קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד המינהל בגין גריעת שטח: 1. תחילתה של התובענה שבפני בתובענה אשר הוגשה לביהמ"ש המחוזי בת"א ביום 22/12/02 על סך 710,400 ₪ וכן לצו עשה נגד הנתבעת. המשכה בכתב תביעה מתוקן על סך 1,465,480 ₪ שהוגש בשנת 2003. התיק עבר לבימ"ש שלום בשנת 2005. הושג הסדר דיוני בעקבותיו ניתן פסק דין חלקי (מס' 3) ע"י כב' השופטת גזית ביום 30/12/07. משהוחזר התיק ע"י ביהמ"ש המחוזי בע"א 1274/08 בשנת 2009 לבימ"ש השלום, הוגשו ראיות הצדדים, נשמעו ההוכחות וניתן בזה סוף - סוף פסק דין. עניינה של התביעה הוא בשאלה : האם על הנתבעת לפצות את התובעת בגין שטח שנגרע מהנכס שלה, ואם כן - האם הפיצוי הוא בערך המקרקעין הריאלי, או עפ"י ערך היסטורי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום רכישת הנכס ועד התשלום בפועל. 2. רקע עובדתי: א) ביום 27/5/64 נחתם הסכם מכר בין י. זקסנברג בית יציקה ועיבוד שבבי בע"מ (להלן: "התובעת" או "חב' זקסנברג") ובין הנתבעת לרכישת בעלות בשני מגרשים המצויים באזור התעשייה בבני ברק בגוש 6105 מספרים זמניים 15 ו- 16 (להלן: "המגרשים"). (הסכם המכר צורף נספח ד' לתצהיר זקסנברג). במבוא להסכם המכר נכתב, כי שטח המגרשים הוא "2,275 ממ"ר בערך". להסכם המכר צורף תשריט (נספח ה' לתצהיר זקסנברג) ובו נכתב בטבלה תחת הרובריקה "שטח בד"מ בערך" כי שטח מגרש 15 הוא בשטח 1,245 מ"ר ושטח מגרש 16 הוא 1,130 מ"ר. בסעיף 17 להסכם תחת הכותרת: "תנאים מיוחדים" נכתב: "א. הוסכם בין הצדדים, כי לאחר שייקבע השטח המדויק והסופי של הנכס לפי מפה לצרכי רישום ויתברר כי הנכס גדול יותר או קטן יותר משטח הממכר, דהיינו מ- 2275 ממ"ר יופחת או יוגדל בהתאם לכך מחיר הנכס. ב. ההפרש במחיר ישולם לצד הזוכה ע"י החייב תוך 50 יום מקבלת הודעה על כך בכתב". (סעיף זה יכונה להלן: "סעיף 17 להסכם"). ב) הסכם המכר בין חב' זקסנברג לנתבעת נחתם לאחר שביום 4/3/64 רכשה התובעת מה"ה דב ומשה בעל קורא את זכויותיהם במגרשים. (בעל קורא בנו מבנה על המגרשים כאשר חלקו הוקם על מגרש 15 וחלקו על מגרש 16). ג) ביום 29/10/69 מכרה התובעת את זכויותיה במגרש 15 למרדכי אלמליח ואהרון אלוני. (ההסכם צורף נספח ח' לתצהיר זקסנברג). הזכויות במגרש 16 נותרו של חב' זקסנברג - התובעת. במבוא להסכם נרשם בין היתר: "...הואיל והמוכרת רכשה ממינהל מקרקעי ישראל חלקת קרקע בת 1145 ממ"ר ועליה מבנה בן 415 ממ"ר והואיל והמבנה עומד בחלקו על חלקה 15 ובחלקו על חלקה 16 הנשארת בבעלות המוכרת...". בסעיף 4 לאותו הסכם התחייבה זקסנברג לבנות על חשבונה קיר בתוך המבנה על קו הגבול שבין חלקות 15 ו- 16, כפי שסומן בתרשים שצורף להסכם. (התובעת טוענת, כי אכן הוקם קיר הפרדה פנימי בתוך המבנה והקיר גם נמשך מחוץ למבנה באופן שבו היה גבול ברור בין שני המגרשים). ד) בחודש אוגוסט 1974 נחתם הסכם משולש בין זקסנברג - מצד אחד, מרדכי אלמליח ואהרון אלוני - מצד שני, ורשות הפיתוח ע"י מינהל מקרקעי ישראל - מצד שלישי (להלן: "ההסכם המשולש"). חב' זקסנברג, אלמליח ואלוני חתמו על ההסכם בפני עו"ד דנאי (שייצג את אלמליח ואלוני). באותה עת כבר מכרו אלמליח ואלוני את זכויותיהם לצד ג'. כשהגיעו עו"ד דנאי, אלוני ואלמליח, ולטענת עו"ד דנאי גם אחד מהאחים זקסנברג, למשרדי המינהל, הסתכל איש מחלקת התכנון במינהל במפות ואמר ששטח חלקה 15 הוא 1288 מ"ר (ראה תצהירו של עו"ד דנאי בסעיפים 7 - 16 ועדותו בעמ' 24 לפרוטוקול) ולא כפי שרשום בהסכם. (1,145 מ"ר). עו"ד דנאי שינה את מספר המטרים הרשומים, ועל שולי התיקון חתמו עו"ד דנאי ואלוני. ה) בשנת 1987 נרשמו המגרשים ע"י הנתבעת כחלקות בלשכת רישום המקרקעין. מגרש 16 נרשם כחלקה 161 בגוש 6105. (הודעת הנתבעת לתובעת צורפה נספח י"א לתצהיר זקסנברג). מגרש 15 הפך לחלקה 160. לאחר רישום המגרשים כחלקות הסתבר לתובעת, לטענתה, כי שטח המגרש שלה הוקטן וצומצם מהותית. במקום שמגרש 16 יירשם כחלקה בשטח של 1,130 מ"ר נרשמה החלקה בשטח של 903 מ"ר בלבד. התובעת טענה, כי רישום החלקות השגוי של המגרש הוביל לכך שנגרע מהתובעת שטח מגרש של 175 מ"ר, מתוכו שטח בנוי של כ- 100 מ"ר, אשר הועבר שלא כדין לבעלות בעלי מגרש 15, היא חלקה 160. ו) התביעה כאמור הוגשה לביהמ"ש המחוזי בשלהי שנת 2002 ועברה לבימ"ש השלום בשנת 2005 . ביום 17/11/05 ניתן פס"ד חלקי מס' 1, אשר חייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום שלא היה שנוי במחלוקת. ביום 25/12/05 ניתן פס"ד חלקי מס' 2, אשר חייב את הנתבעת להעביר את מלוא זכויות הבעלות במגרש על שם התובעת. ביום 30/12/07 ניתן פס"ד חלקי מס' 3 ע"י כב' השופטת איילה גזית, אשר ניתן לאחר שהושג הסדר דיוני בין הצדדים ולא נשמעו ראיות. ז) בהסכם מיום 27/5/64 הוערך שטח המגרשים בערך 2275 ממ"ר. לאחר רישום המגרשים בשנת 1987 השטח הכולל של שני המגרשים הוא 2191 ממ"ר. ההפרש הוא 84 מ"ר. באשר לאותם 84 מ"ר ה"חסרים" ניתן ביום 17/11/05 פסק דין חלקי (בבש"א 172972/05) ולפיו חויבה הנתבעת לשלם לתובעת סך 50,238 ₪ + מע"מ. עפ"י סעיף 2 לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בע"א 1274/08 - פסק הדין החלקי בנוגע ל- 84 מ"ר הוא למעשה פסק דין סופי ואיש מהצדדים לא חולק על הפסיקה בעניין. 3. תמצית טענות התובעת עפ"י כתב התביעה המתוקן: א) לאחר רישום המגרש התברר, כי הנתבעת העבירה לחלקה 160 (מגרש 15 בעבר) 143 מ"ר יותר ממה שסוכם ולפיכך, פנה עו"ד גרין בשנת 1989 לנתבעת והתריע בנקיטת צעדים משפטיים, וטען, כי התברר לתובעת כי ההסכם המשולש שונה באופן חד צדדי "ככל הנראה במעשה זיוף". (מתוך סעיף 16). ב) התובעת דרשה לקבל תשלומי איזון עבור 227 מ"ר (הפרש בין 1,130 מ"ר עפ"י ההסכם לבין 903 מ"ר - השטח שנרשם בלשכת המקרקעין) וצרפה הערכת מהנדס ושמאי על סך 710,000 ₪, נכון לשנת 2002 (הערכת השמאי צורפה נספח ח' לכתב התביעה המתוקן). ג) התובעת טענה, כי הימנעות מתשלום דמי איזון מהווה הפרה יסודית של הסכם המכר, ויש להורות לנתבעת על אכיפת ההסכם ולרשום על שם התובעת בלשכת רישום המקרקעין את מלוא זכויות הבעלות במגרש מס' 16. ד) התובעת דרשה פיצוי נזיקי בגין זיוף ההסכם המשולש, ופיצוי חוזי בגין הפרת ההסכם. 710,000 ₪ - תשלומי איזון ו/או בגין העוולות הנזקיות (הפיצוי הוא לפי ערך קרקע ריאלי ולא לפי ערך היסטורי). 