קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לקביעת סכומי פיצויי הפקעה: רקע בתיק ה"פ 179/08 זה הגישו המבקשים תובענה לקביעת סכומי פיצויי ההפקעה שלהם הם זכאים על פי טענתם בשל הפקעת זכויותיהם במקרקעין המפורטים להלן ("המקרקעין"), מכוח צו הדרכים שפורסם לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל [הגנה ופיתוח] 1943 ("הפקודה") ביום 11.12.05 בק"ת 6441 ומכוח תכנית מתאר תת"ל/3 /4 /6 שפורסמה ביום 7.9.05 בי"פ 5434 ("תכנית המתאר"). הפקעת המקרקעין נעשתה לצורך סלילת או הרחבת דרך מס' 9. שטחי הקרקע שהופקעו הם: גוש חלקה שטח רשום במ"ר שטח שהופקע שיעור (%) הפקעה א. 7888 20 14,625 6,902 47.19 ב. 10040 19 7,592 637 8.4 ג. 10044 16 1,000 32 3.2 ד. 10044 21 49,080 9,690 19.74 ה. 10045 3 12,763 6,307 49.42 ו. 10045 3 14,853 11,077 74.58 ז. 10045 25 17,846 8,816 49.4 ח. 10045 26 44,774 20,058 44.8 ט. 10045 40 1,718 608 35.39 י. 10045 41 1,602 717 44.76 יא. 10045 49 3,295 3,295 100 יב. 10045 62 30,000 יג. 10045 63 20,434 14,395 70.45 יד. 10045 68 11,848 1,085 9.16 טו. 10045 73 12,235 11,142 91.07 טז. 10045 74 21,172 7,869 37.17 יז. 10045 79 10,021 כ-900 מ"ר יח. 10045 80 15,018 12,262 81.65 יט. 10045 81 15,002 15,002 100 ביום 30.11.08 הגישו הצדדים הודעה מוסכמת שבה התבקש בית המשפט להשתמש בסמכות הנתונה לו לפי תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 ("התקנות") ולמנות את שמאי המקרקעין מר ספי רביב כמומחה מטעם בית המשפט ("רביב"). בגדר ההודעה פירטו הצדדים כי הם הגיעו להסדר דיוני אשר לפיו ימונה שמאי מוסכם לשם הכרעה במחלוקת השמאית. ביום 7.12.08 הוחלט על מינויו של רביב, אשר ערך חוות דעת (ת/3) שהוגשה לבית המשפט ביום 19.1.10 ("חוות דעת רביב"). לחוות דעת רביב צורפה גם חוות דעתו של האגרונום א' שפירא ("שפירא") (ת/1), אשר רביב הסתייע בו על מנת לאמוד את נזקיהם של מקצת מן המבקשים כתוצאה מן ההפקעה. ביום 7.9.10 הגישו המבקשים בקשה למתן פסק דין חלקי על יסוד המסקנות הכלולות בחוות דעת רביב, ולאחר שעיינתי בתשובת המשיבה החלטתי ביום 7.11.10 להיעתר לבקשה, ובעקבות כך ניתן ביום 21.11.10 פסק דין חלקי בתובענה ("פסק הדין החלקי"). התערבות במסקנות השמאים בדיון שהתקיים ביום 29.11.10 ביקשו הצדדים לחקור את רביב ואת שפירא, ולמטרה זו התקיים דיון ביום 13.2.11 אשר לאחריו הגישו הצדדים את סיכומי טענותיהם. מעיון בהם עולה שכל אחד מן הצדדים, בתורו, מוצא פגמים ומטיל דופי בחוות דעתם של רביב ושפירא, עד כי יכול להתקבל הרושם שנשכחה מן הצדדים העובדה ששמאים אלה מונו על פי בקשתם ובהסכמתם. עד שאעבור לדון בטענותיהם של הצדדים ובהשגותיהם על קביעותיהם של רביב ושפירא, אציין כי חלק ניכר מטענות והשגות אלה משקף, לדעתי, את חוסר שביעות הרצון ממסקנותיו ומממצאיו של שמאי מוסכם שהוא אופייני במקרים הדומים לענייננו. בע"א 6540/05 סולל בונה בע"מ נ' אברמוביץ' אבנר (טרם פורסם, , 1.12.08) הצביע בית המשפט על תופעה זו, וגם אם טיבו של העניין שנדון שם היה שונה מזה שבפנינו, בעיקרו של דבר השאלה העומדת על הפרק היא מידת ההצדקה להתערבות במסקנות וממצאים של שמאי מוסכם. על כך העיר בית המשפט: אכן, במקרים בהם מתמנה מומחה מוסכם, שמתבקש לחוות דעה לגבי מספר גדול של ליקויים נטענים, אך טבעי הוא שאף צד אינו יוצא מרוצה. הרוכשים הביאו בוודאי בחשבון כי הפיצוי שיקבלו לא ישקף במדויק את הנזק שנגרם להם כתוצאה מליקויי הבנייה בביתם שלהם אלא ייגזר מהערכת הנזקים הנובעים מן הליקויים שיימצאו בבתי המדגם, בהתאם להסדר הדיוני. בהסדר הדיוני ויתר, אפוא, כל רוכש על הערכת נזקים מדויקת לגבי ביתו שלו למען ייעול ההליך, פישוטו וחיסכון בהוצאות משפט. הדברים אמורים באותה מידה באשר לטענות של חברות הבניה לפיהן בבתי המדגם היו לקויים