קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד ברוקר על הפסדים בשוק ההון: כללי: לפני תביעה לפיצוי בגין הפסדים שנגרמו לתובע עקב השקעה בשוק ההון. על פי הנטען בכתב התביעה הנתבעים הציגו בפני התובע מצג שווא, לפיו הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הוא ברוקר מורשה והוסכם בין הצדדים כי התובע יפקיד כספים בתיק השקעות שינוהל ע"י הנתבע וכי הרווחים יחולקו באופן שווה בין הצדדים שאף ישאו בהפסדים באופן שווה. עוד נטען כי לאחר שתיק ההשקעה צבר הפסדים, ניתנו ע"י התובע הוראות בנוגע לטיב ההשקעות ומשאלו הופרו, נגרם הפסד נוסף שעל הנתבעים לשאת במלואו. התובע הפנה למסמך מיום 15.7.08 שנחתם ע"י התובע והנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") המאשר לשיטתו את הדברים. בסך הכל הועמד סכום התביעה על סך של 210,843 דולר, בתוספת 50,000 ₪ הנתבעים בגין עוגמת נפש. הנתבעים התכחשו בכתב הגנתם לטענה כי הסכימו לשאת במחצית מההפסדים והבהירו כי ההפסד נגרם כתוצאה מהתממשות סיכונים בהשקעה בשוק ההון במסגרת המשבר העולמי. בהתייחס למסמך האמור, נטען כי מדובר בהצעה שנכתבה ע"י הנתבעת (שהיא רעייתו של הנתבע) כפועל יוצא של כפיה, עושק והטעיה מצד התובע שניצל את חוסר הכרותה עם העובדות שאינן בתחום עיסוקה. נטען שהמסמך נכתב שלא על דעת הנתבע וממילא ההצעה שבו לא נשתכללה לכלל הסכם מחייב. מטעם התובע העידו מר אדי סומירן שערך את ההיכרות בין הצדדים, והתובע עצמו. מטעם הנתבעים העידו הנתבעים, מר ניר חמצני, לקוח של הנתבע, מר דניאל הרפז כמומחה קול מטעם הנתבעים (לעניין בדיקת הקלטה ותמלול שהוצגו), גב' מאיה מלכה ספקטור שהייתה בעבר פסיכולוגית מטפלת של הנתבעת והגב' מיטל מיכאלי שהועסקה כמטפלת ילדים בבית הנתבעים בתקופה הרלבנטית. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: הצדדים הכירו במהלך שנת 2007 באירוע חברתי שבו הוצג הנתבע כמי שעוסק בשוק ההון. הצדדים בחנו אפשרות לעבוד יחד ואף שקלו להקים יחד שותפות לניהול קרן גידור (כשהנתבעת תעסוק ביחסי הציבור של השותפות). המיזם לא יצא אל הפועל. בתחילת שנת 2008 סוכם בין הצדדים כי התובע יפקיד כספים בחשבון שיפתח והנתבע יפעל באמצעות מחשב מביתו ויסחר בשוק ניירות הערך האמריקאי. אין מחלוקת שהוסכם כי הנתבע ייהנה ממחצית הרווחים שיצטברו אולם אופן נשיאת ההפסדים שנוי במחלוקת. במהלך חודש מרץ 2008 פתח התובע חשבון השקעה אצל הברוקר שרון רשתי (להלן: "החשבון") שהינו בעל רישיון פעולה בארה"ב ומאפשר מסחר מקוון בניירות ערך בארה"ב. לנתבע ניתנה הרשאה למסחר בחשבון ללא יכולת למשוך כספים. התובע העביר לחשבון ההשקעה סך כולל של 259,947 דולר (ביום 24.3.08 סך של 145,575 דולר וביום 3.7.08 סך של 114,372 דולר). התובע הגיע לביתם של הנתבעים מפעם לפעם ובוצעו בחשבון פעולות בניירות ערך. הצדדים ביצעו פעולות באשראי ממונף, היינו בסכומים הגבוהים מההון העצמי בחשבון והתנודתיות בחשבון היתה גבוהה למדי. ביום 30.5.08 משך התובע 10,000 דולר מהחשבון. במהלך חודש יולי 2008 צבר החשבון הפסדים וביום 8.7.08 עמדה היתרה בחשבון ע"ס של 174,929 דולר. על רקע זה ניתנו ע"י התובע הוראות בנוגע לאופן ההשקעה בחשבון (שתכנן שנוי במחלוקת בין הצדדים). ביום 12.7.08 נפגשו הצדדים בקאנטרי קלאב בנווה אביבים ועל רקע ההפסדים הנמשכים, התפתח ויכוח סוער בין התובע לנתבע בנוכחות המשפחות. ביום 14.7.08 עמדה היתרה בחשבון ע"ס של 51,336 דולר. ביום 15.7.08 התקיימה פגישה בין התובע לנתבעת בבית קפה בתל אביב. בפגישה זו הצדדים העלו על הכתב את המסמך שצורף כנספח ז' לכתב התביעה והוכתר בכותרת "הצעה לסיכום דברים" (להלן: "המסמך"). במסמך צוין כי מוסכם שהנתבעים נושאים בחלק מההפסדים שנגרמו בחשבון והוצעו מספר פתרונות לשיפוי התובע בגין ההפסד לרבות באמצעות המשך השקעה לצורך צמצום ההפסדים תוך העמדת בטוחה. התובע והנתבע נפגשו ביום 6.1.09 אולם לא הגיעו לעמק השווה ולא גיבשו הסכם נוסף בהמשך למסמך הנ"ל (שנטען שבאותה עת שהנתבע לא היה מודע לקיומו). בסופו של דבר ביום 23.1.09 עמדה היתרה בחשבון על סך של 1,595 דולר. השאלות השנויות במחלוקת: טיב ההסכמה המקורית בנוגע להשקעה ואופן הנשיאה בהפסדים, היינו האם הנתבע התחייב לשאת במחצית מההפסדים; האם ההסכמה הנ"ל מתייחסת גם לנתבעת; האם ניתנו והופרו הוראות של התובע בנוגע לטיב השקעת הכספים בחשבון באופן שגרם הפסד נוסף שעל מי מהנתבעים לשאת בו באופן מלא ולא בהתאם להסכמה המקורית; מהות המסמך שנחתם בין התובע לנתבעת ביום 15.7.08, האם הוא הסכם המחייב את הנתבעים והאם נפלו פגמים בכריתתו (טענות כפיה ועושק); גובה הנזק. דיון והכרעה: ההסכמה המקורית בנוגע להשקעה בחשבון ואופן נשיאה בהפסדים: התובע טען כי תחילת הפרשה במצגי שווא לפיהם הנתבע הוצג בפניו כברוקר מורשה העוסק בשוק ההון והנתבעים הוצגו כמי שפועלים יחדיו במתן שירות ללקוחותיהם. הנתבעים הכחישו זאת. ע"מ להסיר נושא זה מסדר היום, אקבע כבר עתה כי לא מצאתי שהוכחה הטענה בדבר מצגי שווא. מר סומירן, גיסו של התובע ציין בתצהירו כי הנתבע הציג עצמו כמי שעוסק בשוק ההון ולא הזכיר שמדובר במי שהציג עצמו כברוקר מורשה. התובע הוא אדם מנוסה ורב פעלים בתחום העסקים, הוא השקיע בעבר באמצעות חברה ממוסדת והפסיד ועל כן פנה לנתבע לצורך השקעה אחרת. מהראיות עולה כי התובע היה מעורב בהשקעות שבוצעו ממחשב בביתו של הנתבע (אליו היה מגיע התובע באופן תדיר) ואף ניהל עם הנתבע משא ומתן בנוגע לאופן ההתקשרות ביניהם (שהתגבשה לכלל הסכמה רק מספר חודשים לאחר ההכרות