268,800 ₪ - בגין המבנה שנגזל מהתובעת שלא כדין. 486,278 ₪ - פיצוי בגין הפרת חוזה. 4. תמצית טענות הנתבעת בכתב ההגנה המתוקן א) עפ"י הסכם המכר בין התובעת והנתבעת מיום 27/5/64 לא ניתן היה לרשום המגרשים ע"ש התובעת כיוון שהמגרשים טרם עברו פרצלציה. הצדדים צפו אפשרות של שינוי גבולות ושינוי שטח מגרשים ועל כן שטח המגרשים נכתב "בערך" והוסף סעיף 17 להסכם. אכן, כפי שצפו הצדדים, שונה השטח המדויק, וסך השטח של שתי החלקות היה פחות 84 מ"ר. (סך שני המגרשים - 2,191 מ"ר. למגרש 16 הוסף 143 מ"ר והוא הועמד על סך 1,288 מ"ר ומגרש מס' 15 היה 903 מ"ר. השטח לפי ההסכם הוא 2,275 מ"ר והשטח לאחר תוכנית החלוקה היה 2,191 מ"ר כך שהשטח החסר הוא 84 מ"ר). ב) אין מאומה בטענת הזיוף. התובעת באמצעות עו"ד דנאי חתמה ליד התיקון בהסכם המשולש ובו שונה השטח ל- 1,288 מ"ר בכתב יד. ג) לא הנתבעת היתה צריכה להעביר הבעלות ע"ש התובעת, אלא לפי סעיפים 1ג, ד', ה', ו' להסכם, התובעת היתה צריכה לדאוג לכך. ד) לאחר פניית עו"ד גרין בשם התובעת, לנתבעת, בשנת 1989, שלחה הנתבעת לעו"ד גרין צ'ק על סך 1,058.24 ₪ בגין הפחתת השטח. ה) לחלופין: חישוב תשלום האיזון צריך להיות עפ"י ערך היסטורי + הפרשי הצמדה וריבית. 5. הבולט ביותר בכתב ההגנה הוא דווקא מה שאין בו - טענת התיישנות. אין חולק על כך, שעוד בשנת 1989 ידעה התובעת על ה"חסר" בשטח החלקה לאחר הרישום בלשכת רישום המקרקעין. הרי בא כוחה דאז, פנה למינהל בשמה. (מכתב עו"ד גרין נשלח למינהל ביום 2/3/89 - נספח ג' או י"ג לתצהיר הגב' סעד, המכתבים מיום 24/4/89, 1/3/90 צורפו נספח טו' לתצהירה). התביעה הוגשה רק בחודש דצמבר 2002. כלומר - 13 שנה לאחר שנודע לתובעת על קיומו של אותו "חסר". מר אהוד זקסנברג, המצהיר מטעם התובעת, ברוב הגינותו, אישר, כי הסיבה ולפיה לא הוגשה תביעה קודם לכן היתה כיוון ש"האחים זקסנברג היו עסוקים במפעלם ובעשייה כפי שבאה לידי ביטוי בדורות הקודמים, ז.א. היום יומית שלהם הכתיבה להם ללכת לעבודה ולעבוד והם לא התעסקו ביום יום בפתרון של הרצועה שנעלמה באמצעות שגיאת המודד של המינהל" (עמ' 15 שורות 24 - 27 לפרוטוקול). כלומר, ברור, שלו היתה נטענת טענת התיישנות ע"י הנתבעת, דין התביעה היה להידחות מטעם זה. העובדה שאנשים עסוקים בחיי היום - יום, אינה מקנה "ארכה" להגשת תביעות מעבר לתקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק. אלא שבניגוד לנטען ע"י ב"כ הנתבעת בישיבת קדם משפט שהתקיימה בפני ביום 28/4/10 ובה הודיעה: "אנו מתעקשים על טענת ההתישנות" (עמ' 1 שורה 14 לפרוטוקול). [ואף חזרה על נושא זה בישיבת קדם משפט יום מיום 16/2/11], התברר, כי טענה זו לא נטענה מעולם בכתבי הטענות (בוודאי שלא ב"הזדמנות הראשונה"), ולפיכך, יש לדון בתביעה לגופו של עניין תוך התעלמות מטיעוני הנתבעת בנוגע להתיישנות. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, כי יש לדון בטענת ההתיישנות, שכן נושא זה הועלה במסגרת הסיכומים שהוגשו בטרם ניתן פס"ד חלקי 3 - פסק דינה של כב' השופטת גזית, וכן טענה זו היא, לגרסתו, חלק מההסכמה שהושגה בביהמ"ש המחוזי בע"א 1274/08. ב"כ הנתבעת מאשר, כי בכתב ההגנה לא נטענה טענת התיישנות, שכן באותה תקופה עמדה בתוקפה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 51.006 ולפיה המדינה לא היתה מעלה טענת התיישנות יחד עם כתב הגנה שהוגש בהליך. אינני מקבלת את עמדתו זו. כאשר טוענים באיחור טענת התיישנות, לראשונה בסיכומים, ובימ"ש לא קיבל טענת התיישנות, אין בעצם העלאת הטענה בסיכומים משום תיקון המעוות של אי העלאת טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. באשר לע"א 1274/05: לא מצאתי כל הסכמה שניתנה באותו הליך להעלאת טענת ההתיישנות באיחור. בדיון שהתקיים ביום 9/9/09 בע"א 1274/05 נאמר מפי ב"כ המשיבה (ב"כ הנתבעת דנן) בין היתר: "...אלא שבית משפט קמא ידרש למכלול השאלות הקשורות לכך, כולל הטענה שלנו לגבי התיישנות ואזי יתן פסק דין". ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו מיום 9/9/09 ביטל את פסק דינה של כב' השופטת גזית, וקבע בסעיף 3: "התיק יוחזר לבית משפט קמא על מנת שידון בכל הטענות שטען מי מהצדדים כלפי מישנהו לענין החלוקה של השטח בין המערערות לבין רוכש חלקה 15 דאז". (הדגש אינו במקור - א.כ.). ביהמ"ש המחוזי לא אישר העלאת טענות חדשות או "הכשיר" טענות אלו או אחרות, אלא - החזיר התיק לבימ"ש זה על מנת לדון בטענות שנטענו. לא אושרה כלל הרחבת חזית. טענת התיישנות לא עלתה בכתבי ההגנה ולפיכך - אין כל "הכשר" לדון בטענה זו בשלב שבו הועלתה. 6. לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להתקבל בחלקה כפי שיפורט: 7. העדים והראיות: התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית של מר אהוד זקסנברג - מנהל התובעת משנת 2005 (ראה עדותו בעמ' 11 שורות 1 - 2 לפרוטוקול), שומת מקרקעין מחודש אוגוסט 2010 של השמאי אבי מנדלסון וחוו"ד מודד מוסמך של מר שמעון ורזגר. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית של הגב' תקוה סעד - סגנית מנהלת מחלקת עסקות עירוניות במינהל מקרקעי ישראל. חוו"ד של מר אבראהים טאטור - מהנדס, מודד מוסמך. מנהל תחום מיפוי ומדידות במחוז ת"א של מינהל מקרקעי ישראל ותצהיר עדות ראשית של עו"ד דנאי; כל העדים נחקרו על תצהיריהם / חוות דעתם. 8. הסוגיה המשפטית: אין מחלוקת מהותית בין הצדדים על כך, שאם גריעת שטח מגרש 16, לא נובע מרשלנות של המינהל, אזי לאור ההלכה הפסוקה, המינהל צריך לפצות בגין השטח שנגרע, רק עפ"י ערך קרקע היסטורי ולא עפ"י ערך עדכני. בדיוק כפי שנעשה לגבי 84 מ"ר שבגינם ניתן פסק דין חלקי. בעת עריכת הסכם המכר בין זקסנברג והמינהל מיום 27/5/64 לא היה ידוע שטחו המדוייק של הנכס. באותה עת, טרם נערכה מדידה מדויקת ועל כן במבוא להסכם נכתב שטח הנכס (שכלל את שני המגרשים - 15 ו- 16) "2275 ממ"ר בערך". על מנת לקבוע מה יהיה מחיר הנכס, במידה ויתברר לאחר ביצוע מדידה מדויקת כי השטח המדויק לצרכי רישום גדול או קטן יותר, נועד סעיף 17 להסכם, אשר קבע, כי מחיר הנכס יופחת או יוגדל. סעיף 17 להסכם, אשר מופיע בחוזים רבים נוספים בין המינהל ובין רוכשים אחרים, נבחן בפסיקה. כך למשל בפסק דינו של כב' השופט בועז אוקון בת.א. (ת"א) 68637/96 יהודה פלצוב נ' מנהל מקרקעי ישראל - רשות הפיתוח (להלן: "עניין פלצוב"), נבחן סעיף 17 להסכם. באותו מקרה היה פער של 73.5 מ"ר בין השטח המדוד (השטח שנרשם לאחר הפרצלציה) ובין השטח האמוד (עפ"י ההסכם). ביהמ"ש בחן את הנסיבות. הגיע למסקנה העובדתית כי התובעים קיבלו לידיהם את הנכס כפי שהוא. הנכס שבו חפצו ואותו הכירו. וכי "...