קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד בנק דקסיה ישראל: התובע עותר לחייב את הבנק הנתבע לשלם לו את יתרת הכספים שהיו אמורים להשתלם לו ע"י עיריית טייבה בגין בניית מבנים בשני בתי ספר בעיר, משכספים אלו הועברו במלואם עבור התובע ע"י משרד החינוך לחשבון החינוך של העירייה, אך נותבו ע"י הבנק לאפיקים אחרים. הרקע לתביעה התובע הינו מהנדס וקבלן בנין ושימש כסגן ראש עיריית טייבה מאז 23.10.05 הנתבע, שבא בנעליו של אוצר השלטון המקומי בע"מ, הינו תאגיד בנקאי המתמחה במימון ציבורי (להלן:"הבנק"). התובע זכה בשני מכרזים מטעם עיריית טייבה (להלן: "העירייה") לבניית מבנים בשני בתי ספר בעיר. המקור למימון הבניה היה משרד החינוך, והתשלום אמור היה להשתלם לתובע בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות למטרות חינוך) התש"ס-2000, (להלן: "חוק הייעוד"), ובכפוף לאישור משרד החינוך את החשבונות השוטפים. בניית המבנים בבתי הספר הושלמה, וכספי תמורת הבניה הועברו על ידי משרד החינוך לחשבון בנק מיוחד שנפתח ע"י העירייה בהתאם להוראות חוק הייעוד. (להלן: "החשבון" או "חשבון החינוך"). בפועל, שילם הבנק לתובע רק חלק מהכספים שהועברו ע"י משרד החינוך לאחר אישור חשבונותיו, וזאת נוכח העברת חלק נכבד מהכספים שהוזרמו לחשבון למעקלים רבים שהטילו עיקולים שונים על החשבון בגין חובות העירייה, וכן עקב הזרמת היתרות בחשבון לחשבונות אחרים של העירייה. מאוחר יותר, ביום 25.10.07, אף ניתן נגד העירייה צו הקפאת נכסים, צו שקטע את התשלומים ללקוחות, והעביר את השליטה בחשבון לידי הנאמן. יצויין כי התובע הגיש גם הוכחת חוב לנאמן עו"ד אבנר כהן, שמונה כנאמן לנכסי העירייה במסגרת צו הקפאת ההליכים (להלן:"הנאמן"). הוכחת החוב אושרה במלואה, אך נוכח היות הקופה ריקה, לא לווה האישור בתשלום בפועל. ההסכמים התובע בנה עבור העירייה שני מבנים בשני בתי ספר בהתאם לשני הסכמים שנחתמו בין הצדדים: האחד- הסכם מיום 17.7.02 לבניית מבנה חטיבת הביניים מזרח ע"ס 2,791,074 ₪ בצירוף מע"מ ובסה"כ 3,292,287 ₪. ביום 29.11.05 נחתמה תוספת להסכם זה לפיה הוגדל היקף העבודה לסך של 3,400,000 ₪ כולל מע"מ. השני- הסכם מיום 16.3.03 לבניית מבנה בבית הספר היסודי אבן סינא ב' ע"ס 3,922,448 ₪ בצירוף מע"מ. ביום 23.5.06 נחתמה תוספת להסכם זה לפיה הוגדל היקף העבודה לסך של 5,649,780 בצירוף מע"מ. טענות התובע לטענת התובע, יתרת החוב המגעת לו בגין בניית המבנים בבתי הספר מסתכמת ב- 2,161,540 ₪ (קרן), מתוכה שולם לו סך של 419,038 ₪, כך שנותרה לזכותו יתרת חוב בסך של 1,742,502 ₪, המסתכמת, בצירוף ריבית פיגורים, בסך של 3,843,991 ₪. לדבריו, לא נחקר כלל ע"י ב"כ הבנק בסוגיית גובה החוב, ומשכך יש לקבל את גרסתו באשר לסכומי התביעה, מה גם שהכרעת החוב שניתנה בעניינו ע"י הנאמן, הכירה במלוא תביעתו, כולל חישובי הריבית, והיא תומכת בסכום הנטען על ידו. בהקשר לחבות הבנק, טוען התובע כי כל הכספים אותם זכאי היה לקבל בגין בניית בתי הספר, הועברו בפועל במלואם על ידי משרד החינוך לחשבון החינוך בבנק, לאחר שכל החשבונות שהגיש אושרו הן על ידי העירייה והן על ידי משרד החינוך. הבנק, שימש נאמן לכספים אלה, והיה עליו להעבירם לתובע בשלמותם. תחת זאת, פיזר הבנק את כספי התובע לכל עבר, עת מימש עיקולים שהוטלו שלא כדין על חשבון החינוך ועת העביר כספים מהחשבון לחשבונות בנק אחרים ובכך מנע מהעירייה, תוך התרשלות והפרת חובותיו כנאמן, את היכולת ליתן לתובע הוראת תשלום על מנת שיממשן ויקבל את כספו. 3. התובע טוען כי הכספים בחשבון החינוך פטורים מעיקול, והיה על הבנק לדעת כי לא ניתן לעקל את הכספים המצויים בחשבון המיוחד, אלא בעיקול מבית הדין לעבודה. הבנק לא הראה ולו הוראות עיקול אחת שמקורה בבית הדין לעבודה. התובע טוען כי מוטלת על הבנק החובה להכיר את המצב המשפטי הרלבנטי לסוגי כספים, פיקדונות וחשבונות שונים המצויים בידיו, שכן זוהי מומחיותו המיוחדת, להבדיל מבנקים מסחריים רגילים. 