קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לקבלת דמי פינוי: התובע הוא יליד 1943, והוא עלה ארצה מאלג'יר כילד יחד עם משפחתו בשנת 1949. לטענתו, הסוכנות היהודית שיכנה את משפחתו בנכס שהוא בגוש 6181 חלק מחלקה 638 (להלן: "הנכס"). הנתבע 1 (להלן: "המינהל") הוא הבעלים הרשום של הנכס, והנתבע 2 (להלן: "מגן") הוא מי שזכה במכרז לבניית פרויקט מגורים במקרקעין בהם נמצא הנכס, בשכונת נווה יהושע ברמת גן. בתביעה דנן, עותר התובע שישולמו לו דמי פינוי, המגיעים לו לטענתו בגין פינויו מהנכס. התובע טען כי הוא גר בנכס באופן רצוף משנת 1949 ועד שנת 1996. בשנת 1996 הגיש המינהל כתב תביעה מתוקן כנגד הנתבע, בו נדרש פינוי של התובע מהנכס (ת. א. 66320/94 בבית משפט השלום. להלן: "תביעת הפינוי"). ביום 3.3.97 הוגשה נגד התובע תביעה כספית (ת. א. 26644/97 בבית משפט השלום בתל אביב). בתביעת הפינוי קבע בית משפט השלום בפסק דינו, כי התובע אינו מסיג גבול אלא בר רשות חינם. התובע הגיש ערעור על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 24.12.03 (ע"א 1527/01), אימץ את פסק דינו של בית משפט השלום, וקבע כי לתובע רישיון מכללא עקב שהייתו ארוכת השנים בנכס. עוד נקבע כי הרשות שניתנה לתובע אינה בלתי הדירה, וכי הוא נהנה מהשימוש בנכס ללא תשלום מינימאלי. לאחר פרסום פסק הדין בערעור, נודע לתובע לטענתו, על ארכיון הסוכנות היהודית בצריפין. הוא פנה לשם וקבל מסמכים היסטוריים, שלטענתו הופכים על פניהם את ממצאי בתי המשפט בתביעת הפינוי. התובע הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינה של ערכאת הערעור בתביעת הפינוי, תוך שהוא מבקש לצרף את המסמכים הנוספים שאיתר. ביום 5.8.04 דחה בית המשפט העליון את הבקשה. יחד עם זאת, בית המשפט העליון (כב' השופטת פרוקצ'יה), ציין בהחלטתו כי "נרשמת בזה הודעת המדינה לפיה לא תטען כנגד זכותו הדיונית של המבקש להגיש תביעת פיצויים בגין סילוק ידו מן הנכס, כעולה מפסיקת הערכאות הקודמות בהקשר לכך, וכן לא תתנגד להצגת הראיות במסגרת אותה תביעה, אם ובמידה שהמבקש יבקש להציגן". בעקבות החלטתו של בית המשפט העליון, פונה הנכס על ידי התובע, ובהמשך הוא נהרס. טענות הצדדים מכוח הודעת המדינה, ודבריו של בית המשפט העליון שצוינו לעיל, הציג התובע בתביעה דנן מסמכים שהתגלו לו בארכיון הסוכנות. המסמכים צורפו כנספחים ט' - ל"א לתצהיר עדותו הראשית של התובע. התובע טען כי מהמסמכים הללו עולה כי ביום 1.1.53 שילמה משפחת קריקוב "על החשבון" 20 ל"י כדמי מפתח לסוכנות, וזכתה במעמד של דיירות מוגנת (נספח ט' לתצהיר התובע). הוא טען כי התשלום הזה שולם בנוסף לתשלומי השכירות ששולמו בנפרד - בסכום של 4 ל"י לחודש. מנספח י"ב לתצהיר התובע (הזהה לנספח ט' לתצהיר), עולה לטענתו כי ביום 30.6.65 הוצא אישור של הסוכנות, לפיו למרדכי קריקוב (אבי התובע) הושכר צריף ביום 1.1.53, וכי מר קריקוב מרדכי שילם 20 ל"י ביום 1.1.53. ממסמכים אחרים עולה, כי הסוכנות פנתה לאבי התובע ביחס לתשלום דמי שכירות, וכי בשנת 1959 נגבה מאבי התובע שכר דירה (נספחים י"ח וי"ט לתצהיר התובע). מסמכים אחרים מתייחסים באופן כללי לדיירי שכונת נווה יהושע בה נמצא הנכס, כאשר לטענת התובע, עולה מהם כי גם משרד הבינוי והשיכון ראה בדיירי השכונה בעלי זכויות לכול דבר וענין, והסכים להתחייב לשכנם במבנים חדשים שיוקמו חלף המבנים בהם הם החזיקו בפועל. התובע טען כי הסוכנות קבלה זכויות חכירה בנכס מהקרן הקיימת, וכי רק בשל רשלנות של המינהל לא נרשמו זכויות החכירה בפועל. התובע הוסיף וטען, כי אלמלא היתה משפחת קריקוב משלמת תמורה כספית עבור הנכס, היתה מוגשת תביעה לפינויה על ידי הסוכנות עוד לפני עשרות רבות של שנים. עוד נטען כי בשנת 1971 העריכה הסוכנות את הנכס, ובמסמך ההערכה נכתב כי ההערכה מתייחסת לשווי נוכחי של זכויות החכירה. גם ממסמך זה עולה - כך נטען - כי הסוכנות ראתה את התובע כזכאי לקבל פיצוי עם פינויו מהנכס. התובע טען כי על המינהל מוטלת חובה לנהוג בתום לב, ללא אפליה ובהגינות. הוא טען כי בטרם הגשת תביעת הפינוי ותצהירי המינהל, היה על העד מטעם המינהל לפנות לסוכנות, ולברר עמה האם קיימים מסמכים המעידים על זכויות התובע בנכס. בסיכומים מטעמו, טען התובע כי המינהל, ואף מגן כזרועו הארוכה, ידע והכיר בכך כי למפונים יש זכויות קנייניות בבתיהם. התובע טען כי הוא ובני משפחתו גרו בנכס במשך 60 שנים ברציפות. הטענה לפיה הוא חדל בשלב כלשהו לגור בנכס - לא הוכחה. התובע טען כי היה על המינהל להציג