הראשונית בין הצדדים). על כן, התובע היה מודע באופן מלא להכשרת הנתבע וכישוריו. הצדדים הבינו את טיב ההתקשרות ולא ניזוקו כתוצאה ממעשי הטעיה או מצגי שווא, אלא מסיכונים שהתממשו. התובע טען כי הוסכם בינו לבין הנתבעים כי הוא יפקיד כספים בחשבון והנתבעים יעסקו בהשקעת הכספים בניירות ערך וייהנו ממחצית הרווחים שיצטברו בחשבון ואף ישאו במחצית ההפסדים. מנגד טענו הנתבעים כי מעולם לא הוסכם על נשיאה במחצית מההפסדים שכן אין בכך כל הגיון עסקי והתובע מבקש להפכם ל"פוליסת ביטוח מהלכת" כלשונם. הסכם ההשקעה בין הצדדים נעשה בעל פה ובניגוד לאופן התנהלות בבתי השקעות ממוסדים, לא נערך הסכם בכתב המגדיר את העמלה המשתלמת בגין השירות וחלוקת הסיכונים. התובע הציג כראיה לסיכום הראשוני בינו לבין הנתבעים תמליל שיחה מפגישה שנערכה בינו לבין הנתבע ביום 06.1.09 (עמ' 12, ש: 5 לתמליל הפגישה שצורף כנספח 3 לתצהיר המשלים של התובע), בה נאמרו הדברים הבאים: התובע: "... שאלה הכי פשוטה: סיכמנו שחצי חצי בהפסד וחצי חצי ברווח בתיק, אני ואתה?" הנתבע: "זה נכון, אבל שניה. לא משקר, אבל תן לי לספר את הסיפור." הנתבע המשיך לאחר מכן (בשורה 11): "אין בעיה. זה נכון, אני אמרתי לך, אני מודה. אני אחראי להפסד שלי, חצי בהפסדים, חצי ברווחים. מודה..." כאשר נשאל הנתבע בעדותו (בעמ' 65-66 לפרוטוקול) לעניין הסכמתו זו, טען שהכוונה היתה כי יהיה אחראי לחצי מההפסד רק במקרה שהיו מקימים שותפות. תשובה זו אינה מניחה את הדעת מאחר והנתבע נשאל לעניין ניהול החשבון ("חצי חצי בהפסד וחצי חצי ברווח בתיק") ולא לעניין השותפות שנדונה קודם לכן בין הצדדים. חיזוק לכך ניתן למצוא בהמשך הדברים שבהם מתאר הנתבע את העובדה שלאחר הסיכום האמור, הופקדו כספים בחשבון. יוסף כי בפגישה הנ"ל מיום 6.1.09 בנסיון לפתור את המחלוקת, הסכים הנתבע להזרים כספים לחשבון השקעה שיפתח והרווחים יחולקו באופן שווה. לפיכך, הנתבע היה נכון להשקיע כספים כדי לפצות את התובע על הפסדיו. נכונות זו בזמן אמת מחזקת את המסקנה שהנתבע ידע שעליו לשאת במחצית ההפסד כפי שהוסכם במקור (ראה עמ' 3-4 לתמליל). לא נעלם מעיני כי מתמליל שיחת טלפון שהתנהלה בין התובע לנתבע ביום 13.1.09 (היינו כשבוע לאחר מכן) חזר הנתבע על עמדתו כי היה עליו לשאת במחצית ההפסדים רק במקרה של שותפות, אולם בהצטרף לראיות האחרות שיובאו להלן, מצאתי שהודאת הנתבע במסגרת השיחה מיום 6.1.09 מבטאת את ההסכמה בין הצדדים. העד מר סומירן טען בתצהירו כי ערך את ההיכרות בין הצדדים (שאני מבין שנערכה כמה חודשים לפני התחלת העבודה המשותפת) והיה נוכח בשלב בשיחה בו אמר הנתבע כי הוא גובה 50% מהרווחים שהוא משיא ללקוחותיו, ובתגובה השיב התובע כי יסכים לכך בתנאי שהנתבע יהיה שותף אף להפסדים. לא מצאתי לבסס מסקנה על עדות זו בלבד שכן היא מציגה את השלב הראשוני של ההידברות העסקית עוד בטרם החלו הצדדים לעבוד ביחד, אך סבורני שיש בה בכדי לייצג את הלך הרוח שקדם להתקשרות. מטעם הנתבעים העיד מר חמצני כי היה לקוחו של הנתבע שגבה ממנו 50% מהרווחים בתיק אך לא היה שותף גם להפסדים. לא שוכנעתי כי יש בעדות זו בנוגע לתנאי ההתקשרות בין העד לנתבע להצביע על כך כי תנאי ההתקשרות בין התובע לנתבע היו זהים. יש לקחת בחשבון לעניין זה את היותו של התובע איש עסקים מנוסה ולאור זאת להניח כי ניהל משא ומתן על מנת לשפר את תנאי ההתקשרות עם הנתבע באופן שיפחית את סיכוניו. לביסוס נוסף של טענותיו הציג התובע את מסמך סיכום הפגישה שנחתם בינו לבין הנתבעת ביום 15.7.08. לשיטת התובע ניתן ללמוד מהמסמך על ההסכמות הקודמות שגובשו בין הצדדים, שכן במסמך צוינו פרטי ההסכמה המקורית בין התובע לנתבע, הסכמות שהנתבעת כתבה בכתב ידה וחתמה עליהן ללא הסתייגות, ובלשון המסמך "ההסכם הראשוני בין הצדדים בו סוכם כי כל הפסד וכל רווח - ישאו שני הצדדים בצורה שווה...". נפקותו של הסכם זה לעניין היחסים שבין התובע לנתבעת עוד תידון בהמשך ואין להתעלם מהתרשמותי כי מסמך זה הוכתב לנתבעת ע"י התובע, אך מצאתי שניתן לקבל ממנו חיזוק ראייתי למסקנה כי רעייתו של הנתבע סברה שהוסכם בין התובע לבעלה שהאחרון ישא אף במחצית ההפסדים ככל שיגרמו, שכן אחרת היתה מסתייגת מהדברים. ולבסוף, נטען כי הסכמת הנתבע לשאת במחצית ההפסדים משוללת כל הגיון עסקי. לכך יש להשיב כי קבלת עמלה בשיעור של 50% מהרווחים למי שאינו משקיע כל משאב כספי (אלא את זמנו וכישוריו) הינה תמורה חריגה שאינה מקובלת בהשקעה מוסדית (באמצעות בתי השקעות). מצב זה אף מאפשר לברוקר להשקיע באפיקים מסוכנים ביותר כדי לנסות ולגרוף רווח רב תוך סיכון כספי ההשקעה של הלקוח מבלי שיש לו כל תמריץ להיזהר בהשקעה. על כן מצאתי ואף בהתחשב בנפשות הפועלות (שהתובע הוא איש עסקים שכבר הפסיד כספים בשוק ניירות הערך), כי התובע פעל על-מנת לצמצם את הסיכון, בין היתר, באמצעות הסכמה זו שיש לה הגיון עסקי ולפיו כגודל התמורה הצפויה לנתבע כמי שאינו משקיע כספים, כך גם השתתפותו בסיכון. לאור המפורט לעיל, שוכנעתי כי הסיכום המקורי בין התובע לנתבע היה כי הנתבע יהנה ממחצית הרווחים אולם ישא במחצית ההפסד, ככל שיהיה. האם מדובר בהסכמה גם בהתייחס לנתבעת התובע טוען כי הנתבעת אחראית כלפיו ביחד עם הנתבע וזאת משום שהוצגו בפניו כמי שעוסקים יחדיו במתן שירות ללקוחותיהם ובנוסף היא נכחה בפגישות והייתה מעורבת בניהול תיק ההשקעות. הנתבעים טוענים כי הנתבעת אינה צד לעניין שכן היא נכחה רק בחלק מהמפגשים שלרוב נעשו בביתה ולא היוותה צד מקצועי לעניין ההשקעות במניות ומעולם לא הוצגה כמי שפועלת יחד עם הנתבע