קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לתשלום השתתפות עצמית בגין תאונת דרכים: 1. התובעת היא חברת הביטוח שירביט. הנתבע, מר אליהו, הוא נהג מונית. בשנת 2003 היתה המונית מבוטחת אצל התובעת. ביום 16.9.03 היתה המונית מעורבת בתאונה עם קטנוע שהיה שייך לחב' אלונוע השכרת קטנועים בע"מ (להלן: אלונוע). התובעת שילמה לאלונוע, על פי דרישתה, פיצוי בגין הנזק שנגרם לקטנוע. מספר שנים לאחר מכן דרשה התובעת מהנתבע לשלם את סכום ההשתתפות העצמית, על פי הפוליסה, בגין הפיצוי ששילמה לאלונוע. הנתבע דחה דרישה זו מטעמים שיפורטו להלן, ובתביעה דנן תבעה ממנו התובעת את תשלום סכום ההשתתפות העצמית. 2. הנתבע טוען כי התאונה נגרמה באחריותו של רוכב הקטנוע: לטענתו, בעת שנסע ברח' החשמונאים בתל-אביב, הוא הבחין באדם שמסמן לו לעצור וסטה לימין הכביש על מנת לאסוף את הנוסע. כאשר המונית בעצירה, בעוד הנוסע ניגש אליה, הגיע הקטנוע במהירות מימינה של המונית, כשהוא נדחק בינה לבין רכב שחנה לימינה, ופגע במראה הימנית ובצד הימני של המונית. רוכב הקטנוע מסר לנתבע את פרטיו ולאחר מכן פונה לבדיקה רפואית. על פי הנסיבות הללו, טוען הנתבע כי האשם בתאונה מוטל על רוכב הקטנוע. יתרה מזאת, לאחר התאונה הודיעה לנתבע סוכנת הביטוח שלו כי בעלת הקטנוע, חב' אלונוע, מוכנה לשלם לנתבע בגין הנזק שנגרם למונית. תוך תיאום עם אלונוע, ועל פי הנחיות סוכנת הביטוח שלו, פנה הנתבע למוסך שאליו הופנה - מוסך יוסי בע"מ - ושם תוקנה המונית. עלות התיקון שולמה על ידי אלונוע. הנתבע צירף לכתב הגנתו חשבונית וקבלה של המוסך, שמוענו אל אלונוע. עוד טוען הנתבע כי לאחר ביצוע התיקונים במונית ותשלום עלותם על ידי אלונוע, הוא הוחתם במוסך על כתב ויתור וסילוק, ולפיו אין לו עוד כל טענה בקשר לתאונה המדוברת. אין מחלוקת כי הנתבע, מצידו, לא הפעיל את פוליסת הביטוח שלו בגין אותה תאונה, בכל הנוגע לנזק שנגרם למוניתו. הנתבע טוען כי משתוקנה המונית על חשבונה של אלונוע, הוא ראה בכך הודאה, מהצד של רוכב הקטנוע, באחריותו של הלה לתאונה. משנשלם תיקון המונית בדרך זו, ראה בכך הנתבע את סיום הטיפול בעניינה של התאונה. על פי הקבלה שצורפה לכתב ההגנה, התשלום עבור תיקון המונית בוצע על ידי אלונוע ביום 28.12.03. על כן נדהם הנתבע לקבל מהתובעת, בשנת 2008 - היינו, כעבור כחמש שנים - דרישה לתשלום סכום ההשתתפות העצמית, על פי הפוליסה שלו, בגין התאונה שבה מדובר. הנתבע טוען כי מאז תיקון המונית, כאמור לעיל, הוא לא קיבל כל הודעה מהתובעת, לא באמצעות סוכנת הביטוח שלו ואף לא באופן ישיר. הנתבע טוען כי התובעת החליטה לשלם לצד השלישי, מבלי להודיעו על כך ומבלי לשאול לעמדתו ולהסבריו לגבי