את המסמכים שאותרו על ידיו, וכי לאור המסמכים הללו הוא זכאי לפיצוי, שלא יפחת מסכום הפיצוי שקבלו שכניו במסגרת הסכם פשרה. לטענת התובע הוא זכאי לפיצוי מכוח דוקטרינת הנזק הראייתי, ומכוח חוסר תום הלב המובהק של המינהל, אשר לא חשף מסמכים שהיו ברשותו, ומנע מהתובע להתגונן בפני תביעת הפינוי. לטענת התובע הוא בעל זכות חכירה לדורות, או לחלופין דייר מוגן בנכס. הוא טוען כי הוריו נכנסו לנכס לפני יום 20.8.68 שלא על פי חוזה שכירות בו צוין במפורש כי חוק הגנת הדייר אינו חל עליו. בנוסף נטען כי בחודש ינואר 1953, שילמו הוריו של התובע דמי מפתח בשיעור של 20 ל"י. התשלום שולם ללא קשר עם דמי השכירות שהועברו בנפרד לסוכנות. הורי התובע אף שילמו עבור תשתית הביוב שהוקמה בנכס. התובע טען כי לא נכונה טענת הנתבעים, לפיה הוא בעלים של דירת מגורים נוספת. הוא ניהל משא ומתן לרכישת דירה אולם בסופו של דבר, העסקה לא הושלמה. עוד נטען כי התובע זכאי לפיצוי לאור עיקרון השוויון, ולאור הפיצוי שקבלו שכניו. כך, נטען כי השכנים בני משפחת סלע פונו וקבלו פיצוי, וכך גם משפחת אהרונוב, אשר פונתה וקבלה פיצוי. הנתבעים פעלו בניגוד להנחיות המינהל ביחס לפינוי מפונים שלא נחתם עמם הסכם פינוי, כאשר המינהל נוהג לפצות מפונים בהתאם לזכויות שהיו להם בנכס. התובע טען כי בקביעת שווי הפיצוי של בעל רישיון, על בית המשפט להביא בחשבון את כוונת הצדדים לרישיון, מידת הסתמכותו של בעל הרישיון והנזק שנגרם לו עקב כך. כן יש לקחת בחשבון שיקולים של צדק, ולהתנות את ביטול הרישיון בפיצוי הולם של בעל הרישיון על ההשקעות שהוא השקיע בחלקה. עוד נפסק כי יש להבחין בין מצב בו הדיירים החזיקו בקרקע ובמבנים תוך עצימת עיניים של הרשויות, לבין מצב בו הם קבלו את החזקה כפולשים. במקרה דנן טוען התובע כי יש לקחת בחשבון את שיעור הפיצוי שקבלו שכניו, ולפצותו בהתאם. לחלופין, יש לפצות אותו כבעל זכות להירשם כחוכר לדורות של הנכס, או לחלופין - כמי שזכאי להירשם כדייר מוגן בו. יש לקחת בחשבון כי התובע ויתר על רכישת נכס אחר כאשר מחירי הרכישה היו נמוכים, ובכך שינה מצבו לרעה. באשר לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, מר נייר, טען התובע כי יש להתייחס לשווי הכולל של הנכס, כאשר שווי זה צריך לכלול את זכויות הבנייה הנוספות. הוא טען כי חוות הדעת של המומחה מר נייר ניתנה על הצד הנמוך. התובע הוסיף וטען, כי יש לדחות את טענתו של מגן לפיה אמו של התובע קבלה פיצוי בגין פינוי הנכס. מי שקבלה את הפיצוי היא גיסתו של התובע, ולא אמו. התובע כפר בטענת מגן לפיה היא לא בנתה עד היום במקרקעין, לאור עמדתו של התובע. לטענת התובע אין ממש בטענה, שכן טרם אושרה תוכנית לאיחוד וחלוקה שהיא תנאי להוצאת היתרי בנייה. באשר לטענה לפיה בוצעו בנכס עבודות ללא היתר - טען התובע כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. עוד נטען כי הנתבעים לא הוכיחו כי לעבודות הבנייה לא ניתנו היתרי בנייה, וכי מדובר בשיפוצים שרובם בוצעו לפני שחוק התכנון והבנייה נכנס לתוקפו. מעבר לכך, מאחר שהבית בנוי כבר כ-60 שנה, העריך המומחה כי העדרם של היתרים לא ישפיע על עסקה ממוכר לקונה. הנתבעים הגישו סיכומים מטעמם. לטענתם, התובע לא הוכיח כי הוא בעל זכות חכירה. מהמסמכים שהוא הציג עולה לכול היותר כי הוריו שילמו דמי שימוש שהקנו להם את זכות השימוש בצריף. תשלומים אלה לא הפכו לדמי מפתח, ועל כל פנים הם הופסקו בשנות ה-60, עוד בתקופת חיי הוריו של התובע. עוד נטען כי בעת הגשת תביעת הפינוי, לא ידעו הנתבעים על זכויות כלשהן של התובע בנכס, ואף התובע לא הציג מסמכים בהקשר זה. הנתבעים טענו כי אסופת המסמכים שהתובע הציג, אינה משנה את המסקנה אליה הגיעו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, לפיה התובע היה לכול היותר בר רשות חינם בנכס, שכן לא צורף כל הסכם עם הסוכנות או עם המינהל. אף אם אבי התובע שילם סכומים כאלה או אחרים, הוא חדל לשלמם, ובמשך עשרות שנים לא שולם דבר בגין השימוש בנכס. עוד נטען כי חובו של התובע בגין דמי שימוש ראויים עומד על מאות אלפי שקלים, וכי בית המשפט צריך לקחת סכום זה בחשבון בעת מתן פסק הדין. הנתבעים העלו טענות ביחס לקבילות המסמכים שהתובע הציג. באשר לתשלום של 20 ל"י ששילם אבי התובע, נטען כי תשלום זה הוא נמוך משמעותית יחסית לתשלומים ששילמו דיירים אחרים, ולכן לא ניתן לקבוע כי מדובר בתשלום עבור דמי מפתח. עוד נטען כי המסקנה בדבר דמי מפתח, נסתרת לאור מסמכים אחרים בהם צוין כי אבי התובע חייב דמי