במתן שירותים ללקוחותיהם, אלא עוסקת ביחסי ציבור ובגידול ילדיה. הנתבעים הבהירו כי הצדדים חשבו במקור על הקמת קרן גידור משותפת ואף העלו על הכתב סיכום פגישה ראשונית בדבר המיזם (המצורף כנספח א' לתצהיר התובע) שעל פיו תכננו הצדדים לשכור משרדים והנתבעת תהא מעורבת בתחום יחסי הציבור, אך מיזם זה לא יצא אל הפועל. משהחליטו הצדדים על השקעת כספי התובע באופן שבו בוצעה, לא מצאתי שהוכח שהנתבעת היתה חלק מההסכמה למעט עניינה כרעייתו של הנתבע. יוער כי גם במתכונת של הקמת קרן גידור, הנתבעת לא הוגדרה כמי שתיקח חלק מקצועי בהשקעות בניירות ערך, אלא בתחום יחסי הציבור. הדברים מקבלים משנה תוקף עת בוחנים את התנהלות הצדדים לאחר התחלת העבודה המשותפת ומהתנהלות זו עולה כי הנתבעת לא היתה שותפה בניהול ההשקעות. התובע נשאל (בעמ' 15, ש: 15-18) האם הנתבעת סחרה במניות והשיב כי הנתבעת לא פעלה במסחר במניות, וגרס כי: "משה ביצע את הפעולות במחשב, אך הרבה פעמים קרא לה להתייעץ אתה בחדר אם למכור או לקנות. לא אמרתי שהיא ברוקרית אך התרשמתי שהיא מבינה והוא מתייעץ איתה". אין בכך כדי ליצור חבות של הנתבעת. חיזוק נוסף לכך ניתן למצוא בעדותה של גב' מיטל מיכאלי שעבדה בתקופה הרלוונטית כמטפלת ילדים בבית הנתבעים, שתארה בעדותה (בעמ' 36, ש: 15) כי התובע הגיע בשעות הבוקר לבית הנתבעים והסתגר עם הנתבע בחדר ואילו הנתבעת כמעט ולא נכנסה לחדר העבודה. התרשמתי בענין זה גם מכנות עדותה של הנתבעת שהבהירה כי עיסוקה הוא ביחסי ציבור ובזמנים הרלוונטיים לתובענה היתה לאחר לידה וטרודה בטיפול ברך הנולד. עדות זו מקובלת עלי ובהצטרף לשאר העדויות, התרשמתי כי הנתבעת היתה מעורה בעבודתו של הנתבע כבת זוג ולא כשותפה פעילה בניהול תיק ההשקעות של התובע. בהתייחס לאחריות הנתבעת מכח התחייבותה הנטענת במסמך (שנחתם בפגישה בינה לבין התובע ביום 15.7.08), הרי שנפקות המסמך תיבחן בהמשך. לאור כל זאת, מצאתי כי הנתבעת לא הייתה מעורבת בשלב זה של הדברים ולא נטלה על עצמה כל אחריות חוזית או אחרת כלפי התובע. מעורבותה של הנתבעת הסתכמה בשלב זה בהיותה רעייתו של הנתבע וכמי שנכחה במפגשים שנעשו על פי רוב בביתה (שבו בוצע המסחר). האם ניתנו והופרו הוראות של התובע בנוגע לטיב השקעת כספים בחשבון התובע טען בכתב התביעה ובחקירתו (בעמ' 14, ש: 5-7) כי בראשית חודש יולי 2008 הורה לנתבעים כי הוא עומד על כך שהרכב תיק ההשקעות ישונה כך שבמקום מסחר באופציות (אשר התנודתיות בשערי המסחר שלהן גבוהה), יושקע חלק משמעותי מהכספים בחשבון (50-70%) בניירות ערך סולידיים (ראה גם סעיף 15 לתצהירו). התובע גרס בחקירתו (בעמ' 15, ש: 6-8) כי בפגישה שנערכה בבית הנתבעים ביום 10.7.08 הובטח לו כי מבנה תיק ההשקעות ישונה כך ש - 70% ממנו יהיו מושקעים בהשקעה לטווח ארוך ורק כ - 30% ממנו יהיו מושקעים במסחר יומי. נטען כי הנתבעים לא מילאו אחר הוראות התובע ובשלב מסוים אף הסכימו כי תופסק הפעילות בחשבון למשך שבועיים ולאחר חידושה הוסכם כי היא תוגבל להפסד של 5,000 דולר ליום. משהסכמה זו לא כובדה, טוען התובע לאחריות הנתבעים בגין כל ההפסד שנגרם לאחר מתן ההוראה ולא רק בגין מחציתו כפי שהוסכם במקור. מנגד, הנתבעים הכחישו שהתובע נתן הוראות להשקעה בניירות ערך סולידיים וטענו כי הדבר נוגד בעצם את טיב ההתקשרות בין הצדדים. הנתבעים הפנו למעורבותו האינטנסיבית של התובע בהשקעות וטענו כי הנתבע פעל בהתאם להנחיותיו של התובע וכי הפסד ההשקעה נובע מהמשבר העולמי בשוק ניירות הערך. הנתבעים הפנו לכך שביום 8.7.08 עמדה היתרה בחשבון על סך של 174,929 דולר נוכח השקעה במניית מריל לינץ' ומשנמסר הדבר לתובע יחד עם הערכת הנתבע כי מדובר בהפסד זמני "על הנייר" שעשוי להניב רווח בהמשך, הורה התובע לנתבע לסגור את הפוזיציה על המניה ולרכוש את מניית ליהמן ברדרס. לאחר שהדבר בוצע כדרישת התובע נסתבר כי הערכותיו של הנתבע היו מוצדקות והותרת המניות היתה מניבה לתובע רווח. רכישת מניית ליהמן ברדרס הסבה הפסד גדול. טענת הנתבעים בענין זה לא נתמכה בראיות. התובע מבסס גרסתו בעניין זה על האמור במסמך שנחתם עם הנתבעת ביום 15.7.08 ובו נכתב כי: "אילן לוי הסביר שהתנודתיות הגבוהה בתיק לא מתאימה לו... ביקש לסגור פוזיציות באותו היום. דובר על כך שמשה ייקח חופש של שבועיים... הוא הגדיר את תחומי ההפסד ללא יותר מ- 5,000 דולר ליום". כאמור, נפקות המסמך כהסכם תידון בהמשך, אולם נטען כי למסמך ולנאמר בפגישה ערך ראייתי אודות תיעוד האירועים. התובע מפנה לתמלול הקלטת הפגישה מיום 15.7.08. חלק מהשיחות בין התובע לנתבעים הוקלטו על ידו והוצגו ההקלטות ותמלולי השיחות. הצדדים לא חלקו על תוכן ההקלטות למעט בהתייחס להקלטת פגישת התובע והנתבעת מיום 15.7.08 שלגביה הוגשה חוות דעת מטעם מר דניאל הרפז שסבר שההקלטה "בושלה" (היינו הושמטו ממנה חלקים מסויימים). לא הוגשה חוות דעת נגדית ושקלתי האם יש מקום לפסול את הראיה בהיעדר קבילות טכנית. בסופו של יום מצאתי לקבל את הראיה אולם להקפיד במשקלה (תוך שאני לוקח בחשבון כי יכול שנאמרו דברים נוספים שלא נשמעים בהקלטה). זאת בהתחשב בכך שגם הנתבעים שהעלו ההסתייגות מההקלטה, מפנים בסיכומיהם לתמלולה (ראה לדוג' סעיף 33 לסיכומיהם) ועל כן לפחות בהתייחס למקומות אליהם מפנים הנתבעים, הרי שהם מסכימים להקלטה והתמלול. בנוסף, הנתבעת לא הצביעה בחקירתה (בעמ' 42, ש: 27-29) על דברים נוספים שנאמרו במהלך הפגישה והושמטו מההקלטה ומהתמליל (אלא התייחסה לדברי הפתיח והסיום בלבד). כמו כן, מחקירת המומחה (בעמ' 53 לפרוטוקול) עולה כי מסקנתו שההקלטה