ייחודים. על ההסדר הדיוני יש לברך. אלמלא הגיעו הצדדים להסדר הדיוני, היה נדרש בית המשפט להעריך את הנזקים בכל בית בנפרד וניתן להניח כי ההליך היה אורך עוד שנים רבות. כוחם של דברים אלה, בשינוי המתחייב מנסיבות העניין, יפה אף לענייננו. מעבר לכך, וחשוב מזאת, ראוי להזכיר את מה שהוא בבחינת מושכלות ראשונים בנוגע לאופן שבו על בית המשפט להתייחס לחוות דעת של שמאי מוסכם או שמאי שמונה על ידי בית המשפט. בע"א 1168/07 יפה נוף - תחבורה, תשתיות ובניה בע"מ נ' מאיר הפלר, עו"ד (טרם פורסם, 1.12.09) אמר בית המשפט: "ככלל, עילות ההתערבות בחוות דעת מקצועית אותה ערך שמאי או מעריך מצומצמות למקרים חריגים בהם פעל השמאי או המעריך בניגוד לכללי הצדק הטבעי כגון תחת השפעה בלתי הוגנת או עקב תרמית או כאשר פעל בחוסר תום לב [ראו: ע"א 609/93 מרום שירותי תעופה בע"מ נ' רשות שדות התעופה, פ"ד מח(5) 381, 391 (1994)]. פרט למקרים כאמור, אין מקום להתיר לצדדים להשיג על שיקול דעתו המקצועי של שמאי או מעריך על מנת להגיע לתוצאות הרצויות להם. בע"א 66/67 גלובוס למזרח, תעשייני עטים וצרכי משרד  בע"מ נ' רולקס בע"מ, פ"ד כא(2) 146 (1967) נדרש כבוד השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי לשאלה זו וקבע בנוגע למעריך, נשוא דיונו, כי: "... במידה שמסקנותיו נוגעות לענינים שבשיקול דעת, אין להרשות ויכוח על כך אם שיקול דעתו היה פגום, ואף טעות שהוא טעה בתום לב בענין שבשיקול דעת אין בה כדי להצדיק את שינוי מסקנותיו. הטעם לדבר הוא שבענינים אלה התכוונו הצדדים לסמוך ללא ערעור על הכשרתו המקצועית של האיש שנבחר על-ידם". על רקע דברים אלה אבהיר כבר עתה כי למעט בעניינים שהושארו על ידי השמאים להכרעת בית המשפט או שהם עניינים של חוק וככאלה חורגים מגדר מומחיותם המקצועית, אין בדעתי להתערב בהערכותיהם או במסקנותיהם ואני סבור שיש לאמצן כמות שהן. משום כך אני רואה לדחות את טענות הצדדים שנפלו בשומה פגמים מהותיים המצדיקים התערבות בה, ולדעתי טענות אלה אינן אלא ניסיון מלאכותי להביא את השגותיהם של המבקשים מחד, ושל המשיבה מאידך, אל גדר המקרים החריגים המצומצמים - עד מאוד, יש לומר - שבהם ניתן להתערב במסקנותיו של שמאי או של מומחה, כאמור בע"א 1167/08 הנ"ל. ההיבטים המשפטיים בחוות דעת רביב בפרק 11 של חוות דעתו סקר רביב את הוראות החוק והפסיקה אשר הנחו אותו בעת עריכת השומה. בפסקה 11.3 ציין רביב שנציגי המשיבה שעמם נועד היו בדעה ש"הנושאים המשפטיים אינם בתחום ההכרעה של השמאי המוסכם" והוא העיר על כך שלהשקפתו, קביעת סכום הפיצויים בגין הפקעה כוללת גם היבטים משפטיים, והוא ראה עצמו חופשי לפעול בהתאם לעקרונות המשפטיים כפי שאלה מובנים לו, למעט באותם עניינים אשר מלכתחילה הוסכם בין הצדדים שההכרעה בהם תהיה הכרעה של בית משפט. כאן המקום לציין גם שפרק 10 של חוות דעתו של רביב מפרט את העניינים שעליהם הושגה הסכמה בין הצדדים (פסקה א' של פרק 10) ואת נושאי המחלוקות ביניהם בסוגיות השונות הקשורות בהערכת שווי הזכויות וקביעת סכום הפיצויים (פסקה ב'). עיון ברשימת נושאי המחלוקת מלמד שבחלק מהם הייתה עמדתה של המשיבה שרביב אינו מוסמך להכריע בהם, בין מפני שמדובר בתביעה שאיננה נובעת מן ההפקעה עצמה, בין מפני שהתביעה מתייחסת לשטח קרקע שלא הופקע ובין מפני שחלק מן הנזק שנתבע הוא תוצאה של אישור תכנית המתאר כמו גם של תכנית מתאר שקדמה לה (תיקון 42 לתמ"א 3), ותביעה המבוססת על עניינים אלה צריכה להיות מוגשת בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965 ("חוק התכנון"). מחוות דעתו של רביב עולה שלמעט שני עניינים שבמחלוקת שלגביהם הייתה הסכמה שהם יוכרעו על ידי בית המשפט, הוא לא קיבל את עמדתה של המשיבה שלפיה הוא אינו מוסמך להכריע בשאר העניינים שבמחלוקת או שהכרעה בהם חורגת מגדר ההליך, והוא ראה לנכון לתת בהם החלטה לגופה של המחלוקת. כך למשל, בהתייחסו