שכירות. מסמכים אחרים בהם נזכר אבי התובע מתייחסים לתשלום לכאורי של דמי שכירות בשנת 1958 (נספח י"ח). עוד צוין כי זכות המגורים שניתנה לאבי התובע, לא הוקצתה מעולם לתובע עצמו. באשר למסמכים שהתובע איתר בארכיון הציוני, נטען כי אף בית המשפט העליון קבע כי האשמתו של התובע בהעלמת ראיות היא נטולת בסיס, וכי התובע השתהה השתהות חסרת הצדקה באיתור הראיות במשך 10 השנים בהן התקיימו ההליכים בעניינו. הנתבעים טענו כי מעדותו של מר מגן עולה כי הוא ידע שבתקופה בה הוא התעסק בנכס, לא היו גרים בו. העד מטעם המינהל, מר פרידמן, העיד כי הוא אינו מכיר את מסמך הקריטריונים שהוצג לו, ולכן אין מקום להתייחס לתוכן המסמך. באשר לחוות דעתו של השמאי מטעם בית המשפט, טענו הנתבעים כי השמאי העריך את שווי הנכס בהנחה של בעלות מלאה. הוא ציין כי השמאי מתייחס בחוות הדעת שלו למצב תכנוני, כאשר בפועל התב"ע אליה הוא התייחס בוטלה, וחזרה לנתונים המקוריים של זכויות הבנייה. אין מקום להתייחס לחלופה א' לחוות הדעת, המכילה גם זכויות בנייה, משום שלתובע אין זכויות של בעלים או חוכר. הנתבעים טענו כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה שהוטל עליו, ולא הוכיח את זכויותיו הנטענות בנכס. הם הוסיפו כי הרשות שניתנה לתובע היא הדירה, וכי היא בוטלה. עצם ההחזקה אינה מקנה לתובע זכות כלשהי, ואין אסמכתא לטענת התובע בדבר השקעות שהוא בצע בנכס. מנגד, יש להעריך גם את טובת ההנאה לה זכה התובע כאשר החזיק בנכס במשך תקופה ממושכת ללא תשלום. במקרה דנן, התובע לא הוכיח את זכותו לפיצוי, ומכוח שיקולי צדק, יש לשלול ממנו זכות זו. המסמכים שצורפו על ידי התובע בטרם נדון בטענות הצדדים לגופן, נפרט למען הנוחות את המסמכים החדשים שאיתר התובע בארכיון הסוכנות לטענתו, ושצורפו לתצהיר עדותו הראשית. יובהר כבר עתה כי מהמסמכים עולה לכאורה כי משפחת התובע שילמה בעבר דמי שימוש עבור הנכס, בניגוד לאמור בעמ' 12 שורה 24 בפסק דינו של בית משפט השלום בתביעת הפינוי. יחד עם זאת, יהיה מקום לברר כמובן את סוג הזכויות שהיו למשפחת התובע בנכס - האם הם היו שוכרים רגילים, חוכרים לדורות, או בעלי זכות של דיירים מוגנים בנכס. נספח ט' - מסמך מיום 30.6.55. טבלה המציינת גובה שכר דירה של עשרות תושבים בנווה יהושע. ביחס לכול התושבים שצוינו בטבלה - מדובר בסכומים בשיעור של אלפי ל"י. ביחס לאבי התובע - מר מרדכי קריקוב, לא מצוין מספר חוזה, לא מצוין גובה שכ"ד, וברובריקה "שולם עד" מצוין - "שולם ע"ח -20". נספח י"ב הוא מסמך זהה לנספח ט' ולא ברור מדוע הוגש פעמיים. נספח י' הוא מכתב שנשלח למר מרדכי קריקוב ביום 26.6.56, בו הוא נדרש לשלם חוב דמי שכירות בסכום של 164 ל"י על פי 4 ל"י לחודש (עבור תקופה בין פברואר 1953 ועד סוף יוני 1956). גם נספח י"א הוא מכתב דרישה לתשלום חוב מיום 20.12.1960 (חוב בסך 129 ל"י לפי 3 ל"י לחודש). נספחים י"ג וי"ד - כעולה מס' 23 לתצהירו של התובע, מתייחסים נספחים אלה לבית כנסת שאביו רכש מכספו לטובת הקהילה. לטענת התובע אביו תיקן על חשבונו ביוב שזרם בשכונה. כלומר, לגישת התובע עצמו, נספחים אלה אינם רלוונטיים לנכס נושא התביעה דנן. נספח ט"ו - מכתב מיום 21.11.1965, בו מודיע מנהל אגף נכסים בסוכנות לחברת החשמל כי הם מוכרים להם את רשת החשמל בשכונה. מסמך זה אינו רלוונטי לתביעה. נספח ט"ז הוא כתב תביעה שכהוגש נגד אבי התובע על חוב שכר דירה מיום 1.1.53 ועד 1.10.56. על המסמך צוין בכתב יד כי הוצא פסק דין, וכי יש להמשיך בהוצל"פ. נספח י"ז הוא טבלה מיום 10.12.55 בו מצוינים הצריפים השונים בשכונת נווה יהושע. ביחס למרדכי קריקוב, מצוין כי הוא מחזיק "בלוק (מקלחת לשעבר) דירה בת שני חדרים, הול, מטבח ונוחיות". לא ניתן להסיק ממסמך זה דבר ביחס לסוג הזכויות של מר קריקוב בנכס. נספח י"ח הוא הודעה מיום 3.6.59 לאגף הנכסים בדבר גביית שכר דירה ממר קריקוב מרדכי עד יום 16.3.1958. נספח י"ט הוא טבלה של רשימת גביות ממרץ 1957 מהן עולה כי מר קריקוב שלם 8 ל"י בגין דמי שכירות, וכן כי הוא שילם 12 ל"י באוקטובר 1957, בנובמבר 1957 ובינואר 1958 (כך עולה מתצהיר התובע. הטבלה עצמה אינה ברורה דיה). יוער כי מהטבלה עולה כי התשלומים היו "ע"ח החוב". נספח כ' הוא מכתב ממנהל אגף נכסים בסוכנות למינהל מקרקעי ישראל, ביחס לשטח שכונת נווה יהושע. במכתב צוין כי קיימים בשכונה מבנים שנבנו על ידי הסוכנות ומשמשים למגורים בשביל עולים. מכתב נוסף הוא מקרן קיימת לישראל, אל קרן היסוד, המתייחס על פי לשונו לקריית ביאליק ולכן