נערכה, מתבססת לכל היותר על השמטה כתוצאה משיבוש או קיטוע ואינה נובעת בהכרח מטיפול זדוני (ראה: ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169, 194 וספרו של י. קדמי, על הראיות (חלק שלישי מהדורה מעודכנת ומשולבת, תש"ע - 2009), עמ' 1325). משכך אתייחס לנאמר בפגישה כעולה מתמלולה. במהלך הפגישה מכתיב התובע לנתבעת תיאור אירועים שהתרחשו וככל שמדובר באירועים שלא נכחה בהם, הרי שאין ללמוד מתגובתה דבר לעצם קיומם אלא שזו גרסת התובע כפי שהביעה בעבר. בהתייחס להוראות הנדונות, התובע מתאר (בעמ' 3 לתמליל) את הוראותיו לנתבע כפי שניתנו בבית הנתבעים והנתבעת משיבה בעמ' 4 לתמליל שורה 4 כי "הכל מוכר לי" וכביכול מאשרת את גרסתו. בעמ' 8 לתמלול, ש: 1-5 מתייחס התובע לדברים שאמר בבית הנתבעים בנוכחות הנתבעת : "אני באתי לבית שלכם ואני כמעט בכיתי, אני הייתי על סף, אני אמרתי לך פנינה אני לא מוכן, אני לא רוצה, בבקשה תסגרו פוזיציות...". הנתבעת אינה מסתייגת מדברים אלו שנטען שנאמרו לה. בעמ' 16 ו-17 לתמליל, חוזר התובע על תיאור פגישה שהתנהלה בין התובע לנתבעים (בנוכחות הנתבעת) ובה ניתנו ההוראות האמורות. הנתבעת שוב אינה מסתייגת מהדברים (ודוק, מדובר בפגישה שנטען שהיא נכחה בה וככל שלא היה כך, חזקה עליה שהיתה מסתייגת). בחקירת הנתבעת בעמ' 49, ש: 24-27 לא ידעה הנתבעת לתת מענה ממשי לפשר תגובתה. לכן, מצאתי שיש בתמלול כדי להראות שאכן במהלך הדברים עם תחילת התמוטטות ההשקעה, ניתנו ע"י התובע הוראות בנוגע לאופן ההשקעה. התובע טוען בסעיף 19 לתצהירו כי בפגישה נוספת שהתקיימה ביום 12.7.08, הודה הנתבע כי "עשה שטויות" והסכים כי הוא והנתבעת אחראים להפסד שנגרם בשל הפרת הוראותיו המפורשות של התובע וכי אם יהיה צורך הם יממשו נכסים שברשותם על מנת להשיב לו את מלוא כספו. בנסיבות הענין בהן מדובר בהשקעה בניירות ערך, שהיא סוג של הימור, לא מצאתי שניתן להסיק מאמירה זו, ככל שנאמרה, לענייננו. לעומת זאת, מתמלול הפגישה שנערכה ביום 6.1.09 בין התובע לנתבע, עולה כי הנתבע לא הסתייג מטענות התובע אודות ההוראות האמורות (ראה עמ' 13, 14 לתמלול הפגישה מיום 6.1.09) וניתן אף לומר שגרסה זו הגיונית בנסיבות בהן התובע עוקב מקרוב אחר ההשקעה וברור כי היה מוטרד מההפסד המשמעותי ועל כן התערב בנושא. הנתבעים מפנים בסיכומיהם לסתירות שנתגלו בגרסת התובע באשר להוראות בדבר אופן ההשקעה ומפנים לכך שהתובע מציג מספר גרסאות להוראות שנתן: התובע טען כי הורה להפסיק את המסחר למשך שבועיים (עמ' 13 לתמליל הפגישה מיום 6.1.09); הורה להגביל ההפסדים והרווחים עד 5,000 דולר ליום (עמ' 14 לתמליל הפגישה הנ"ל) והורה להגביל את ההשקעה בני"ע מסוכנים ל- 30-50% מהתיק (עדותו בעמ' 21, ש: 19-23 וסעיף 15 לתצהירו). אף אם ניתן ליישב בדרך זו או אחרת את הסתירות, הרי שלא ניתן להכריע חד משמעית האם הוראות התובע היו כלליות בלבד או שמא היו ספציפיות והאם אכן הוסכם על הפסקת המסחר לתקופה בת שבועיים או שמא הוגבל סכום ההפסד ל - 5,000 דולר ליום. בנוסף, לא הובאו ראיות ממשיות המראות שהופרו הוראות ביחס להיקף הסיכון של המניות, אולם אף אם יש מקום לקבל את גרסת התובע כי ביקש לשנות את אופן ההשקעה והוראותיו לא בוצעו, מצאתי שלא ניתן לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת, מהו הנזק שנגרם בסופו של דבר מהפרה של הוראות אלו. ברי כי אילו התובע היה מבקש להפסיק את המסחר באמצעות הנתבע יכול היה לעשות זאת בנקל (באמצעות הפסקת ההרשאה) ולכך אתייחס בנפרד בבחינת הנזק. מכך אני למד כי ניתנו הוראות שונות במהלך הימים בהם המסחר נע בתנודתיות רבה, אך לא ניתן לבודד כל הוראה ולא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין הפרת ההוראה לבין ההפסד שנגרם כתוצאה מכך. ועוד. הנתבעים מפנים בסיכומיהם לכך שגם לגרסת התובע הוא הסכים כי חלוקת ההשקעה תהיה כך שטווח ההשקעה בניירות ערך מסוכנים יישאר בתחום שבין 30-50 אחוז (ראה עדותו בעמ' 21, ש: 22-23). עסקינן בהשקעה ממונפת ועל כן ומשהסכים התובע להותרת רכיב ניכר מהשקעה מסוכנת כאמור, אין כל מקום להטיל על הנתבע את האחריות המלאה לנזק שאירע כתוצאה מהתממשות הסיכון. לסיכום ענין זה, אני מקבל את גרסת התובע כי נתן הוראות לשינוי אופן ההשקעה ויכול שאלו הופרו, אך לא ניתן לקבוע כי נגרם לו הנזק הנטען כתוצאה מהפרת ההוראות. התובע פנה לנתבע ע"מ שיסחר עבורו בשוק בורסאי סוער ונקלע לסערה עולמית. ראשית, כל ההשקעה הנדונה הינה השקעה ממונפת ומטבעה הינה בעלת סיכון רב (שלצידו סיכוי). שנית, לא הונחה תשתית ראייתית (כגון חוות דעת מומחה בהתייחס לכל מניה) המראה כי ההשקעה כפי שבוצעה בפועל חרגה ממה שהוסכם ("ניירות ערך סולידיים"). ודוק, אין בהפסד כשלעצמו להוכיח כי הופרו הוראות של התובע או כי ההשקעה היתה במניות מסוג שלא הוסכם עליו. השקעה בניירות ערך (אף אם הם סולידיים) אינה מבטיחה למשקיע רווח, שכן בהשקעה זו גלום סיכון לצד סיכוי (ראה: רע"א 378/96 וינבלט נ' משה בורנשטיין בע"מ, תק-על 2000(2) 341, 350). ולבסוף, התובע נכון היה להקצות חלק לא מבוטל של תיק ההשקעות להשקעות בעלות סיכון גבוה וסיכון זה התממש, כך שאין להטיל את מלוא האחריות לנזק זה על הנתבעים. על כן, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי נגרם לו נזק ספציפי כתוצאה מהפרת הוראות מסוימות שנתן. משכך, חל גם לגבי יתרת ההפסד, ההסדר שנקבע לעיל בדבר נשיאה במחצית מההפסד. מהות המסמך מיום 15.7.08 והטענה בדבר פגמים בכריתתו התובע הציג מסמך שנחתם בפגישה שהתקיימה בינו לבין הנתבעת