אי ההתאמה לא נפלה בנכס, בהתאמתו לשימושיו או לתכלית ההסכמית. אי ההתאמה נוגעת רק לתיאור הנכס, וליתר דיוק למידותיו". (מתוך סעיף 13 לפסה"ד). בנסיבות אלו, הגיע בימ"ש למסקנה ולפיה הנתבעת לא הפרה את ההסכם. מסרה ממכר כפי שהצדדים הבינוהו. "בהליך הפרצלציה עצמו לא היתה טמונה גריעה משטח הממכר. זה היה קיים כפי שהוא. הסטיה נופלת לכן בגדר סעיף 17 להסכם, ויש לתקנה בהתאם לו" (מתוך סעיף 20 לפסה"ד). נקבע, כי מנגנון התאמת המחיר עפ"י סעיף 17 להסכם, ייעשה על פי ערך היסטורי של מחיר המקרקעין ולא על בסיס ערכי המקרקעין העכשווים. בית המשפט המחוזי בערעור שהוגש על פסה"ד בעניין פלצוב ובעוד 4 תיקים אחרים, דן בנושא בע"א 3628/98 (וע"א 2331/00, 233.1/00, 0002275/99, 2257/99 עליזה ברודבר ואח' נ' ממ"י בשם רשות הפיתוח (להלן: "עניין ברודבר"). בכל אחד מהתיקים נשוא הערעור נקבע ע"י השופטים השונים בבימ"ש השלום מנגנון אחר לפיצוי עפ"י סעיף 17 להסכם שבין הרוכשים ובין ממ"י. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי בכל אחד מהמקרים שנדונו, הממכר היו מקרקעין מסויימים ותחומים. כל צד נטל את הסיכון ביחס למידות המקרקעין, וכי במצב שבו לאחר מדידת המקרקעין, התברר כי נגרע משטחים של המקרקעין, אזי לא הפר ממ"י את ההסכם וכל סטייה בשטח נפלה בגדר סעיף 17 להסכם. לצורך הקביעה, באיזה אופן יחושב ההחזר הכספי, התקבלה שיטתו של כב' השופט אוקון בעניין פלצוב. כלומר, סך היסטורי בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. וכלשונו של ביהמ"ש בסוף פסה"ד בעניין ברודבר: "... המינהל ישיב למערערים בהתאם לחסר בשטחים, לכל אחד בנפרד, סך המבוסס על השטח החסר כשהוא קשור למחיר הנכס בעת רכישתו על ידי מי מהמערערים ומאותו תאריך בו נרכש הנכס על ידם, יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל...". לסיכומו של עניין: כאשר השינוי בשטח המקרקעין נובע ממדידה מדויקת מאוחרת יש לשלם לרוכש פיצוי עפ"י ערך היסטורי + הפרשי הצמדה וריבית, ולא עפ"י ערך ריאלי. 9. יישום הסוגיה המשפטית בנסיבות העובדות הרלבנטיות לענייננו: א) התובעת לא טוענת, כי הלכת ברודבר איננה חלה באשר לשטח של 84 מ"ר, אשר לטענתה נגרע כתוצאה מהמעבר בין השטח האמוד לשטח המדוד. היא קיבלה פיצוי על כך, ואף הסכימה שהערעור בעניין זה יידחה. (ראה סעיף 2 לפסה"ד בע"א 1274/08). ב) טענתה בתיק דנן נסמכת על טענה עיקרית אחת והיא: ההפרש בין 1130 מ"ר עפ"י הערך האמוד בהסכם, ובין שטח של 903 מ"ר - שטח שנרשם בלשכת רישום המקרקעין, וזאת ביחס לחלקה 161 - מגרש 16, נובע מרשלנות של הנתבעת, אשר הובילה לרישום שגוי, ובגין רשלנות זו יש לפצות בערך ריאלי ולא בערך "הסכמי" אשר חל עליו סעיף 17 להסכם. ב"כ הנתבעת טען, כי הסכם המכר מיום 27/5/64 בין ממ"י וזקסנברג מתייחס ל"נכס" בכללותו שהוא מורכב משתי חלקות וכי השטח הכולל של הנכס, שהיה "2275 מ"ר בערך" נותר זהה, בהסכם המשולש כשהעבירה זקסנברג זכויותיה במגרש 15 לאלמליח תוקן שטח המגרש מ- 1145 מ"ר בערך ל- 1288 מ"ר בערך, אך שטח שני המגרשים נותר זהה ללא שינוי ולא נגרע ממנה בהסכם המשולש ולו מ"ר אחד. אין דעתי כדעת הנתבעת. אני סבורה, כי במקרה דנן, הוכיחה התובעת (כפי שאבהיר בהמשך), כי הקטנת שטח מגרש 16 על חשבון הגדלת שטח מגרש 15 נעשתה כתוצאה מרשלנות הנתבעת ולא כתוצאה ממדידה מדויקת שבוצעה לצרכי רישום, ועל כן, מנגנון סכום הפיצוי אינו צריך להיות עפ"י סעיף 17 להסכם בין הצדדים, והלכת ברודבר לא רלוונטית לעובדות הספציפיות. העובדה שההסכם כולל מנגנון פיצוי בסעיף 17, נועד למקרה שבו חישוב שטח לצרכי מדידה יוביל לצורך בהתאמה למחיר הממכר. אין בסעיף 17 להסכם, משום מתן פטור וחסינות לנתבעת מתשלום פיצוי, כאשר שינוי השטח לא נובע כלל ועיקר מאותו רציונל של התאמת מחיר לממכר, לאחר שתבוצע מדידה מדויקת של הממכר לצרכי רישום. כאשר עקב רשלנות, וללא קשר לצורך בהליכי רישום המקרקעין, נגרמה התוצאה ולפיה חלקה 16 קטנה באופן משמעותי, אין כלל מקום להחיל את סעיף 17 להסכם, שהוסף להסכם לצורך עניין שונה לחלוטין. וארחיב בטענות העובדתיות שהועלו ע"י התובעת. 10. באשר לטענת זיוף ומרמה: א) לאחר שהוגש תצהירו של עו"ד דנאי מטעם הנתבעת, ובוודאי לאחר שנשמעה חקירתו הנגדית, לא נותר דבר מטענת הזיוף והמרמה שהעלתה התובעת. התובעת טענה, כי בהסכם המשולש מיום 15/8/74, בו שונה בכתב יד השטח מ"1145 מ"ר בערך" ל- "1288 מ"ר בערך" אזי היה מדובר בזיוף וללא הסכמת חב' זקסנברג. ב) עו"ד דנאי, אשר ייצג את אלמליח ואלוני בהסכם המשולש אישר, כי לא היתה מחלוקת בין זקסנברג ובין אלמליח ואלוני, מהו הממכר וכיצד הוא נראה חזותית. (ראה למשל עמ' 23 שורות 21- 22 לפרוטוקול) הרי כשהתקשרו הצדדים בהסכם, היה במקרקעין מבנה עם גבולות ניתנים לראייה, אלא שמספר המטרים המדויק לא ניתן היה למדידה סופית בטרם מבוצעת פרצלציה ובאותה עת לא היה נהוג שצדדים ימדדו את הנכס בעצמם (סוף שנות ה- 60, שנות ה- 70). הוא הכין במשרדו הסכם משולש וכתב בו את השטח שנכתב בהסכם בין זקסנברג, אלמליח ואלוני (1,145 מ"ר) והחתים את הצדדים. עו"ד דנאי אישר כי לא היתה כל כוונה לשנות מהזכויות של הצדדים. (עמ' 23 שורות 27 - 28 לפרוטוקול). לאחר זמן מה נקבעה פגישה במנהל מקרקעי ישראל, אליה התייצבו אלוני, אלמליח ואחד מהאחים זקסנברג ובאותה פגישה איש המינהל הוציא מפות ואמר ששטח חלקה 15 הוא 1,288 מ"ר. בנוכחות כולם (כולל האח ממשפחת זקסנברג) הוא רשם את המספר 1,288. אלוני חתם בראשי תיבות ליד התיקון וכך גם עו"ד דנאי. לטענתו, לא היה מדובר בהפתעה כיוון שהצדדים ידעו ששטח המגרש הוא כ- 1,200 מ' לערך. לטענתו, בחלוף מספר שנים התקשר אליו עו"ד גרין (אשר פנה אליו מטעם זקסנברג) ואמר לו שיש מחלוקת לגבי שטח החלקה ושהוא, עו"ד דנאי, שינה את המ"ר בהסכם ללא רשות. באותה עת היה עדיין התיק עם המסמכים ברשותו של עו"ד דנאי. הוא מצא שם תרשומת בתיק בדבר אותה פגישה אצל הנתבעת. הוא התקשר לעו"ד גרין. הזמינו לפגישה. עו"ד גרין ואחד האחים זקסנברג, אשר נכח באותה פגישה במינהל, הגיעו למשרדו של עו"ד דנאי שם הוא סיפר להם על אותה פגישה במינהל. האח ממשפחת זקסנברג אישר את הדברים ובזה הסתיים העניין. עוד הוסיף עו"ד