קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לתשלום דמי תיווך: התביעה וטענות הצדדים התובעת 1 חברה לתווך נדל"ן (להלן: "התובעת"), והתובעת 2 (להלן: "אורנה") אחת מסוכניה. התובעות עותרות לחייב את הנתבעים בעמלת תווך בגין רכישת דירה. הנתבעים בעל ואישה, הזמינו מהתובעים שירותי תווך לצורך רכישת דירה. הסכם התווך נחתם ביום 25/6/06 (נספח ג' לתצהיר התובעים), ובו הוצעה לנתבעים דירת קוטג' ברחוב לסקוב 4 בחיפה (להלן:" הדירה") במחיר 560,000$. נקבע בהסכם התווך כי הנתבעת תשלם לתובעת דמי תיווך בשיעור 2% +מע"מ במידה ותרכוש את הדירה, ודמי שכירות של חודש במידה ויוחלט על שכירות. כן, הוסכם כי במקרה והנכס יירכש בשלב מאוחר יותר ע"י השוכר, ינוכה מדמי התווך הסכום ששולם בגין התווך לשכירות. לאחר זמן וניהול משא ומתן, והואיל ובעלת הדירה והנתבעים לא הגיעו לעמק השווה באשר לתמורה, הוסכם בינהם כי הנתבעים ישכרו את הדירה . הסכם השכירות נחתם ב-24/12/06 (נספח א' לתצהיר הנתבעים), והנתבעים שלמו לתובעת סך 5,800 ₪ המשקף חודש שכירות+מע"מ . ביום 24/12/06, דהיינו באותו יום שנחתם הסכם השכירות, נערך מסמך נוסף בין התובעת לנתבעת, בו התחייבה האחרונה כי במידה והנתבעים ירכשו את הדירה שהוצעה ע"י התובעות, הם ישלמו דמי תווך בגובה שיסוכם עם חתימת החוזה בניכוי 5,800 ₪ ששלמו. (נספח ד' לתצהירי התובעים). לטענת התובעות במהלך השנים 2006-2007 התקיימו בין אורנה לבין הנתבעים שיחות טלפוניות אחדות במסגרתן מסרה נתבעת 1 כי הוחלט להאריך את הסכם השכירות לשנה נוספת ובמקביל מנהלים הנתבעים משא ומתן עם בעלת הדירה לצורך הרכישה. בדיעבד, נודע לתובעות כי בספטמבר 2009 חתמו הנתבעים על הסכם לרכישת הדירה. אורנה פנתה לנתבעים לקבלת דמי התיווך אך הללו סרבו בטענה כי בהסכם התווך רשום כי הבעלים של הדירה הינו דודאי משה, בעוד הם רכשו את הדירה מגב' רחל קרפל. נוכח הסירוב לשלם, ולקיים את ההתחיבות, הוגשה התביעה. בכתב התביעה לא ידעו התובעות מה הסכום בו נרכשה הדירה, ברם מכתב ההגנה הוברר כי היא נמכרה תמורת 1,875,000 ₪ ולכן, עותרות התובעות לחייב את הנתבעים בסך 43,500 ₪ (2% + מע"מ) ובהפחתת 5,800 ₪. הנתבעים טוענים כי לא השתכלל חוזה תיווך לרכישת הנכס כהגדרתו בחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (להלן - "חוק המתווכים"). לטענת הנתבעים, בנסיבות הענין, החתימה על נספח ד' מיום 24/12/06 מבטלת את הסכם התווך מיום 25/6/06 (נספח ג)' ולכן אין תוקף להסכמה המקורית לתשלום תווך. לטענתם, ההסכם (נספח ד'), אינו עומד בדרישות חוק המתווכים, לא סוכמו פרטי העסקה, שורת עמלת התווך בשיעור 2% שהיתה כתובה במקור בנספח ד', נמחקה ונכתב במקומה: "עמלת התיווך תסוכם טרם חתימת החוזה". יתר על כן, נכתב בהסכם כי הבעלים הוא משה דודאי בעוד שהבעלים הייתה רחל קרפל. לטענת הנתבעים, התובעות לא היוו גורם יעיל בעסקת הרכישה והן למדו על ההסכם רק בדיעבד. הנתבעים היו מעוניינים אמנם ברכישת הנכס אך כשזה לא צלח שכרו את הנכס ושילמו לתובעות את מלוא הסכום שנדרש על ידה עבור עסקת השכירות. לדידם, אין לתובעות זכות לקבלת דמי