ביום 15.7.08. מסמך זה הוכתר בכותרת "הצעה לסיכום דברים". המסמך מציין כי הנתבעים נושאים באחריות מלאה לחלק מההפסדים וחולקים באחריות לחלק מההפסדים ובמסגרתו הוצעו מספר פתרונות לשיפוי התובע בגין ההפסד, לרבות באמצעות המשך השקעה לצורך צמצום ההפסדים תוך מתן בטוחה. למסמך יש מספר השלכות פוטנציאליות: ראשית, יש בו לשיטת התובע כדי להוות התחייבות (חוזית) של הנתבעים לשאת באחריות להפסדים. לחילופין וככל שלא יוכר כהסכם מחייב בהתייחס לנתבע (שלא חתם עליו), הרי שהוא מבסס את האחריות המשפטית החוזית של הנתבעת להפסדים (בהצטרף לאחריות של הנתבע מכח ההסכמה המקורית עימו ונוכח יתר מחדליו ומעשיו הנטענים). שלישית, יש במסמך זה כדי להוות ראיה להסכמות הקודמות בין הצדדים ואף לאירועים הנטענים על ידי התובע ואשר מבססים את אחריות הנתבעים או מי מהם לנזקים. הנתבעים טענו כי המסמך נחתם על רקע איומים מפורשים או משתמעים וכי קיימים פגמים בכריתתו העולים עד כדי כפיה ועושק כמשמעותם בסעיפים 17-18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן:"חוק החוזים"). בנוסף, נטען כי ממילא מדובר במסמך המהווה מעין הצעה שלא גובשה לכלל הסכם מחייב וזאת כעולה מכותרתו "הצעה לסיכום דברים". התנאי הראשון שיש לבחון עת דנים בעילות הביטול המנויות בפרק ב' לחוק החוזים הוא קיומו של חוזה. אין מקום לקבוע כי חתימה של מסמך שאינו חוזה נעשתה תחת כפיה או עושק (ראה: ג. שלו, דיני חוזים - החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה - 2005) עמ' 328). על כן יבחן ראשית מעמדו של המסמך. יש לבחון אם כן האם המסמך מהווה חוזה מחייב או שמא יש לראות בו הצעה או זכרון דברים שאינו יוצר קשר משפטי מחייב בין הצדדים. האם המסמך מהווה חוזה המסמך הוכתר בכותרת "הצעה לסיכום דברים", הוא כולל בראשיתו תיאור של האירועים הקודמים לחתימתו ומציין את ההסכמה המקורית כי הצדדים ישאו באופן שווה בכל הפסד או כל רווח שיווצר בחשבון וכי מוסכם שהנתבעים נושאים באחריות המלאה להפסד שנגרם החל מיום 10.7.08 (אז נטען שנערכה שיחה ובה ניתנו ע"י התובע הנחיות שהופרו). המסמך ממחיש את חישוב חוב הנתבעים כלפי התובע המסתכם עד למועד עריכתו ב- 158,000 דולר. לאחר מכן מוצעים מספר פתרונות לפרעון החוב ולגביהם מוסכם שעד יום 21.7.08 יסוכמו הדברים. התובע אומר לנתבעת לקראת תום הפגישה (ש: 10-11 בעמ' 21 לתמליל) כי "אני מצפה לתשובה שתגידו לי בעוד יום יומיים..." ובהמשך לכך הצדדים רושמים בסוף המסמך כי "סוכם שעד יום 21 ביולי יסוכמו הדברים בין הצדדים". אמירת התובע כי הוא מצפה לתשובה בתוך יומיים ורישום הדבר במסמך שנחתם שלא בנוכחות התובע (שהוא הגורם המרכזי בענין) וטרם אושר על ידו, מראה כי טרם נקשר בין התובע לנתבעת הסכם מחייב ויש לראות במסמך כזכרון דברים המחייב את הצדדים לנסות ולהתקדם במשא ומתן. יובהר כי לעיתים זכרון הדברים הוא רק שלב ביניים במשא ומתן ולעיתים הסתיים שלב המשא ומתן וזכרון הדברים עצמו נחשב כחוזה מחייב. כדי שיחשב כחוזה, על זכרון הדברים להעיד על גמירת דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה (המבחן סובייקטיבי) ולהיות מסויים די צורכו (מבחן אובייקטיבי). הדברים נבחנים על פי נוסחת הקשר שבין זכרון הדברים לחוזה הפורמלי (ראה: ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 281). אם כן, התנהגות הצדדים לאחר העלאת עיקרי ההסכם על הכתב, מראה כי חרף החתימה על המסמך, הרי שאין גמירות דעת מצד הנתבעת להתקשר עתה (ושלא בנוכחות ובאישור הנתבע) בהסכם סופי ומחייב. גם מבחינת התובע ברי כי טרם נחתם הסכם מחייב שהרי הוא מודע לכך שהנתבע טרם נתן הסכמתו להסכמה המתגבשת ועל כן הדברים שהוחלפו בנושא בסוף הפגישה. גם כותרת המסמך "הצעה לסיכום דברים" (שהוכתבה ע"י התובע) מעידה על כך שמדובר בהצעה שאף אם סוכם בה עם הנתבעת היקף ההתחייבות הכספית שהנתבעים יטלו על עצמם, הרי שלא סוכם אופן הפרעון ולא לוח הזמנים לפרעון. על כן, המסמך כושל גם בדרישת המסויימות. אציין כי בבוחני את מעמדו של המסמך כחוזה, לא ניתן בנסיבות לפצל בין ההסכמה שגובשה לכאורה בנוגע להיקף ההתחייבות הכספית של הנתבעים לבין אופן פרעון החוב (להבדיל מביטול חלקי של חוזה שכבר נכרת כקבוע בסעיף 19 לחוק החוזים ובהתאם לכלל העפרון הכחול כפי שנדון לדוג' בע"א 8564/06 סעיד חסן סולטאני ז"ל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2008(3) 185, 192). יכולתי לסיים במסקנה זו, אולם מצאתי שאף אם הייתי קובע אחרת (היינו שהמסמך מהווה חוזה מחייב), הרי שאין בחוזה כדי לחייב את הנתבע שלא היה צד לו ואין בו כדי לחייב את הנתבעת נוכח ביטולו מפאת פגמים בכריתתו. אפרט. האם יש במסמך כדי לחייב את הנתבע שלא היה שותף לעריכתו ולא חתם עליו על מנת להסיר את אבן הנגף בהתייחס לחבות הנתבע מכח המסמך, נראה לי שברור לשני הצדדים שהמסמך נחתם ע"י הנתבעת שלא על דעת הנתבע והוא לא התוודע לקיומו לפחות עד ליום 13.1.09 עת נזכר במרומז בשיחה שקיים עם התובע (ראה בענין זה עמ' 6-10 לתמליל השיחה מיום 13.1.09). אין בדברי הנתבעת בעדותה (בעמ' 46, ש: 1-2) כי שאלה את בעלה לגבי מצב החשבון לפני הפגישה, כדי להעיד כי הנתבע ידע על הפגישה והסמיך אותה להתחייב בשמו. כך גם לא מצאתי בעדות התובע כי הנתבעת אמרה לו בשיחה מקדימה בטלפון שהיא היתה אמורה להגיע לפגישה עם בעלה אולם הוא מתבייש להגיע, כדי להוות ראיה על כך שהנתבע הסמיך את הנתבעת להתקשר בשמו (מה עוד שמדובר בעדות שמועה). ברי בנסיבות כי הנתבעת לא היתה שלוחה של הנתבע לחתימת המסמך ולא