דנאי בסעיף 23 לתצהירו, כי באותה תקופה "הפרשים של 84 או 143 מטרים באזור ההוא לא היה להם שווי משמעותי". עו"ד גרין לא זומן לעדות מטעם התובעת. מר זקסנברג אהוד לא יכל להכחיש קיומה של אותה פגישה. הוא לא נכח בה ואישר בעדותו "ואני לא מכיר את הישיבה הספציפית" - הכוונה לישיבה שעו"ד דנאי העיד עליה, שהתקיימה במשרדו עם עו"ד גרין ואחד מבני משפחת זקסנברג (עמ' 14 שורות 23 - 26 לפרוטוקול). עדותו של עו"ד דנאי הותירה רושם אמין ביותר. הוא אף ציין, כי באותה פגישה שהיתה במינהל עם ה"ה אלוני, אלמליח, ואחד מהאחים זקסנברג. למיטב זכרונו, לא ייצג אז את זקסנברג עורך דין, ועד כמה שהוא זוכר. (מדובר באירוע שהיה לפני עשרות שנים) "הם ביקשו ממני לטפל גם בשמם" (עמ' 25 שורה 6 לפרוטוקול). בשל חלוף הזמן, ובשים לב לעשרות השנים שחלפו (גם מהמועד בו, טיפל עו"ד גרין בעניין מטעם התובעת בשנים 89 - 90 חלפו כבר למעלה מ- 20 שנה!), התיק עם המסמכים כבר לא קיים במשרדו, ועל כן לא יכל לבדוק, אם היה לו יפוי כח מזקסנברג או מסמך אחר. על כל פנים, לא נסתרה ולו לכאורה טענתו לפיה כאשר בוצע השינוי של המ"ר בחוזה, היה זה במעמד אחד מהאחים זקסנברג. טענת זיוף ומרמה היא טענה בעלת פן פלילי, אשר יש להוכיחה. כאשר מדובר בטענת זיוף ומרמה, יש צורך בתשתית ראייתית בעלת משקל סגולי גבוה יותר מזו הנדרשת בתביעה אזרחית רגילה, אם כי הנטל הוא כמקובל במשפט אזרחי (ראה: ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, פ"ד מ(1) 589, בעמ' 598; ע"א 400/86 עזבון המנוח בן ציון קריגר ז"ל נ' ד"ר סבינה קריגר, פ"ד מב(4) 604, פיסקה 9; ע"א 7424/98 בנק המזרחי נ' אליהו גרציאני בע"מ, פ"ד נד(2) 145; ע"א 6095/97 בנק דיסקונט נ' איטר, פ"ד נו(4) 721; ע"א (י-ם) 463/95 בנק הפועלים נ' עזרא לוי ובניו בע"מ, פ"מ תשנ"ח(3) 145). עדותו של עו"ד דנאי, בצירוף העובדה שעו"ד גרין לא זומן לעדות מטעם התובעת, למרות שכלאורה, יכל לקעקע את גרסתו של עו"ד דנאי בעניין זה (לרבות העובדה - שהאח ממשפחת זקסנברג שנכח בפגישה במנהל מקרקעי ישראל שבה שונה בכתב יד השטח ל- 1,288 מ"ר) מובילה למסקנה ולפיה הטענה לא הוכחה ודינה להידחות. ראה לעניין זה: ע"א 78/ 548 אלמונית נ' פלוני פ"ד לה (1) 736, 760: ".....כלל הנקוט ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה." ראה לעניין זה גם ספרו של כב' השופט קדמי, על הראיות, חלק שלישי בעמ' 1949 ואילך. לסיכומו של עניין זה: התובעת לא הוכיחה כלל ועיקר טענה של זיוף ומרמה. טענת התובעת בסיכומיה, לפיה המינהל ביצע את התיקון ללא הסכמת התובעת וללא החתמת מורשי החתימה, היא לא טענה שעלתה בכתבי הטענות ומהווה הרחבת חזית, לה התנגד ב"כ הנתבעת, ואין מקום לדון בטענה שלא בא זכרה בכתבי הטענות. 11. האם השטח שנגרע (מעבר ל- 84 מ"ר) מחלקת התובעת - חלקה 161 (מגרש 16),נגרע בשל רשלנות המינהל או בשל תיקון בעקבות מדידה? א) התובעת לא מתעלמת מכך שעפ"י ההסכם בינה ובין הנתבעת משנת 1964 לא ננקב מספר מדויק של מ"ר אלא "2275 מ"ר בערך", וכן לא מתעלמת, כאמור, מקיומו של סעיף 17 להסכם, הקובע: "תנאים מיוחדים א. הוסכם בין הצדדים, כי לאחר שיקבע השטח המדוייק והסופי של הנכס לפי מפה לצרכי רישום ויתברר, כי הנכס גדול יותר או קטן יותר משטח המכר דהיינו מ- 2275 ממ"ר יופחת או יוגדל בהתאם לכך מחיר הנכס. ב. ההפרש במחיר ישולם לצד הזוכה ע"י החייב תוך 50 יום מקבלת הודעה על כך בכתב". היא מאשרת כי היא לקחה בחשבון בעת כריתת ההסכם, כי מדידה מדויקת מאוחרת, תגרום לגריעה של מספר מ"ר משטח המגרש, היא הסכימה לכך ולכן נקבע בהסכם, כי הפיצוי יהיה על בסיס נומינלי. (ראה סעיף 29 לתצהיר מר זקסנברג). מר זקסנברג אהוד שהוא גם מהנדס ואדריכל במקצועו אישר בחקירתו הנגדית, כי באותה תקופה לא היו אמצעים דיגיטלים וממוחשבים שיכלו ליתן מענה מדויק לנושא המדידה (ואישר שגם היום עדיין לא מדובר במדידות אבסולוטיות - עמ' 13 שורות 17 - 18 לפרוטוקול) ועל כן, בחוזים הסטנדרטיים של המינהל נכתבו השטחים "בערך". אך - התובעת טוענת, כי לא היה צפוי ולא נלקח בחשבון מצב שבו הנתבעת תעביר את גבול החלקה במקום שונה לחלוטין מזה שהיה קיים בפועל כל השנים ותתעלם לחלוטין מהזכויות הקנייניות של בעלי המגרשים, מהמצב בשטח ומההסכמים. לטענת התובעת, ההסכם לא דן כלל במצב שכזה, וממילא לא היתה הסכמה שעל הפרה כזו ורשלנות שכזו, ישולם רק פיצוי בערך נומינלי. ב) התובעת מבקשת ללמוד על הרשלנות ועל ההתעלמות של המינהל מהמצב בשטח ממספר נתונים: (1) היתר בנייה שניתן בשטח המגרשים בשנת 1965 - אליו צורף תשריט, ממנו ניתן ללמוד על חלוקה בשטח של הנכס התומכת בטענתה. (נספח ו' לתצהיר זקסנברג). (2) היתר בניה משנת 1972, שיש בתשריט המצורף לו תצהיר של האדריכל יוסף הורוביץ משנת 1973. (נספחים ו' ו-ז' לתצהיר). (3) עדויות לפיהן בפועל, לאחר המכירה לאלמליח ואלוני בשנת 1969 היה במקום מבנה בנוי על שני המגרשים ונבנה קיר הפרדה פנימי בתוך המבנה על מנת לציין את הגבול בפועל. הקיר נמשך גם מחוץ למבנה בשני צדדיו. (4) מזכר מיום 16/9/73 (נספח ח' לתצהיר תקוה סעד), שבו כתב מי שביקר במגרש, כי הוא ביקר במקום ומצא שעל המגרש קיים מבנה וסביבו סככות וכי השטח מגודר בגדר לבנים ורשת. כמו-כן נכתב כי המגרש מחולק לשניים. כלומר: נציג של הנתבעת שביקר בשטח בשנת 73' ראה כי במקום קיים מבנה וכי השטח בין המגרשים מגודר (ראה גם עדותה של הגב' סעד - עמ' 26 שורות 1-6). (5) תשריט וטבלת שטחים שצורפו להסכם המשולש. מהתשריט עולה כי שטח מגרש 16 הוא 1130 מ"ר - שזהו השטח שצוין גם בתשריט להסכם משנת 1964. כלומר: כאשר נחתם ההסכם המשולש ושונה בו בכתב יד שטח המגרש וזאת לבקשת נציג המינהל, שביקש מעו"ד דנאי לשנות את מספר המ"ר במגרש, כלל לא דובר על כך שמדובר בשינוי מהותי וכי מפת השטח שונתה; אלא היה ברור שהתשריט המקורי משנת 1964 הוא אותו תשריט גם באוגוסט 1974; אז נחתם ההסכם המשולש. (6) חוו"ד שמאי מקרקעין אבי מנדלסון אשר ביקר בנכס בשנת 2010, אשר צילם את הקיר הגובל בין שני המתקנים המשתרעים בחלקות 160 ו- 161. מר מנדלסון לא היה בנכס בזמן "אמת". כלומר בשנות ה-60' וה-70' על מנת להעיד על המצב בשטח אז. (7) חוו"ד המודד שמעון ורזגר: בחוות דעתו ציין, כי ביום 28/12/72, ערך המודד פ. רוזנבאום עבור מנהל מקרקעי ישראל, תוכניות מדידה לצרכי רישום (מסמך 4 לחווה"ד) של כל אזור התעשיה, כולל מגרשים 15 - 