תיווך עבור עיסקת רכישת נכס שהתקיימה למעלה משנתיים לאחר עסקת השכירות, בהעדר פעולת תיווך נוספת מטעם התובעים. עוד טוענים הנתבעים שההסכם כובל את הנתבעים לשירותי התובעים ללא הגבלת זמן ומבלי שתוטל על התובעים חובה לביצוע פעולות להצלחת עסקת הרכישה וגם מטעם זה אין התובעים זכאים לכל תשלום. דיון והכרעה מטעם התובעים הוגשו תצהירי אורנה (ת/1) ותצהיר מנהל התובעת (ת/2). מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי שניהם (נ/1 ו- נ/2). בעלת הנכס, הגב' קרפל, לא הגישה תצהיר עדות ראשית ולא זומנה לעדות מטעם מי מהצדדים. בהתאם לסעיף 14 לחוק המתווכים, מתווך במקרקעין, זכאי לדמי תיווך בהתקיים שלושה תנאים: היות המתווך בעל רישיון בתיווך, מילוי אחר הוראות סעיף 9 לחוק המתווכים לעניין הזמנה בכתב כמפורט בתקנות, והיות המתווך הגורם היעיל, שהביא להתקשרות בין הצדדים בהסכם מחייב. אין חולק כי לאורנה רשיון תווך במקרקעין. האם נחתם הסכם בהתאם לדרישות חוק המתווכים? בתקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב), התשנ"ז-1997, נדרש כי בהזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין לפי סעיף 9(א) לחוק, ייכללו לפחות הפרטים הבאים: (1) שמות, כתובות ומספרי זיהוי של המתווך ושל הלקוח; (2) סוג העיסקה שפעולת המתווך מבוקשת לגביה, כגון:"שכירות", "מכירה"; (3) תיאור הנכס נושא פעולת התיווך; (4) מחיר העסקה המבוקשת, בקירוב; (5) הסכום המוסכם של דמי התיווך או שיעור דמי התיווך המוסכם מתוך המחיר שבו תתבצע העסקה, והאם המחיר כולל מס ערך מוסף. מעיון בנספח ג' עולה כי הסכם התווך עונה על דרישות סעיף 9 לחוק. מופיעים בו שמותיהם של התובעת והנתבעת 1, תעודות הזהות שלהן ומספר הרשיון של התובעת, מפורט הנכס נשוא התביעה ומחירו, ומופיע שיעור דמי התיווך; ביחס לקנייה 2% מהסכום הכולל + מע"מ, בהשכרה - תשלום של חודש + מע"מ. ודוק: אין חולק כי עובדתית הנתבעים פנו לתובעת לשם רכישת דירה ולא לסיוע במציאת דירה לשכירות, שאחרת לא היה נכתב המחיר המבוקש לרכישה אלא היה נכתב אולי גובה שכ"ד חודשי. נספח ד' עליו חתומה הנתבעת, נערך משהוחלט לשכור את הדירה, לאחר שלא הוסכם על רכישתה, ונחתם במועד החתימה על הסכם השכירות, במשרדי התובעת, ביום 24/12/06. ההתחיבות הוכנה ע"י אורנה כדי להבטיח קבלת תווך ככל שהצדדים יחתמו בסופו של יום על הסכם מכר. לשון ההתחייבות כפי שנוסחה במקור היתה: "הנדון: דמי תווך בגין רכישת דירת משפחת דודאי ברחוב לסקוב 4 במידה ונרכוש את דירת משפחת דודאי אשר הוצעה לנו ע"י תווך דניאל אנו נשלם דמי תווך בסך של 2%+מע"מ ממחיר הרכישה פחות סך של ____". בהסכמת הצדדים נמחקו המילים: בסך של 2%+מע"מ ובמקומם הוסף בכתב יד: "עמלת התווך תסוכם עם חתימה על חוזה" וכן אחרי המילים "פחות סך של" הוסף הסכום 5,800 ₪, המהווה חודש שכר דירה. המלל החדש מלמד כי היה שינוי ביחס להסכמה המקורית לתשלום 2% כפי שבאה לידי ביטוי בהתחייבות נספח ג'. התובעים טוענים כי הכנסת המילים :"העמלה תסוכם עם חתימה על חוזה", נועדה לאפשר הנחה שגובהה יוסכם באם תרכש הדירה. הנתבעים לעומת זאת, טוענים בהגנתם, כי