התאונה, כחובתה על פי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981. על פי מכלול הנסיבות הללו טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה. 3. בשתי ישיבות מקדמיות שנערכו בתיק טענו ב"כ התובעת, כי מהודעתו של הנתבע על התאונה, כפי שנמסרה לסוכנת הביטוח שלו ביום התאונה, עולה כי הנתבע הוא האחראי לתאונה. משום מה לא הוצגה הודעה זו לפני ביהמ"ש בישיבות הללו, ואף לא צורפה לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת, אשר הוגש באיחור ניכר, רק יום לפני דיון ההוכחות. המצהירה מטעם התובעת כלל לא התייצבה לדיון ההוכחות, מבלי שניתן הסבר לכך; אך בהעדר תוכן "בשרי" בתצהירה הלאקוני, ובהעדר צרופות כלשהן לתצהיר זה (למרות שנאמר בו שמצורפים אליו המכתבים שהתובעת שיגרה לנתבע) - לא היה באי התייצבותה של המצהירה כדי למנוע סיום בירורה של התביעה. רק בעת דיון ההוכחות הגישה ב"כ התובעת את הדיווח של הנתבע אודות התאונה, שנמסר במועד התאונה על גבי טופס הדיווח של התובעת (המוצג ת/ 1). בדיווח זה - אשר לדברי הנתבע נרשם על ידי סוכנת הביטוח, על פי הפרטים שמסר לה - מצויינות בקצרה נסיבות התאונה, כפי שנטענו בכתב ההגנה. לא ראיתי בסיס לטענת התובעת, כי על פי דיווח זה היא הגיעה למסקנה כי הנתבע, ולא רוכב הקטנוע, הוא שאשם בתאונה. הוא הדין בעדות שמסר הנתבע במשטרה, למחרת יום התאונה (המוצג ת/ 2). בעדות זו נמסר תיאור מפורט יותר של נסיבות התאונה, אך ללא שוני לעומת האמור בכתב ההגנה ובמוצג ת/ 1. לא מצאתי איפוא ממש בטענת התובעת כי על פי הדיווחים הללו, של הנתבע עצמו, היא הגיעה למסקנה, שהנתבע הוא האשם בתאונה. לו היה תוכן הדיווחים הללו מצביע על אשם כזה, אפשר היה לטעון כלפי הנתבע, כי משנטל על עצמו את האחריות לתאונה - עליו לשלם את סכום ההשתתפות העצמית מושא התביעה. אולם כאשר אותם דיווחים של הנתבע, מזמן אמת, מתארים את נסיבות התאונה, כפי שהוא טוען להן לאורך כל הדרך - אזי נשמטת הקרקע מתחת לטענה העיקרית, שב"כ התובעת חזרו עליה בישיבות המקדמיות, כאילו מדיווחו של הנתבע עצמו עולה אשמו בתאונה, ולפיכך אין לו להלין על כי התובעת נענתה לדרישתו של הצד השלישי ושילמה לו עבור נזקי הקטנוע. יש להצטער על כך שהמוצגים ת/ 1 ו- ת/ 2 לא הוצגו לפני ביהמ"ש, אלא לראשונה בישיבת ההוכחות. לו הוצגו קודם לכן, ספק אם היה צורך בישיבת ההוכחות. 