אינו רלוונטי, ומכתב נוסף שאף הוא מתייחס ליישובים אחרים, ולא לנכס דנן. נספח כ"א הוא מכתב מיום 10.3.65 ממנהל אגף הנכסים בסוכנות למינהל מקרקעי ישראל, לפיו סוכם בזמנו בין הקרן הקיימת לקרן היסוד לחתום על חוזה חכירה על שטח שכונת נווה יהושע. גם מסמך זה אינו רלוונטי ביחס לזכויות התושבים בשכונה וביחס לזכותו של התובע דנן. נספח כ"ב הוא מכתב המתייחס לקרית ביאליק, ואינו רלוונטי לכן לתביעה דנן. נספח כ"ג הוא מכתב ממשטרת ישראל לסוכנות, מיום 22.9.55 והוא מתייחס לפלישות לצריפי הסוכנות בנווה יהושע. נספח כ"ד הוא מכתב להנהלת הסוכנות מראש עיריית רמת גן מר קריניצי, מיום 3.7.57, המתייחס למצב התברואתי הירוד בשכונה. במכתב מצוין כי בשכונה הוקמו צריפים תוך כוונה שהם יהיו מקום מגורים ארעי. מר קריניצי מציע כי הסוכנות תקים בנייני קבע לשוכני הצריפים. נספח כ"ה הוא מכתב מיום 19.5.65 ממר רפאל מהסוכנות למר גלעדי. המכתב מתייחס לפיתרון למגורי קבע לדיירי נווה יהושע. עולה ממנו כי הכותב מבקש הנחיות ביחס להצעה אפשרית לפיה הסוכנות תוותר על שטח הקרקע בשכונה. הכותב מציין כי הוא הודיע למינהל מקרקעי ישראל כי הסוכנות אינה מוכנה לוותר על השטח. נספח כ"ו הוא מכתב מיום 28.5.65 ממנו עולה הטענה כי לקרן היסוד יש זכויות ברורות בקרקעות של נווה יהושע. גם נספח כ"ז מתייחס לשאלת זכויות הסוכנות בשטח השכונה. במכתב צוין כי לפי ההתקשרות בין קרן היסוד לבין קק"ל, רשאית הסוכנות "לא רק לבנות דירות לעולים, אלא גם לגרום להעברת הדירות האלה לעולים, ודמי החכירה ישולמו בהתאם לכך". נספח כ"ח הוא מכתב מיום 1.6.65 אל מר רפאל ממר גלעדי, בו מצוין כי מר מילמן הודיע לכותב כי לסוכנות אין חזקה בקרקע, וכי הוא הגיע להסכם עם המינהל על פינוי תושבי הצריפונים, ובניית דירות עבורם. נספח כ"ח כולל גם סיכום פגישה מיום 2.6.65 במתייחסת לנושא פינוי והריסת הצריפונים המוחזקים על ידי משפחות בנווה יהושע. נקבע בו כי הפינוי ייעשה במידת האפשר בדרך של מתן פיצויים. נספח כ"ט הוא מסמך של רשימת החלקות בנווה יהושע והערכה של דמי פינוי ראויים. נספח ל' הוא מסמך מיום 28.2.71, המתייחס להערכת נכסי דלא ניידי על פי בקשת הסוכנות היהודית. צוין בו כי הנכסים נשוא ההערכה הם בבעלות הקרן הקיימת למעט חלקות 35 ו-36 בגוש 6181 שהן בבעלות פרטית. נספח ל"א הוא מסמך מיום 13.5.70 שכותרתו "פרטים על נווה יהושע". המסמך מתאר את היחידות במקום. ביחס לחלקה 184 בגוש 6181 מצוין כי "בשטח נמצא חצי מבנה שהיה מקלחת ונהפך למגורים של שני חדרים, הול, מטבח, נוחיות ומרפסת וגר בה קריקוב מרדכי". המסקנות מהמסמכים מספר מסקנות עולות מכול המסמכים שתוארו לעיל. ראשית, עולה כי שכונת נווה יהושע היתה שכונה ששוכנו בה עולים חדשים, על ידי הסוכנות. מלכתחילה, היתה הכוונה לשכנם באופן ארעי. מר קריקוב מרדכי היה אחד הדיירים בשכונה. הוא גר בנכס מיום 1.1.53 בהסכמתה ואישורה של הסוכנות. כנגד המגורים היה על מר קריקוב לשלם דמי שכירות לסוכנות, בשיעור של 4 ל"י לחודש (ובהמשך 3 ל"י). בשנות ה-50 נוצרו חובות של מר קריקוב שלו שילם דמי שכירות לסוכנות. הוא נתבע ושילם את דמי השכירות שהיה חייב עד שנת 1958. אין כל טענה או אינדיקציה על תשלום דמי שכירות לאחר מכן. בהמשך, בשנות ה-60 היתה מחלוקת בין המינהל לסוכנות ביחס לזכויות בשטח השכונה. הוסכם על פינוי הדיירים מהשכונה תוך פיצוי כספי שלהם. מכאן, כי המסמכים החדשים מביאים לשינוי מסוים לעומת המסקנה אליה הגיע בית משפט השלום בפסק דינו בתביעת הפינוי, מבחינה זו שעולה מהם לכאורה כי משפחת התובע שילמה בעבר דמי שימוש עבור הנכס, בניגוד לאמור בעמ' 12 שורה 24 בפסק דינו של בית משפט השלום בתביעת הפינוי. אילו זכויות יש לתובע בנכס? התובע העלה למעשה מספר טענות חלופיות ביחס לזכויות שהיו לאביו ולמשפחה בנכס - האחת, כי האב היה דייר מוגן בנכס, והשנייה - כי האב היה בעל זכות חכירה בו. נבחן את שני הנושאים הללו, כדי לברר האם הוכיח התובע את גרסתו ביחס לכול אחד מהם. האם הוכחה זכות דיירות מוגנת? כפי שהובהר לעיל, מר קריקוב מרדכי נדרש לשלם דמי שכירות עבור הנכס. הבסיס העיקרי לטענת התובע לפיה האב היה דייר מוגן בנכס, היא משום שהוא שילם ביום 1.1.53 סכום של 20 ל"י "ע"ח". התובע טוען כי סכום זה שולם ללא קשר עם דמי השכירות שהועברו בנפרד לסוכנות. לכן, הוא טוען כי מדובר בדמי מפתח. אני סבורה כי התובע לא הוכיח את טענתו. ראשית, כעולה מהאמור בטבלה שצורפה לתצהיר התובע, הסכום ששולם על ידי מר קריקוב הוא סכום ששולם "על