מסמך ד' זה, מבטל את הסכם התווך נספח ג' ומעתה ואילך, זהו הסכם התווך החדש ומכוחו ישלמו תווך אם ירכשו את הדירה, רק בהתאם למעורבות התובעים בעסקה, ככל שבכלל תהיה מעורבות. אני דוחה את טענת הנתבעים. טענה זו היא למעשה טענה עובדתית בדבר גמירות דעת חדשה לבטל את הסכם התווך השריר וקיים. הטענה הועלתה לראשונה בכתב ההגנה. לעמדה זו של הנתבעת אין תימוכין במסמך ד' הנ"ל שלשונו מתישבת דוקא עם עדות אורנה, ואין ראיה אחרת כי כך סוכם. מדובר בטענה בע"פ נגד מסמך שאין לקבלה לפי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני. זאת ועוד, כבישת הטענה מדברת בעד עצמה, במיוחד בשים לב לכך שכשסירבו לשלם העלו הנתבעים טענה אחרת והיא כי הסכם התווך הוא ביחס לדירת מש' דודאי בעוד ההסכם נחתם עם גב' קרפל. נספח ג', מתייחס לסיטואציה לפיה יתכן שלא תסתייע עסקת רכישה בשלב הראשון, ומכיל התחייבות מפורשת לגבי עסקת המכר העתידית. אין בהסכם זה התניות עתידיות לגבי מאמץ נוסף שעל התובעים לבצע לכאורה לאחר שיחתם הסכם שכירות כשלב ביניים. מבחינת הצדדים, התובעת סיפקה את הסחורה בהציגה לנתבעים את הדירה שהיתה מיועדת למכירה, הבאת כל הנתונים הרלבנטים, בתווך והפגשת הצדדים בנסיון לקשור עסקת מכירה. הוכח כי בדצמבר 2006, לא השתכללה עסקת רכישה כי אם שכירות מחמת העובדה שהצדדים לא הגיעו לעמק השווה בשאלת המחיר. אורנה העידה כי משהודיע לה הנתבע שהפער הכספי גדול מידי וכי הם מבקשים בשלב זה לשכור תוך שמירת האפשרות לרכשה בעתיד, העלתה הצעה זו בפני בעלת הדירה והיא הסכימה לכך. עדותה היתה מהימנה וראיתי לקבלה. הנתבעים טענו בחצי פה שהיו גורמים נוספים לאי החתימה על ההסכם ברם אלה לא הוכחו במידה מספקת ואף לא היו מהימנים בעיני. אך טבעי הוא כי לאחר שמתווך מפגיש בין קונה למוכר לצורך מכירה ואלה מחליטים לבצע עסקת שכירות, ולאחר שנוצר קשר ישיר ושוטף בינהם בהיותם שוכרים, הם לא נזקקים יותר למתווך ומאמציו. חרף מושכלת יסוד זו, הסכימו הנתבעים בהסכם התווך המקורי (נספח ג') כי בסיטואציה כזו, תשולם עמלת תווך בשיעור 2% ככל שתשתכלל עסקת המכירה בעתיד בניכוי מה ששולם כדמי תווך לשכירות. ומה השתנה בעת שנחתם הסכם השכירות ב24/12/06 כפי שהצדדים צפו אופציה כזו? נראה שכלום לא השתנה מלבד הנסיון של הנתבעים בדיעבד לחזור בהם מהתחייבותם. הטענה לפיה נספח ד' מאיין את ההתחייבות המקורית לשלם 2% בעתיד בכל מקרה וללא תלות בפעולות תווך נוספות (שממילא אינן נחוצות), אינה עולה מלשון נספח ד' ואינה מתיישבת עם ההגיון. נשאלת השאלה מדוע שהתובעת תסכים לוותר על זכות שהוקנתה לה במפורש ובהסכמה סתם כך ללא סיבה? השכל הישר מחייב כי אם כך הוסכם, תועלה ההסכמה החדשה והסותרת על הכתב "ברחל בתך הקטנה" או תנתן התייחסות לסתירה לכאורה עם התחייבות קודמת. הואיל ולא כך פני הדברים ובהנתן גרסאות עובדתיות סותרות, לא מצאתי לאמץ פרשנות לפיה עצם הכיתוב, מלמד על ביטול ההסכם שעמד בתוקף באותה עת. לשון נספח ד' אינה מתיישבת עם התיימרות ליצור הסכם תווך חדש, אלא ליצור הבהרה בהמשך להסכם התווך שבתוקף, שהרי אם הצדדים התכוונו לבטל את ההסכם שבתוקף