4. כן נטען ע"י התובע כי בצווי העיקול שהתקבלו בבנק, בהתאם לחוק ההוצאה לפועל, ישנה הוראה המחייבת את הבנק המחזיק לפרט בתשובתו את הנכסים, הזכויות והכספים שבידו, תוך ציון סוגם, מינם וטיבם. היה על הבנק להשיב לצו העיקול כי החשבון המעוקל אינו חשבון רגיל כי אם חשבון חינוך וכי הכספים שבו חסינים מעיקול עפ"י הוראות חוק הייעוד, ולא להזדרז לשלמם. 5. עוד יוצא התובע נגד העובדה התמוהה לפיה העביר הבנק בסופו של כל יום את היתרה בחשבון החינוך לחשבון אחר של העירייה, פעולה המסכלת בצורה בוטה את מטרת החוק. התנהלות הבנק ביטלה כמעט לחלוטין את האפשרות לפיה נותן שירותים למערכת החינוך יקבל את כספו - מטרה בגינה חוקק החוק מלכתחילה. טענות הבנק טענתו המרכזית של הבנק מתמקדת בכלל לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". נטען כי התובע איננו זכאי לסכום הנתבע על ידו, נוכח העובדה שהתוספות להסכמים, מכוחן הוא טוען לזכאות לכספים העודפים, בטלות ומבוטלות משנחתמו עת כיהן התובע כסגן ראש העירייה. התוספות להסכמים חייבו קבלת אישורים מיוחדים מהמועצה ומשר הפנים, ומשאלה לא התקבלו - בטלות הן. כן טוען הבנק כי פעל כדין, בצייתו לצווי עיקול מפורשים המתייחסים ספציפית לחשבון החינוך של העירייה, וע"כ מוקנות לו ההגנות הקבועות בחוק ל"מחזיק" הפועל בהתאם לצו העיקול. הבנק איננו צריך לשמש ערכאת ערעור על צווים שיפוטיים של ראשי הוצאה לפועל במסגרתם ניתנו צווי עיקול ספציפיים על החשבון, ואין זה מתחום אחריותו לדאוג ליישום הוראות חוק הייעוד. האחריות לניהול חשבון החינוך ולפיקוח עליו מוטלת על העירייה ועל המדינה, ולא על הבנק. באשר להעברת היתרות בחשבון לחשבונות אחרים, טוען הבנק כי אין כל מניעה, חוקית או אחרת, לקיום הוראות העירייה להעברת יתרות הזכות שבחשבון החינוך לחשבון חינוך אחר של העירייה בבנק מסחרי, שהרי זה אף זה חשבון חינוך לפי חוק הייעוד, מה גם שממילא, כך טוען הבנק, לא נותרה בחשבון החינוך של העירייה אצלו כל יתרה לתשלום. לטענת הבנק התובע לא הוכיח זיקה ישירה לכספים בחשבון החינוך, ואין בינו ובין התובע כל יריבות. התובע משולל עילה נגד הבנק, ואפילו היה התובע מוכיח כי עומדת לו עילת תביעה נזיקית נגד הבנק, הרי לא עמד בנטל להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לו, מה גם שאשמו התורם המשמעותי של התובע, בשיעור של 99.9%, יש בו כדי להפחית עד כדי איון כל סכום שיפסק לטובתו. מוסיף הבנק וטוען כי נוכח הויתור הכלול בהוראות התשלום מכוחן הוגשה התביעה, מנוע התובע מלתבוע את הבנק. בסיכומיו העלה הבנק טענה חדשה ולפיה, במועד חתימת החוזים בין התובע לבין העירייה טרם נכנס לתוקפו צו הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות למטרות חינוך) (הוספת מטרות), התשס"ד-2004 - שהוסיף לרשימת המטרות המוגנות את השירות בגין "בינוי ושיפוץ מוסדות חינוך" שלא נכלל בחוק המקורי, שפורסם ביום 31.3.04, ועל כן ההקצבות שהתקבלו ממשרד החינוך עבור בניית בתי הספר אינן מוגנות כלל מפני העיקולים. לחלופין טען הבנק כי אף אם לא היה משלם למעקלים את צווי העיקול מחשבון החינוך, עדיין היה נותר סך של 180,000 ₪ בלבד לזכות התובע, שכן סכום זה בלבד היה אמור להיפרע טרם כניסת העירייה להקפאת הליכים. כל יתר הסכומים היו אמורים להיפרע לאחר מועד צו ההקפאה וממילא לא ניתן היה לשלמם. דיון והכרעה א. לטענת העדר אישור משרד הפנים בראשונה יש להכריע בטענת הבנק לפיה התובע איננו זכאי כלל לסכום הנתבע על ידו, שכן המדובר בעילה בת עוולה שאינה מצמיחה זכות תביעה. נטען כי בפרק נכבד מהזמנים הרלוונטיים לתביעה, ובמיוחד בתקופה בה נחתמו