חשבון". יתכן כי הוא שולם על חשבון דמי שכירות, ועל כל פנים אין כל אינדיקציה כי הוא שולם כדמי מפתח. התובע אף לא טען ולא הוכיח כי תשלום בסכום של 20 ל"י משקף תשלום סביר עבור דמי מפתח בתקופה הרלוונטית. מסקנה זו אף אינה סבירה - הן לאור העובדה כי דמי השכירות החודשיים עמדו על סכום של 4 ל"י לחודש, והן משום שכול יתר הדיירים המנויים בטבלה נספח ט' שילמו סכומים של אלפי שקלים. לכן, בלתי סביר לקבוע כי תמורת הסכום של 20 ל"י, רכש אבי התובע מעמד של דייר מוגן, בשונה מיתר דיירי השכונה. עוד יש לציין כי המסקנה בדבר דמי מפתח, נסתרת לכאורה מהמסמכים האחרים, מהם עולה כי אבי התובע חייב דמי שכירות. יוער גם כי מאף אחד מהמסמכים האחרים שצירף התובע, לא עולה כי הסוכנות התייחסה אל אבי התובע כאל דייר מוגן. המסמך היחידי שבו נזכר חוק הגנת הדייר, הוא נספח י"ג לתצהיר, אשר כפי שעולה מהאמור בתצהיר התובע עצמו, מתייחס לבית הכנסת שבשכונה, ולא לנכס בו גר מר מרדכי קריקוב. התובע טען עוד, כי הוריו נכנסו לנכס לפני יום 20.8.68 שלא על פי חוזה שכירות בו צוין במפורש כי חוק הגנת הדייר אינו חל עליו. אינני מקבלת גם טענה זו. התובע לא הציג כל הסכם שכירות בין הוריו לבין הסוכנות, או גורם אחר, ולכן לא ניתן לקבוע מה היה תוכנו של חוזה שכירות כזה - אם בכלל היה קיים. יוער בהקשר זה כי ס' 5ב' לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972, קובע כי שכירות לתקופה של יותר מ-14 שנה שנעשתה לפני תשט"ו (1955) - לא יחול חוק זה עליה. ב"כ התובע הפנו לס' 14 לחוק הגנת הדייר. הסעיף מתייחס לנכס הנמצא בידי דייר בשנת 1968, באחת הנסיבות המנויות בסעיף, וערב 1968 החוק לא חל עליו מפני שהנסיבה פורשה בחוזה השכירות, לא יחול החוק על שכירותו לאחר תום תקופת השכירות לפי החוזה, אלא אם כן נקבע בחוזה או משתמע ממנו, כי החוק יחול עליה. לא ברור לאילו נסיבות מתייחסת הטענה, אולם אינני סבורה לאור כל האמור לעיל כי ניתן לקבוע כי חוק הגנת הדייר חל על שכירות הנכס על ידי הורי התובע. גם מטעם זה אין מקום לקבל את טענת התובע. התובע טען כי מהמסמכים שהגיש עולה כי גם משרד הבינוי והשיכון ראה בדיירי השכונה כ"בעלי זכויות" והסכים להתחייב לשכנם במבני קבע. אולם, אף אם אלה היו פני הדברים בשנות ה-60, לא ניתן להסיק מהם את סוג הזכות שהיתה למשפחת התובע בנכס - האם מדובר בזכות של שוכרים, חוכרים או דיירים מוגנים. לא ניתן כמובן לקבוע על סמך טענה זו כי אבי התובע היה דייר מוגן בנכס. לכן, אני סבורה כי התובע לא הוכיח כי אביו התגורר בנכס במעמד של דייר מוגן. האם הוכחה זכות חכירה לדורות? כאמור, טענתו השניה של התובע היתה כי משפחתו היתה בעלת זכות חכירה. לא ברור האם התובע מתכוון כי בני משפחתו שילמו סכום חכירה מהוון. על כל פנים, לטענה כזו אין כל אינדיקציה בחומר הראיות. כאמור, כל שעולה מחומר הראיות הוא כי אבי התובע לא שילם במועד את דמי השכירות שהיה עליו לשלם, וכי הסוכנות פנתה אליו בקשר לכך ואף נאלצה לתבוע אותו. עוד טען התובע - כפי שצוין לעיל - כי הסוכנות קבלה זכויות חכירה בנכס מהקרן הקיימת, ורק בשל רשלנות המינהל לא נרשמו זכויות החכירה בפועל. אולם, המחלוקת בין הסוכנות לבין המינהל התייחסה לזכויות הסוכנות בשכונה, ולא לזכויותיהם של הדיירים עצמם. גם בהנחה כי הסוכנות היתה בעלת זכות חכירה, אין פירוש הדבר כי הדיירים או מי מהם היו בעלי זכות כזו. באשר לטענת התובע לפיה בשנת 1971 העריכה הסוכנות את הנכס בהערכה המתייחסת לשווי נוכחי של זכויות חכירה - אינני מקבלת גם טענה זו. גם אם לצורך פינוי תושבי השכונה בשנת 1971 בקשה הסוכנות לפצותם בהתאם להערכה כזאת או אחרת, אין בכך כדי "לייצר" לתובע זכויות שלא היו לו. מאחר שבסופו של דבר לא פונתה משפחת התובע בשנת 1971 על פי הפיצוי שהוצע אז, אין עוד מקום לזכות אותה בפיצוי זהה היום, כ-40 שנה מאוחר יותר. יוער עוד, כי גם בהנחה שהיה קשר הסכמי כזה או אחר בין האב לבין המינהל או הסוכנות - עולה מהמסמכים כי האב היה מחויב בתשלום דמי שכירות חודשיים. משנות ה-60 ואילך, אין כל אינדיקציה על תשלום של האב או של בנו על חשבון החזקת הנכס. לכן - יהא אשר יהא טיב הזכות של התובע ואביו, זכות זו היתה בת ביטול, לאחר שהאב לא עמד בתנאי ההתקשרות, וחדל לשלם את דמי השכירות במשך כ-40 שנה. אכן, הסוכנות והמינהל לא עמדו על זכויותיהם ולא תבעו את דמי השכירות או פינוי. אולם, לטעמי לא ניתן בנסיבות אלה לראות את התובע כבעל זכות קניינית בנכס. התובע טען בהקשר זה כי אלמלא היתה משפחת