וליצור הסכם חדש, הרי התובעות -המודעות לדרישות חוק המתווכים בענין צורת ותוכן ההסכם-, היו מן הסתם מחתימות את הנתבעים על הסכם תווך סטנדרטי חדש הכולל באופן מובנה את כל הדרישות הללו, כפי שעשו בהסכם נספח ג'. נספח ד', שאינו מהווה הסכם בפני עצמו, חוזר ומאושרר את ההתחייבות לשלם דמי תווך כשהשינוי הוא כי גובה העמלה תסוכם במועד חתימת ההסכם. במילים אחרות, אין כאן ביטול ההסכמה שניתנה לתשלום דמי תווך אלא הסכמה על שינוי גובה העמלה מ-2% לשיעור או סכום אחר דהיינו הסכמה למתן הנחה. (וראה אף עדות הנתבעת לפיה אינה רואה הבדל במינוחים הנחה או גובה דמי תווך עמ' 12 לפרו' ש'11-17). לסיכום, הן ההגיון והן לשון הנספח מתיישבים יותר עם עדות התובעת לפיה הוסכם בינהן בנספח ד', כי בעת חתימת הסכם מכר תנתן הנחה שתוסכם בין הצדדים. יובהר כי הנתבע היה נוכח בעת חתימת המסמך נספח ד' והסכים לאמור בו (עמ' 15 לפרו' ש' 31,32), ועל כן כל הקביעות ביחס לנתבעת יפות אף ביחס לבעלה. שאלת "הגורם היעיל" והתנהלות הצדדים אורנה, שעדותה היתה כנה ונתתי בה אמון, העידה כי במהלך 2006-2007 קיימה מספר שיחות טלפוניות עם נתבעת 2 במסגרתן עודכנה כי הסכם השכירות הוארך וכי הצדדים ממשיכים לנהל מו"מ בינהם לרכישת הדירה. ע"פ עדותה, היא הציעה לנתבעים מספר פעמים לסייע במו"מ ברם הנתבעים אמרו לה שהם מעדיפים לנהל את המגעים ישירות. דומה כי בעוד התובעת המשיכה לטרוח עבור הנתבעים ולהציע שרותיה, אלה לא פנו אליה ביחס לעסקת הרכישה לתובעים הואיל ולא נזקקו לפעולה נוספת מצידה וביקשו לחסוך בדמי התיווך אותם התחייבו לשלם . וראו עמ' 14 לפרו' ש' 1-7 : ש.  לא פנית לאורנה כדי לסכם דמי תיווך לפני החתימה, מדוע? ת.  כי הדברים התנהלו בינינו. באיזשהו שלב גב' קרפל פנתה אלי ואמרה שהיא מתכוונת למכור את הדירה ושאלה אם אנחנו מעוניינים, ביקשתי זמן לחשוב על זה, אני ובעלי דיברנו על זה, ופנינו אליה ואמרנו שאם נגיע להסכמה ביחס למכירת הדירה, נוכל לבצע עסקה. ש.   למה לא פנית לאורנה? ת.   לא הייתי צריכה אותה, הדברים התנהלו בינינו. ש. אורנה לא אמרה לך שהיא לא מוכנה לעזור לכם? ת.  לא פניתי אליה בכלל. " כך גם העידה הנתבעת בעמ' 13 לפרו' ש' 27-29 :"לא היה איתם קשר. אורנה מדי פעם התעניינה. אחרי ששכרנו את הדירה שוב חזרתי לחפש דירות אחרות, ראיתי עם אורנה לפחות 10 דירות אחרות, ראיתי גם עם מתווכים אחרים. היה קשר קיים. " בסופו של יום העסקה נקשרה והנתבעת לא פנתה לתובעת לשם קבלת הנחה אלא סירבה לשלם כל סכום שהוא. עובדתית, העידה אורנה, ולא נסתרה, כי לאחר שנודע לה כי נחתם הסכם רכישה, פנתה לנתבעת וזו הבטיחה לשלם דמי תווך אך ביקשה דחייה בתשלום עד שתסיים לשלם את התמורה לבעלת הדירה. לאחר מכן ומשלא שולם דבר, פנתה שוב והנתבעת אמרה שבעלה לא רוצה לשלם. בשלב זה העבירה אורנה, את הטיפול לבעלים של תובעת 1, מר דניאל שוורץ. ע"פ תצהירו (ת/2), הוא שוחח עם בעלה של הנתבעת וזה הסביר כי הסירוב לשלם נובע מכך שבכתב ההתחייבות עליו חתומה רעייתו כתוב שהמוכר הוא מר משה דודאי בעוד הדירה נרכשה בכלל מהגב' רחל קרפל. לא ניתנה שום סיבה אחרת לאי