התוספות להסכמים המגדילות את היקף העבודות, כיהן התובע כסגן ראש העירייה, וניצל - שלא כדין - את מעמדו על מנת לקבל מהעירייה אישורים להגדלת היקף ההתקשרויות, ומשכך נשמט השטיח מתחת לבסיס תביעתו. בטענתו זו נסמך הבנק על סעיף 122א(ב)(3) לפקודת העיריות [נוסח חדש] המצריך היתר חריג ע"י המועצה ברוב של שני שלישים מחבריה וכן אישור שר הפנים. על אף הטעם לפגם שיש לכאורה בעניין זה, אין הפגם עולה לכדי מעשה כה חמור המצדיק אי מתן סעד לתובע ולכדי איון זכותו להיפרע מהבנק, וזאת מחמת הסיבות הבאות: ראשית, הסכמי ההתקשרות הראשוניים והעיקריים נכרתו זמן ניכר לפני שמונה התובע לסגן ראש העיר, אף בניית מבני בתי הספר הושלמה טרם המינוי. שנית, התובע אוחז באישור מיום 10.9.2006 (נספח ב' להודעה שהוגשה ע"י התובע ביום 17.1.2011) מטעם היועצת המשפטית של משרד הפנים בו צויין "ככל שהמדובר בתשלום עבור בינוי מוסדות חינוך, מתקציב יעודי לכך של משרד החינוך, בתקופה שקדמה להיותו של מר חג' יחיא חבר מועצה ו/או סגן ראש מועצה, אין מניעה משפטית לתשלום כמבוקש". בע"א 3030/96 עירית ירושלים נ' כחילה מפעלי הנדסה ובניה ירושלים בע"מ, פ"ד נ(5)565, נפסק כי ניתן לתאר מקרים בהם לא יינתן ההיתר מראש אלא רק לאחר כריתת החוזה, וכי בכל מקרה אין מדובר בתנאי מתלה שכן חוזים שכאלו "תופסים אך טעונים ביטול". הפירוש הצר שנותן הבנק לאישור, ולפיו מדובר בו רק על תשלומים שבוצעו בפועל בטרם היות התובע חבר מועצה, מרוקן את האישור מכל תוכן, שהרי בתקופה שקדמה למינוי, לא הייתה כל מניעה להתקשרות ולגביה לא נזקק התובע לכל אישור. שלישית, אין מדובר חלילה בחוזה שכל כולו טבול באי חוקיות, שכן אי היותו של אישור היועצת המשפטית של משרד הפנים ממלא בדיוק את דרישות ההיתר שצריך היה להינתן ע"י השר, ככל הנראה לפני חתימת התוספות, הוא אינצידינטלי להתקשרות העיקרית, שנעשתה כחוק, מידתו זעומה וניתנת לריפוי. רביעית, הבנק איננו אמור להתחקות אחר מסמכי היסוד של העסקה ולבחון את חוקיותם, כי אם להעביר את הכספים שבחשבון החינוך לידי המוטבים על פי הוראות התשלום שאושרו על ידי משרד החינוך והעירייה. אף הבנק סבר כך, וטען בכתב הגנתו כי הוא "אינו אמור לדעת מהי העסקה העומדת מאחורי אותה הוראת תשלום שהוצגה לו, שנעשתה בין הרשות למוטב, והאם הוראת התשלום ניתנה בהתאם לדין" (סעיף 27). וכן: "מובן מאליו כי לבנק אין יכולת להתחקות אחר מקור עסקת היסוד והצידוק בתשלום כספים לאותו מוטב פלוני מתוך חשבון החינוך" (סעיף 31), שאם לא כן, ובאם לא ניתן היה צו הקפאת הליכים, כלום היה מחרים הבנק את הכספים לעצמו? חמישית, אין מדובר בחוזה הבטל מאליו, כי אם בחוזה הניתן לביטול, כפי הוראת סעיף 122א(ג) לפקודת העיריות, הקובע: "חוזה שנערך בניגוד להוראות סעיף זה ניתן לביטול על פי החלטת המויצה ברוב חבריה או על פי החלטת השר..." לא נטען כי החוזה בוטל ע"י המועצה או ע"י שר הפנים. ב. חוק הייעוד 1. משניסיון העבר הוכיח כי כספים אשר יועדו למטרות חינוך והועברו ע"י משרד החינוך דרך הרשויות המקומיות - לא הגיעו למטרה לשמה הוקצבו, אלא נוצלו לצרכים אחרים, נחקק חוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות והגנת נכסים למטרות חינוך) תש"ס-2000. (כאמור לעיל: "חוק הייעוד"). החוק קובע כי העברת ההקצבות מהמדינה לרשויות החינוך המקומיות למטרות חינוך תעשה באמצעות חשבון בנק מיוחד ונפרד, שישמש את הרשות המקומית אך ורק למטרה זו. סעיף 1 לחוק הייעוד מגדיר את מטרתו: "...