הוסמכה על ידו לעשות כן. אין ביחסי הנישואין ביניהם כדי להעיד כשלעצמם על שליחות זו ועל כן, אין במסמך כהסכם כדי לחייב את הנתבע למוסכם בו. לפיכך, נפקות המסמך בהתייחס לנתבע הינה רק כראיה להסכמה המקורית ולאירועים הנטענים ולאלה התייחסתי בפרקים הרלבנטיים בפסק הדין. פגמים בכריתה: כפיה ואיומים הנתבעים טענו כי המסמך נחתם ע"י הנתבעת עקב כפיה לפי סעיף 17 לחוק החוזים הקובע כדלקמן : "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה." הנתבעים טענו כי התובע הילך עליהם אימים כאשר הזכיר את דרכיו לגביית חובות וציין שמותיהם של ראשי משפחות פשע (ראה עדות הנתבעת בעמ' 43, ש: 1-8). התובע מכחיש טענה זו וטוען שאינו זוכר כי נקב בשמות של ראשי משפחות פשע וככל שנקב בשמות אלו היה זה רק כדי לומר שהוא אדם נורמטיבי שלא יפנה לאפיקי פשע על מנת לגבות את חובו. בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, הובהר כי בבחינת פירושה של טענת הכפיה הקבועה בסעיף 17 לחוק החוזים, יש לבחון את יסודות הכפיה ("כפיה... בכוח או באיום"), ויש לבחון את הקשר הסיבתי שבין כפיה לבין כריתת החוזה בו מדובר ("עקב"). לבחינת חלותו של סעיף 17 לחוק, שומה עלינו לשקול מחד את האינטרס בדבר הצורך לקיים חוזים שכרתו בעלי-הדין שכן חוזים נועדו לקיום ולא להפרה, ומאידך, הצורך לשמר רצון חופשי וחופש בחירה למתקשר ולחייבו בדיבורו רק במקום בו היתה "הרשות נתונה". נוכח האינטרס הכללי בדבר קיומו של בטחון מסחרי וקיום חוזים, לא יוכר כל איום או לחץ כמצדיק ביטול חוזה. לחצים שונים (כלכליים, חברתיים, פסיכולוגיים וכו') אינם פוגמים ככלל בחופש הרצון החוזי ורק לחצים כבדים, אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי ייחשבו כפגמי רצון. כדי שתוכר עילת כפיה, חייבת להיווצר פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר. אפשר לומר כי חופש רצון חוזי הוא מצב שבו ניצבת לפני המתקשר ברירה סבירה אחרת ואם ישנה ברירה סבירה, הרי שאין לומר כי נפגם הרצון החוזי. בחינת עילת הכפיה היא בחינה סובייקטיבית, כלומר אין בוחנים האם האדם הסביר היה חש כי נכפה עליו החוזה אלא האם האדם הספציפי, חש כי החתימה על החוזה נכפתה עליו (ראה: עמ' 329 לספרה הנ"ל של ג. שלו). הקלטת הפגישה שנערכה בין התובע לנתבעת ביום 15.7.08 נשמעה בבית המשפט וממנה נחזה שהתובע אכן הזכיר את השם "אלפרון" כשהציג עצמו כאדם אמין והגון שאינו עושה שימוש באמצעים פסולים אלו (ראה השיח בעמ' 11 לתמליל, ש: 2). לא התרשמתי שמדובר במוטיב המרכזי של השיחה (והרי התובע ידע שהוא מקליט את השיחה אז חזקה עליו שלא היה מתבטא באופן לא הולם) ולא מצאתי שננקטו ע"י התובע או מי מטעמו איומים קודמים, פרט לטענת הנתבעת (בעמ' 43 לפרוטקול, ש: 2-3) כי שמעה שבעלה סיפר לה שהתובע אמר לו שהכיר בעבר אישים מעולם הפשע. הנתבעת העידה כי הרגישה מאוימת ונקלעה לסיטואציה של פחד (ואף חששה לבטחון ילדיה כפי שהעידה בעמ' 43, ש: 26-27). אין בליבי ספק כי הנתבעת היתה נתונה בלחץ פסיכולוגי נוכח הנסיבות, אבל ספק אם כתוצאה מכך נשללה ממנה הבחירה ונכפתה עליה החתימה על המסמך. מקובלת עליי גישת התובע בסיכומיו כי טענת הכפיה עלתה באופן כוללני כ"טענת אוירה" וכאמור לעיל על טענה זו להיות מפורטת וללמד על הלחץ כמניע לחתימה פסולה וכפויה החותר תחת הרצון של המתקשר. יש לזכור כי מדובר בפגישה שנערכה בבית קפה מרכזי בתל אביב והנתבעת הגיעה אליה רכובה על אופניה. בפתח הפגישה מציינת הנתבעת כי היא הצטיידה במחברת כדי להעלות את הדברים על הכתב ("הבאתי דף גם, כדי שנסכם הכל בכתב..." "אני רוצה שמה שנציע זה מה שנסכם גם נכתוב" כעולה מעמ' 1 ו- 5 לתמלול הפגישה) ובתום הפגישה נדברים הצדדים בניחותא על המועד הסופי לגיבוש ההסכמות. אמנם לגישת הנתבעת, הפגישה נקבעה על מנת לנסות להפיס את התובע שהיה נסער עד מאד מההפסדים והתרשמתי כי הנתבעת הגיעה לפגישה בנסיון להפסיק את הלחץ שבו נתון בעלה נוכח ההפסדים הצורמים, אך בין תחושת לחץ זו לבין התקשרות כתוצאה מכפיה קיים מרחק רב. נכון הוא שמהראיות שהוצגו בפני עולה כי התובע הכתיב לנתבעת את עיקר המסמך. ענין זה יבחן כשאדון בטענת העושק, אולם לצרכי טענת הכפיה אבהיר כי קדמה ל"הכתבה" שיחה מקדימה על הנושאים שנכתבו וכי כאמור, הנתבעת הגיעה לפגישה במטרה להעלות על הכתב הסכמות כאלו ואחרות. לפיכך, לא מצאתי שהמסמך נחתם תחת כפיה. עושק הנתבעים טוענים כי המסמך נחתם תחת ניצול מצוקתה של הנתבעת בגין מצבה הנפשי וחוסר נסיונה מפאת אי בקיאותה בעסקי התובע והנתבע, עד כדי עושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים הקובע כדלקמן : "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה." בפסיקה נקבע שהתנאים המצטברים לצורך בחינת עילת העושק הם : (א) מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, או חוסר נסיון של הנעשק בזמן כריתת החוזה; (ב) ניצול מצבו של הנעשק על ידי העושק כדי לגרום לו להתקשר בחוזה; (ג) תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (ראה לדוג': ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762 וע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749). המלומדת ג. שלו מבהירה בעמ' 345-350 לספרה הנ"ל כי אין כל דרישה לכך שהעושק גרם למצב שבו נמצא המתקשר העשוק, היינו המצוקה, החולשה או חוסר נסיונו, אולם הדעה הרווחת היא כי יש צורך בידיעה על מצבו של העשוק, שכן הניצול מתבטא בכך שהצד השני יודע על המצוקה ומפיק ממנה טובת הנאה לעצמו (ראה גם: ד. פרידמן ונ. כהן