4. משנמצא כי מדיווחיו של הנתבע, ממועד התאונה ויום לאחר מכן, אין עולה גירסה, כי הנתבע עצמו - ולא רוכב הקטנוע - אשם בתאונה; אזי על התובעת להראות, לעניין תשלום הנזקים לצד השלישי, כי היא יצאה ידי חובתה ליצור קשר עם המבוטח שלה, לאחר שהצד השלישי פנה אליה, ובטרם החליטה לשלם לו את נזקי הקטנוע. התובעת טוענת כי פנתה אל הנתבע, הן בטלפון והן בכתב, במכתבים ת/ 3 מנובמבר 2003 וממאי 2004, אך לא קיבלה כל מענה. ב"כ התובעת מסרה כי את התשלום לחב' אלונוע בגין נזקי הקטנוע ביצעה התובעת ביולי 2004. מנגד טוען הנתבע כי הוא לא קיבל אף פנייה טלפונית מהתובעת ולא קיבל את שני מכתביה, מיום 23.11.03 ומיום 24.5.04 (המוצג ת/ 3). מכתבים אלה מוענו אמנם לכתובתו של הנתבע, אשר אישר בעדותו את נכונותה באותם מועדים, אך התובעת אינה טוענת כי נשלחו בדואר רשום, והיא לא הוכיחה כי נתקבלו על ידי הנתבע. התובעת טוענת כי את טופס הדיווח אודות התאונה, שהנתבע מסר וחתם ביום התאונה עצמו, היא קיבלה מסוכנת הביטוח ששירתה את הנתבע. טופס הדיווח האוטנטי, מיום התאונה, אינו שנוי במחלוקת. אין מדובר איפוא במבוטח שלא מילא את חובתו לדווח על התאונה סמוך לאחר התרחשותה. כאשר הנתבע, מצידו, קיים את חובת הדיווח על התאונה, ולא היה לתובעת כל קושי לקבל את הדיווח מסוכנת הביטוח של הנתבע - אזי יכלה התובעת, כשקיבלה את דרישתה של חב' אלונוע, להסתייע באותה סוכנת ביטוח על מנת ליצור קשר עם הנתבע ולקבל את גירסתו לגבי התאונה, בטרם תיתן את תשובתה הסופית לאלונוע. בתצהיר של פקידת התובעת לא נאמר דבר בעניין ניסיון של התובעת להשיג את הנתבע באמצעות סוכנת הביטוח שלו. למותר לומר כי התובעת יכלה אף להעיד מטעמה אותה סוכנת ביטוח, שפעלה מטעם התובעת, ואשר זהותה ידועה לתובעת. הסוכנת לא הובאה לעדות, ולא ניתן כל הסבר למחדל זה. על כן קמה לחובתה של התובעת החזקה, כי לו הובאה סוכנת הביטוח לעדות, היא לא היתה יכולה להעיד על ניסיונות של התובעת להסתייע בה על מנת ליצור קשר עם הנתבע. הנתבע מסר בכתב הגנתו ובתצהירו, כי אותה סוכנת ביטוח הפנתה אותו אל המוסך לשם תיקון נזקי מוניתו, וזאת בתיאום עם חב' אלונוע, אשר כאמור אף שילמה עבור התיקון. בביהמ"ש מסר הנתבע כי היה לו קשר שוטף עם אותה סוכנת ביטוח. כאמור, גם לתובעת היה קשר עמה. על כן, התובעת לא הראתה כי היא מיצתה, בחריצות סבירה, את הדרכים שעמדו לרשותה על מנת ליצור קשר עם הנתבע ולקבל את עמדתו לגבי נסיבות התאונה. יתרה מזאת: לו אמנם היתה התובעת יוצרת תקשורת של ממש עם סוכנת הביטוח, אפשר בהחלט שהיתה שומעת ממנה, כי חב' אלונוע ביקשה להפנות את הנתבע אל מוסך מסויים, וכי היא ששילמה עבור תיקון המונית. לו טרחה התובעת להקים קשר אמיתי עם המבוטח שלה, היא היתה מקבלת מידע זה בזמן אמת, ואז ניתן להניח שהיתה דוחה את דרישתה של אלונוע לשלם עבור נזקי הקטנוע, והתביעה דנן לא היתה מוגשת. אך רשלנותה של התובעת היא שגרמה לכך, שמידע זה לא היה בידיה כאשר קיבלה את דרישתה של אלונוע. 