16. המסמך הוגש לביקורת מחלקת המדידות וקיבל מספר אליפסה 107/73 (להלן: "התצ"ר). מסמך זה עבר גלגולים שונים ועליו שתי חתימות (מסמך 5) לפיהן: הוא תואם תוכנית בב/89/א' שאושרה בועדה המחוזית ביום 29/1/78 . תואם לתוכנית שיכון ציבורי 3/36/10 (להלן: "תש"צ) בני ברק. המקרקעין נרשמו עפ"י התש"צ. התוכנית (מסמך 4) נעשתה על סמך מדידה בשטח, כפי שניתן לראות בפנקס שדה 23822 (מסמך 6) ושם אפשר לראות, כי נמדד קו הקיר החיצוני של המבנה הקיים במגרשים. על סמך המפה (מסמך 4) הוכנה התש"צ (תשריטה סומן 7, תקנונה סומן 8) אשר אושרה ביום 27/8/85. על בסיס המסמכים 4, 7 - 8 נרשמה החלוקה בפנקס הזכויות (מסמכים 9 - 10) ונקבעו מספר החלקות חדשות 160 - 161 (במקום חלקות 15 ו- 16) ונקבעו שטחי החלקות 1288 מ"ר לחלקה 160 ו- 903 מ"ר - החלק שנותר של זקסנברג. המודד צרף מפה טופוגרפית שהוכנה עבור מאיר שמש בשנת 2006 (מסמך 11) ממנה עולה, כי חלק מהמבנה שהיה קיים בזמן עריכת התש"צ עומד על תילו עד היום, לרבות קיר ההפרדה. מתקנון התש"צ (מסמך 8) בסעיף 13 שבו נקבע: "תכנית המדידה והרישום שנעשה על בסיסה, באה להסדיר רישום מקרקעין בלבד על פי מצב הפיתוח והבניה בשטח". כלומר - התוכנית צריכה להיות תואמת למצב בשטח. לפיכך ציין המודד, כי ברור שהתוכנית לא התחשבה במצב הפיתוח בשטח. ולו היתה נערכת תוכנית שכן היתה מתחשבת במצב השטח, אזי היה צריך להירשם הגבול בין חלקות 160 ל- 161 בקווי הגדרות ובקו הבניין החצוי (קיר ההפרדה) ושטחי המגרשים היו צריכים להירשם: מגרש 15 - 1,113 מ"ר. מגרש 16 - 1,078 מ"ר. בשל החלוקה השגויה של המגרשים נגרע משטח זקסנברג 175 מ"ר נוסף ל- 84 מ"ר שכבר היתה הכרעה לגביהם. ג) ב"כ הנתבעת בסיכומיו הרחיב בנוגע למשמעותה של התש"צ וטען כי התובעת בתביעה זו מבקשת למעשה במסגרת תביעה אזרחית לתקוף את התוכניות הללו; שעה שהייתה צריכה לתקוף אותן בזמן אמת באמצעות הגשת התנגדות לתוכנית; עפ"י הוראת כל דין. אינני מקבלת טענה זו. התובעת כלל לא תוקפת את התוכניות הרלונטיות ואין לה טענה ביחס לנתבעת כמי שתכננה את התש"צ והתש"ר, אלא - טענתה היא; שרשלנות הנתבעת; אשר נציגיה התעלמו מהמצב העובדתי בשטח שבו היתה חלוקה ברורה ומובהקת בין שני המגרשים; וזאת שעה שנציגי הנתבעת ידעו שכל מגרש מוחזק ע"י מחזיק אחר, ידיעה שיש לה השלכה אופרטיבית בכך, שלא יתכן בהינף יד; וללא צורך בתיקון שטח לצרכי רישום, לנייד למעלה מ-200 מ"ר ממגרש אחד למגרש אחר; תוך התעלמות מהמצב בשטח, ההפרדה הברורה; והמסמכים אשר מעידים על כך שלאורך כל השנים היתה הפרדה ברורה. טענת התובעת היא כי הנתבעת; אשר פעלה לביצוע הפרצלציה; לא שמה ליבה לכך; שלמרות הידיעה בדבר הגבול ההסטורי בין המגרשים (כעולה מהתשריטים והתוכניות הרלונטיות וכעולה מהמצב בשטח) אזי הרישום בין המגרשים לא תאם כלל את ההפרדה ההסטורית בין המגרשים ואת המסמכים. ד) למעשה; גם עדי הנתבעת לא סותרים את הטענה ולפיה; הרישום בוצע תוך התעלמות מההפרדה בין המגרשים שהיתה בשטח. הנתבעת הגישה חוו"ד של מר אבראהים טאטור, מנהל תחום מיפוי ומדידות במחוז תל אביב במינהל מקרקעי ישראל. מטרת חוות הדעת היתה להראות, כי שינוי השטחים נעשה בעקבות המדידות שנעשו לצורך רישום (ואם אכן כך; אזי חלה בענייננו הלכת ברודבר). בחוות דעתו ציין כי בשנת 1973 החלו בהכנת תצ"ר 107/73 לצורך רישום המגרשים והפיכתם לחלקות סופיות, על מנת להסדיר את רישום המקרקעין. בידי המינהל טבלת שטחים ממנה עולה ששטח מגרש 15 הוא 1,288 מ"ר כפי שנכתב בתצ"ר, (ושטח מגרש 16 הוא כ- 1,130 מ"ר כאשר לפי התצ"ר 107/73 צריך להיות 903). בידי הנתבעת תש"צ - תוכנית אשר מצלמת את המצב בשטח לצורך רישום. התש"צ 3/36/10 משקפת את המצב הקיים בשטח נכון ליום הכנת התוכנית. מר טאטור ציין, כי כשמעיינים בתש"צ ובש"ר רואים, כי קיים מבנה בשטח המקרקעין וקו הגבול עובר בתוך המבנה הקיים. מנתוני הועדה המקומית בני-ברק עולה, כי קיימת תוכנית בניה משנת 1972, על פיה חורג המבנה מגבולות מגרש 15 לכיוון דרום. האדריכל שהכין את התוכנית הצהיר, כי התוכנית משקפת את המצב הקיים בשטח ליום 6/3/72. (קטע התוכנית צורף נספח ד' לחוות הדעת). עוד טען, כי עפ"י תצ"ר 107/73 שנרשם בשנת 1987 נשאר הגבול בין המגרשים בעינו משנת 1953 ועד הרישום וכי מבקשה להיתר בניה שהוגש ע"י התובעת בשנת 1965 עולה, כי המבנה המקורי ממוקם על שטח שני המגרשים 15, 16 כך שקו הגבול המפריד בין המגרשים עובר בתוך המבנה. מר טאטור ציין, כי המינהל קבע את גבולות החלקות בהתאם לתש"צ ובהתאם לחוזה המקורי ואין כל רשלנות. אלא; שבחקירתו הנגדית; מאשר מר טאטור כי בהיתרי הבניה משנת 1965 רואים שהמבנה ממוקם על שטח שתי החלקות (עמ' 18 שורות 6-9). הוא לא מכחיש את תחשיב המטרים של ב"כ התובעת שנועד להוכיח כי המבנה ישב על שני המגרשים בתוכנית משנת 1965; אך מקפיד שהודאה בעניין לא תצא ממנו בעדותו. כך למשל נשאל: "ש: בצד מזרח של התוכנית רואים שיש חלוקה 53.10 זה מ"א. ויש חלוקה של שני החלקות שהחלקה הצפונית חלקה 15 היא 27.5 וחלקה הדרומית שהיא חלקה זקסנברג היא 25.85. אם נחבר את שני החלקות ביחד נגיע ל-53.10. השיב: ת: תעשה חשבון". (מתוך עמ' 18 שורות 29 - 32 לפרוטוקול). כאשר הוא מופנה לכך שבהיתר משנת 1972 גם ניתן לראות שבצד מגרש אחד כתוב 27.5 ובצד מגרש שני כתוב 53.10 הוא השיב: "זה מה שרשום" (ראה עמ' 19 שורות 1-3). מר טאטור אישר כי עקרונית תוכנית לצרכי רישום מתבססת על מדידות בשטח (עמ' 20 שורות 30-32), אם כי השיב לאחר מכן: "ש: אתה מסכים איתי שהתצ"ר צריך להיות תואם למצב בשטח. ת: לא" (עמ' 21 שורות 26-27). אך כשנשאל: "ש: תסכים איתי שלא ניתן במסגרת סימון גבולות בין חלקות להתעלם מגדרות ומבנים שקיימים בשטח". השיב: "אין לי תשובה" (עמ' 21 שורות 28-30). מר טאטור אישר; כי הוא עצמו לא ביקר בשטח; וכאשר נשאל: "... תסכים איתי שאם תש"צ לא צילם בפועל את המצב בפועל, יש פה תקלה". השיב: "יכול להיות, מאיפה אני אדע? אני אומר לך שהתש"צ מוכן על רקע של מדידה... וזה תוכנית התכנונית היחידה שהכינו אותה על רקע של מדידה כי רוצים להעביר מצב מדויק שישקף מציאות..." (עמ' 22 שורות 32-29). ה) לסיכום עניין זה: ממסכת הראיות אשר הוצגה עולה תמונה ברורה; ולפיה הרישום של שטחי המגרשים השונים בנכס לא תאם כלל את המצב בשטח ואף לא את המסמכים שהיו אצל הנתבעת; מהם עולה ברורות היכן עבר קו הגבול בין שני המגרשים. התובעת