התובע משלמת תמורה עבור הנכס - היתה מוגשת נגדה תביעת פינוי. אינני מקבלת את הטענה. אין כל אינדיקציה לתשלום דמי שכירות על ידי משפחת התובע משנות ה-60 ואילך. העובדה כי לא הוגשה נגדם תביעת פינוי - אין משמעה בהכרח כי כל התשלומים שולמו. יוער עוד כי אף לו היה אבי התובע ממשיך לשלם דמי שכירות (ולא ניתן לקבוע כי כך היה), הוא לא היה הופך בכך לבעל זכויות קניין בנכס. העולה מהאמור לעיל, הוא כי חרף המסמכים החדשים, אין מקום לשנות את המסקנה אליה הגיע בית משפט השלום בתביעת הפינוי ביחס לזכויות התובע בנכס. כאמור, אבי התובע היה מלכתחילה שוכר בנכס. אולם, לאחר שנים רבות בהן לא שולמו דמי שכירות על ידי משפחת התובע, ומאחר שלא התבקש הפינוי שלהם חרף זאת, הפכה משפחת התובע, ומאוחר יותר התובע עצמו, לבר רשות בנכס - המחזיק אותו בידיעת המינהל, ללא תשלום כלשהו, אך גם ללא זכות קניין כלשהי של התובע בנכס. לאור הגדרה זו של זכויות התובע, יש לקבוע אם כן מהם דמי הפינוי שהוא זכאי לקבל בגין הפינוי שלו מהנכס. הטענה בדבר נזק ראייתי התובע העלה טענה ביחס לנזק ראייתי שנגרם לו לטענתו בעטיו של המינהל. הוא טען כי המינהל היה צריך לחפש מסמכים בסוכנות לפני הגשת תביעת הפינוי. אינני מקבלת את הטענה. פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 911/04 - רשות הערעור שהגיש התובע ביחס לתביעת הפינוי, התייחס מפורשות לנושא המסמכים שהתובע בקש לצרף באותו שלב. בית המשפט העליון (כב' השופטת פרוקצ'יה) קבע בהקשר זה כי: "הראיות אותן מבקש המבקש להגיש בשלב זה היו בנות השגה בשקידה ראויה לאורך 10 השנים בהם התקיימו ההליכים המשפטיים בתיק זה. הם נמצאו בארכיון הסוכנות היהודית הפתוח לציבור, ובפני המבקש היו פתוחות דרכים לבחון את כל מקורות המידע הקיימים ביחס לזכויותיו בנכס, ובכלל זה בחומר העשוי להימצא בארכיוני המוסדות המיישבים בנושא זה. הוא לא עשה דבר בנדון זה עד לאחר תום ההליכים הערכאת הערעור בבית המשפט המחוזי, ואף הגדיל לעשות בכך שהאשים את המדינה ומוסדותיה המיישבים בהעלמת ראיות במזיד - האשמה נטולת בסיס. הוא השתהה השתהות חסרת הצדקה שאינה ניתנת לתיקון בהצגת חומר ראיות חדש שניתן היה לאתרו בשקידה סבירה לצורך המשפט בערכאה הדיונית, והדעת אינה סובלת את קבלת הראיות בשלב זה..." לאור הדברים הברורים הללו, המהווים גם מעשה בית דין בין הצדדים, לא ניתן לקבוע כי "נזק ראייתי" -ככול שנגרם לתובע - נגרם לו באשמת מוסדות המדינה. בנוסף, כפי שהובהר לעיל, גם אם נלקחים בחשבון המסמכים שהתובע צירף בתביעה דנן לתצהירו, לא ניתן לקבוע כי התובע או אביו היו בעלי זכות חכירה או זכות דיירים מוגנים בנכס. גם מטעם זה לא ניתן לקבוע כי לתובע נגרם נזק ראייתי. טענת האפליה אחת מטענותיו של התובע היתה כי הוא זכאי לפיצוי בשיעור אותו קבלו שכניו, משפחת סלע ומשפחת אהרונוב. אותם שכנים הגיעו להסכמי פשרה עם המינהל ביחס לגובה הפיצוי המוסכם. אני סבורה כי לא ניתן לקבוע כי התובע זכאי לפיצוי זהה לזה שקבלו שכניו. אינני מקבלת את הטענה משני טעמים - הן משום שלא הוכח כי זכויות השכנים היו זהות לאלה של התובע, וכן משום שהשכנים בחרו להגיע לפשרה עם המינהל, ובכך "קנו סיכון". מצבם של השכנים שונה אם כן ממצבו של התובע. לאחרונה התייחס בית המשפט העליון למקרה בו נטענה טענת אפליה על ידי מערערים שהגיעו להסכם פשרה עם מינהל מקרקעי ישראל, ובקשו להשוות את מעמדם לזה של ארבעה חקלאים אחרים, שניהלו הליך נגד המינהל. בית המשפט קבע כי לא הוכח שמעמד הצדדים היה זהה, ולכן לא הוכח ה"שוויון המהותי". עוד נקבע כי יש שוני בין מי שמגיע לפשרה וקונה סיכון, לבין מי שמחליט "להמר" ולנהל הליך, תוך שיתכן שהימור זה לא יעלה יפה. כך קבע בית המשפט העליון באותו ענין (ע"א 8490/06 בדרה ואח' נ. מינהל מקרקעי ישראל מיום 17.4.11, כב' השופט מלצר): "המערערים לא הציגו, כאמור, נתונים קונקרטיים אודות המגעים שנוהלו בין ארבעת החקלאים לבין המינהל בהקשר להסכמי הפשרה, אשר יכולים היו ללמדנו למעשה כי מצבם של ארבעת החקלאים ומעמדם במגעיהם לפשרה עם המינהל, לא היו שונים ממעמדם של המערערים ארבע שנים קודם לכן, ומכאן שלא הונח בסיס לטענת השוויון המהותי. בהנחה הנוחה ביותר למערערים (הטוענים לשוויון בין שתי הקבוצות), כי לארבעת החקלאים לא היו זכויות יתרות בקרקעותיהם לעומת המערערים, אזי ניתן לראות בהשגתם של הסכמי הפשרה על ידי ארבעת החקלאים משום "הימור" שהצליח דרך מקרה. "הימור" זה, אילולא דוחק הזמן, יכול היה להסתיים אף בכישלון חרוץ ובתשלום של