם יהיו לנתבעים בתביעות נזיקין בסכומים גבוהים. אין להפריז בחשיבותה של התנגדות המסייעת לוועדה לשקול את בקשת ההקלה על כל היבטיה, במקום להסתפק בעיון בעמדתו היחידה של הצד המבקש. הטענה שההתנגדויות הוגשו בחוסר תום לב איננה מספיקה כדי להצביע שאכן פעלו הנתבעים בחוסר תום לב במובנו האובייקטיבי, קל וחומר במובנו הסובייקטיבי. יפים כאן הדברים האלה של א. ברק שניתח את תוכנו של תום הלב: 'מה משמיע לנו תום הלב? ... תום הלב הוא 'צורת התנהגות, הנקבעת לפי אמות מידה כלליות, על-פיהן מסיקים מהו הראוי והמצופה בנסיבות נתונות'. אמות מידה כלליות אלה מכוונות את הצדדים להתנהג זה כלפי זה ביושר, באמון, וכפי שראוי לאנשים הגונים והוגנים, גם אם הם מצויים ביחסי יריבות. תום הלב אינו דורש ויתור על האינטרס האישי והכנעתו לטובתו של אחר. תום הלב מניח כי כל אדם דואג לענייניו שלו. ... אכן, תום הלב מניח, כנקודת מוצא, שהאדם דואג לאינטרסים שלו עצמו. תום הלב מבקש להבטיח, כי דאגה זו תיעשה באופן הוגן ותוך התחשבות בציפיות המוצדקות של הצד האחר. תום הלב אינו מבוסס על ההנחה כי כל צד חייב לדאוג לאינטרסים של זולתו על חשבון האינטרסים של עצמו. תום הלב מבוסס על ההנחה כי כל צד דואג לאינטרסים של עצמו, אך הוא מבקש להבטיח כי דאגה זו תיעשה בהגינות תוך הבטחת המשימה המשותפת של שני הצדדים. 'עקרון תום הלב קובע את אופן התנהגותם של אנשים שמציאות החיים הפגישה ביניהם. הוא קובע כי התנהגות זו צריכה להיות בישור ותוך הגינות כנדרש על-פי תחושות הצדק של החברה בישראל. ... תום הלב אינו מניח 'מידת חסידות' ... תום הלב אינו דורש כי האדם לא יתחב (כך במקור, ר.ש.) באינטרס העצמי שלו. בכך שונה עקרון תום הלב מעקרון הנאמנות ... עקרון תום הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים, כל אחד לאינטרס שלו עצמו. עקרון תום הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות הראויה של הצד האחר.' אדם לאדם - לא זאב ולא מלאך. אדם לאדם - אדם'. תום הלב אינו מטיל חובה לאלטרואיזם. חובות תום הלב 'אינן מטילות על הפרט את החובה להתעלם מהאינטרס העצמי שלו.' (א. ברק, שופט בחברה דמוקרטית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, כתר ונבו 2004 עמ' 256-257)." יש לציין, כי עפ"י ס' 106 (ד)(1) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה- 1965 הקובע שאם "מצא מוסד תכנון כי התנגדות לתכנית או התנגדות להקלה או לשימוש חורג הוגשה שלא בתום לב והיא טורדנית וקנטרנית, רשאי הוא לחייב את מי שהתנגד, לשלם ליזם התכנית את הוצאות ההליך במוסד התכנון", פתוחה היתה הדרך בפני התובעים לפנות למוסד התכנון בבקשה לחייב את הנתבע בהוצאות ההליך בפני וועדת התכנון. עפ"י הראיות המונחות לפני בתיק זה, לא פנו התובעים בבקשת פיצויים בגין הגשת התנגדויות שלא בתום לב ו/או כי התנגדויות אלו טורדניות או קנטרניות. אמנם, סמכותו של מוסד תכנון לפסוק הוצאות בשל הגשת התנגדות שלא בתום לב היא סמכות ליתן סעד משני של הוצאות בהליך התכנון בלבד, אולם אי ניצול אופציה זו פועלת לרעת התובעים לעניין נטל הוכחת חוסר תום הלב בעצם ניהול ההליך מצד הנתבע בפני וועדות התכנון השונות והעלאת הטענות השונות להתנגדות. ג. אחריות הנתבע לנזק הנגרם מניסיונם הכושל של הצדדים לבנות במשותף במקרקעין לטענת התובעים, הנתבע הוליך אותם שולל כאילו ברצונו לבנות עימם במשותף, אולם בפועל הוא משך את הזמן עד לפקיעת תוקף היתר הבנייה של התובעים. מנגד, לטענת הנתבע, התובעים הם אלו שהפסיקו באמצעיתו את הליך התכנון המשותף שבוצע עם האדריכל דן יזרעאלי. כך או כך, בידי התובעים היה המידע הדרוש בנוגע לפקיעת תוקף היתר הבנייה שלהם, ובחירתם השגויה לנהל משא ומתן ארוך עם הנתבע בנוגע לבנייה משותפת