להבטיח את יציבותה של מערכת החינוך בישראל באופן שההקצבות למטרות חינוך ישמשו אך ורק את המטרות שלשמן הועברו ושהנכסים המשמשים מוסדות חינוך יהיו מוגנים מפני עיקול לפי הוראות חוק זה". המטרות לשמן יועדו ההקצבות פורטו בתוספת לחוק הייעוד, והמטרה "בינוי ושיפוץ של מוסדות חינוך", הרלבנטית לענייננו, נמנית עליהן. סעיף 10 (א) לחוק הייעוד מסדיר את תכליתו המרכזית והיא חסינות מעיקול, וכאמור בו: "הכספים שבחשבון יהיו פטורים מעיקול ולא יהיו ניתנים להמחאה או לשעבוד ואולם, בית דין לעבודה, על פי תביעתו של עובד רשות חינוך מקומית המועסק באחד ממוסדות החינוך שלשם קיומם הועברו ההקצבות, רשאי להטיל עיקול על כספי ההקצבות שבחשבון". בפועל, התשלומים למוטבים הזכאים אינם נעשים בשיק או בהעברה בנקאית, כי אם באמצעות הוראות תשלום הניתנות להם ע"י הרשות המקומית במסגרת ההתקשרות ביניהם. הוראת התשלום כוללת, בדומה להמחאה, את פרטי המוטב, את סכום הכסף שאמור להיות משולם לו ואת מועד התשלום. לצורך פירעון הוראת התשלום על המוטב להפקיד את הוראת התשלום בבנק. 2. הפסיקה מתייחסת בדווקנות ובדקדקנות רבה להוראה המנדטורית הקובעת כי לא ניתן לעקל את הכספים בחשבון החינוך אלא אם כן עסקינן בעיקול שהוטל ע"י בית הדין לעבודה, ורק על ידו, בקשר לתביעתו של עובד רשות מקומית שהועסק במוסדות החינוך של הרשות. עד כדי כך קיימת הקפדה דווקנית על ההוראה המתייחסת לעיקול, עד כי בית המשפט העליון לא הכיר אפילו בעיקול שניתן ע"י ראש ההוצל"פ לצורך מימוש פסק דין שניתן ע"י בית הדין לעבודה בתביעת שכר של עובד חינוך נגד הרשות. נקבע: "מהוראת סעיף 10 לחוק עולה מפורשות, כי הסמכות לוודא, כי העיקול יוטל אך ורק במסגרת תובענות העוסקות באי תשלום שכר לעובד רשות חינוך מקומית הנובע מיחסי עובד ומעביד נתונה לבית הדין לעבודה ולא לראש ההוצאה לפועל. מסקנה זו מתבקשת מעצם הדבקות בלשון החוק, שבמקרה זה היא ברורה ובהירה דיה"(רע"א 2094/07, מוחמד אבו אלחוף נ' מועצה מקומית טורעאן, החלטה מיום 4.3.08). זאת ועוד, בית המשפט אף לא התיר לנושה של הרשות, אשר סיפק לה שירותים הנכללים ברשימת המטרות המוגנת שבתוספת, להטיל עיקול על הכספים בחשבון היעוד שנועדו למעשה עבורו: "המחוקק...לא מצא לנכון להבטיח באותה מידה ובנשימה אחת את חובם של נושים אחרים של הרשות, אשר סיפקו לה שירותים המנויים בתוספת לחוק הייעוד, הוא קבע - ולא שינה מכך בתיקון, אף שהיה ער לבעייתיות - כי רק בית הדין לעבודה רשאי להטיל עיקול על כספי הייעוד שבחשבון, בהתאם לתביעתו של עובד רשות חינוך... נותרתי בתחושה לא נוחה... בשאלה מדוע לא יאופשר עיקול גם לשאר המטרות שבתוספת לחוק הייעוד. חזקה עלינו מצוות המחוקק, אך דומני שנושא זה טעון עיון..." (רע"א 2283/06 סלים שקור נ' מועצה מקומית שעב, החלטה מיום 26.7.06). ג. האם מילא הבנק אחר הוראות חוק הייעוד? חוששתני שהתשובה לשאלה זו הינה שלילית. 1. ראשית אתייחס לטענתו הפורמלית של הבנק לפיה כל ההקצבות שהתקבלו ממשרד החינוך עבור התובע עד ליום 31.3.04 לא היו מוגנות מפני עיקולים, שכן רק במועד זה נכנס לתוקף צו הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות למטרות חינוך) (הוספת מטרות), התשס"ד-2004 - שהוסיף את השירות בגין "בינוי ושיפוץ מוסדות חינוך" שלא נכלל בחוק המקורי. טענה זו עלתה לראשונה בסיכומי הבנק ודי בטעם זה כדי לדחותה על הסף. בנוסף, יתרת החוב נשוא התביעה מקורה בתוספות לחוזים שנחתמו בין התובע לבין העירייה, האחת- בנובמבר 2005 והשניה- במאי 2006, זמן רב אחרי כניסת הצו לתוקף, ובהוראות תשלום משנת 2007. יודגש כי הבנק טען במו פיו בסיכומיו (עמוד 8 סעיפים 40-42) כי יתרת החוב נשוא התביעה נובעת מהתוספות בהן הוגדל היקף העבודות, ומשכך איבד התובע את זכות התביעה, באשר התוספות לא קיבלו את אישור שר הפנים. הבנק מנוע מלהעלות טענה הסותרת את טיעונו הוא. 2. ולגופו של עניין- מדפי החשבון עולה כי בהתנהלות שבשגרה כיבד הבנק בראש ובראשונה עשרות עיקולים שהוטלו ע"י מעקלים שונים ושילם להם סכומים נכבדים, עד כדי ריקון החשבון. הבנק אפילו לא טען, וממילא גם לא הוכיח, כי מי מהעיקולים הרבים