התשלום זולת סיבה זו. למעשה למעט עדות זו של מר שוורץ (סעיף 6 לתצהירו), כמעט כל שאר תצהירו מהווה עדות שמיעה בתצהיר, והנה, דווקא בענין חשוב זה המהווה עדות ישירה, הוא לא נשאל כל שאלה. עדותו בענין זה לא נסתרה אפוא. יובהר כי העילה הנ"ל לאי תשלום היא אמתלא המדגימה את חוסר תום הלב והנסיון להאחז בכל תירוץ ויהא זה קלוש, כדי לא לשלם דבר. שהרי אין מחלוקת כי מר דודאי היה בן זוגה של גב' קרפל בעת שנחתם הסכם התווך נספח ב' (וראה גם הסכם השכירות- נספח א' לתצהיר הנתבעים- בו נרשם כי המשכירה היא רחל דודאי קרפל, כמו שגם אין מחלוקת שהדירה היא אותה דירה ואין בלתה. וכדי לעבות את שלל האמתלות, הועלתה טענת אי היות התובעת גורם יעיל, שוב לראשונה בכתב ההגנה, כ-מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. בע"א 2144/91 הנרי מוסקוביץ נ' אסתר ביר פ"ד מח (3), 116, 123, נקבעו אמות מידה שונות לבחינת דרישת היעילות וכך נאמר שם: "ניתן לציין - בקווים כלליים - מספר גורמים המצביעים על מידת "היעילות" בסיבתיות: (א) מידת הדמיון בין ההצעה המקורית שבה היה מעורב המתווך לבין החוזה הסופי, כגון - נושא הנכס; (ב) הקרבה בין תנאי התשלום ושיעוריו בהצעה המקורית לבין הגיבוש הסופי של החוזה; (ג) חלוף הזמן בין ההצעה מקורית עד סיום העיסקה (השופט עציוני בע"א 294/76 [2] הנ"ל); (ד) מידת האינטנסיביות של פעולות המתווך - היקף מגעים, פגישותיו ושיחותיו עם הצדדים; (ה) קיומו של גורם נוסף, אשר סייע לצדדים בהשגת החוזה, ומידת התערבותו של אותו גורם נוסף; (ו) תשלום דמי תיווך על-ידי הצד השני (המוכר או הקונה) ושיעורם; (ז) זהות הצדדים המנהלים את המשא ומתן כמצביעה על שמירת הזיקה הסיבתית; (ח) הסתמכות הצדדים על-ידיעה קודמת של מהלכי המשא ומתן ופעולה שאינה אלא הרמת החבל, מקום בו הושאר, כדי ליצור המשכיות באותו מהלך. מובן כי רשימת הנסיבות איננה סגורה." (להלן: "פס"ד מוסקוביץ"). אני סבורה כי התובעים היו "הגורם היעיל" בעסקה, ואדגיש כי הפסיקה שמה דגש על יעילות פעולת התיווך ולא על כמות הפעולות שבוצעו וראו ע"א 461/76 מנשה פטל נ' יונה מרגלית, פ"ד לא(2) 412, 418. התובעים הם "שזרעו את זרע העסקה". אורנה היא שהראתה את הדירה לנתבעים לראשונה והפגישה בינם לבין בעלי הבית. היא מסרה לנתבעים מסמכים שונים הקשורים לדירה כגון תכניות עירייה, ובמשרדה נחתם הסכם השכירות בין הנתבעים לבעלי הדירה. פעולתה האפקטיבית של התובעת בשלב הראשון, הצגת הנכס לנתבעים ותאום הפגישה בינם לבעלי הדירה, היא שהביאה את הצדדים (בעל הנכס והנתבעים) ליצור קשר, בתחילה של שכירות ובהמשך של מכר בבחינת "הרמת החבל, מקום בו הושאר, כדי ליצור המשכיות באותו מהלך" (פס"ד מוסקוביץ לעיל), ובנסיבות אלו נראה כי יש לראות בתובעים הגורם היעיל . מאמצי התובעת להציע לנתבעים בתים, כמו גם פעולותיה בהצעת הדירה הנדונה, הוכחו להנחת דעתי. יש לראות את השלב השני של ההתקשרות כהמשכו הטבעי של השלב הראשון ובוודאי אין לומר כי השלב השני "ניטרל את יעילותו של השלב הראשון"- מוסקוביץ לעיל, בעמ' 126. אמנם פרק הזמן שחלף עד לסיום העיסקה היה ארוך יחסית, אך הוא