למחלוקת שעניינה הנושאים המשפטיים הכרוכים בעריכת השומה, הוא ראה לנכון לקבוע, בפסקה 11.3 של חוות הדעת, ש"סוגיית הפיצויים כוללת גם היבטים משפטיים ולפיכך אדון באותם היבטים שלגביהם לא הוסכם בין הצדדים שכבוד בית המשפט יפסוק". לא ירדתי לסוף דעתו של רביב כשהוא קבע את אשר קבע, אולם עיון בחלקים אחרים של חוות דעתו נותן יסוד להנחה שהוא ראה את עצמו בן חורין להכריע בשאלות משפטיות, כל אימת שאלה התייחסו לנושא שלא הייתה הסכמה בין הצדדים לגבי העברתו להכרעת בית המשפט. אם אני צודק בהנחתי זו, כי אז אין מנוס מן המסקנה שיש צדק לפחות בחלק מטענותיה של המשיבה, המצביעה על כך שרביב דן בעניינים שעל פי הגדרת תפקידו והמטלה שהוטלה עליו אינם בגדר סמכותו. בעוד אשר אני תמים דעים עם רביב שעריכת שומת מקרקעין מחייבת את השמאי להיזקק להוראות חוק ולפרשנות שניתנה להן בפסיקה, אין אני יכול לקבל את דעתו שהוא יכול היה להכריע בסוגיות משפטיות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים. כזה, למשל, הוא המקרה של מסקנתו בפסקה 11.7 של חוות דעתו, שם הוא אומר שנוכח דבריו - בחלק אחר של חוות הדעת - שאין לפצל את תביעות המבקשים, "הרי שניתן במסגרת פיצויי ההפקעה לדון גם בשטחים שאינם מופקעים, אך נפגעים מן ההפקעה". מסקנה זו היא משוללת יסוד ואין כל אפשרות לראות את הבסיס שעליו היא מושתתת. הליך זה הוא הליך לקביעת פיצויי הפקעה לפי סעיפים 8 ו-9 לפקודת הדרכים, ואין צורך להרחיק לכת למחוזות הפרשנות כדי להגיע למסקנה שבגדר תביעת פיצויים לפי סעיפים אלה אין אפשרות לתבוע פיצויים בגין קרקע שלא הופקעה (א' קמר, דיני הפקעת מקרקעין, כרך א' עמ' 420 ה"ש 26 (2008)) ("קמר"). ייתכן, ואיני מחווה דעה בעניין זה, שאם היה רביב פונה בבקשה למתן הוראות כיצד לנהוג בנושא זה או בנושאים משפטיים אחרים הכרוכים בהכנת חוות דעתו, ניתן היה להגיע מבעוד מועד למסקנה כיצד עליו לנהוג בהם, אלא שעתה משהוכנה והוגשה חוות דעתו אין מנוס מלהחזירה אליו על מנת שיתקנה בהתאם לאמור בפסק דין זה. מעיון בנאמר בפרק 11 של חוות הדעת, שעניינו הוראות החוק והפסיקה שלפיהם ערך רביב את דו"ח השמאות, עולה כי בשני נושאים, היינו בשאלת הזכות לפיצוי בגין כל השטח המופקע (ואי ניכוי רבע מן הפיצוי), ובשאלת הזכות לפיצוי בגין הוצאות העברה והוצאות נוספות (מיסוי, שכר טרחה, תיווך וכדומה), הייתה הסכמה שרביב לא יכריע בהם והצדדים הותירו את העניין להכרעת בית המשפט. בנושאים אלה אדון להלן. היקף הזכות לפיצויים בגין השטחים שהופקעו בנושא זה כרוכות שתי סוגיות משנה. האחת, השאלה אם הפקעת שטח שהוא פחות מרבע השטח הכולל מזכה בפיצוי כלשהו, והאחרת, אם במקרה של הפקעת שטח שהוא יותר מרבע השטח הכולל יש לנכות רבע משווי השטח שהופקע. בפסקה 11.5 של חוות דעתו מציין רביב שהצדדים הסכימו שנושאים אלה יועברו להכרעת בית המשפט, אולם מטעם כלשהו, שלא עלה בידי להבינו, הוא ראה לנכון לפרט את דעתו בסוגיה זו וקבע שלדעתו יש לקבל את טענת המבקשים ולחייב את המשיבה לשלם פיצויים בגין כל השטח המופקע ומבלי לנכות רבע מסכום הפיצוי. נראה שבכך הוא הסיג את גבולו של בית המשפט, ומכל מקום יש לכאורה טעם בטענת המשיבה שבעשותו כן הוא חרג מסמכותו. ההצדקה למדיניות השיפוטית של צמצום ההתערבות במסקנותיהם של מומחים בכלל, ושמאים בפרט, מבוססת על היותם של אלה מומחים בתחומם וחוות הדעת שהם מגישים לבית המשפט נועדו לסייע לו בעניינים שבמומחיותו. מומחה או שמאי שמונו למטרה זו אינם אמורים להביע עמדה בשאלות של פרשנות החוק או המדיניות השיפוטית הראויה שאותה יש ליישם בעניין העומד להכרעה. הוראות הדין הרלוונטיות למחלוקות אלה הן סעיף 7 וסעיף 8(1) של פקודת הדרכים ומסילות הברזל [הגנה ופיתוח], 1943 ("פקודת הדרכים"), שאמנם בוטלה בינתיים (חוק לתיקון פקודת הקרקעות [רכישה לצרכי ציבור] (מס' 3) תש"ע-2010 מיום 15.2.10) ("תיקון מס' 3"), אולם בכל