שהוטלו על חשבון החינוך של העירייה מקורם בעיקול שהוטל על ידי בית הדין לעבודה! שגרת עבודת הבנק במתן זכות קדימה לתשלום עיקולים, אושרה בעדות סמנכ"ל הכספים של הבנק, שהעיד: "המערכת מתוכנתת בצורה כזו שאם יש צווי עיקול על חשבון הרשויות, אז הם קודמים להוראות התשלומים" (ע' 18 ש' 25-24 לפרוטוקול), "אני קודם מכבד עיקולים". (ע' 22 ש' 22 לפרוטוקול). מנספח ח' לתצהירו, המפרט את כל התנועות בחשבון החינוך החל מיום 1.2.05 ועד ליום 30.10.07, עולה כי בתקופה זו העבירה המדינה, באמצעות משרד החינוך, סך כולל של 31,976,820 ₪ לחשבון החינוך. כספים אלה היו מיועדים לתשלום לנותני שירותים שונים למערכת החינוך של העירייה, ובגינם היו אמורות להתקבל הוראות תשלום מהעירייה. עוד עולה מהנספח כי מתוך הסכום הנ"ל שילם הבנק סכום מצטבר של כ- 10.5 מליון ₪ למעקלים שונים, שאף לא אחד מהם התייחס לעיקול שהוטל ע"י בית הדין לעבודה, וסכום מצטבר נוסף המגיע לכדי סך של כ- 15 מליון ₪ העביר הבנק לחשבונות אחרים של העירייה באותם ימים בהם התקבלו הכספים. ולמי לא נשאר? לזכאים השונים, שבעבורם נתקבל מאת המדינה סכום הקרוב ל- 32 מיליון ₪, ואלו נאלצו להסתפק בשיירים המסתכמים בכ- 6.5 מליון ₪, דהינו בחמישית בלבד מסכום הוראות התשלום. אין מדובר במשגה חד פעמי, או בתקלה פה ושם, כי אם בהתנהגות שיטתית מדאיגה למדי. 3. הבנק אף לא יכול להישמע בטענה כי לא ידע את הוראות החוק, שכן ידע גם ידע, ואלמלא ידע, היה עליו לדעת. העיד נציג הבנק כי הכיר את משמעות חשבון חינוך ואת ההגנות החלות עליו, וכדבריו: "אני מודע שהחשבון הזה הוא חשבון מיוחד לצרכי חינוך. אני יודע שבחשבון זה קיימות הגנות מסויימות מפני עיקולים ואני יודע שיש מספר תנאים שאפשר לעקל חשבונות כאלה. ברגע שאני מקבל צו מביהמ"ש, אז חזקה על ביהמ"ש שיודע את החוק ואם הוציא את הצו, אז הוא יודע מה הוא עשה". (שורות 32-31 בעמ' 22 ושורות 2-1 בעמ' 23 לפרוטוקול). אין מדובר בבנק מסחרי רגיל כי אם בבנק העובד עם גופים מוניציפאליים, באופן שחשבונות חינוך הינם לחם חוקו ומעשה של יום יום במסגרת עבודתו השגרתית. יתרה מכך, אין מדובר רק במספר בודד של רשויות מקומית המנהלות את חשבונותיהן בבנק, שכן הוברר שהבנק מנהל את חשבונותיהן של מרבית הרשויות המקומיות במדינה. וכאמור בתצהירו של סמנכ"ל הבנק: "עיקר פעולתו של הבנק מתמקד בתחום המוניציפאלי. הבנק עוסק, בין היתר, במתן שירותי בנקאות לרשויות המקומיות...פעילותו של הבנק ממוקדת בסקטור המוניציפאלי ובפועל רוב הרשויות המקומיות מנהלות פעילות בנקאית באמצעות הבנק..." (סעיפים 4-5 לתצהיר) נציג הבנק אף מאשר כי "רוב חשבונותיה של הרשות המקומית בבנק מנוהלים בצורה שונה ביחס לחשבונות מנוהלים בבנקים מסחריים... כך לדוגמא, חוק הרשויות המקומיות נשוא התביעה שבנדון מחייב את הרשות המקומית לנהל את כספי ההקצבות למטרת חינוך בחשבון בנק נפרד." (סעיפים 7-8 לתצהיר). הדעת לא נותנת, איפא, כי הבנק לא הכיר את הוראת החוק בכל הנוגע להטלת עיקולים, ביודעו כי מדובר בחשבון מיוחד לפי חוק מיוחד. הוראות החוק הינן קצרות, פשוטות ונוחות למשתמש, והיה על הבנק להכירן ולפעול לפיהן. מכל מקום, על הבנק מוטלת האחריות להכיר את החקיקה הספציפית המתייחסת לחשבונות המהווים חלק נכבד מהחשבונות המתנהלים על ידו, ולזהות פעולה מתבקשת הנוגדת את הדין. בהתנהלותו המוזרה, הנותנת דין קדימה לעיקולים, הגם שיחודו של החשבון מתבטא בחסינותו בפני עיקולים, רוקן למעשה הבנק את הוראות החוק מכל תוכן. 4. טוען הבנק כי הוא חוסה בצל הגנת המחזיק, משאין זה מתפקידו לערער אחר צווי בית המשפט, אלא עליו לפעול לקיומם ככתבם וכלשונם. אין לקבל טענה זו, שכן יש בה משום ההיתממות. אכן הבנק איננו צריך לשמש ערכאת ערעור על צווים שיפוטיים של ראשי הוצאה לפועל, אך בה בשעה אין הוא