מאות אלפי ₪ למינהל כדמי שימוש והוצאות משפט, על ידי כל חקלאי. המערערים מצידם, בחרו 'לקנות סיכון' בהסכמי הפשרה, שמעצם טיבם כוללים ויתור על טובות הנאה אפשריות, כנגד מניעת התממשותם של סיכונים, דוגמת אלה שעמדו בפני ארבעת החקלאים". במקרה דנן, השכנים "קנו סיכון" והתפשרו. התובע ניהל הליך, ולקח על עצמו את הסיכון. הוא איננו יכול בסוף הדרך לבקש כי מעמדו יושווה לזה של מי שבחר להתנהל בדרך אחרת. יוער עוד כי התובע העלה טענות ביחס לנהלי המינהל ביחס לפיצוי. אולם, הוא לא הוכיח כי המסמכים שהגיש הם הנהלים המחייבים (העד מטעם המינהל לא הכיר את המסמך שהוצג בפניו), וכן לא הבהיר לאיזה פיצוי הוא היה זכאי לו היו הנהלים מוחלים עליו. עוד יש לציין בשולי הדברים כי הנתבעים לא הוכיחו שהתובע חדל בשלב כלשהו לגור בנכס. כן לא הוכח כי התובע רכש דירה אחרת במקום הנכס (הוא ניהל משא ומתן אך בסופו של דבר לא רכש את הדירה). בנוסף לא הוכח כי אמו של התובע קבלה פיצוי בגין הפינוי מהנכס, ולא נשללה טענת התובע כי מי שקבלה את הפיצוי היא גיסתו. מהם דמי הפינוי להם זכאי התובע? חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט התייחסה לשווי הנכס בהנחה של בעלות מלאה. על פי הנחה זו, קבע המומחה מר נייר בחוות דעתו כי שווי הבעלות לרבות זכויות בנייה נוספות הוא 4,520,000 ₪, ואילו השווי של הנכס במצבו as is הוא 2,170,000 ₪. כעולה מחוות דעתו של המומחה מטעם התובע מר דנוס (שלא הוגשה לאור העובדה כי מונה מומחה מטעם בית המשפט), שווי זכויות של חוכר לדורות הוא כ-80% משווי הזכויות של בעלים בבעלות מלאה. שווי זכויותיו של דייר מוגן על פי אותה חוות דעת הוא כ-60% משווי הזכויות בבעלות מלאה. מר נייר העריך זכויות של דייר מוגן ב-50-60 אחוז משווי בעלות מלאה. אולם, כאמור, התובע אינו בעלים של הנכס, הוא אינו חוכר לדורות ואף לא דייר מוגן. יחד עם זאת, יש לבחון האם כבר רשות, הוא זכאי לפיצוי בגין הפינוי שלו מהנכס, ואם כן, מה שווי הפיצוי הזה. ההלכה הפסוקה התייחסה במספר מקרים לשיקולים המנחים את בית המשפט בקביעת שווי הפיצוי לפינוי בר רשות מנכס בו החזיק. כך נקבע בהקשר זה ברע"א 2701/95 תחסין מוחי אלעדין כנען נ. אחמד עסד אלטיף (פ"ד נג(3) 151) כי: "על בית המשפט לבחון על פי נסיבות המקרה האם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון והאם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לענין זה יתחשב בית המשפט בין היתר בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה אחרון על הרישיון שניתן, ובנזק שנגרם לו עקב כך". בית המשפט הוסיף וקבע באותו ענין, כי יש לבחון את מערכת היחסים שנוצרה בין הצדדים "לא רק במשקפיו של הדין הפורמאלי, אלא גם על פי שיקולים של צדק". פסקי דין נוספים התייחסו לשיקולים נוספים במסגרתם יש לבחון את שאלת גובה הפיצוי - כמו השאלה באיזה אופן הגיעו המקרקעין לידי המחזיק (בהסכמה או בפלישה), וגובה ההשקעות שהשקיע המחזיק בנכס. התובע הפנה לפסיקה של בתי משפט השלום, שהביאו בחשבון את השווי של רכישה של דיור חלוף למפונים. בפס"ד רע"א 1156/02 עבד אל ח'יר ואח' נ. לידאי (ניתן ביום 11.5.03; להלן: "פס"ד ח'יר"), התייחס בית המשפט העליון (כב' השופט טירקל), לשאלת זכותו של בר רשות שרשותו בוטלה לקבל פיצויים. הוא קבע כי בר רשות זכאי לפיצויים אם הוא השביח את הנכס. באותו ענין נקבע, כי לא הוכחה השבחה של הנכס. בית המשפט הוסיף וקבע כי גם אם המחזיק לא השביח את הנכס, יש לבחון את השאלה האם הוא זכאי לפיצוי "מכוח שיקולים של צדק" שאינם מן הדין. ביחס לשיקולים אלה קובע בית המשפט כי: "עד ביטול הרשות התגוררו המבקשים בנכס במשך 40 שנה בקירוב ומשהגיע המבקש לגיל פרישה עליהם לפנות את הנכס שבו התגוררו ולמצוא לעצמם מקום מגורים אחר. כנגד קושי זה של המבקשים, עומדת טובת ההנאה שהיתה להם - למבקש, לאשתו ולילדיהם - במשך תקופה כה ארוכה שבמהלכה התגוררו בנכס ללא תמורה; אין זו הטבה של מה בכך. המבקשים היו יכולים איפוא, לחסוך במשך התקופה סכום נכבד - כשיעור דמי השכירות שלא שילמו - ולהבטיח לעצמם מקום מגורים... המבקשים לא הראו איפוא טעם כלשהו, מלבד עצם התקופה הממושכת של מגוריהם בנכס, שיש בו כדי להטות את כפות המאזניים לטובתם. לפיכך אין מקום לפסוק להם פיצויים משיקולים של צדק שאינם מן הדין". ההלכה הפסוקה קבעה עוד, כי חבות לפצות בר רשות על סילוק מהמקרקעין, עשויה לנבוע מהסכם מפורש או מכללא, אם כי "בהעדר התחייבות מפורשת או משתמעת כאמור, אין להסיק חבות שכזאת לא