זמן רלוונטי להליך זה היא עמדה בתוקפה. הזכות לפיצויים בהפקעת שטח קטן מרבע מכלל שטח המקרקעין לעניין זה רלוונטי סעיף 7 לפקודת הדרכים הקובע כי: "לא יהא בעל הקרקע זכאי לקבל פיצויים אלא אם כן היה שטח הקרקע שנלקח גדול מרבע השטח הכולל של החלקה שממנה נלקח; בתנאי שאם הוכח כי אם לא ישלמו לו פיצויים יהא נגרם לו סבל, רשאי הנציב העליון לפי שקול דעתו ליתן אותו סכום הפיצויים שימצא לנכון מתוך התחשבות בכל מסיבות העניין". הוראה זו שוללת מבעל המקרקעין שהופקעו בהיקף שהוא פחות מרבע משטחם הכולל, את הזכות לפיצוי אלא אם, ובמידה, ששר העבודה או שר התחבורה (שלהם הוקנתה הסמכות הנתונה לנציב העליון מכוח אותו סעיף) מצאו לנכון לפצותו. על אף חומרת פגיעתה של הוראת סעיף 7 בזכות הקניין לא ראה בית המשפט להתערב בה, ובמיוחד כך נוכח השינוי שחל בעמדת המדינה ביחס לאמות המידה של מתן פיצוי על יסוד שיקול הדעת שהוקנה לשרים באותו סעיף. מן ההחלטה שניתנה בע"א 9333/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח רפיק סאלים חליל (טרם פורסם, , 17.2.10) עולה כי המדינה גיבשה אמות מידה למתן פיצוי לפי סעיף 7 הנ"ל, ואלה גם פורסמו באתר האינטרנט של משרד התחבורה: המשיבה טענה, והדבר נתמך גם בפרסום באתר האינטרנט האמור, כי לצורך קביעת התקיימות התנאים לתשלום או אי תשלום פיצוי, לפי העניין, תוקם ועדה שהרכבה יהיה ממלאי תפקידים שונים במשרד התחבורה והיא שתשקול את נסיבותיו של כל מקרה שיובא בפניה. המשיבה ציינה גם (בסעיף 48 של סיכומיה) שהמבקשים פנו בתאריך 17.6.09 אל שר התחבורה בעניין זה. מן החומר שבפני לא ניתן להסיק מסקנה כלשהי בעניין זה, אולם יהא אשר יהא הדבר, דעתי היא שהמשיבה צודקת בטענתה שעניין זה, של פיצוי בגין הפקעה של שטח הקטן מרבע מן השטח הכולל, לא היה בסמכותו של השמאי ולמסקנותיו בעניין אין יסוד מספיק. יתר על כן, נוכח עמדת בית המשפט המשתקפת מן ההחלטה בע"א 9333/04 הנ"ל נראה שגם בית המשפט אינו יכול להורות על תשלום פיצוי במקרה שמתקיימות הנסיבות שבהן מדובר בסעיף 7 הנ"ל, היינו הפקעה של שטח שהוא קטן מרבע משטחם הכולל של המקרקעין. גם בעניין זה יש, אפוא, להחזיר את העניין לרביב על מנת שחוות דעתו תתוקן בהתאם. הזכות לפיצויים בהפקעת שטח גדול מרבע ההוראה הרלוונטית למצב עניינים שבו ההפקעה היא של שטח גדול מרבע השטח הכולל של מקרקעין היא הוראת סעיף 8(1) לפקודת הדרכים הקובע כי: "היה גודל השטח שנלקח עולה על רבע החלקה שממנה נלקח, ישולמו לבעל הקרקע שנרכשה פיצויים בעד השטח העודף על הרבע". לכאורה, משמעות ההוראה היא כי בנסיבות אלה רשאית המשיבה להפחית מסכום הפיצוי עבור המקרקעין שהופקעו סכום המייצג את ערכו של רבע מכלל שטח המקרקעין שבהם נעשתה ההפקעה. פרשנות זו של הוראת סעיף 8(1) הייתה קיימת עד שנפסקה ההלכה בע"א 5546/97 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה קרית אתא נ' הולצמן פ"ד נה(4) 629 (2001) ("עניין הולצמן"). באותו עניין בחן בית המשפט את התאמתן של ההוראות שבפקודת הקרקעות [רכישה לצרכי ציבור] 1943 ("פקודת הקרקעות") ובחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 ("חוק התכנון") הדומות בעיקרן להוראת סעיף 8(1) לפקודת הדרכים, למצב המשפטי שנוצר בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וההגנה על זכות הקניין המוקנית בסעיף 3 שלו. בית המשפט קבע בעניין זה שני כללים שהם רלוונטיים למקרה שבפנינו. האחד, שכאשר מפקיעים שטח קרקע בשלמותו אין מקום להחיל את עקרון הניכוי הקבוע בסעיף 8(1), והאחר, שגם כאשר מפקיעים שטח קרקע שלא בשלמותו יש הצדקה לניכוי הרבע מכוחו של סעיף 8(1) רק במקום שבעקבות ההפקעה חלה השבחה של יתרת השטח שנותר בידי בעליו, ובלשון בית המשפט "תשלום פיצויים בשיעור הנופל מערך המקרקעין שהופקעו יהיה מוצדק רק אם עקב ההפקעה עולה ערך הרכוש שנותר בידי הבעלים או הם זוכים בהנאה שוות