נבע מכך שלנתבעים ובעלת הדירה, לא אצה הדרך. ביחס לדרישת המחיר בשנת 2006 עת נמסרה הדירה לטיפול התובעת ע"י הבעלים, בהשוואה למחיר עליו הוסכם בסופו של יום, אני סבורה כי הצגת הדברים ע"י הנתבעים כאילו מדובר מתמטית בפער של 30% אינה מדויקת. כזכור כשהוצעה הדירה ביוני 2006 נקבו הבעלים בסכום מבוקש של 560,000$. בסופו של יום נמכרה הדירה ביולי 2009 ב-1,875,000 ₪. לסכום אחרון זה יש להוסיף דמי שכירות לשנתיים וחצי- לפי שער דולר שהועמד על שער שלא יפחת מ-4.2 באופן שהנתבעים שלמו כ-157,840 ₪ בנוסף לתמורת הדירה. הסכום המצטבר (לפי שער יציג ביום 14/7/09- יום הסכם המכר) עומד על 513,343$. מדובר איפוא בהפרש של כ-8% ולא 30% כנטען. לכך יש להוסיף את העובדה כי חלפו מאז חוזה השכירות לחוזה הרכישה כשנתיים וחצי, מבלי שהוצגו נתונים אודות שוק הנדל"ן באותה תקופה. בנסיבות אלו, פער המחירים לכאורה, אינו כזה ההופך את העיסקה שנכרתה לעיסקה אחרת מזו שדובר עליה בתחילה. לסיכום, לא הוכח כי העסקה שנקשרה עם המוכרת היתה שונה באופן מהותי מהתנאים עליהם דובר בעת המו"מ לרכישתה. אני קובעת אפוא כי התובעות עמדו בכל דרישות חוק המתווכים והן זכאיות לדמי תווך בגין רכישת הדירה ע"י הנתבעים. גובה העמלה בפועל לא הוסכם על הנחה או על גובה העמלה מכיוון שהנתבעים הדירו את התובעות וכלל לא שתפו אותן בחידוש המשא ומתן בינם לבעלי הבית לצורך רכישה. אני סבורה כי התנערות זו המוּנעת מכוונה להתכחש לכל תשלום שהוא (להבדיל מתשלום מופחת לאחר הנחה כפי שהוסכם בין הצדדים), מהווה הפרת ההסכם שהיה בתוקף, ולמצער, התנהגות שלא בתום לב ובדרך מקובלת. קביעה זו תואמת את ההלכה לפיה סיכול מאמצי המתווך ע"י ניצול המידע שכבר קבלו ממנו, תוך הדרתו, מהווה הפרת חובת תום הלב. ביחס לגובה דמי התיווך (להבדיל מהזכות שנקבעה כבר בהסכם התווך מיוני 2006, - נספח ג'), בנסיבות העניין מאחר ולא נקבע בהסכם מיום 24/12/06 (נספח ד')אחוז או סכום דמי התיווך, והקביעה הושארה לזמן אמת, והואיל ולא הושגה הסכמה על גובה העמלה בשל התנערות הנתבעים מהתובעות בזמן אמת, כפי שהוסבר לעיל, יש להזקק לסעיף 26 לחוק החוזים שכותרתו: השלמת פרטים ולשונו: " פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים". בעניננו לא הובא נוהג שקיים בין הצדדים זולת ההסכם המקורי שנקב ב-2% + מע"מ. הואיל והאפשרות לדון על גובה ההנחה נשלל מהתובעת שלא בתום לב, ומבלי שהנתבעים היו נכונים לשלם סכום כלשהו, אני סבורה כי נכון יהיה להעמיד את השיעור בנסיבות הענין על אותה עמלה עליה הוסכם במקור. התשלום הראוי עומד אפוא על סך נומינלי 43,500 ₪ (2% + מע"מ) ובהפחתת 5,800 ₪,דהיינו 37,700 ₪. אשר על כן אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים סך 37,700 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק מ-14/7/09 (יום הסכם רכישת הדירה) ועד התשלום בפועל. מובהר כי סכום זה כולל מע"מ ולכן יש להוציא חשבונית בכפוף לתשלום. הנתבעים ישפו את התובעים בגין אגרה ששולמה בתיק ובנוסף ישאו בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,960 ₪. דמי תיווךתיווך