הוכיחה כראוי את טענתה ולפיה; נגרע ממנה שטח בעת הרישום; לא כתוצאה מהפער בין השטח האמוד בהסכם משנת 1964 ובין השטח המדוד לאחר ביצוע הפרצלציה; אלא - השטח נגרע ממנה כתוצאה מרשלנות; אשר הובילה לכך שהרישום לא תאם את המצב בשטח ואת המסמכים שהיו מצויים בתיק המינהל במהלך השנים. העובדה שעו"ד דנאי הסכים לשנות את שטח המגרש כאשר נחתם ההסכם המשולש; אין בה כדי לשנות מהמסקנה ולפיה שינוי מס' המ"ר נבע מרשלנות של הנתבעת. עו"ד דנאי; אשר הוזמן לעדות ע"י הנתבעת אישר; כי לא דובר כלל על כך שתוכניות השתנו, או שהיה שינוי בתשריט או שינוי מהותי אחר. ההבנה שלו היתה למעשה; כי מס' המ"ר שהוא נדרש לכתוב בכתב יד במקום מס' המ"ר ההסטורים בחוזה משנת 1964; הוא מס' המ"ר הנכון שנמצא בשטח לאחר ביצוע מדידה. איש לא העמיד אותו על העובדה ששינוי זה כלל לא תואם את התשריטים והתוכניות. ממילא לא נדרשה הסכמתו לכך שהשינוי בשטח המגרש ייעשה ללא קשר למעבר בין שטח אמוד למדוד; אלא לצורך תיקון הטעות שנפלה ע"י הגורמים הרלוונטים שהובילו לרישום השגוי אשר התעלם ממצב המגרש והמבנה בשטח; ולא ניתן כלל לטעון שהוא הסכים לשינוי אשר אינו השינוי; שבגינו אכן הוסף סע' 17 להסכם. על כן, גריעת השטח מקורה ברשלנות הנתבעת ולא בשל תיקון בעקבות מדידה. 12. יישום עוולת הרשלנות בנסיבות שבפנינו: א) סע' 35 לפק' הנזיקין קובע: "רשלנות: עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". על מנת להוכיח עוולת הרשלנות יש צורך בקיומם של 3 תנאים: חובת זהירות. הפרתה של חובת הזהירות. נזק שנגרם כתוצאה מהפרתה של חובת הזהירות. ב) חובת הזהירות והפרתה כל נושא הסדרת רישום המקרקעין נעשה ע"י ו/או מטעם הנתבעת. התובעת עובדתית לא יכלה ליזום דבר בנוגע לרישום המקרקעין. עד אשר נרשמו המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין; כל העברת זכויות בנכס נעשתה דרך הנתבעת. הנתבעת מכרה את זכויותיה במגרש 15 לצד ג' עוד בשנת 1969, כאשר לצדדים היה ברור באילו מקרקעין מדובר ומה תחומי המגרש; וכאשר נחתם ההסכם המשולש בשנת 1974; לא היה כל שינוי במגרש או בזכויות של מי מהצדדים. איש לא אמר לעו"ד דנאי או למי מהצדדים, כי למרות שיש מבנה בין שני המגרשים אשר בנוי על הגבול בין שניהם; וכך מופיע גם בתשריט להסכם המשולש עצמו; אזי השינוי במס' המ"ר נובע גם מכך שעל פי מסמכים שנערכו לאחר חתימת ההסכם בין אלמליח ואהרוני וזקסנברג (בשנת 1969), "זז" למעשה חלק מהמבנה לשטח מגרשם של אלמליח ואהרוני (למרות - שהמבנה עצמו נותר על תילו ולא זז לשום מקום), וכך נוצר מצב; שאותו שטח צורף למגרשו של אלמליח ואלוני מבלי שהיתה הסכמה לכך. אין צורך במסירת מידע שגוי או חסר מתוך כוונת זדון או מתוך כוונה להטעות, על מנת לקבוע כי מופרת החובה של הנתבעת למסור ו/או להציג מידע נכון בידי רוכשים ביחס למקרקעין. לענין זה יפים פסקי הדין שאוזכרו בסיכומי ב"כ התובעת: ע"א 209/85 עיריית קרית אתא ואח' נ' אילנקו בע"מ, פד"י מב(1) 190, 204. ע"א 3862/04 עיריית פ"ת נ' נקר . שם נאמר בין היתר בסע' 16: "... מסירתו של מידע חלקי, כאשר חלקיות המידע יוצרת רושם מוטעה, מהווה התרשלות...". ת"א (שלום ת"א) 31342/04 גולדשטיין נ' מנהל מקרקעי ישראל . ת"א (י-ם) 6396/02 רחמים נאג'י נ' מנהל מקרקעי ישראל . בנסיבות אשר הוצגו ע"י התובעת; אכן הופרה חובת הזהירות כלפי התובעת. אין כל אינדיקציה לכך, שמי מטעם הנתבעת הסב תשומת לב התובעת או מי מטעמה לכך שהרישום לא תואם את המסכמים המצויים אצל הנתבעת ואת המצב בשטח. ועדותו של עו"ד דנאי (מטעם הנתבעת) חיזקה בעניין זה את טיעון התובעת. ג) בחינת שיעור הנזק (1) במקרה דנן קיים קושי ניכר לתובעת בהוכחת הנזק שנגרם לה, שכן היא צרפה מטעמה חוו"ד שמאי ביחס למקרקעין; המעריכה שווי המקרקעין לשנת 2010; שעה שהתביעה הוגשה בשנת 2002. זאת ועוד; כאשר באים לאמוד את שיעור הנזק; אין להתעלם ממס' עקרונות בסיסיים שיש צורך ליתן להם משקל כאשר באים לפסוק את שיעור הנזק; נושא השיהוי בהגשת התביעה ונושא האשם התורם, ככל שמדובר בעילה נזיקית ואף בעילה חוזית. התביעה אמנם נדונה לגופה, למרות שהוגשה שנים רבות מאד מאז "התגלתה" הרשלנות ע"י התובעת; אך כאמור; לא נטענה טענת התיישנות. יחד עם זאת, אין אפשרות להתעלם מההשלכות של הגשת התביעה בשיהוי רב וזאת ביחס לסכום הנתבע. (2) שיהוי ב"כ הנתבעת מפנה להלכה הפסוקה ביחס לטענת השיהוי: בסעיף 61 לסיכומיו כתב: "לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח, כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע (ראה ע"א 403/63 תמיר נ' שמואלי, פ"ד י"י (1) 47, 53; ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה (3) 749, 755-6). הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך - קרי: הנתבע (ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה, פ"ד ל (1) 732; ע"א 5634/90 פינטו נ' אפוטרופוס על נכסי נפקדים, פ"ד מז (4) 846)" ההדגשה אינה במקור - ע.א). ר' ע"א 7853/02 דוידי נ' חברת מצפה אבו טור בע"מ ואח', דינים עליון 2004 (31) 1006 (2004). ב"כ הנתבעת טוען, כי במקרה דנן התברר כי השיהוי האדיר בהגשת התובענה נוצר, כאשר לכל המאוחר בין השנים 1989 - 1990 ויתרה התובעת על טענותיה בנוגע למקרקעין. התביעה הוגשה רק ב-2002 וכך נגרם נזק ראייתי לנתבעת; אשר נמנע ממנה, בשל חלוף הזמן לחקור את הצדדים שהיו צד להסכמים, למעט עו"ד דנאי. התביעה אמנם הוגשה בשיהוי ניכר; אך השיהוי לא מאיין את התביעה כולה. עדותו של עו"ד דנאי, מטעם הנתבעת, חיזקה את גרסת התובעת ולפיה; כאשר נחתם ההסם המשולש ותוקן בכתב יד שטח המגרש; כלל לא דובר על כך שיש שינוי בפועל בשטח ולמעשה; היתה הבנה מצד עו"ד דנאי, כי השינוי בשטח נובע מהתאמה לחלוק המדידה שבוצעה בפועל ולא נרמז ולא נאמר כלל שהגבול בין החלקות למעשה שונה; מבלי שיש לכך תימוכין בתשריט להסכם המשולש. עו"ד דנאי העיד; ובצדק; כי לפני כארבעים שנה, כאשר נחתם ההסכם המשולש (1974) לא היה פער כלכלי - כספי משמעותי בשווי הנכס, כאשר נגרע ממנו שטח מסויים. עליית המחירים היתה מתונה וערך של כל מ"ר לא היה כה יקר. לאור עליית המחירים שאפיינה את העשורים האחרונים, נראה על פניו; כי השיהוי בהגשת התביעה; פוגע בנתבעת בנוגע לשיעור הנזק. לו הייתה התביעה מוגשת סמוך לאחר שנודע לה על הרישום השגוי; וזאת עוד בשנת 1987; ולמצער - בשנת 1989; אז פנה בא כוחה לנתבעת