חוזים כרך ב' (תשנ"ג - 1992) עמ' 983). על בית המשפט להשתכנע שמצב העשוק צריך היה להיות חמור, הסיט את שיקול דעתו ופגם בגמירות הדעת שלו. מצוקה היא מצב של צרה ודוחק שאליו נקלע המתקשר או שינוי שמביא ללחץ כלכלי או פסיכולוגי חמור במועד ההתקשרות. אין צורך שהמצוקה תהא מתמידה ומתמשכת אלא גם מצב ארעי חולף שאליו נקלע המתקשר במועד ההתקשרות. חוסר נסיונו של המתקשר יכול להתייחס לחוזה המסוים שנכרת בין הצדדים, אך נקבע כי חוסר שיקול דעת עסקי אינו מהווה חוסר נסיון לצורך עילת העושק. המבחן ליישום ההוראה שתנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, הוא מבחן אובייקטיבי חיצוני ובהיעדר תנאים מקובלים בחוזה מסוג זה על בית המשפט לפתח אמת מידה עצמאית ותיאורטית (ע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פ"ד לד(4) 673). כאמור יסודות העילה מצטברים ואוצלים זה על זה וככל שחד צדדיותה של העסקה רבה יותר כן תיקל הוכחת אי הגינותה (ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' עו"ד ד"ר שגב, פ"ד נח(4) 106). ומן הכלל אל הפרט. הנתבעת טענה כי חתמה על המסמך שהוכתב לה, מתוך מצוקה משום שיש לה פחד מגברים עם סמכות עקב אירוע טראומטי מעברה. לעניין זה הובאה חוות דעתה של גב' מאיה מלכה ספקטור שהיתה המטפלת של הנתבעת לפני עשור. גב' ספקטור הבהירה בעדותה בהתייחס להכשרתה שאינה פסיכולוגית קלינית אך יש לה תואר אקדמי בפסיכולוגיה וכן עברה מספר קורסים הנוגעים לטראומה מינית. בעדותה טוענת גב' ספקטור כי הנתבעת פוחדת מגברים עם סמכות עקב אירוע טראומתי בעברה אך מאשרת כי אין בכך כדי למנוע מן הנתבעת לפעול באופן עצמאי וללא רשות מבעלה. לא מצאתי לבסס ממצא על חוות דעת זו, באשר הגב' ספקטור לא ידעה להבחין בין חוות דעת לתצהיר והיא אישרה כי חוות דעתה נערכה והוכנה בחלקו על ידי ב"כ הנתבעים (עמ' 29 לפרוטוקול). דברים אלו פוגעים באובייקטיביות המקצועית של דבריה ועל כן לא ניתן היה לתת לחוות הדעת משקל של ממש. בבחינת הטענה בדבר ניצול חוסר נסיונה של הנתבעת ואי שליטתה בפרטי ההתקשרות, אין בידי לקבל את נסיון התובע להציג בסיכומיו את הנתבעת כ"אשת עסקים עצמאית ואיתנה בדעתה". אמנם משמיעת ההקלטה עולה כי הנתבעת לא היתה משותקת במהלך הפגישה כפי שהתיימרה להציג במהלך עדותה, אולם בלשון המעטה אציין כי לא התרשמתי מהתנהלות אסרטיבית של אשת עסקים, וכבר ציינתי כי היא לא היתה מעורבת בעבודה עצמה אלא ליוותה את התהליך כרעייתו של הנתבע בלבד. מבלי להכנס לנבכי אישיותה, הרי ניכר שהנתבעת ביקשה לרצות את התובע ולנסות ולהשיג לבעלה ארכה ע"מ שינסה להציג רווחים בחשבון באמצעות המשך מסחר בשוק ההון. במהות הדברים, במסגרת הפגישה לא נעשה כל מקח או ממכר ממשי, אלא שהנתבעת העלתה על הכתב את שהכתיב התובע. דווקא השיח בין הצדדים כפי שנשמע בהקלטה וה"תיקונים" שמציעה הנתבעת מראים את חוסר נסיונה וחוסר הבנתה, כגון בהתייחסותה למועד הדרוש לנתבע להחזיר החוב (חצי שנה כמוצע על ידה בעמ' 12 לתמליל הפגישה, כשהתובע מיוזמתו מציע פרק זמן של שנה ובשלב מאוחר יותר, בעמ' 13 לתמליל, הוא מציע פרק זמן של שנה וחצי). עיון בתמליל והאזנה להקלטה מראים כי התובע הכתיב לנתבעת את רוב המסמך אם לא כולו. הנתבעת מקבלת את הדברים כפי ש"הוכתבו" ע"י התובע ואינה מנהלת כל משא ומתן מהותי בנוגע לתנאי ההסכם. אמנם לפני כן קדמה שיחה על הנושאים, אך מדובר בדברים שאומר התובע והתערבות הנתבעת נעשתה בנושאים שוליים בלבד. התובע מודה בעדותו (עמ' 11, ש: 17) כי ייתכן והיה דומיננטי יותר בניסוח המסמך ונראה לי שהתובע ממעיט ממידת מעורבותו. יכול שהתובע לא היה מודע למצוקתה האישית של הנתבעת אולם הוא היה מודע לחוסר נסיונה ולחוסר מעורבותה ביחסים ובהסכמות שהיו לו עם הנתבע. באשר לתנאי ההסכם, הרי שבנסיבות הענין מדובר בתנאים בלתי סבירים. ראשית, הסכמת הנתבעת להכיר באחריות למלוא ההפסדים (אחריות שהוכחשה ע"י הנתבע) ולא למחציתם. שנית, התחייבות הנתבעת לשאת באופן אישי בהפסדים וזאת להבדיל מהאחריות של בעלה הנתבע. מדובר בתניה בלתי סבירה בעליל, שהרי הנתבעת אינה חייבת בחובות בעלה או באחריות למחדליו; שלישית, המועדים שננקבו להשבת הכספים (חצי שנה ואח"כ שנה וחצי) שאינם ריאלים; רביעית, הצעת בטוחה להבטחת ההחזר ללא קבלת כל הטבה משמעותית בתמורה, למעט ארכה מסוימת לפרעון מלוא החוב שהנתבעת קבלה על עצמה. גם התנהגות התובע לאחר חתימת המסמך, מלמדת כי היה מודע לכך שהמסמך נחתם בתנאים בלתי סבירים ועל כן לא שש לחשוף אותו בפני הנתבע. מתמליל השיחה שהתקיימה ביום 13.1.09 בין התובע לנתבע, עולה כי אף בחלוף חצי שנה לאחר חתימת המסמך, התובע עדיין לא הציגו לנתבע ורק רומז לו על קיומו (מבלי שהוא מפרש מה בסופו של דבר נחתם. ראה עמ' 6-10 לתמליל השיחה). תמליל זה מלמד כי גם התובע עצמו לא שש להשתמש במסמך שכן ידע כי נפלו פגמים בכריתתו וכי אי שליטת הנתבעת באירועים וכי רצונה לרצות את התובע נוצלו על ידו. באשר לביטול ההסכם, סעיף 20 לחוק החוזים קובע כי הודעה על ביטול החוזה צריכה להינתן תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול. הנתבעת הגישה תלונה במשטרה לאחר שהוגש כתב התביעה וגילתה בכך את דעתה כי יש לבטל ההסכם (כך גם בכתב הגנתה). הנתבעת העידה (בעמ' 42, ש: 30-32) כי עם הגשת התביעה ירדה רמת החרדה שלה כי הבינה שהתובע אינו מתכוון לפעול באלימות אלא פנה לערכאות שיפוטיות. בנוסף, קיומו של המסמך הוסתר מהנתבע עד לשיחה שנערכה בינו לבין התובע ביום 13.1.09 (ראה תמליל השיחה) והתובע לא הציג המסמך בפני הנתבע