ערך אחרת". על רקע זה אין קושי לקבוע כי אלה מן המבקשים שהם בעלי חלקות שהופקעו בשלמותן זכאים לפיצוי ללא ניכוי רבע, ואילו לגבי המבקשים שהם בעלי חלקות שמהן הופקע חלק העולה על רבע, אולם לא מגיע לכדי הפקעה מלאה, מתעוררת השאלה אם הייתה השבחה של החלק שנותר בידם, כך שלפי ההלכה שנקבעה בעניין הולצמן תוכל המשיבה לנכות את שוויו של רבע מן השטח מסכום פיצויי ההפקעה. שאלה זו היא בעיקרה שאלה של נטל ראיה, היינו האם על אותם מבקשים מוטלת החובה להוכיח שלא חלה השבחה של החלק שנותר בידה, או שמא על המשיבה להראות כי בעקבות ההפקעה הושבח ערכם של החלקים שנותרו בידם. המבקשים טוענים (בסעיפים 44 ו-48 של סיכום טענותיהם) שיש לקבוע שהעיקרון הוא פיצוי מלא וכי על המשיבה, המבקשת לנכות את ערך הרבע, החובה להראות כי מתקיימות הנסיבות לעשות כן. עוד טוענים המבקשים כי על כל פנים, מחוות דעתו של רביב עולה בבירור שלא זו בלבד שאין השבחה של יתרת שטחי החלקות, אלא שהייתה פגיעה גם בהן. דעתי היא שבעניין זה צודקים המבקשים, וכי הכלל שנקבע בעניין הולצמן מטיל על המשיבה את חובת הראיה להתקיימות הנסיבות המצדיקות את ניכוי שווי הרבע. טעמו של הדבר הוא בדין הראיות, היינו הכלל שלפיו חובת הראיה מוטלת על מי שטוען לעובדה שהיא חשובה לעמדתו (ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (טרם פורסם, 9.5.11)). משנקבע בעניין הולצמן כי ניתן לנכות את שוויו של הרבע רק אם הושבח ערכו של החלק הנותר, אזי המשיבה, המבקשת לנכות מסכום הפיצוי, נושאת בחובה להוכיח את עובדת ההשבחה, ומשלא עמדה בחובה זו יש לקבוע את זכותם של המבקשים הרלוונטיים לפיצוי מלא וללא כל ניכוי. ההליכים המקבילים (לפי חוק התכנון והבנייה) המשיבה טוענת שרביב חרג מסמכותו כאשר הוא קבע שניתן, לצורך קביעת סכום פיצויי ההפקעה, להתעלם מתביעות שהגישו המבקשים לקבלת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון. בעניין זה מפנה המשיבה לדבריו של רביב בפסקה 11.2 של חוות דעתו שם נאמר כי "יש לראות את אישור התכנית ופרסום הצו ברצף תכנוני אחד ובהתאם לכך יהיה זה סביר לנהל תביעת פיצויים אחת ולא כפולה...", ולדברים שהוא אמר בפסקה 11.7 של חוות דעתו: "משהכרעתי בסוגיית היקף הפיצוי וקבעתי כי במקרה הנדון אין על פי הבנתי לפצל התביעות הרי שניתן במסגרת פיצויי ההפקעה לדון גם בשטחים שאינם מופקעים, אך נפגעים מההפקעה". בעוד אשר אני יכול להיות תמים דעים עם דבריו של רביב בפסקה 11.2 של חוות דעתו, איני יכול להסכים לנאמר בפסקה 11.7 שלה, וגם בעניין זה, כמו בנושאים אחרים שנזכרו לעיל, יש להחזיר אליו את חוות הדעת על מנת להתאימה לנאמר בפסק דין זה. תביעת המבקשים בהליך זה איננה תביעה לפיצוי בשל פגיעה במקרקעין שנפגעו מתכנית מתאר, כי אם תביעה לפיצוי בשל הפקעת זכויותיהם של בעלי המקרקעין. עילתה של תביעה כזאת, המבוססת על סעיפים 8 ו-9 לפקודת הדרכים, שונה בתכלית השינוי מעילת תביעה בשל פגיעה על ידי תכנית מתאר, כאמור בסעיף 197 לחוק התכנון. לכן לא ניתן, בגדר תביעה לפיצויים בגין הפקעה, להעניק פיצויים בגין קרקע שלא הופקעה (קמר, כרך ראשון עמ' 420 ה"ש 26), וגם בעניין זה טעונה חוות הדעת תיקון והתאמה למצב החוקי. העניין שבו התלבטתי הוא עניין כפל ההליכים בנוגע לשטחי הקרקע שהופקעו ואשר לגביהם חלה תכנית המתאר. גדר הספק הוא שמחד גיסא קיימת לבעלי אותם מקרקעין עילת תביעה בשל פגיעה על ידי תכנית המתאר, כאמור בסעיף 197 לחוק התכנון, ומאידך גיסא קיימת להם עילת תביעה בשל ההפקעה, כאמור בסעיפים 8 ו-9 בפקודת הדרכים. המשיבה צודקת אמנם כשהיא טוענת שמדובר בעילות שונות (קמר,כרך ראשון,עמ' 447 ) והיא צודקת גם כשהיא טוענת שהסמכות לדון בתביעה לפי סעיף 197 נתונה לערכאה אחרת וכן שהחבות בתשלום הפיצויים בשל פגיעה על ידי תכנית מתאר מוטלת על מוסד התכנון ולא על המשיבה. מן העבר האחר, יש לתת את הדעת לכך שבסופו של דבר