מחוקי הגנת הדייר, ולא מכול דין אחר" (ר' ע"א 160/62 עובדיה לוי נ. עיריית תל אביב יפו, פ"ד טז 1773, 1780, כב' השופט חיים כהן, ופס"ד ח'יר שנזכר לעיל. לאור מכלול האמור לעיל, יש לקבוע מה גובה הפיצוי לו זכאי התובע. ראשית, אינני סבורה כי בחישוב גובה הפיצוי, יש לקחת בחשבון את שווי זכויות הבנייה הנוספות אלא את שווי הזכויות בנכס as is, כפי שהוא נקבע על ידי המומחה מטעם בית המשפט, מר נייר, קרי 2,170,000 ₪. לתובע - כמי שאינו בעל זכויות קנין בנכס, אין זכות בשווי זכויות בנייה עתידיות (שלטענת הנתבע אף לא קיימות יותר לאור ביטול התב"ע). כפי שעולה מפסקי הדין שנזכרו לעיל, זכאי מי שמחזיק בנכס כבר רשות לאורך שנים, לפיצוי עבור השקעותיו בנכס, וכן הוא עשוי להיות זכאי לפיצוי מ"שיקולים של צדק" עבור ביטול הרשות, בין היתר לאור הציפיות שנוצרו אצלו, הסתמכותו ותנאי הרישיון. במקרה דנן, במסגרת השיקולים אותם יש לשקול ביחס לגובה הפיצוי לו זכאי התובע, יש להביא בחשבון את העובדה כי משפחת התובע שוכנה בנכס מלכתחילה בהסכמה, כעולים חדשים שנדרשו לפיתרון דיור. מלכתחילה הם ישבו בנכס כשוכרים, שנדרשו לשלם עבורו דמי שכירות. כלומר, המשפחה לא פלשה לנכס. יחד עם זאת, משפחת התובע חדלה לשלם דמי שכירות, ולא עשתה כן במשך כ-40 שנה. אכן, המשפחה לא נדרשה (או על כל פנים אין טענה או ראיה כי היא נדרשה), לשלם דמי שכירות במשך כל התקופה הזאת. לא ניתן, אם כן, לקבוע כי התובע חייב את דמי השכירות שלא שולמו על ידיו, כאשר אין חולק כי במשך כל התקופה משנות ה-60 של המאה הקודמת ואילך, הוא לא נדרש לשלמם. אולם, וכפי שעולה מפסק הדין ח'יר שנזכר לעיל, העובדה כי התובע ובני משפחתו לפניו גרו לאורך כ-40 שנה בנכס בלי לשלם עבורו דמי שכירות כלל, היא הטבה משמעותית מאוד, שניתן היה לעשות בה שימוש לצורך חיסכון, שיוכל להבטיח לתובע מקום מגורים חלופי. ענין זה עומד מול טענת התובע לפיה הוא נדרש למצוא מקום מגורים חלופי לאחר שפונה מהנכס. התובע הפנה למסמכים שונים מהם עולה כי בשלבים שונים, כאשר נשקל פינוי של הדיירים בשכונת נווה יהושע, היה פינוי זה אמור להיות כפוף לפיצויים (ר' נספחים כ"ח - ל' לתצהיר התובע). כפי שציינתי לעיל, שווי הפיצוי שהיה אמור להיות מוצע בשנות ה-70 לדיירים, אין בו כדי להשליך על הפיצוי לתובע היום. יחד עם זאת, עולה מהמסמכים הללו נכונות של הסוכנות (שהיתה אז בעלת הזכות בנכס), לפצות את התובע כמו את יתר תושבי שכונת נווה יהושע, בגין פינויים מהנכס. גם לנכונות והסכמה משתמעות כאלה, יש השלכה על זכותו של התובע לפיצוי. יש לציין כי אינני מקבלת את טענת התובע לפיה הוא נמנע מלרכוש מקום מגורים אחר כאשר מחירי הנדל"ן היו נמוכים יותר. ראשית, לא היתה מניעה כי התובע ירכוש נכס נדל"ן כאשר מחירי הנדל"ן היו נמוכים. בנוסף, לא צורפה חוות דעת ביחס לעליית מחירי הנדל"ן בתקופה כזאת או אחרת, וגם מטעם זה אין לקבל טענה זו. מחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים מר טובי גרש (שלא הוגשה בסופו של דבר לתיק לאור מינויו של המומחה מטעם בית המשפט), עולה כי המומחה מר גרש העריך את שווי ההשקעה של התובע בנכס בסכום של כ-86,000$. את שוויה של טובת ההנאה לתובע לאור העובדה שהוא לא שילם דמי שכירות, העריך המומחה מטעם הנתבעים בסכום של 66,500$. כאמור לעיל, שווי ההשקעה של מחזיק בנכס אף הוא קריטריון לסכום אותו זכאי המחזיק לקבל עם פינויו מהנכס. עוד יש לציין כי הנתבעים טענו, כי התובע בצע בנכס בנייה בלתי חוקית. אולם, בהקשר זה לא נשללה טענת התובע לפיה רוב השיפוצים שבוצעו בנכס בוצעו לפני חקיקת חוק התכנון והבנייה. על כל פנים, המומחה מטעם בית המשפט קבע כי הוא סבור שבמקרה דנן העובדה שלבניה אין היתרים אינה משמעותית בעסקה אפשרית של מכירת הנכס (ר' עמ' 15 לפרוטוקול). את כל הנתונים שצוינו לעיל יש לקחת בחשבון בעת הערכת שווי הפיצוי המגיע לתובע. לאור השבחת הנכס על ידיו (שאינה שנויה במחלוקת ונובעת כאמור מחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים), לאור עמדת הסוכנות ביחס לפיצוי דיירי השכונה, ולאור העובדה כי התובע החזיק בנכס עשרות שנים ללא דרישת תשלום ופינוי - מחד גיסא, אל מול החיסכון שחסך כל אותן שנים כאשר לא שילם דמי שכירות מאידך, וכאשר נשקלים על ידי מכלול השיקולים מן הדין ומן הצדק - אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בסכום של 550,000 ₪, ואני מחייבת את הנתבעים יחד ולחוד לפצותו בסכום זה. לאור התוצאה האמורה אינני עושה צו להוצאות. פינוי