רשאי לנהוג בעצימת עיניים. בהכירו את חוק הייעוד, או בהיותו צריך להכיר, את הוראות חוק הייעוד, האוסר לעקל את הכספים בחשבון אלא אם כן המדובר בעיקול מטעם בית הדין לעבודה, היה על הבנק להבין כי קיימת בעיה בצווי העיקול, בייחוד דברים אמורים עת הוברר כי אין מדובר בבעיה ספורדית כזו או אחרת, כי אם בהיצף עיקולים. החוק אף אינו מחייב את המחזיק לשלם מיידית את כספי העיקול. בראש ובראשונה על המחזיק להשיב ולהודיע להוצאה לפועל אם אכן קיימים כספים בחשבון החייב הנקוב בהודעת העיקול. לו היה מדובר בעיקול חשבונו של לקוח "רגיל" הנמצא ביתרת חובה, האם היה הבנק מעביר את הסכום הנקוב בצו לזוכה או ללשכת ההוצל"פ? בודאי שלא. הבנק היה מודיע מן הסתם לבית המשפט כי לא קיימים כספים בחשבון המעוקל. לו היה מדובר בעיקול על כספי נאמנות בגין חוב אישי של הנאמן, האם היה הבנק מזדרז להעביר את סכום העיקול? אף כאן סביר להניח שהתשובה שלילית. הבנק היה מודיע, מן הסתם, כי מדובר בחשבון נאמנות, ומבקש הבהרה מראש ההוצל"פ. כך אמור היה הבנק לנהוג, לכל הפחות, גם במקרה של התובע. משהבנק ראה כי אין מדובר כלל בצווי עיקול מטעם בית הדין לעבודה, היה עליו בשלב הראשון לבצע את העיקול ברישום בלבד, ולדווח לגורם המעקל כי אמנם קיימים כספים בחשבון, אך מדובר בחשבון חינוך הפטור מעיקול, ולבקש הבהרות והוראות. לא נטען ע"י הבנק כי בצו העיקול נרשם כי החשבון המעוקל הינו חשבון חינוך, כך שכל בר דעת צריך היה להבין כי הגורם המעקל, בית המשפט או ראש ההוצאה לפועל, אינו יודע, אף לא יכול היה לנחש, את שיודע הבנק, כי החשבון הנזכר בבקשת העיקול הינו חשבון חינוך. 5. הבנק גם כשל בכך שבעת היווצר יתרת זכות בחשבון, נהג להעבירנה מיידית לחשבונות אחרים של העירייה בבנקים אחרים, ופעילות שגרתית זו נשקפת אף היא מדפי החשבון. כל יתרת זכות שהייתה נוצרת בחשבון, הייתה מוזרמת בסופו של יום הפעילות לחשבון אחר ונעלמת מהחשבון נושא ענייננו. היתרה הייתה מתאפסת עד להזרמת כספים חדשים, וחוזר חלילה. מרדפם של הזכאים אחר יתרת זכות בחשבון, לצורך מימוש הוראות התשלום בהן אחזו, הפך למרדף אחר הרוח. הבנק סומך את פעילותו המתבטאת בהעברת היתרה בחשבון החינוך לחשבון אחר של העירייה על מכתב העירייה מיום 6.7.05 (שהוגש בהתאם להחלטה מיום 4.1.11). גם אם החשבונות האחרים בבנקים הנעברים נשאו כותרת של "חשבון חינוך", כפי שנטען ע"י הבנק ולא נסתר, וההעברה נעשתה מחשבון חינוך אחד לחשבון חינוך אחר, עדיין אין בכך להוות הכשר, שכן הוראות התשלום ניתנו ביחס לחשבון הספציפי שהתנהל אצל הנתבע, ולא הוכח כלל, ולו גם בבדל של ראיה, כי ניתנו הוראות תשלום גם מהחשבונות הנעברים. גם אם החשבונות הנעברים נשאו את השם חשבון חינוך, הרי עסקינן בכסות בלבד, ללא כל הוכחה כי בפועל שימשו ככאלו. הנה כי כן, לולא שילם הבנק את צווי העיקול ולולא העביר את יתרות הזכות שבחשבון החינוך לחשבונות עלומים אחרים, היה נותר בחשבון כסף די והותר לכיסוי כל הוראות התשלום שניתנו לתובע, לאחר שכל חשבונותיו בגין בניית מבני בית הספר אושרו, אף לזכאים אחרים, והתביעה לא הייתה באה לעולם. יש לילך, איפוא, כברת דרך נוספת ולבחון מהי יתרה החוב שחבה העירייה, לתובע ואשר טרם שולמה לו. ד. יתרת החוב שהגיעה לתובע מעיריית טייבה אין חולק כי חלק לא מבוטל מכספי התמורה עבור בניית מבני בתי הספר שולם לתובע, אם ישירות על ידי העירייה, ואם באמצעות חשבון החינוך, והתביעה עוסקת ביתרת התשלום המגעת לו, אשר אושרה לתשלום וטרם שולמה. יתרת החוב שטרם שולמה לתובע ע"י העירייה מסתכמת בסך של 2,161,440 ₪, קרן, והגרסאות השונות המתבטאות בסכומים שונים, והמופיעות בהקשרים שונים, מקורן בהבדלים בחישובי הריבית. זהו אף הסכום שאושר ע"י הנאמן בהכרעת החוב מיום 20.5.10 שהסתכמה בתוספת הריבית, בסך 3,382,241 ש"ח. התיקון