מדובר אך בשאלה של כימות נזקו של בעל הקרקע שהופקעה, ונראה לי שבמקרה המתאים אין מניעה לנהוג כפי שנהג רביב ולהעריך את שווי המקרקעין שהופקעו תוך כדי שהוא מביא בחשבון הן את מידת הפגיעה שנגרמה על ידי תכנית המתאר והן את שווי המקרקעין לאחר שהובאה בחשבון הפגיעה בהם על ידי התכנית, תוך כדי שהוא מביא בחשבון הן את מידת הפגיעה שנגרמה על ידי ההפקעה והן את שווי המקרקעין לאחר שהובאה בחשבון הפגיעה בהם על ידי תכנית המתאר. דומני שבסופו של דבר מדובר בפגיעה בבעלי מקרקעין, שאין חולק שהם זכאים לפיצוי בגינה, בסכום שישקף הן את הפגיעה על ידי תכנית המתאר והן את הפגיעה על ידי עצם ההפקעה. כאשר, כמו במקרה שבפנינו, קיימת סמיכות זמנים בין תכנית המתאר ופעולת ההפקעה עצמה, יש מקום לנקוט בדרך שבה נהג רביב כאשר - לגבי אותם שטחי קרקע שחלה עליהם תכנית המתאר והם הופקעו - הוא העריך את שוויים לצורך הפיצוי המגיע בגין ההפקעה כמבוסס על ערכם לפני מתן התוקף לתכנית המתאר. אוסיף עוד כי עיון באסמכתה שאליה הפנתה אותי המשיבה בתמיכה לטענתה שמדובר בהליך דו שלבי, היינו ע"א 474/83 הוועדה המקומית לבנייה ולתכנון ערים, ראשון לציון נ' עזרא חממי, מא (3) 370 (1987) ("עניין חממי"), איננה שוללת את האפשרות להעריך את נזקיו של הנפקע בהליך אחד. הגיונה של ההלכה שנפסקה בעניין חממי נעוץ דווקא בהיפוכה של גישת המשיבה, היינו בית המשפט עמד על כך שהרשות השלטונית הנוגעת בדבר אינה יכולה להפחית את ערך המקרקעין המופקעים על ידי שינוי ייעודם בתכנית מתאר במועד כלשהו עובר להפקעה ועל ידי כך להקטין את סכום הפיצויים שישולמו לנפקע. על רקע זה נקבע כי הפיצויים המגיעים בשל תכנית מתאר המפחיתה את ערך המקרקעין הם עניין אחד, ופיצויים עבור ההפקעה הם עניין אחר. אלא שכאמור, במקרה שלפנינו סמיכות הזמנים שבין תכנית המתאר לבין ההפקעה מאפשרת להעריך את שוויים של המקרקעין שהופקעו על דרך של פעולת הערכה אחת, ולא מצאתי טעם טוב שיצדיק את פיצול התביעות ובלבד, כמובן, שלא ישולם כפל פיצוי לאותם מבקשים שמקרקעיהם הופקעו. לא נעלמו מעיני טענותיה של המשיבה בדבר השוני בזהות מי שנושא בחובת הפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון, לעומת מי שנושא בחובה כזאת לפי פקודת הדרכים, אלא שגם בכך אין כדי להביאני לקבל את טענתה של המשיבה. בשני המקרים, מי שנושא בחובת תשלום הפיצויים הוא מי שמייצג את אינטרס הציבור שלטובתו בוצעה ההפקעה, וכל העניין לא נראה לי אלא עניין של התחשבנות בין רשויות שלטון שאין הצדקה שהיא תגרום לעיכוב בתשלום פיצוי למי שהופקע רכושו. בהיבט זה יש יותר מקורטוב של צדק בטענות המבקשים המצביעים על כך שהקרקע הופקעה לפני קרוב לשש שנים ועד עתה לא שולם להם הפיצוי שהם זכאים לו. לאור כל זאת אני רואה לדחות את טענת המשיבה בנוגע לכפל ההליכים ולקבל את גישתו של רביב המשתקפת בפסקה 11.2 של חוות דעתו, ביחס להערכת הפיצוי על בסיס שווי המקרקעין כקרקע חקלאית, כפי שהייתה לפני שינוי היעוד על פי תכנית המתאר. במאמר מוסגר, ולמעלה מן הדרוש, אציין כי אני מסופק אם האסמכתה שהביא רביב כדי לתמוך בהשקפתו (פסק הדין בה"פ 1639/94 תורקיאן אפלטון נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה (טרם פורסם, , 25.3.97)) אכן תומכת בה, וזאת לאור דעה אחרת שהובעה על ידי השופט א' גורן בה"פ (ת"א) 433/05 חברת מקרקעין גוש 3922 חלקה 3 בע"מ נ' מדינת ישראל / המחלקה לעבודות ציבוריות (טרם פורסם, 11.2.08) (וראו גם ה"פ 52/03 דב גוטסמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , 20.6.10)). מכל מקום, ברור שהפיצוי שישולם למבקשים הרלוונטיים מכוח פסק דין זה יותנה בכך שהם יחזרו בהם מתביעה שהגישו, אם הגישו, לפי סעיף 197 לחוק התכנון. הוצאות נלוות: העברה, מיסים ונוספות לפי האמור בפסקה 12.12 של חוות דעתו של רביב הוצא עניין זה מגדר העניינים שנמסרו להערכתו, והצדדים הסכימו