או הזכיר אותו בשיחות שקדמו למועד זה. על כן הנתבעת לא בהכרח היתה מודעת לנפקות המסמך וחומרת התניות שהוכנסו בו. לפיכך, ביטול המסמך לאחר שדבר חתימתו נחשף בפני הנתבע הינו דבר סביר בנסיבות (על סבירות מועד מתן הודעת ביטול ראה: ע"א 760/77 בן עמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג(3) 567, 575). לאור האמור לעיל, וככל שהייתי קובע שנכרת הסכם המחייב את הנתבעת, הרי שהוא בוטל כדין מחמת עושק. גובה הנזק על הנתבע לשאת, אפוא, במחצית ההפסדים שנגרמו ממועד ההשקעה (259,947 דולר) ועד ליום 15.7.08 בו נפגש עם הנתבעת בנסיון לגבש הסדר (היתרה ביום 14.7.08 עמדה על 51,336 דולר). באשר להפסד הנוסף שאירע לאחר יום 15.7.08, יש לבחון האם התובע עמד בנטל הקטנת הנזק כפי הקבוע בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 הקובע כדלהלן: "אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 12,10 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין." כאמור, בפגישה שנערכה בין התובע לנתבעת ביום 15.7.08 כשבחשבון נותרו 51,336 דולר, נדברו הצדדים על גיבוש הסכם שבתכליתו המשך פעילות הנתבע בחשבון. ההסכם האמור לא יצא אל הפועל במועדים שסוכמו בין הצדדים (עד ליום 21.7.08) והתביעה הוגשה בחודש ינואר 2009, היינו כעבור למעלה מחצי שנה לאחר שההשקעה המשיכה לרדת ונותרו בחשבון רק 1,595 דולר. האם היה על התובע למשוך את כספו בשלב מוקדם יותר וזאת על מנת להקטין את נזקיו ? מחד, בשלב זה כבר נקלעו הצדדים למשבר אמון והתובע טען כי הנתבע הפר את הוראותיו. מאידך, כל בסיס ההסדר שניסו הצדדים לגבש סבב סביב אפשרות הנתבע להשיב את הכספים באמצעות השקעה נוספת בשוק ההון מהכספים שבחשבון (ו/או מכספים שיגיעו ממקורות נוספים). התובע טען כי ניסה להקטין את נזקיו ולאפשר לנתבע להמשיך להשקיע בחשבון על מנת לצמצם את ההפסד (ראה עדותו בעמ' 22, ש: 1-7; עמ' 24, ש: 1-4). משקיע סביר היה רואה כי הנתבע אינו מנהל את הכספים באופן רווחי והיה רוצה להציל את מה שנותר מכספו, במקום זאת בחר התובע להותיר את הכספים בחשבון ההשקעות בתקווה שהחשבון יצמיח רווחים. הדברים מקבלים משנה תוקף עת טוען התובע כי הורה לנתבע לעבור להשקעה סולידית. לא ניתן היה להותיר הכספים תוך ציפייה לרווח ומשהתממש הסיכון, לתבוע הכספים מהנתבעים. התובע והנתבעת נדברו במסמך לנהל משא ומתן ולגבש הסדר עד יום 21.7.08. משהצדדים לא הגיעו לעמק השווה במסגרת לוח הזמנים שקבעו ובהתחשב במשבר האמון שפקד את הצדדים, סבורני שהיה על התובע למשוך את הכספים שנותרו בחשבון או לבטל את ההרשאה להמשך המסחר. לא הוצגו בפני ראיות ממשיות המראות כי אף לאחר יום 21.7.08 הצדדים המשיכו במשא ומתן מתקדם ע"מ להראות שהותרת הכספים בחשבון הינה בגדר פעולה סבירה. הוצג תמליל שיחה מיום 22.9.08 המראה כי גם בשלב זה, הצדדים לא התקדמו לעבר פתרון ממשי. משכך, מצאתי כי בהיעדר הסדר עד יום 21.7.08 ובהיעדר כל אופק ממשי להסדר, היה על התובע למשוך את הכספים מהחשבון. על פי נספחים ט' ו-י' לתצהיר התובע, ביום 16.7.08 (יום לאחר הפגישה) עמדה היתרה בחשבון על 25,077 דולר וביום 17.7.08 ירדה היתרה לסך של 12,072 דולר. בימים אלו עוד ציפה התובע לכריתת ההסכם עם הנתבע ביום 21.7.08 ומשזה לא קרה, היה עליו לצמצם את נזקיו ולמשוך הכספים. משלא עשה כן, אין לפסוק לו פיצוי בגין ההפסד המאוחר מכך. לפיכך, יפסק לתובע פיצוי בגובה מחצית ההפסד מסך של 259,947 דולר (בניכוי 10,000 דולר שמשך התובע ביום 30.5.08) ועד ליתרה של 12,072 דולר. (לאותה תוצאה ניתן להגיע אילו היה מחושב כל ההפסד ומחלקו של הנתבע היה מנוכה 5,000 דולר שהיה זכאי להם מתוך חלוקת הרווח הנ"ל). אציין כי בסיכומי הנתבעים נטען כי יש להפחית את שיעור העמלות שנשא בהן החשבון בהיקף של 150,000 ₪. לא הובאו בפני ראיות ממשיות לענין זה שלא עלה במסגרת המשפט (ואף בנוגע להסכמה בדבר הנשיאה בעמלות) ועל כן לא מצאתי להידרש לכך. אני דוחה את תביעת הפיצוי בסך של 50,000 ₪ הנתבעים בגין עוגמת נפש. התובע הוא איש עסקים בעל נסיון עסקי עשיר שבחר להשקיע את כספו בשוק ההון ולפעול באמצעות ברוקר הפועל בניירות ערך בעלי סיכון גבוה. על כן על משקיע סביר לצפות גם להפסד ואין לו להלין על עוגמת הנפש שנגרמה לו שעה שהתממש הסיכון שנטל והשקעותיו ירדו לטמיון. סיכום: מצאתי כי הוסכם במקור בין התובע לנתבע כי הצדדים יחלקו הרווחים באופן שווה וישאו באותו אופן גם בהפסדים. הנתבעת לא היתה צד להסכמה זו. עם התחלת ההפסדים, ניתנו ע"י התובע הוראות שונות בנוגע לטיב ההשקעה אולם לא הוכח קשר סיבתי מספק בין הפרת ההוראות לבין ההפסד שנגרם כתוצאה מכך. המסמך שנחתם בין התובע לנתבעת ביום 15.7.08 הינו בגדר זכרון דברים בלבד ואינו מחייב, אולם אף אם הייתי רואה בו חוזה מחייב, מצאתי שאין בו כדי לחייב את הנתבע שלא היה צד לו. באשר לנתבעת שחתמה על המסמך, מצאתי כי לא נחתם תחת כפיה אולם הוא בוטל כדין מחמת עושק. אשר על כן אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 118,937.5 דולר על פי השער היציג של הדולר במועד הגשת התביעה (27.1.09) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. התביעה כנגד הנתבעת נדחית. הנתבע ישא בהוצאות התובע (ומאחר ולא התקבל כל סכום התביעה, ישא במחצית האגרה ששולמה בלבד) ובשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪. בקביעת סכום ההוצאות לקחתי בחשבון כי התביעה כנגד הנתבעת נדחתה ונוכח הייצוג המשותף לא נעשה צו נגדי להוצאות לטובתה דיני חברותשוק ההון / ניירות ערך