5. כאן מגיעים אנו לנדבך הנוסף: השיהוי הניכר מאד שנקטה התובעת בפנייתה אל הנתבע בדרישתה לתשלום סכום ההשתתפות העצמית. הנתבע טוען כי פנייה זו אליו נעשתה לראשונה בשנת 2008, כחמש שנים לאחר התאונה, ולאחר שהוא מצידו ראה את עניין התאונה כ"סגור", כפי שפורט לעיל, ולא ידע כלל כי במקביל לתשלום עבור תיקון מוניתו במוסך פנתה חב' אלונוע אל המבטחת שלו ודרשה תשלום עבור נזקי הקטנוע. התובעת לא הפריכה את טענת הנתבע בדבר העיתוי שבו העלתה לפניו, לראשונה, את דרישתה לסכום ההשתתפות העצמית. כפי שצויין, התובעת שילמה לאלונוע ביולי 2004. מדוע השהתה התובעת את פנייתה אל הנתבע במשך כארבע שנים לאחר ביצוע תשלום זה? על כך לא ניתנה כל תשובה מטעם התובעת, לא בישיבות המקדמיות בתיק ואף לא לאחר מכן. שיהוי זה גם לנתבע נזק ראייתי ניכר: כאשר נדרש - כחמש שנים לאחר התאונה - להתגונן מפני תביעתה של התובעת, הסתבר כי חב' אלונוע אינה קיימת עוד ואין ניתן לאתר את אנשיה. בישיבה מקדמית מיום 23.11.10 מסר ב"כ הנתבע (שהוא בנו) כי משהסתבר להם, שחב' האופנועים פשטה רגל, הוא פנה אל בעל המוסך, שתיקן את המונית ומסר לנתבע את החשבונית והקבלה שהוציא על שם אלונוע. בעל המוסך אף נחלץ לעזרתו של הנתבע וניסה להשיג את השיק ששילמה לו בזמנו אלונוע, אך הסתבר כי השגת השיק כרוכה בקשיים, ובסופו של דבר הוא לא הומצא. ב"כ התובעת טענו, הן בישיבות המקדמיות והן בדיון ההוכחות, כי הקבלה והחשבונית על שם אלונוע אינן ראייה מספקת לכך, שאמנם אלונוע היא ששילמה עבור תיקון המונית. בכך אין לתובעת להלין אלא על עצמה. יש לזכור כי נטל הראייה הוא על התובעת. במקרה שלנו, יש לנתבע גירסה נגדית, אשר על פני הדברים יש בה ממש. הנתבע המציא מהמוסך את החשבונית והקבלה על שם אלונוע. מסמכים אלה, כשלעצמם, תומכים בגירסתו של הנתבע, כי חב' אלונוע שילמה עבור תיקון המונית שלו. דבר זה מצביע, על פני הדברים, על הכרה באשמו של רוכב הקטנוע בתאונה. אלמלא השתהתה התובעת זמן כה ניכר בפנייתה לנתבע בעניין תשלום דמי ההשתתפות העצמית, אפשר שהיה ניתן עדיין להשיג ראייה מאנשי חב' אלונוע. כאמור, התובעת לא נתנה טעם מדוע לא העידה מטעמה את סוכנת הביטוח, שטיפלה בעניינו של הנתבע בקשר לתאונה. סוכנת הביטוח היתה יכולה להעיד על פנייתה של אלונוע על מנת לתאם את תיקון המונית במוסך שבו בחרה; או שהיתה יכולה בעדותה להפריך את גירסתו של הנתבע בעניין זה. הנתבע מצידו העלה את גירסתו בפרוטרוט ותמך אותה בתצהירו, במועד, על פי החלטות ביהמ"ש. גירסה זו נתמכת אף בחשבונית ובקבלה של המוסך, שצורפו עוד לכתב ההגנה. מנגד, נקטה התובעת מחדלים אחדים: ראשית, היא לא פעלה כנדרש לבירור נסיבות התאונה עם המבוטח בזמן אמת, סמוך לאחר התאונה, וזאת