בשעה שתוקף היתר הבנייה עומד לפוג הינה על אחריותם הבלעדית. התובעים יכולים היו להציב לנתבע לוח זמנים התואם את תוקף ההיתר שברשותם ובראותם כי הנתבע אינו עומד בו יכלו להתחיל לבנות באופן עצמאי על סמך פסק דינו של בית המשפט העליון. עתה, לאחר שהתובעים "הימרו" על תוקף ההיתר בתקווה כי יוכלו להגדיל את רווחיהם ע"י בנייה משותפת עם הנתבע, מבקשים הם כי הנתבע יישא בהפסדם הנובע מהחלטה שגויה זו שהובילה בסופו של דבר לפקיעת תוקף ההיתר. כמובן שלאור השתלשלות עניינים זו והיכולת שהייתה בידי התובעים לממש את היתר הבנייה במועדו ע"מ שלא להזדקק להליך קבלת היתר חדש (על כלל ההליכים בפני וועדות התכנון הכרוכים בכך) אין בידי ליתן את הסעד המבוקש- פיצוי בגין הנזק הנגרם כתוצאה מפקיעת תוקף ההיתר. כמו כן, כיוון שבטענות התובעים לעניין זה מובלעת גם הטענה לפיה על הנתבע לפצותם על פרק הזמן בו הטעה אותם לחשוב (כך לטענתם) כאילו רצונו בבניה משותפת למרות שבפועל לא רצה בכך כלל, אתייחס אף לטענה זו. אף בשלב המשא ומתן בין הצדדים חלה חובת תום הלב, לפיה הצד למשא ומתן חייב לנהוג באמונה תוך הגשמת האמון, שהצד האחר נותן בו. תום הלב נבחן לפי מבחן "אובייקטיבי" במובן זה שעניינו בצורת התנהגות, הנקבעת לפי אמות מידה כלליות, על-פיהן מסיקים, מהו הראוי והמצופה בנסיבות נתונות מצד המנהל משא ומתן. מערכת הנסיבות היא תמיד מיוחדת, והיסוד הנפשי והתנהגותם של הצדדים למשא ומתן הם מרכיבים סובייקטיביים (ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פיתוח ובניין בע"מ נ' דוד קסטרו פ"ד ל"ז(4), 673). כמובן, שעצם אי הבשלת העסקה בשל חוסר רצונו של מי מהצדדים אינה מורה על חוסר תום לב בעצם ניהול המשא ומתן, שמטיבו וטבעו יכול להסתיים ללא תוצאות כלל. לפיכך, אין כל נפקות לשאלה מי מהצדדים הפסיק לנהלו. התובעים לא הצליחו להרים את הנטל להוכחת יסודו הנפשי של הנתבע כאילו פעל בחוסר תום לב באופן סובייקטיבי. כך, בעדותו של עד התובעים מר שאול כהן שנכח בפגישותיהם המשותפות של הצדדים עם האדריכל אין כל הוכחה חד משמעית לכך שהנתבע פעל בחוסר תום לב, ומסקנתו כאילו הנתבע פעל בחוסר תום לב נובעת אך ורק מעצם הימשכות ההליכים. בתשובה לשאלת בא כוחו של הנתבע מהיכן המסקנה לפיה היה מנוי וגמור עם הנתבע שלא לאפשר לתובעים לבנות, ענה מר שאול כהן "התנהלות התיק עד להיום בעצם. זה כבר 20 שנה וזה לא נגמר" ובתשובה לשאלת בית המשפט ענה העד- " אני מעיד על מה שאני ראיתי, אבל אני סה"כ נפגש עם התובע והתרשמתי שכל התנהלות התיק שהאדון (הנתבע, ר.ש.) לא רוצה שזה יבנה, הוא לא אמר את זה, אבל ראינו דברים, אם עד היום זה לא מבוצע, אז איך אפשר לקרוא לזה. אולי יש דברים אחרים שאני לא יודע" (פרוטוקול עדות מר שאול כהן מיום 07.10.10 עמ' 4 שורה 22; עמ' 6 שורות 1-3). כמו כן, נאמנה עלי עדותו של עד הנתבע האדריכל דן יזרעאלי שניסה לתכנן ביחד עם הצדדים במשותף את הבנייה בחלקה בה נאמר כי שני הצדדים היו חפצים בבנייה. מר יזרעאלי הצהיר מפורשות כי "שני הצדדים פנו אלי ואני מאמין עד היום ששני הצדדים רצו כן לתכנן. אני חושב שגם נתתי הצעה סבירה ועד היום לא ברור לי למה לביא לא המשיך עם זה" (פרוטוקול עדות מר יזרעאלי מיום 07.10.10 עמ' 28 שורה 22; עמ' 6 שורות 1-2). משלא הוכח בפני אף כי המשא ומתן נכשל בעטיו של הנתבע, וקל וחומר שלא הוכח חוסר תום ליבו של הנתבע, אין בידי ליתן פיצוי בגין הנזק הנגרם מכישלון המשא ומתן שנוהל בין הצדדים. סוף דבר לאור כל האמור התביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבע הוצאות תביעה זו בסך 7,500 ₪, בהתחשב בהתנהגות שני הצדדים במהלך האירועים העולים מתיק זה ומתוך שאיפה לשים קץ לסכסוך הממושך בין הצדדים. פיצוייםשימוש לרעה בהליכים משפטיים