שהוצא ע"י הנאמן ביום 7.6.10 ולפיו הגיע החוב לסך של 4,024,922 ₪ מקורו בקבלת טענות התובע בכל הנוגע לשיעורי הריבית וחישובן, להבדיל מחישוב הקרן. הסכום הנ"ל אף עולה בקנה אחד עם שלוש ההוראות הבלתי חוזרות, בהן אוחז התובע, לתשלום עתידי מחשבון החינוך של העירייה מיום 18.3.07, והמסתכמות בסך כולל של 2,161,440 ₪, לפי הפירוט להלן: האחת- הוראת תשלום מס' 10730 לתשלום סך של 720,000 ₪, המחולק לששה תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך של 120,000 ₪ כ"א, החל מיום 10.4.2007 ועד 10.9.2007. השניה- הוראת תשלום מס' 10731 לתשלום סך של 720,000 ₪, המחולק לששה תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך של 120,000 ₪ כ"א, החל מיום 10.10.2007 ועד 10.3.2008. השלישית- הוראת תשלום מס' 10732 לתשלום סך של 721,540 ₪, המחולק לששה תשלומים חודשיים רצופים, חמשת התשלומים הראשונים בסך של 120,000 ₪ כ"א, והתשלום השישי בסך של 121,540 ₪, החל מיום 10.4.2008 ועד 10.9.2008. הוראות התשלום לעיל ניתנו לתובע חלף הוראות תשלום קודמות בהן החזיק, במסגרת פשרה בינו לבין עירייה, לאחר שכספים שהיו אמורים להשתלם לידיו לפי הוראות התשלום הקודמות - שולמו, כאמור, ע"י הבנק לטובת מימוש עיקולים שונים שהוטלו על חשבון החינוך אין חולק כי הוראות התשלום לעיל לא נפרעו, בין על ידי הבנק ובין על ידי העירייה, למעט סך של 419,038 ₪ ששולם לתובע מתוך חשבון החינוך ביום 30.10.07. לפיכך, יש לקבוע כי העירייה נותרה חייבת לתובע סך של 2,161,540 ₪ בניכוי 419,038 ₪, ובסך הכל 1,742,502 ₪ בתוספת ריבית. ה. שיעור הנזק שגרם הבנק בהתנהגותו 1. האם קיימת קורלציה בין הסכום שנותרה העירייה חייבת לתובע, לבין הסכום שיחוב בו הבנק בגין סיכול הוראות חוק הייעוד והעברת הכספים שנועדו לתובע לידי המעקלים? התשובה לשאלה זו הינה שלילית. 2. מהראיות עולה התאמה כמעט זהה בין חשבונות התובע, שאושרו ע"י משרד החינוך, לבין הסכומים שהוזרמו על ידי משרד החינוך לחשבון החינוך, שכן אין מדובר בסכומים עגולים. כך למשל, חשבון ע"ס 2,031,981 שאושר ביום 26.9.05 לאחריו הוזרם לחשבון החינוך ביום 6.12.05 סך של 2,031,980 ₪, או למשל חשבון ע"ס 588,981 ₪ שאושר ביום 9.6.06, לאחריו אנו מוצאים הפקדה מיום 17.7.06 ע"ס מקביל של 588,981 ₪. אכן, משרד החינוך העביר את מלוא התשלומים שהגיעו לתובע מאת העירייה לחשבון החינוך, ורק בשל העברת הכספים למעקלים ו/לחשבונות אחרים, לא קיבל התובע את כספו. הבנק אינו יכול, איפוא, לגלגל את האשם לפתחם של אחרים. לולא ניתן כנגד העירייה צו הקפאת הליכים, סביר להניח כי היית מחייבת את הבנק לשלם לתובע את מלוא הסכום שחבה לו העירייה ושאמור היה להשתלם לו על ידה באמצעות חשבון החינוך, בתוספת הריבית ההסכמית לה היה זכאי התובע, ככל הנראה ריבית פיגורים חשכ"ל. 3. אלא שביום 25.10.07 נפל דבר. ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב צו הקפאת הליכים נגד העירייה ומונה לה נאמן. צו הקפאת הליכים כשמו כן הוא. הוא מקפיא את המצב עובר למתן הצו, ויוצר חיץ בין התקופה שלפני מתן הצו לבין התקופה שאחריה. גם אם שבוע לאחר מתן הצו היה מצוי בחשבון החינוך סך של שני מיליון שקלים, התובע יכול היה רק להתבונן בו בעיניים כלות, אך לא לגעת, שכן הוא הוקנה לנאמן. 