למרות שהמבוטח (הנתבע) עמד, מצידו, בחובת הדיווח המיידי על התאונה ולמרות שלא היה לתובעת כל קושי לקבל דיווח זה מסוכנת הביטוח. התובעת לא הציגה כל קושי שהתעורר לקבל מסוכנת הביטוח פרטים נוספים אודות טיפולה בעניין, דבר שהיה עשוי להביא לידיעת התובעת את עניין התשלום על ידי אלונוע עבור תיקון המונית במוסך. שנית, התובעת נקטה שיהוי בן שנים אחדות בפנייתה אל הנתבע בעניין דמי ההשתתפות העצמית, ובכך גרמה לו, וגם לעצמה, נזק ראייתי של ממש. התובעת לא נתנה הסבר כלשהו לשיהוי ניכר זה. 6. על פי כל האמור, מסקנתי היא כי התובעת לא הוכיחה כנדרש שהיא זכאית לגבות מהנתבע דמי השתתפות עצמית: התובעת החליטה לשלם לצד השלישי פיצוי בגין נזקיו בתאונה, למרות שבדיווח של הנתבע, ת/ 1, הוא טען שרוכב הקטנוע אשם בתאונה (וכך עולה אף מהודעתו במשטרה, ת/ 2). התובעת לא הראתה שיצאה ידי חובתה, על פי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, להודיע למבוטח על דרישת הפיצוי של הצד השלישי ולקבל את עמדתו לגבי נסיבות התאונה. לכך יש להוסיף את גירסתו של הנתבע - שלא זו בלבד שלא הופרכה, אלא היא נתמכת בחשבונית ובקבלה של המוסך - ולפיה בעלת הקטנוע, חב' אלונוע, הכירה באשמו בתאונה של רוכב הקטנוע, מתוך כך שהיא אשר יזמה את תיקון המונית במוסך שבו נעשה, והיא אשר שילמה עבורו. לו דאגה התובעת לברר את הנסיבות הללו בזמן אמת, ניתן להניח שהיתה דוחה את דרישתה של אלונוע. מחדליה של התובעת לא נגרמו בעטיו של הנתבע, שהוא מצידו עמד בחובת הדיווח כנדרש. 7. על כן אני דוחה את התביעה. לעניין פסיקת ההוצאות התחשבתי, לחובת התובעת, גם באופן התנהלותה לאחר הגשת התביעה, ובעיקר בכך שהמסמך ת/1 - שעליו ביססה התובעת את טענתה בדבר הסיבה לתשלום לצד השלישי - לא הוגש לביהמ"ש אלא לראשונה בדיון ההוכחות, לאחר שתי ישיבות מקדמיות. מסמך זה לא צורף אפילו לתצהיר העדות הראשית, שהוגש על ידי התובעת באיחור ניכר מאד. לו טרחה התובעת להמציא לביהמ"ש, מלכתחילה, את המסמך שעמד ב"לב" התביעה, ניתן היה לקצר את משך ההליך במידה ניכרת. הנתבע נדרש להתגונן כנגד התביעה, דבר שהיה כרוך בהגשת כתבי בי-הדין מטעמו וכן בפנייה למוסך, כשש שנים או יותר לאחר התאונה, ואף בניסיון לחפש את אנשי אלונוע או את השיק שמשכה חברה זו לפקודת המוסך; וזאת - נוסף על הרוגז ויגיעת השווא, כשש שנים לאחר שעניינה של אותה תאונה הסתיים, לדידו של הנתבע, בכך שחב' אלונוע שילמה עבור תיקון המונית שלו ודאגה להחתים אותו על כתב סילוק. אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪. אם לא ישולם הסכום תוך 30 יום, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. תאונת דרכיםהשתתפות עצמית