שהעניין יוכרע על ידי בית המשפט. המבקשים טוענים (בסעיף 53 של סיכום טענותיהם) שמכוחו של העיקרון בדבר העמדת הנפקע באותו מצב שבו הוא היה נמצא אלמלא ההפקעה, יש לכלול בפיצויי ההפקעה תשלומים נוספים הכרוכים ברכישת קרקע חלופית כגון הוצאות הליכים, שכר טרחה ומיסים. בהמשך טוענים המבקשים כי הם זכאים לפיצוי בגין תשלום מס רכישה עבור מקרקעין חלופיים (סעיף 58 לסיכום הטענות), שכר טרחת עורך דין בקשר עם רכישת מקרקעין חילופיים ודמי תיווך ברכישה (סעיף 60 לסיכום הטענות), הוצאות ושכר טרחת עורך דין בהליך זה (סעיפים 68-63 לסיכום הטענות). תשובת המשיבה לטענות אלה היא שלפי סעיף 9 לפקודת הדרכים יש לפצות על שווי הזכויות במקרקעין שהופקעו ואין מקום להוסיף על כך תשלומים כגון מיסים, תיווך וכיוצא באלה. דעתי היא שהמשיבה צודקת בעמדתה, גם אם לא מכל טעמיה. אכן, הכללים לקביעת סכום פיצויי הפקעה מפורטים בסעיף 9 לפקודת הדרכים, וכבר נפסק שהכללים המנויים באותו סעיף אינם בבחינת רשימה סגורה (ע"א 740/75 שמואל דוידוביץ נ' אתרים בחוף תל-אביב, חברה לפיתוח אתרי תיירות בתל-אביב-יפו בע"מ, לא (3) 3 (1977), וכן קמר כרך שני עמ' 585). עוד ניתן לומר שמכוחו של העיקרון, מטרת הפיצויים היא להעמיד את הנפקע "באותו מצב כספי, שבו היה עומד אלמלא ההפקעה, כך שבכספי הפיצויים שיקבל יוכל לשוב ולרכוש זכות דומה שהופקעה ממנו" (קמר, כרך שני עמ' 584), ולכן, לכאורה, יש מקום לזכות את הנפקע בתשלום מס רכישה בגין רכישת נכס חלופי (היינו 5% משוויו של הנכס הנרכש). אלא שלפי דעתי פיצוי כזה איננו בבחינת מובן מאליו, ועל מנת לקבל פיצוי בגין רכיב זה על הנפקע להראות שהוא רכש מקרקעין חלופיים או ראיה המאפשרת להסיק בוודאות סבירה שהוא עומד לעשות כן. בתובענה זו, שהוגשה על ידי מספר רב של מבקשים, אין תשתית מספיקה לקבוע שהמבקשים או מקצתם רכשו קרקע חלופית, ומכאן שאין אפשרות לקבוע ממצא בנוגע לסכום מס הרכישה הנתבע על ידם כתוספת לפיצוי. על מנת לזכות מי מן המבקשים ברכיב פיצוי זה היה צורך להציב תשתית ראייתית מתאימה ולא להסתפק בטענות כלליות על הזכות העקרונית לפיצוי מעין זה, כפי שעשו המבקשים. דין דומה חל גם על טענתם ביחס לתשלומי דמי תיווך או שכר טרחת עורך דין בקשר עם רכישת מקרקעין חלופיים. המבקשים טענו גם שיש לפצותם בגין חבות מיסוי המוטלת עליהם (מס שבח) בקשר עם פיצויי ההפקעה, אולם גם טענה זו יש לדחות לאור הפסיקה שקבעה שאין זכות שיפוי בשל חבות מס כזו (קמר, כרך שני עמ' 587 וה"ש 324 שם). טענת המבקשים ביחס לזכאותם לשכר טרחת עורך דין כחלק מן הפיצוי בגין ההפקעה אינה מקובלת עלי מן הטעם הפשוט שהם זכאים לכך, בסייגים שנקבעו, כחלק מן ההליך הנוכחי. לשון אחרת, הפסיקה קבעה שבעל דין שזכה במשפט זכאי לכיסוי הוצאותיו הממשיות שהיו כרוכות בניהול ההליך (ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עלית, ס (1) 600 (2005)), ולמטרה זו עליו להראות לבית המשפט את סכומי ההוצאות שבהם נשא. המבקשים מפנים בעניין זה לתקנה 512(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ומקובל עלי שבאין ראיה לתשלום שעל המבקשים לשאת בו בגדר הוצאותיהם בהליך זה, ניתן להיזקק לתעריף שנקבע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי) תשל"ז-1977, כפי שמורה תקנה 512(א) הנ"ל. מכיוון שבכוונתי לעשות כן בגדר פסק דין זה, אין מקום לכלול את נושא ההוצאות המשפטיות של המבקשים כחלק מן הפיצוי עבור הפקעה הנתבע בתובענה זו. סיכומו של דבר הוא שאני דוחה את טענות המבקשים בכל הנוגע להוצאות הנלוות. ריבית והפרשי הצמדה המבקשים טוענים כי הם זכאים לתשלום הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה תשכ"א-1961 ("חוק פסיקת ריבית"), וזאת מיום תפיסת החזקה ועד לתשלום בפועל. המבקשים אמנם אינם מתעלמים מהוראתו של סעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד-1964 ("החוק המתקן"), אלא שהם טוענים שלפי החוק המתקן הפיצוי בגין העיכוב בתשלום פיצויי ההפקעה נמוך במידה משמעותית מזה שאותו הם יכולים לקבל לפי חוק פסיקת ריבית. אין מחלוקת שכאלו הם פני הדברים, אלא שעל אף העובדה שמדובר במצב שהוא בלתי משביע רצון בעליל, אין בידי המבקשים כדי להציע אסמכתה המאפשרת להחיל על המקרה שבפנינו את חוק פסיקת ריבית לגבי כל התקופה במקום החוק המתקן. המבקשים מצביעים על כך שביום 15.2.10 נכנס לתוקפו תיקון מס' 3, אשר לפיו ניתן להוסיף לפיצויי ההפקעה הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית ולא רק הפרשי הצמדה וריבית לפי החוק המתקן. לדעתי ניתן להחיל את שיעור הריבית הקבוע בחוק פסיקת ריבית לגבי התקופה שממועד כניסתו לתוקף של תיקון מס' 3. טעמו של הדבר הוא שריבית והפרשי הצמדה הם בבחינת סעד נלווה (יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, עמ' 527 (1995)) שהזכאות לו נגזרת מזכאותם של המבקשים לסעד העיקרי, היינו פיצויי הפקעה מכוח פקודת הדרכים. העיקרון הכללי הקבוע בדין ביחס לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית הוא שאלה ייפסקו בהתאם לחוק פסיקת ריבית, ואילו היוצא מן הכלל הוא ההגבלה על שיעור הריבית הקבועה בחוק המתקן. משבוטל החוק המתקן ונותר העיקרון הכללי שבחוק פסיקת ריבית, אין מניעה מהחלתו לגבי התקופה שתחילתה במועד כניסתו לתוקף של תיקון מס' 3, ובמיוחד כך כאשר מדובר בסעד נלווה שמטרתו שמירת הערך הריאלי של הפיצוי (על ידי פסיקת הפרשי הצמדה) ופיצוי על "מחיר" הכסף (על ידי פסיקת ריבית). שיעור הריבית וההיוון המבקשים מלינים על שיעור הריבית, לצורך חישוב ההיוון שנעשה על ידי שפירא, ולטענתם שיעור זה אינו מתיישב עם שיעור הריבית המתפרסם בחוברות תחשיבים של משרד החקלאות, והם מביאים כאסמכתה את פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בה"פ 113/04 מוארמן נ' רשות הנמלים והרכבות (טרם פורסם, , 10.2.05). עיינתי באסמכתה שאליה הפנו המבקשים, ולא שוכנעתי שיש מקום להתערב במסקנותיו של שפירא בעניין זה. ראשית, מפני שבעניין זה, כבעניינים אחרים שאליהם התייחסו הצדדים בטענותיהם, יפה כוחם של הדברים שנאמרו לעיל בנוגע להתערבות במסקנותיו של שמאי שמונה על ידי בית המשפט בהסכמתם של הצדדים. שנית, טענת המבקשים ששיעור הריבית המתפרסם במסמכי משרד החקלאות הוא בגדר נתון המחייב את שפירא איננה מקובלת עלי, מפני שלמסמכים אלה אין תוקף נורמטיבי כלשהו ולדעתי שפירא יכול היה, לפי שיקול הדעת שניתן לו, לקבוע, כפי שעשה, שיעור ריבית שונה. ההסברים שנתן שפירא לקביעתו את שיעור הריבית (ובכלל זה גם לכך ששיעור ריבית זה שונה ממה שנפסק בה"פ 113/04 הנ"ל) (עמ' 15-11 לפרוטוקול) מקובלים עלי ולא מצאתי סיבה להתערב בקביעתו זו. סיכום לאור כל האמור לעיל אני מורה כי השומה המוצגת בפרק 14.א של חוות הדעת של רביב תיערך על ידו מחדש בהתאם לאמור בפסק דין זה. לצורך עריכתה של השומה המתוקנת לא יובאו בחשבון שטחים שהחלק שהופקע מהם נופל מרבע, ולא תובא בחשבון פגיעה על ידי תכנית המתאר בשטח שלא הופקע. השומה המתוקנת תוגש עד יום 30.11.11 והיא תפרט את הסכומים הרלבנטיים לכל חלקה שהופקעה (או חלק ממנה) וכן את שמות בעליה. כמו כן יפורטו בשומה הסכומים שהמשיבה שילמה למבקשים, הן כסכומים שאינם שנויים במחלוקת והן מכוח פסק הדין החלקי. לאחר שהשומה תוגש, יינתן פסק דין משלים על פי הנאמר בה, ולמניעת ספק אבהיר כבר עתה כי לכל סכום שייפסק לטובת המבקשים ייווספו הפרשי הצמדה, וריבית בשיעור הקבוע בחוק המתקן עד יום 15.2.10 ומאותו מועד ואילך ריבית בשיעור הקבוע בחוק פסיקת ריבית. מאידך, ינוכו מן הסכומים שייקבעו בפסק הדין המשלים הסכומים שכבר שולמו למבקשים על ידי המשיבה. כמו כן ייקבע בפסק הדין המשלים הסכום שישולם למבקשים כהוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין. קרקעותפיצוייםהפקעה