4. לטענת התובע, צו הקפאת ההליכים איננו חל על כספי חשבון החינוך, וראיה היא שהנאמן לא תפס כספים במשרד החינוך טרם העברתם לחשבון החינוך. לשיטתו, הכספים המצויים בחשבון החינוך הינם כספי נאמנות המוחזקים ע"י הבנק עבור צד שלישי, ולא עבור העירייה. החלת הקפאת ההליכים על כספי חשבון החינוך תסכל את מטרת חוק הייעוד. הגם שהטענה אינה תלושה מן המציאות, אף מתיישבת עם תכלית חוק הייעוד, ועם תוצאה צודקת, לא מצאתי לה כל אסמכתא או עיגון משפטי. "פתרון המעדיף נושה אחד על משנהו אינו עניין לחקיקה שיפוטית". (רע"א 9983/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' דר' שלמה נס, עו"ד ורו"ח ואח', , 19.8.08) בכל סיטואציה של פירוק חברה, פש"ר, צו הקפאת הליכים וכו' נוצר מצב של אי צדק לתמימים לאור עקרון השוויון בנשיה, כאשר העדפת חובו של האחד תבוא בהכרח על חשבונו של השני. צו הקפאת ההליכים לא החריג מתחולתו את כספי חשבון החינוך, וגם בחוק הייעוד עצמו לא קיימת כל הוראה המשריינת את החשבון מהקפאת נכסים, כפי שקיימת הוראה המשריינת בפני עיקול. 5. אף אין לקבל את טענת התובע לפיה הכספים בחשבון אינם כספי העירייה אלא כספי משרד החינוך. הסכמי ההתקשרות לבניית מבני בתי הספר, מכוחם זכאי התובע לתשלום הנתבע על ידו, נערכו בין התובע ובין העירייה. משרד החינוך או המדינה לא היו צד להם. העובדה שהמדינה, באמצעות משרד החינוך, מתקצבת את העירייה לצורך ביצוע התשלומים, עדיין איננה מקימה חובה על המדינה לפרוע תשלומים אלה. משהכספים יצאו מרשות משרד החינוך "ונחתו" בפועל בחשבון העירייה, הרי הם נחשבים ככספי העירייה, וההתחקות אחר מקור מוצאם, אין בה להועיל. טענת התובע כי החלת הקפאת ההליכים על חשבון החינוך מסכלת את מטרת חוק הייעוד איננה תלושה, כאמור, מן המציאות, ואולם אין לה כל ביסוס או עיגון מבחינה משפטית. הנה כי כן, התובע יוכל להיפרע מהבנק רק את שווי אותם תשלומים שיכול היה לקבל מהבנק עד צו הקפאת ההליכים, שכן מרגע זה נותק הקשר בין העוולה לבין הנזק שנגרם על ידו. 6. בהתאם לתשלומים הנקובים בהוראת התשלום 10730 היה אמור התובע לקבל סך של 120,000 ₪ מידי חודש, החל מיום 10.4.07 ועד ליום 10.9.07, דהיינו 720,000 ₪. בהתאם לתשלומים הנקובים בהוראת התשלום 10731 היה אמור התובע לקבל סך של 720,000 ₪, המחולק לששה תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך של 120,000 ₪ כ"א, החל מיום 10.10.2007 ועד 10.3.2008. צו הקפאת ההליכים יצר מחסום בין התשלום הראשון לבין הנותרים, באופן שהתובע יכול היה לקבל מהוראה זו רק את התשלום הראשון ע"ס 120,000 ₪, ובסך הכל סך המצטבר לכדי 840,000 ₪. התובע לא טען כי התנהגות הבנק היא שאילצה אותו להמיר את הוראות התשלום הקודמות, שתאריכיהן היו מוקדמים יותר, להוראות התשלום האחרונות, ומשכך לא ניתן לפסוק לו את התשלומים הנוספים נשוא ההוראות הקודמות. התובע אישר במו פיו כי התפשר עם העירייה והמיר את ההוראות שהיו בידיו להוראות החדשות שתשלומיהן נפרסו, לרוע מזלו, על תאריכים מאוחרים יותר, וכדבריו: "אני התפשרתי נוכח המצב... המצב של העירייה לא אפשר לשלם במזומן והכסף עבר כבר למעקלים ולכן הסכמתי לפרוש את זה לתשלומים". (עמ' 15 שורות 23-20 לפרוטוקול). הבנק יהנה, איפוא, מן ההפקר. אין להפחית מהתשלום שיחוב בו הבנק את הסך 419,038 ₪, שהרי סכום זה כבר הופחת ע"י הנאמן שקבע בהכרעת החוב כי הסכום יקוזז מהדיבידנד שישולם לתובע, שאם לא כן, יימצא התובע קירח מכאן ומכאן והבנק יהנה מן ההפקר פעם נוספת. ו. לטענת רשלנות התובע לא ברורה טענת הבנק בדבר רשלנותו התורמת של התובע, המגעת, על פי הנטען, ל99%. ידי התובע היו כבולות, שהרי הוא לא יכול היה אפילו לעקל את הכספים, שלית מאן דפליג, התקבלו עבורו, מחמת צמצום זכות העיקול והתרתה רק לבית הדין לעבודה. חוץ מלרבוץ בבנק מדי יום, ולחכות לנס וליום בו "תיתפס" בחשבון יתרת זכות, לא יכול היה התובע לעשות דבר. התוצאה הבנק ישלם לתובע את התשלומים להם היה זכאי בתקופה שבין 10.4.07 ועד 10.10.07, דהיינו בסכום כולל של 840,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה ממועד כל תשלום מהתשלומים לעיל. כן ישלם הבנק לתובע שכר טרחת עו"ד בסך של 95,000 ₪, וכן ישפה אותו בסכומי אגרות המשפט שישאו ריבית והצמדה ממועד תשלום כל מחצית ומחצית. בנק