בשמה; כי אז הייתה צריכה הנתבעת לפצות את התובע - בסכום נמוך לאין שיעור; מהסכום שהיא נדרשת לשלם כיום בשנת 2011. יתרה מזו. משהוגשה התביעה בסוף שנת 2002; ברור שאין כל הצדקה לפסוק פיצוי על פי ערך מקרקעין לשנת 2010. אין להשלים עם מצב שבו משתהה תובע תוך יציאה מנקודת הנחה ולפיה, למעשה הכספים שהוא יקבל הם בגדר תוכנית חסכון. שכן, מטבע הדברים, ערך הנכס עולה לאורך עשרות שנים ולא יורד. יש לכמת סכום התביעה נכון למועד הגשתה וסכום זה יש לשערך עד לתשלום בפועל. אינני סבורה, כי הוכח שהתובע זנח את זכות התביעה או פעל בחוסר תום לב, אלא הוא אכן הגיש תביעה בחלוף תקופת ההתיישנות עפ"י הקבוע בחוק. אולם, כאמור, לא ניתן היה להידרש כלל לנושא ההתיישנות, בשל אי העלאת טענה זו ע"י הנתבעת בכתבי טענותיה, וככל שהשיהוי גרם לכך שסכום התביעה גדל מהסכום שהיה נתבע, לו היתה מוגשת התביעה לפני שנים רבות; ניתן להתחשב בכך בעת פסיקת סכום הפיצוי, אך אין זה מידתי לדחות את התביעה כולה בטענת שיהוי. (3) הגשת התביעה במועד בו הוגשה; הגדילה את שיעור הנזק באופן משמעותי ביותר. כאשר הוגש כתב התביעה המתוקן בשנת 2003 צרפה התובעת הערכת נזק של מהנדס ושמאי על סך 710,000 ₪. סכום הנזק צמח בשנת 2010 כאשר הוגשה מטעם התובעת חוו"ד של מר מנדלסון לסכום של 1,398,000 ₪ או 1,221,000 ₪ (סע' 17.4 לחווה"ד). פיצוי ניזוק בעילת רשלנות; אמור להוות פיצוי על נזק שנגרם ולא להוות תוכנית חיסכון של התובע. לא ניתן לקבל מצב שבו תובע יישן על דרישותיו לפחות 13 שנה; שכן אין לו מה למהר. ערך המקרקעין רק עולה עם הזמן ועל כן, הוא יפוצה בבוא היום על פי ערך ראלי, ושלא תהיה לכך השלכה בעת פסיקת סכום הפיצוי. (4) זאת ועוד; בענייננו יש להחיל גם אשם תורם על התובעת. אשם תורם ניתן להחיל במקרה דנן גם עפ"י עילת תביעה נזיקית וגם עפ"י עילה חוזית. על פי הפסיקה, מחילים בתי המשפט את כללי האשם התורם גם בדיני החוזים. וראה לעניין זה: ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה פ"ד מ"ח(5) 799 (סע' 7 לפסה"ד), ע"א 2688/95, 2907/95 יצח פנחס נ' כרם מהנדסים ואח', פ"ד נ (5) 742 ופסה"ד ע"א 3912/90 EXIMIN תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מ"ז (4) 064 (להלן: "פס"ד אקסימין"). בפס"ד אקסימין קבע כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז), כי בהתאם לסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1970; יש צורך בעקרון הסיבתיות, שכן: "...הרעיון העומד בבסיס עיקרון הסיבתיות הוא כי המפר אחראי לנזק שנגרם כתוצאה מפעולתו, ולפיכך, אם שניים גרמו סיבתית לנזק, אין להעדיף אחד על רעהו, אלא יש לחלק את האחריות ביניהם באופן שכל צד ישא בחלקו בנזק. (ד) הקביעה, כי כל צד יישא בנזק שהוא אחראי לו מתיישבת גם עם הדרישה להקטנת הנזק..." (ראה: סע' 4(ג) ו-7 ד' לפסה"ד). בסעיף 4 (י"ד) לפסה"ד אקסימון נאמר: "יתרון נוסף קיים לקביעה זו בכך, שיש בה כדי לאחד את עקרונות הפיצוי בין דיני הנזיקין לדיני החוזים. הערעור שבפנינו הוא דוגמה למקרה הנע על קו תפר דק בין שני התחומים. קו תפר שלא מן הנמנע הוא לטשטשו במקרה המתאים. הרי יכול היה כל אחד מהצדדים לטעון כלפי האחר לקיומה של רשלנות או ליתר דיוק למצג שווא רשלני מצידו. הפיצוי הנתבע הוא בגין נזק שנגרם שלא כדין. אין כל טעם, למעשה, בהחלת עקרונות פיצויים שונים בשני המקרים...". במקרה דנן; נחתם ההסכם המשולש ע"י התובעת; אשר צורף לו תשריט ממנו עולה כי בפועל אין שינוי בשטח המגרש שלה ולמרות זאת שונה בכתב יד מס' המ"ר של המגרש שלה. גם אם במועד בו נחתם ההסכם; לא מצא נציג התובעת להתייחס לכך (וכאמור - אותו אח ממשפחת זקסנברג שנכח בפגישה אצל הנתבעת עם עו"ד דנאי לא העיד ואף לא ניתן היום לדעת מי הוא; בשל חלוף עשרות השנים); אזי סמוך לאחר החתימה על ההסכם; היה צריך לקרוא אותו ולשים לב לאותו שינוי מהותי. לו היתה התובעת שמה ליבה, סמוך לאחר החתימה על ההסכם המשולש, לטעות שנעשתה; היא גם יכלה לפעול לתיקון ו/או ביטול ההסכם ואף יכלה להפנות את דרישתה לפיצוי לבעלי המגרש הסמוך; אשר "קיבלו" על חשבונה את אותו שטח שנגרע ממנה. המועד שבו בחרה לפעול בדרך של הגשת תביעה משפטית; שמט ממנה, מטבע הדברים, את היכולת לדרוש דרישה כלשהי מבעלי המגרש הסמוך. הם הרי היו טוענים; ובצדק רב; טענת התיישנות; ומהסברו של מר זקסנברג בעדותו בנוגע למועד שבו הוגשה התביעה; גם ניתן להבין שטענת ההתיישנות היתה מתקבלת בקלות יתירה. לא ניתן לפטור את התובעת בלא כלום, ממחדלה באי בדיקת המסמך עליו חתמה. כאשר בוחנים את המסכת העובדתית והראייתית; לא ניתן לדעת במדוייק מה שיעור "האשמה" של הנתבעת; ולפיכך יש להעריך זאת בדרך של אומדן. (וראה לענין זה: ע"א 8279/02 זאב גולן ואח' נ' עזבון המנוח דר' מנחם אלברט ז"ל ע"י דורה מנחם, תק-על 2006 (4) 4160. לאחר ששקלתי את חלקו של כל צד באשמה, לרבות נושא התעלמות נציגי הנתבעת מהמצב הפיסי בשטח ומהמסמכים שהיו ברשותו והצביעו על המצב הפיסי בשטח; וכן התנהלותה של התובעת, (או ליתר דיוק - אי התנהלותה), אני מעריכה את חלקה של התובעת "באשמה" בשיעור 40% וחלקה של הנתבעת בשיעור 60%. (5) הבעיה העיקרית הניצבת בפני; כאשר עלי לקבוע מה הנזק שנגרם לתובעת; היא חסרונה של חוות דעת רלוונטית מטעמה. השמאי מנדלסון ביצע מטעמה הערכת שווי נכס והערכת ירידת ערך נכון למועד עריכת חווה"ד בחודש אוגוסט 2010, שעה שאין כל הצדקה לבצע תחשיב נכון לחודש אוגוסט 2010. הנתבעת לא הגישה חוות דעת מטעמה (ואכן לא היה צורך בחוו"ד מטעמה; כאשר היה ברור לה שאין משמעות לחוו"ד התובעת מחודש אוגוסט 2010; אשר מתייחסת כלל לשומת נכס; לא בתקופה שבה ארעה הרשלנות הנטענת ואף לא למועד הגשת התביעה; שנים רבות קודם לכן). שקלתי רבות, האם לדחות התביעה מטעם זה, שכן, לכאורה, ניתן היה להיצמד לטענה ולפיה, לא קיימת חוות דעת בשאלת הנזק ועל כן, למרות שהיתה חובת זהירות והיא הופרה, אזי בהעדר חוות דעת לא הוכח נזק. לאחר בחינת מלוא החומר ושקילת כל הטיעונים, לא מצאתי, כי יהיה זה הגון לעשות מלאכתי קלה ולדחות התביעה מהטעם הטכני, במהותו, לפיה חוות הדעת איננה רלוונטית ועל כן, יש לדחות את התביעה. אני סבורה, כי ניתן לקבל התביעה על סמך מסמך המצוי בתיק; אשר ניתן ללמוד ממנו על ערך המקרקעין בתקופה הרלבנטית להגשת התביעה. לכתב התביעה המתוקן צורף כנספח ח', מסמך הנושא כותרת "הערכת מקרקעין" מיום 10/7/2002. במסמך זה העריך המהנדס ושמאי מטעם התובעת את ירידת הערך בסך של 150,000 $. על פי אותו מסמך שווי החלקה בשטחה המקורי של 1130 מ"ר היה באותו מועד 510,000 $. שווי החלקה בשטחה הרשום 903 מ"ר היה באותו מועד 360,000 $ וההפרש הוא: 150,000 $. התובעת בחרה שלא להתייחס למסמך זה כראיה מטעמה (ראה דברי ב"כ התובעת בעמ' 7 שורות 17 - 18). ברור גם מדוע ביקשה שבימ"ש לא יראה במסמך זה כראיה, שכן היא רצתה שבימ"ש יקבל חוו"ד שבה ירידת הערך היא כפולה ואף משולשת. למרות זאת, היתה התייחסות לאותו נספח ח' לכתב התביעה בהליך ההוכחות. בחקירה הנגדית שנערכה ע"י ב"כ הנתבעת לשמאי מנדלסון; הוצג בפניו אותו מסמך והוא נשאל עליו. מר מנדלסון התבקש להסביר את הפער בין הערכת המקרקעין עפ"י נספח ח' לכתב התביעה המתוקן ובין חוות דעתו והשיב: "ראשית, אני לא אמור להסביר. שנית, לא כתוב בחוות דעתו של השמאי כהן מה המועד הקובע ולפחות אני לא מוצא אותו כרגע, אבל אני מחפש ומוציא את מועד הביקור בנכס של מר כהן שהיה בשנת 2002, ואני מפנה אותך לחוות הדעת שלי לסעיף 2 וסעיף 3 לחוות דעתי. נערך ביקור בנכס ב- 2010 והמועד הקובע הוא אותו מועד. חוות דעתי מתייחסת למועד נתון ואל תבקש ממני לשפוט קולגה. דעתו וכדעתו ודעתי כדעתי" (עמ' 7 שורות 10-14). כאשר נשאל מר מנדלסון; מה המועד הקובע לצורך שומת מקרקעין כאשר מגישים תביעה. האם מועד שקדם לתאריך הגשת התביעה או מועד מאוחר להגשת התביעה; הוא השיב כי הוא פועל לפי בקשת עוה"ד אשר מבקש את עריכת השומה; ואישר כי העסקאות; על בסיסן ערך את שומתו (ביחס לרכיב הכלכלי) הן רובן ככולן עסקאות משנת 2007 ו-2009 שנים רבות לאחר הגשת התביעה, ואם היה מתבקש לבצע שומה כאשר המועד הקובע הוא שנת 2002 או 2003 הוא היה בוחן את השומה שלו מחדש ומציין עסקאות מהתקופה הרלוונטית (ראה עמ' 9 שורות 1-4). למעשה; לא נטענה ע"י השמאי מנדלסון כל טענה עניינית כנגד הערכת ירידת ערך המגרש; אשר צורפה כנספח ח' לכתב התביעה המתוקן. על מנת שלא ליצור מצב שבו אני מסתמכת על הערכת ירידת הערך בנספח ח' לכתב התביעה המתוקן, מבלי שהנתבעת יכלה להתייחס ולהידרש לאותו מסמך, עיינתי בכתב ההגנה המתוקן. בסע' 26 לכתב ההגנה המתוקן נכתב: "הנתבעת מכחישה את האמור בחוו"ד אשר צורפה לכתב התביעה, ותשמור על זכותה להביא חוו"ד שמאית מטעמה". בסע' 27 לכתב ההגנה המתוקן נטען עוד ביחס לחוות הדעת; כי לצורך קביעת מחיר הקרקע היה צריך לקחת בחשבון רק את אותם 84 מ"ר שנגרעו ולא יותר מזה וכן נטען כי אופן החישוב בחווה"ד שגוי; שכן הוא מבוסס על פי ערכים ראליים; בעוד שעפ"י הלכת ברודבר; יש לערוך חישוב עפ"י ערך הסטורי + הפרשי הצמדה וריבית. טענות אלו של הנתבעת לגופו של עניין לא התקבלו על ידי בפסק דין זה. א) לא קיבלתי את עמדת הנתבעת לפיה יש לפצות רק על 84 מ"ר. ב) לא קיבלתי את הטענה לפיה הפיצוי (למעט לגבי 84 מ"ר) הוא בערך הסטורי + הפרשי הצמדה וריבית; שכן הלכת ברודבר לא חלה בענייננו כאשר הוכחה רשלנות. בנסיבות אלו; הרי שלא נותרו לנתבעת טענות ענייניות לגבי הערכת שווי הנכס וירידת הערך, שנעשתה בשנת 2002, מלבד טענותיה המשפטיות באשר לאופן החישוב - אשר לא התקבלו על ידי. אינני מתעלמת מכך שבנסיבות הענין; לא נחקר מר כהן על נספח ח' לכתב התביעה; אך למעשה; לא ניתן היה לטעון כלפי חוות דעתו טענות ביחס לאותו מסמך, שלא נטענו בכתב ההגנה. התובעת ביקשה שנספח ח' לכתב התביעה לא יהווה חלק מחומר הראיות; שכן מסמך זה לא מתיישב עם חוות דעתו של מר מנדלסון אשר ביצע שומה לנכס בשנת 2010. חוות דעתו של מר מנדלסון כוללת העלאת ערך הנכס ב-8 השנים שחלפו בין הערכת המקרקעין משנת 2002; ובין המועד שבו ביצע מר מנדלסון את שומתו. אני סבורה; כי משהוכחה הרשלנות; ושיעור הנזק צריך להיגזר משווי המקרקעין בעת הגשת התביעה; אזי ניתן להסתמך על נספח ח' לכתב התביעה; כאינדיקציה לשווי ירידת ערך המגרש עקב הקטנת שטחו. אמנם; בדרך זו, כל צד יוצא כשלא מלוא תאוותו בידו. התובעת - מקבלת סכום נמוך משמעותית מהסכום אותו דרשה עפ"י חוו"ד משנת 2010; אך האלטרנטיבה היתה לדחות את מלוא תביעתה, שכן לחוו"ד משנת 2010 אין כל רלוונטיות לענייננו. הנתבעת - נדרשת לשלם סכום מסויים למרות שהתובעת צרפה לראיותיה חוו"ד משנת 2010 שאיננה רלוונטית; אך סכום מופחת. אין מדובר במקרה שבו אני פוסקת סכום על פי שיקול דעתי ללא נימוק, כפי שניתן לעשות במקרה שבו יש הסכמה למתן פסק דין לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד - 1984 אלא הסכום הנפסק, מקורו במסמך של איש מקצוע מטעם התובעת אשר העריך את שווי המקרקעין ושווי ירידת הערך נכון למועד הרלוונטי להגשת התביעה. השמאי מטעם התובעת מר מנדלסון נשאל בנוגע למסמך זה בחקירתו הנגדית. ב"כ הנתבעת טען את טענותיו ביחס לאותו מסמך, ועל כן, מסמך זה יכול לשמש קנה מידה סביר ומספק לצורך קביעת סכום הנזק - ירידת שווי ערך המגרש. לפיכך יש לחשב את סכום הפיצוי כדלקמן: א) סך בשקלים השווה ל- 150,000 $ אשר ביום הגשת התביעה המתוקן עמד על 710,400 ₪ (ראה סע' 19 לכתב התביעה המתוקן). ב) מסכום זה על הנתבעת לשלם 60% בלבד; וזאת לאור האשם התורם של התובעת. ולפיכך סכום הקרן הוא 426,240 ₪. אין כל מקום לפסוק פיצוי נוסף, כפי שהתבקש בכתב התביעה המתוקן. הנזק שנגרם הוא ירידת הערך בלבד. יש לנכות מהסכום הנ"ל את הפיצוי אשר שולם בגין 84 המ"ר עפ"י פסק הדין החלקי. 13. לסיכום א) לאור האמור לעיל; תשלם הנתבעת לתובעת סך 426,240 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת כתב התביעה המתוקן (25/9/2003) ועד התשלום בפועל. ב) מסכום זה יש לנכות את הסכום אשר שולם ע"י הנתבעת לתובעת עפ"י פס"ד חלקי מס' 1 (וזאת כמובן משוערך - בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד שבו שילמה הנתבעת את התשלום לתובעת). ג) התביעה אמנם התקבלה אך בסכום חלקי ביותר; וגם זאת - לא על סמך חוות הדעת שהוגשה ע"י התובעת בשלב הגשת ראיותיה, ולמעשה תיקון סכום התביעה באמצעות הגשת כתב התביעה המתוקן לא השפיע כלל על תוצאת פסה"ד. בנסיבות אלו; יש מקום לפסוק לטובת התובעת רק הוצאות משפט חלקיות ולפי כפי שהתבקש על ידה. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט על סך 15,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪; כאשר סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסה"ד ועד התשלום בפועל. קרקעותמינהל מקרקעי ישראל